שבת זכור

From ויקישיבה
Jump to navigation Jump to search

שבת זכור היא כינוי לשבת שלפני פורים, שקוראים בה בתורה את פרשת זכור. בשבת זכור מוציאים שני ספרי תורה, בראשון קוראים את פרשת השבוע, ובשני קוראים את פרשת זכור (דברים כה, יז-יט). תוכנה של פרשת זכור הוא מצוות זכירת עמלק ומחייתו.

בחז"ל מובא, כי קטע זה נבחר לשבת זכור, משום שיש להקדים זכירה לעשייה. כידוע, היה המן בן המדתא האגגי צאצא של אגג מלך עמלק. תלייתו של המן ושל עשרת בניו הגשימה את הציווי של "מחה אמחה את זכר עמלק מתחת השמים" (שמות יז, יד). אנו מקדימים אפוא מצות זכירה למצוה של מחה אמחה בעזרת קריאת הקטע המדבר על הציווי של "זכור" כבר בשבת שלפני פורים, שכן בפורים עצמו נתקיימה המצוה של "מחה אמחה".

הפטרת פרשת זכור היא: "פקדתי את אשר עשה עמלק וגו'" (שמואל א פרק טו). הפטרה זו מתארת את מלחמת שאול המלך בעמלק ואת הריגת אגג מלך עמלק בידי שמואל הנביא. על פי חז"ל, כיוון ששאול לא הרג את אגג, הספיק אגג בלילה שלפני הריגתו לבוא על שפחה, ומהם יצא המן.

לפי חלק מהראושנים, מצוה מן התורה לשמוע את פרשת זכור. הקורא בתורה והשומעים יכוונו בלבם לצאת ידי חובת מצוה זו. ישנן דעות בפוסקים, כי גם נשים חייבות לשמוע את פרשת זכור. אמנם, יש דעות בראשונים, כי מצווה זו היא כיתר ארבע פרשיות, ואינה מן התורה.

על עמלק[edit]

הריגתו של אגג מלך עמלק בידי שמואל הנביא. תחריט גוסטב דורה

עם ישראל נלחם לאורך הדורות במלכים ממלכים שונים, שחלק מהם הגלוהו מארצו, ואחרים שכמעט והכחידו אותו, ועם כל זאת, לא נקבעו לאותן מלחמות מועדי זיכרון, ולא נצטווינו לזכרם, כמו שאנו מצווים לגבי מלחמת עֲמָלֵק. מה מיוחד כל כך בעֲמָלֵק ובמלחמתו נגד עם ישראל, עד שכפי שאומר הכתוב "מִלְחָמָה לַה' בַּעֲמָלֵק מִדֹּר דֹּר" ? מה בסך הכל עשה עֲמָלֵק ? הוא "זינב" בעם ישראל, ועל דרך המשל, הוא קיצץ בזנבו. והרי מדובר בפגיעה שאינה מסוכנת במיוחד ? האם מוטב היה אילו היה פוגע בראשו של עם ישראל, או באברים חיוניים אחרים ?! ואם עֲמָלֵק היה שונא כל כך גדול של עם ישראל, מדוע שם לו כמטרה את הַזָּנָב של עם ישראל דווקא, ולא את הראש, החשוב בהרבה ?

