רבי אליהו מוילנא

מתוך ויקישיבה
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
ציור המיוחס לגר"א

רבי אליהו מוילנא המכונה הגאון מוילנא או הגר"א, מהאחרונים, מגדולי חכמי ישראל בכל הדורות.

רבי אליהו בן שלמה זלמן קרמר (ט"ו בניסן ה'ת"פ – י"ט בתשרי ה'תקנ"ח). אגדות רבות נכרכו בו. הוא היה ידוע בצניעותו ובפשטות הליכותיו, וסירב לשמש ברבנות של וילנה, בשל ענוותנותו הרבה ובשל הרצון לא להתבטל מלימוד תורה. הוביל את המאבק נגד תנועת החסידות במזרח אירופה.

תולדותיו

הגר"א נולד בט"ו בניסן ה'תפ"ה. לפי המסורת הוא נולד בעיר סלץ (סעלץ) שליד בריסק שבליטא שהייתה חלק מהאימפריה הרוסית, אולם יש סברה שנולד בווילנה. בגיל 6 אובחן כעילוי, דרש בבית הכנסת הגדול בווילנה דרוש ופלפול עמוק שלמד מאביו. למד מספר חודשים בעיירה קיידאן אצל הרב משה מרגלית הידוע בכינויו ה"פני משה". בגיל עשר כבר למד בעצמו ולא נזקק למורים.


הגאון מווילנא נשא לאשה את חנה. חנה דאגה לפטור את בעלה מן הטיפול במשפחה כדי שיוכל להקדיש את זמנו ללימודיו. לאחר מותה נשא את האלמנה גיטל, בתו של ר' מאיר לונץ מקלם. כל שמונת ילדיו של הגאון מווילנה נולדו מאשתו הראשונה והם:

  1. בת (שמה לא ידוע), נפטרה בנעוריה.
  2. חינה.
  3. פסיה בתיה.
  4. בת (שמה לא ידוע).
  5. ר' שלמה זלמן וילנר (1758–1780).
  6. ר' יהודה לייב וילנר (1764–1816).
  7. רבי אברהם וילנר (1765–1808).
  8. טאובה.

בגיל צעיר יצא הגר"א ל"גלות" לפולין ולגרמניה, עבר בליסא וברלין ואולי אף באמסטרדם. על פי עדותו של הרב יצחק אייזיק הלוי הרצוג נמצאה חתימתו של הגאון בספרייה הבודליאנית באוקספורד שבבריטניה.

במשך השנים התגורר הגר"א בוילנה, אך סירב בעקביות לכהן במשרה רבנית רשמית שתפריע לו בלימודיו. למרות זאת, קהילת וילנה שראתה כבוד לעצמה במגוריו בעיר, נתנה לו הקצבה חודשית קטנה לפרנסתו.

הגר"א התפרסם מאוד בהתמדתו העצומה. המסורת מספרת כי נהג במשך כל חייו לישון שעתיים בלבד ביממה(דרוש מקור), כשכל עיתותיו מסורים אך ורק ללימוד תורה. תלמידו רבי חיים מוולוז'ין תיאר, כי כאשר עינתה אותו קושיה בלימודו לא היה מכניס אוכל לפיו במשך ימים רצופים, ומראהו היה כחוש ומעונה עד שמצא את התשובה לשאלתו.

הגר"א נפטר בי"ט בתשרי ה'תקנ"ח בווילנה שבליטא.

דרך לימודו

הגר"א דגל בלימוד על דרך הפשט והיה בעצמו בעל בקיאות וידענות רחבת היקף. התנגד ללימוד בסגנון פלפולי חריף, כשם שהתנגדו לו הרמב"ם, המהר"ל ועוד חכמי ישראל נוספים. בבית מדרשו הקטן למדו גמרא עם הפרשנים רש"י ורא"ש ורי"ף ללא כל פלפול. הגאון היה חדשן מאוד בפסיקת ההלכה ופעמים רבות פסק על פי הבנתו גם נגד המנהג המקובל.

לימודו מבוסס במידה רבה על שינויי גרסאות, ועל אף היותו אבי הזרם הליטאי, שיטת הלימוד המקובלת בישיבות הליטאיות כיום שונה מאוד מדרכו. את מרבית שינויי הגרסאות ביצע שלא על פי כתבי יד שהיו בידו אלא בהתבסס על בקיאותו המופלגת בספרות התלמודית והרבנית. בדיעבד, רבות מהגהותיו נמצאות כקולעות לגרסאות הקיימות.

במוצאי יום כיפור היה הגר"א ממשיך לצום עוד כמה שעות תוך כדי לימוד תורה. זאת על פי מאמר חז"ל : "מאי דכתיב, ויהי ערב ויהי בוקר יום השישי? מלמד שהתנה הקב"ה עם מעשה בראשית ואמר להם: אם ישראל מקבלים התורה - אתם מתקיימים, ואם לאו - אני מחזיר אתכם לתוהו ובוהו". כלומר קיומו של העולם תלוי בלימוד תורה בלתי פוסק. רעיון זה עמד גם בבסיסה של הישיבה ישיבת וולוז'ין שהקים תלמידו, ר' חיים.


יחסו לחכמות החול

על פי עדות תלמידיו והספרים שנכתבו מפיו, הגר"א היה בעל ידע במתמטיקה, הנדסה, ביולוגיה, אסטרונומיה, גאוגרפיה, בלשנות ומוזיקה, כמו כן בשעה ששהה בבית הכסא חיבר ספר מתמטיקה (חוט המשולש). אך נמנע מלעסוק ברוקחות לפי הוראת אביו. הוא החכים גם בהגות האנושית, ועם זאת התנגד ללימודי מדעי הרוח הכלליים, משום שלא ראה בהם תועלת אמיתית לחיי האדם היהודי. הגר"א נהג להבדיל בין לימודי מדעי הרוח לבין לימודי מדעי הטבע בהם ראה "רקחות וטבחות" המסייעות להבנת התורה.


חכמות הטבע[1]

הגר"א עסק רבות בחקירת מדעי הטבע, כפי שמספר עליו תלמידו המובהק הרב הלל משקלוב:

נודע למשגב, שרבנו… עסק הרבה גם בחקירת סגולות הטבע מחקרי ארץ, לשם השגת חכמת התורה ולשם קידוש השם בעיני העמים ולשם קירוב הגאולה. עוד [=כבר] מצעירותו הראה נפלאות בכל שבע החכמות והירבה לבקש. גם ציווה לתלמידיו ללמוד כמה שאפשר בשבע החכמות של מחקרי ארץ גם כדי להרים את חכמת ישראל על-פי חכמת התורה בעיני העמים, על-פי הכתוב 'כי היא חכמתם ובינתכם לעיני העמים'. ובזה יהיה עליונות ישראל הרוחנית, ועל-פי הכתוב 'לתתך עליון על כל הגוים, אשר עשה לתהלה ולשם ולתפארת'… ומפה לאוזן אמר לנו הרבה פעמים: מה עושים תופשי התורה שלנו בעד קידוש השם כמו שעשו הקדמונים מגדולי ישראל, שרבים מהם קידשו שם שמים על ידי ידיעתם המרובה בחקירת מצפוני הטבע מנפלאות הבורא יתברך שמו, אשר גם רבים מחסידי האומות העלו על נס את חכמת ישראל חכמי התורה, אנשי הסנהדרין, תנאים ואמוראים, וכו' ובדורות המאוחרים רבנו הרמב"ם, ובעל התוספות יום טוב ועוד, אשר הירבו לקדש שם שמים בעיני הגויים על ידי חכמתם במחקרי ארץ.

דברים דומים סיפר על הגר"א גם רבי ישראל משקלוב (פאת השולחן, הקדמה, ד"ה ומצידה ביאור ארוך):

"כה אמר, כל החכמות נצרכים לתורתנו… וכלולים בה, וידעם כולם לתכליתם והזכירם: חכמת אלגעברע (- אגיברה) ומשולשים והנדסה וחכמת מוזיקא… וביאר איכות כל החכמות ואמר שהשיגם לתכליתם, רק חכמת הרפואה ידע חכמת הניתוח והשייך אליה, אך מעשה הסמים ומלאכתן למעשה רצה ללמדם מרופאי הזמן וגזר עליו אביו הצדיק שלא ילמדנה, כדי שלא יבטל מתורתו כשיצטרך ללכת להציל נפשות כשידע לגמרה. וכן חכמת הכישוף… וידעה, רק היה חסר לו מעשה העשבין וכל גמר מעשיה, מפני שהם ביד הגויים הכופרים לא היה יכול ללמוד גמר מעשיה מרוב מפנקותו.