ח נ ן ח ס ן בעלון לפרשת השבוע מסביר. עלינו לעלות תחילה לשורשיהן של המילים "וַיְזַנֵּב" ו-'הַנֶּחֱשָׁלִים'. מי הם הַנֶּחֱשָׁלִים ? שורשה של המילה 'הַנֶּחֱשָׁלִים', הוא ח.ש.ל. אם נבדוק שורשים "אחים" נוספים, המסתיימים באותיות ש' ו-ל', נגלה את כ.ש.ל - במשמעות של למעוד וליפול, נ.ש.ל – כפי שניתן ללמוד מהכתוב המתאר הריגה בשוגג "וַאֲשֶׁר יָבֹא אֶת רֵעֵהוּ בַיַּעַר לַחְטֹב עֵצִים וְנִדְּחָה יָדוֹ בַגַּרְזֶן לִכְרֹת הָעֵץ וְנָשַׁל הַבַּרְזֶל מִן הָעֵץ וּמָצָא אֶת רֵעֵהוּ וָמֵת", ואפילו השורש ב.ש.ל המייצג תהליך שבסופו המאכל שבישלנו מאבד מקשיחותו ומתרכך עד כדי כך שאפשר למעוך או לפורר אותו. בכל הדוגמאות הנ"ל, ניתן לראות את אבדן היציבות והתרופפות החיבור, עד כדי התנתקות ופירוד. הדבר נכון במיוחד בשורש ח.ש.ל, המורכב מאותן האותיות המרכיבות, בסדר שונה קמעא, את השורש ח.ל.ש. מכיוון שהאותיות ש' ו-ס' הן אותיות מתחלפות (שייכות למשפחת האותיות השיניות), הרש"ר מוצא זיקה בין שורש זה לשורש ח.ס.ל. כלומר שהנחשל לו מאחור, עלול להגיע מהרה לסוף דרכו, באמצעות אורב מחסל.

ומה עם הַזָּנָב ? הַזָּנָב הוא איבר המוכר לנו מבעלי חיים, הוא מחובר לקצהו האחורי של הגוף ונשרך אחריו, בדרך כלל למטה מאחור. לכן מייצג הַזָּנָב מעין ספיח שכמו הודבק לנו, תוספת מיותרת, התורמת אך סרבול, וגורמת לנו להתנהל בכבדות. לאחר שאנו רואים כלבים, חתולים ולטאות, הממשיכים לחיות לאחר שקיצרו/קטעו את זנבותיהם, אנו מניחים שהַזָּנָב מיותר, ודעתנו רק מתחזקת בהקשר זה. אך האם נכונים הדברים ? זנבותיהם של הדגים למשל, הם אמצעי חיוני בעבורם ומשמשים אותם לצורך השיוט במים. אם ניקח לדוגמא את העכבר, שזנבו ארוך מאוד יחסית לגופו, יש מקום לשאול, לשם מה הוא צריך אותו ? הרי אם מישהו יצליח לשים יד או רגל על זנבו, כי אז העכבר כולו נלכד ! מדוע אם כן הכפיל הקב"ה את אורכו של העכבר (ויותר) בהוסיפו לו זָנָב ? הרי ככל שייקצר העכבר, כך ייקשה יותר לתופסו ? והתשובה לכך פשוטה, דווקא הזנב משמש כאמצעי חשוב לניווט ולמילוט, בעבור העכבר. ניקח לדוגמא, אדם הרודף אחרי עכבר, הרץ בצמוד לדופן הקיר של בית. כאשר העכבר מגיע לפינה, יש לו את האפשרות להמשיך ישר, חשוף לרגליהם של בני אנוש, ולמזיקים מסוכנים אחרים. החלופה השנייה, בה יבחר בדרך כלל, היא לפנות פנייה חדה, ולהמשיך לרוץ לצידו של הקיר החדש. ומה עם האדם הדולק בעקבותיו ? אם זה ינסה לפנות באופן פתאומי בזווית חדה כל כך, הוא ייפול בוודאי. יהיה עליו להאט את מהירות ריצתו בטרם יגיע לפינה, כדי שיוכל לפנות באיטיות יחסית, או לפספס את הפינה ולפנות בקשת (מרוחקת יחסית מהקיר). מהו סוד יתרונו של העכבר במקרה זה ? הַזָּנָב ! הַזָּנָב מאפשר לו במקרה זה, לשמור על שיווי משקלו ולשנות את כיוון תנועתו בזוויות חדות, גם תוך כדי ריצה, כאשר הוא "זורק" אותו לכוון הנדרש (מאזן את הכוח הצנטריפוגלי הנולד מהסיבוב החד).

מה מציק לו לעֲמָלֵק, ומדוע הוא נטפל לזנבו של עם ישראל דווקא ? אם עם ישראל מייצג בשורשו את הקדושה האלוקית והחיבור אליה, אזי עֲמָלֵק מייצג את הצד ההפוך לקדושה, וכפי שמובא בנבואתו של בלעם "רֵאשִׁית גּוֹיִם עֲמָלֵק וְאַחֲרִיתוֹ עֲדֵי אֹבֵד". בשורשיהם מתחלקים הגויים לשבעים אומות, כשלכל אומה, מידה שלילית המאפיינת אותה וייחודית לה. עֲמָלֵק הוא אומה המהווה שורש רוחני לכל הגויים, ובו שורשי כל הקליפות, שורש הטומאה. מה הריץ את עמלק בדרך כה ארוכה, לבוא ולהילחם עם ישראל בִּרְפִידִים ? לא קיומו של עם ישראל הציק לו, וגם לא נחלתו, שהרי עדיין לא היו בידו כל נחלה וכרם. עֲמָלֵק היה "מחוץ לתחום" לגבי עם ישראל, הוא לא עמד בדרכו, ועם ישראל לא היה אמור לפגוע בו מלכתחילה. מה שהפריע לו, היא דרכו של עם ישראל, "אֲשֶׁר קָרְךָ בַּדֶּרֶךְ". ומה כבר היה שם, בדרכו של עם ישראל ? עם ישראל היה בדרכו להר סיני, לקבל את התורה כדרך של חיים, ועמד להמליך עליו את הקב"ה. ההתלהבות הרבה בה היה עם ישראל שרוי, "שיגעה" אותו, והוא היה מוכן לשלם הרבה מאוד כדי לצנן את התלהבותו של עם ישראל, "אֲשֶׁר קָרְךָ (=קירר אותך) בַּדֶּרֶךְ". וראה זה פלא, עֲמָלֵק ניגש לתקוף את מערכת ההיגוי והניווט של עם ישראל, הוא פוגע ב"זנבו" הרוחני, כדי לגרום לו לסטות מדרך המלך, לאבד כיוון וכוונה בעבודת ה' שלו.

עם ישראל הוא עם מיוחד, כפי שמגלה לו הקב"ה, "בְּךָ בָּחַר ה' אֱלֹקֶיךָ לִהְיוֹת לוֹ לְעַם סְגֻלָּה מִכֹּל הָעַמִּים". ואומרים חז"ל, "כל המאבד נפש אחת מישראל, מעלים עליו כאילו איבד עולם מלא; וכל המקיים נפש אחת מישראל, מעלים עליו כאילו קיים עולם מלא". כל יהודי הוא בגדר עולם מלא, מכיוון שבלעדיו נמצא העולם חסר, כמו ספר תורה, שכאשר אות אחת שאמורה להיות בו, חסרה או נמצאה פסולה חלילה, הספר כולו נפסל לקריאה. עם ישראל ככלל, וגם כל יהודי כפרט, קרויים אָדָם. שם זה מעיד על הבחירה שניתנה ליהודי, האם לנטות לצד הארצי והנמוך שביסוד בריאתו - "עָפָר מִן הָאֲדָמָה", או לצד הרוחני הגבוה - "וַיִּפַּח בְּאַפָּיו נִשְׁמַת חַיִּים", ואז השם אָדָם כמו מרמז על הרצון להידמות לקב"ה, "אֶדַּמֶּה לְעֶלְיוֹן". הקב"ה מצווה אותנו על צדקה וגמילות חסדים, אך מה נעשה אם כולם יהיו עשירים, למי נוכל לתת ? הקב"ה שצפה מראש את השאלה, משיב "כִּי לֹא יֶחְדַּל אֶבְיוֹן מִקֶּרֶב הָאָרֶץ". האֶבְיוֹן למרות עוניו, יש בו נקודת אור גדולה מאוד, הוא מאפשר בעצם קיומו, פעילות של צדקה וגמילות חסדים. הדבר נכון גם לגבי האֶבְיוֹן ברוחני, זה שלא למד, זה שמעד וחטא, ואפילו הרשע. וקובעים חז"ל, "ישראל - אף על פי שחטא, ישראל הוא". כמו שבהצגה להבדיל, דמותו של הגיבור "נבנית" לה מקיומו ומרוע מעלליו של האיש הרע, כך מספק לנו הקב"ה סביבה מתאימה, בה נוכל להביא לידי ביטוי במעשה, את המידות הטובות שבנו. אלא, שכוונתנו צריכה להיות טובה באמת, להיטיב עם הכושל, לסמוך אותו ולנסות להפוך אותו מסרח עודף, מזנב הנשרך מאחור, עד לרמה של צדיק, המנהיג ומוביל בראש. אסור להתייאש מכל יהודי, שהרי יש בו ניצוץ אלוקי, הנשמה המכוסה.