הגר"א תמך בלימוד חלק מהמדעים, בעיקר המדעים הריאליים. ישנם הטוענים(דרוש מקור) כי הוא ביקש מתלמידיו, שכל אחד יהיה בקיא לפחות בתחום חול אחד. בהקדמה לספר "אוקלידוס" המתורגם לעברית על ידי רבי ברוך (בן יעקב) שיק משקלוב, (האג תק"ם) מספר המחבר[2]:

"והנה בהיותי בק"ק (- קהילת קודש) ווילנא המעטירה, אצל הרב אצל הרב המאור הגאון הגדול מ"ו (- מורנו ורבנו) מאור עיני הגולה החסיד המפורסם כמוה"ר אלי' נר"ו (- הגר"א), בחודש טבת תקל"ח, שמעתי מפיו כי כפי מה שיחסר לאדם ידיעות משארי החכמות - לעומת זה יחסר לו מאה ידות בחכמת התורה, כי התורה והחכמה נצמדים יחד... וציוה לי (=הגאון) להעתיק מה שאפשר ללשוננו הקדוש מחכמות כדי להוציא בולעם מפיהם וישוטטו רבים ותרבה הדעת בין עמינו ישראל."

אך יש המפקפקים אם דברים אלו יצאו מפי הגר"א, ומטילים חשש שהדברים לא הובנו ע"י השומע כדבעי, ובפרט שהכותב היה קרוב - במידת מה - לתנועת ההשכלה (ר' בצלאל לנדוי, הגאון החסיד מוילנא, פרק י"ז - לרקחות וטבחות, עמ' ריז, ובהערות 15-16 עמ' רכה-רכו; ועוד). אכן יש שראו בזה צנזורה של דברי הגר"א כשאינם מתיישבים עִם ההשקפות המקובלות בדורנו[3].

יצויין שדברים דומים הובאו בשם הגר"א בספר 'קול התור' (פרק ה, חלק ב - שער באר שבע, אות יב).

למרות עיסוקו במדעי הטבע ודעותיו המקוריות בהם, לא היה מודע לתגליות המדעיות הגדולות של העת החדשה(דרוש מקור), וכתב בביאורו לספרא דצניעותא שהעולם מרובע[4], ואת דברי הירושלמי והזוהר שמשמעותם שונה הוציא מפשוטם שלא כדרכו.

מוזיקה

הגר"א (מובא בשמו בהקדמה לפאת השולחן) כאשר שיבח את חכמת המוסיקה אמר: "כי רוב טעמי תורה, וסודות שירי הלויים וסודות תיקוני הזהר, אי אפשר לידע בלעדיה. ועל ידה יכולים בני אדם למות בכלות נפשם מנעימותיה, ויכולים להחיות מתים בסודותיה הגנוזים בתורה... כמה ניגונים וכמה מידות הביא משה רבנו עליו השלום מהר סיני, והשאר מורכבים בתורה שבעל פה המצויה בידינו".

פילוסופיה

הגר"א ראה בחכמת הקבלה את מרכז הכובד של אמיתת חכמת התורה[5], ובשל תפיסתו זו התנגד מאד לחכמת הפילוסופיה[6]. וכה אמר (אבן שלמה, פרק יא סעיף ד, מהדורת וילנא תר"ן, עמ' 100):

"בזכות שמתרחקים מאותן העוסקים בלימוד פילוסופיה אלקית, לימודית וטבעית[7], יזכו לעתיד לבוא לאור ד'."

כמו כן, מביא רבי ישראל משקלוב זצ"ל בהקדמתו לספר פאת השולחן (סוף דף ה.):

"ועל חכמת [ה]פילוסופיה אמר שלמדהּ לתכליתה, ולא הוציא ממנה רק ב' דברים טובים, והם השבעים כוחות שבאדם[8]... ועוד דבר אחד, והשאר צריך להשליכה החוצה."


יחסו לחכמי ישראל שהלכו בדרך הפילוסופיה

על אף התנגדותו של הגר"א לפילוסופיה, לא זִלזל הגר"א בחכמי ישראל שנמשכו אחריה, ובכמה מקומות אף מביא הגר"א מדבריהם[9].


יש המעידים שכשבאו למחות בפני הגר"א שיעור בספר מורה נבוכים (ההולך בדרך הפילוסופיה) אמר בחורי אף[10]: "מי יעיז לדבר נגד כבוד הרמב"ם וספרו (- מורה נבוכים), אשר מי יתנני ואהיה עמו במחיצתו בגן עדן" (ספר עליות אליהו[11], מהדורת וילנא תרט"ז, דף יח. בהערה, בשם עד ראיה - הרב ישראל גורדון זצ"ל).

יש שציינו בהקשר זה, שהגר"א טרח במציאת מקורות לכל פרט מדברי המורה נבוכים (ח"ג פנ"ב) המפורסמים שהביא הרמ"א (בתחילת השו"ע): "שויתי ה' לנגדי תמיד (תהלים טז, ח) הוא כלל גדול בתורה ובמעלות הצדיקים" (הרב מאיר הופמן הי"ו, כפישהביא בשמו הרב דב אליאך בספר הגאון, ח"ב עמ' 590).

מאידך בביאור הגר"א לשולחן ערוך (יו"ד סי' קעט ס"ק יג), נמצאו לשונות חריפים מאד על הרמב"ם:

"הרמב"ם ... נמשך אחר הפלוסופיא ולכן כ' שכשפים ושמות ולחשים ושדים וקמיעות הכל הוא שקר. אבל כבר הכו אותו על קדקדו שהרי מצינו הרבה מעשיות בגמ' על פי שמות וכשפים ... והפלסופיא היטתו ברוב לקחה לפרש הגמרא הכל בדרך הלציי ולעקור אותם מפשטן, וח"ו איני מאמין בהם ולא מהם ולא מהמונם אלא כל הדברים הם כפשטן אלא שיש בהם פנימיות לא פנימיות של בעלי הפלוסופיא שהם חצוניות אלא של בעלי האמת".
יש שפקפקו על יחוס דברים אלו לרבנו הגר"א זצ"ל. ראה ב"מתוך התורה הגואלת" ח"ב, פרשת שופטים. וראה עוד ביביע אומר חלק א' יורה-דעה סימן ט.

רבי יצחק מאלצאן זצ"ל בהערתו לספר אבן שלמה, פרק יא, סי' ד, הערה ג, כותב:

"עי' יו"ד סי' קע"ט ס"ק י"ג. שכתב ג"כ לגנות את הפילוסופיא הכוזבה. ועי' בס' עליות אליהו י"ז ב'. ודלא כיש אומרים שמ"ש ביו"ד בסי' הנ"ל אינו מהגר"א. כי שמעתי מאיש אמונים שכן נמצא בכי"ק ממש וכמו שמוכח כאן. ועי' יו"ד סי' רמ"ו ס"ק י"ח."

יחסו לתנועת ההשכלה

היו שראו ביחסו האוהד כלפי לימודי חול את הסיבה להתפשטות תנועת ההשכלה בליטא יותר מבפולין החסידית(דרוש מקור). טענה זו הופרכה לחלוטין במחקרים מקיפים שנערכו בשנים האחרונות(דרוש מקור).

תורת הנסתר במשנתו

על פי עדותו של רבי חיים מוולוז'ין בהקדמתו לפירוש הגר"א ל"ספרא דצניעותא", עוד לפני הגיעו לגיל שלוש עשרה החל הגאון לברוא גולם אבל פסק באמצע מפני שמנעוהו מן השמים.

לפי המסופר בספר קול התור (???), בראש השנה שנת הת"ק החל הגאון בעיסוק גלוי בתורת הנסתר. הוא חשף את שיטתו בעניין הגאולה על פיה בשנה זו מתחיל בוקרו של ה"יום הששי" של העולם, בו יש להתחיל את ההכנות לקראת השבת בה תהיה הגאולה השלמה. חשבון זה מסתמך על דברי הגמרא במסכת סנהדרין {דף לח/ב) על פיה סך כל ימי העולם עד לגאולה השלמה ששת אלפים שנה. הגאון החשיב כל אלף שנים כיום אחד, על פי הפסוק "כי אלף שנים בעיניך כיום אתמול כי יעבור" (תהלים צ,ד), ומכאן ששנת חמשת אלפים וחמש מאות לבריאת העולם היא בוקרו של היום השישי. כשם שההלכה קובעת שיש להשכים ביום ששי ולהכין את צורכי השבת כך על פי דברי הגאון יש להתכונן ל"שבת" של העולם באופן מעשי החל מ"בוקרו של היום הששי". לפי חשבון זה התברר כי שנת הקמת המדינה שנת תש"ח לאלף השישי אכן מעוגנת באותו מדרש "חמישית עמד על רגליו" שהרי 5/12 מחמש מאות שווה ל-208 כך שאם נוסיף 208 לבוקרו של היום השישי (שנת 500 לאלף השישי) נקבל 708 שהיא שנת ה'תש"ח. יתר על כן תלמידיו מציינים כי יום כ' בעומר הוא יום מיוחד כי בו נמצא הצרוף הקבלי יסוד שבתפארת. היום ה-20 בספירת העומר יוצא תמיד בה' באייר יום הקמת המדינה.