משה מסביר לעם ישראל את מה שקרה : אותו עֲמָלֵק, המייצג ברוחני את הצד ההפוך לקדושה, "אֲשֶׁר קָרְךָ בַּדֶּרֶךְ", אותך הוא צינן, את אמונתך בחוסנו של עם ישראל וביכולתו להתאושש. "וַיְזַנֵּב בְּךָ כָּל הַנֶּחֱשָׁלִים אַחֲרֶיךָ", פעולת הזינוב והפירוד היתה "בְּךָ", בעצמך, בחלק מגופך ולא בגורם זר לך, אף שלכאורה, מדובר ב"זרים" הַנֶּחֱשָׁלִים אַחֲרֶיךָ. "וְאַתָּה עָיֵף וְיָגֵעַ", העייפות אינה מיוחסת לַנֶּחֱשָׁלִים, כפי שהיינו מצפים לראות, אלא היא שלך ובאה מצידך. העייפות שלך מציבור הַנֶּחֱשָׁלִים (גרירת הרגליים מצידך), כמו גרמה לפירוד, אתה בעצמך יצרת את הַזָּנָב. ובכך כמו נפרצה לה פרצה, הקוראת ומזמינה את עֲמָלֵק, כדברי המדרש המסביר ששמו של המקום – רְפִידִים, מרמז על רפיון ידיים, "שרפו ידיהם" של ישראל. עם ישראל הוא בעצם ישות רוחנית אחת, וממילא כוחו באחדותו. התיקון לנחשלות ולחולשה הוא החישול, כפי שמורה הנביא ישעיה לעם ישראל, "חַזְּקוּ יָדַיִם רָפוֹת וּבִרְכַּיִם כּשְׁלוֹת אַמֵּצוּ:". יש כאלה שמזלם לא שפר עליהם, והם מזדנבים להם מאחור. אל תפנו להם עורף, אל תמשיכו ללכת קדימה, אל תהפכו אותם לזנב, הסבו את פניכם אליהם, סימכו את הנופלים וסעדו אותם. זהו מקור חוסנכם, זה מה ששומר על האיזון והיציבות שלכם. יש בגוף האדם איבר אחר, בנוסף על הַזָּנָב, הקשור לאיזון ולשיווי משקל, הלא הוא הַאֹזֶן שבראש. התייחסות נכונה אל הַזָּנָב הרוחני, ששמו כמו מרמז על היותו מסוג ב' בחברה (זן-ב'), אמורה להפוך אותו לראש, לחלק מהמנהיגות המוליכה אחריה את העם, ל-אֹזֶן, למעין צינור שֶמע של עם ישראל, אֹזֶן המעבירה אליו את דבר ה' ומזינה אותו ברוחני, א'-זן ( סוג א' א').