הגאון זיהה את שורש נשמתו כניצוץ מנשמת משיח בן יוסף שתפקידו להכין את התשתית החומרית בבניין הארץ בדרך הטבע לפני ביאת משיח בן דוד(דרוש מקור).


הגר"א בראי הדורות

ר' בעלון שבת הראי"ה גליון 55

מדברי גדולי ישראל על הגר"א

הגאולה במשנת הגר"א

ר' עלון שבת הראי"ה (גליון 57) - קץ הגאולה, ותהליכי 'אתחלתא דגאולה' במשנתו

חבלי משיח וייסורים בתהליך הגאולה במשנת הגר"א - ר' עלון שבת הראי"ה (גליון 58)

משנת הגאולה בקרב תלמידי הגר"א - שבת הראי"ה (גליון 60)

תלמידי הגר"א שעסקו במימוש משנת הגאולה של רבם - שבת הראי"ה גליון 62; המשך - מעשי 'אתחלתא דגאולה' מתוך הקודש - שבת הראי"ה (גליון 63)


ספר קול התור

ערך מורחב - קול התור


יחסו לארץ ישראל

ארץ ישראל במשנתו

עלייתו לארץ ישראל

ידוע כי הגאון ניסה בעצמו לעלות לארץ ישראל, ואף כתב לבני משפחתו אגרת מהדרך, שהתפרסמה אחר כך בשם "עלים לתרופה", ובה כתב בין היתר שהוא הולך ל"ארץ חמדת ישראל וחמדת ה', שכל עליונים ותחתונים תשוקתם אליה". אולם, ניסיונו זה לא צלח והוא נאלץ לשוב על עקבותיו לאחר שהגיע להולנד.

קיימת אי-הסכמה לגבי השנה בה ניסה הגר"א לעלות לארץ. ר' דב אליאך, בספרו "הגאון", טורח להוכיח מדקדוקים בלשון האיגרת כי נסיון זה היה כאשר הגאון היה בסביבות גיל ארבעים. בספר 'קול התור' מופיעה מסורת כי הוא ניסה לעלות לארץ בשנת תקמ"ב. לעומתם, ד"ר אריה מורגנשטרן טוען כי הנסיון היה בסביבות שנת תקל"ח, על פי מסמכים של הקהילה היהודית בהולנד, אולם לא ברור לחלוטין שאכן הכוונה במסמכים לגאון.

כפי המסופר ב'קול התור', הוא ביקש לחדש את היישוב היהודי בארץ, להפריח את שממותיה של ארץ ישראל, וליצור בה זן של אנשים חכמים ומוסריים שקרא לו "אנשי אמנה", ולסלול בזאת את בואו של המשיח שהאמין כי אמור להופיע בשנת הת"ר. כאשר הוא הכריז "קול התור נשמע בארצינו" (על פי שיר השירים).

לשם כך שידל את תלמידיו לעלות לארץ שהייתה בחורבנה, ומינה לעמוד בראשם את תלמידו הרב הלל משקלוב, ואכן 14 מתלמידיו עלו בראש שיירה לצפת ולירושלים בתחילת המאה ה-19, 11 שנה לאחר מותו, ומצאו בה כשלושים יהודים. בעקבותיהם עלו קבוצות נוספות בעשרות השנים שלאחר מכן.

מן הדברים שכתב בנו של הגר"א, אנו למדים שבכוונתו של אביו היה לחבר בארץ ישראל מעין "שולחן ערוך חדש":

שתיים זו שמעתי מפיו הקדוש והטהור שלא הסכימה עימו דעת קונו, ולא עשה. לעת זקנתו שאלתיו פעמים רבות מדוע לא נסע לארץ הקדושה ולא ענני וכן הבטיח לי שיעשה פסקי הלכות מארבעה טורים בדעה מכרעת לכתוב רק דעה אחת הישרה בעיני חכמתו, בראיות חזקות ועצומות שאין להשיב עליהן

– הקדמת בני הגר"א לשולחן ערוך - אורח חיים, שקלוב, תקס"ג

בשאיפתו של הגר"א לחבר ספר הלכה מקיף משתקף דפוס הפעילות שאפיין גם את מפעלו ההלכתי הגדול של רבי יוסף קארו בכתיבת השולחן ערוך יותר ממאתיים שנה לפני כן.

מראשי המתנגדים לתנועת החסידות

ערך מורחב - ההתנגדות לחסידות

הגר"א התנגד לתנועת החסידות בשל עיוותים שונים שראה בה, שגרמו לו לסווגה כמינות וכתנועה שיונקת מהטומאה. כבר בשנת תקל"ב מופיעה חתימתו של הגר"א על חרם קהילת וילנה נגד החסידות. בשנת תקמ"א הטיל עליה שוב חרם. במסגרת החרם סירב לפגוש את האדמו"ר המייסד של חסידות חב"ד, רבי שניאור זלמן מלאדי, והורה לשרוף בפומבי את הספר "צוואת הריב"ש".

יש דעות שונות לגבי סיבות התנגדותו של הגר"א לחסידות. שמעון דובנוב(דרוש מקור) טען שהיא איימה על התשתית הקהילתית של דת הספר הרבנית בהעמידה את הרגש לפני השכל, בנוסף לחשש שמדובר בתנועה משיחית פרנקיסטית חדשה שקמה על היהדות (ראה להלן). אחרים טענו(דרוש מקור) שהיא נתפסה כתנועה ליצנית שזלזלה בתלמידי חכמים שהתנגדו לה, בצירוף מעשים שנתפסים כקלות ראש, כגון זילזול בזמני התפילה, עמידה על הראש ועוד. הרב יוסף דוב הלוי סולובייצ'יק מבוסטון מוסיף(דרוש מקור) כי הגר"א ראה כי החסידות מתפשטת במהירות רבה, וזה גרם לו לחשוש שמדובר ב"מעשה שטן", כי קדושה כובשת ומתפשטת לאט.

יש הטוענים(דרוש מקור) שההתנגדות נבעה בשל מרכזיותו של המנהיג הרוחני, כ"צדיק יסוד עולם" שבשבילו נברא העולם וכצינור בלעדי שרק דרכו אפשר להתקשר אל האלוקות, והחשש שהדבר יביא לפולחן אישיות של אדם, כפי שקרה בנצרות, דבר שמבחינתו נחשב לקו אדום. באגרת מפורשת של הגר"א עצמו, הוא מכנה את החסידות כעובדת עץ ואבן, התבטאות המלמדת על הפן התאולוגי של התנגדותו לחסידות, המזהה אותה כסוטה מעיקרי האמונה היהודית. ייתכן והתכוון לוולגריזציה פשטנית של רעיונות קבליים מורכבים, כמו נוכחותו של האל בעולם הפיזי, והימצאותם של "ניצוצות קדושה" בעולם, גם בדברים פשוטים כמו עצים ואבנים, לצורך "בירור הניצוצות", שזהו אחד המרכיבים היסודיים בהגות החסידית. ייתכן ויש כאן רמז לחשדותיו כי החסידות ממשיכה או דומה למגמות אפיקורסיות ואנטינומיות מסוכנות כפי שנתגלעו בתנועות השבתאות והפרנקיזם.

גם באיגרת של רבי שניאור זלמן מלאדי לחסידיו בוילנה הוא מציין כי התנגדותו של הגר"א כלפיו נובעת ממחלוקת על הגדרת נוכחות ה' בעולם הפיזי.

מתלמידיו

ראו גם


לקריאה נוספת

ספרי תולדות הגר"א

  • ר' שמואל יוסף פיין, קריה נאמנה, חלק שני[14] פרקים ח-י[15]
  • הרב שלמה (בן אברהם) מאלצאן, אבן שלמה, אדער, תולדות הגאון רבינו אליהו מווילנא, וילנא תרפ"ד[16]
  • הרב ד"ר יצחק אונא, רבנו אליהו הגאון מווילנא ותקופתו, ירושלים תש"ז
  • ר' בצלאל לנדוי, הגאון החסיד מוִילנא, הוצאת מפעל 'תורה מציון', ירושלים תשל"ח
  • הרב דב (בן הרב דוד צבי) אליאך, הגאון, ג' כרכים, הוצאת מכון מורשת הישיבות, ירושלים תשס"ב

קישורים חיצוניים

ספרים ומאמרים מתורת הגר"א


מחקרים במשנת הגר"א ותולדותיו



הערות שוליים

  1. ור' בעלון שבת הראי"ה, גיליון 53.
  2. מובא בספר 'עקבי הצאן' ראי"ה קוק זצ"ל, מהדורת מוסד הרב קוק, ירושלים תשכ"ז, עמ' קכט הערה 19); במאסף 'כנסת ישראל'; וכן בספר הגאון החסיד מוילנא (עמ' ריז, ור' להלן שהטיל ספק בשמועה זו); בספר הגאון (ח"ב עמ' 596); במאמר 'הכרת האנטומיה הגניטלית – מפתח להבנת חז"ל' (הרב ד"ר מרדכי הלפרין, הערה 1); אנציקלופדיה תורנית 'דעת'; במאמר 'פרקים בפתולוגיה בתלמוד ובנושאי כליו' (מהרב פרופ' אברהם שטינברג); ועוד.
  3. ר' כרם חב"ד, גליון 4, עמ' 155 הערה 8 ובתגובה בגליון 'כפר חב"ד'. ור' דיון בנושא זה ב'פורום הישיבות'.
  4. נושא זה נמצא עדיין בפולמוס, ר' ספר הגאון, ח"ב עמ' 578 הערה 38.
  5. ר' בכותרת 'תורת הנסתר במשנתו'.
  6. כתב בספר 'קריה נאמנה' (מהדורת תר"ך עמ' 151-152, ומהדורת תרע"ה עמ' 160): "כי להיות רבינו בכל עניינו נמסר לחכמת הקבלה והקדיש לה רוב הגיונו ועיונו, לא היו מחקרי לב של גדולי חכמי עמנו שהולכים ע״ד הפילוסופיה יכולים להיות נחשבים בעיניו". כלומר: מחמת מרכזיות חכמת הקבלה במשנתו, שלל הוא את השגותיה של הפילוסופיה, שכל השגתה בחכמה הא-להית הוא רק ממקור השכל האנושי. ור' דברי תלמידו הגדול, הגר"ח מוולוז'ין ז"ל: "...שבמקום שמסתיים פילוסופיה - שם מתחיל חכמת הקבלה..." (קונטרס 'עץ חיים', נדפס בסוף 'נפש החיים', מהדורת הרב יששכר דוב רובין זצ"ל, ב"ב תשמ"ט, סוף עמ' תמו, אות קכז. וכן הביא בספר הגאון, ח"ב עמ' 588 הערה 74, בשם ספר 'כתר ראש' ו'כל הכתוב לחיים', פרק 'ענייני תורה' אות ה) ור' אבן שלמה (פרק יא סעיף ג): "...ועיקר הגאולה תליא בלימוד חכמת הקבלה".
  7. ור' ביאור הגר"א על הפסוק "כִּי נָטַשְׁתָּה עַמְּךָ בֵּית יַעֲקֹב כִּי מָלְאוּ מִקֶּדֶם וְעֹנְנִים כַּפְּלִשְׁתִּים וּבְיַלְדֵי נָכְרִים יַשְׂפִּיקוּ" (ישעיהו ב, ו), שפירש: "...אמר: 'מקדם... ועוננים... ובילדי נכרים' - המה פילוסופיה א-להית ולימודית וטִבעית..." ע"ש שהסביר בזה לשון הפסוק.
  8. ר' ביאור הגר"א על הפסוק "וְיָצָא חֹטֶר מִגֵּזַע יִשָׁי וְנֵצֶר מִשָּׁרָשָׁיו יִפְרֶה" (ישעיה יא, א).
  9. כפי שציין ר' בצלאל לנדוי ז"ל בספרו 'הגאון החסיד מוִילנא' (פי"ז הערה 11, עמ' רכד) שבביאור הגר"א לספר משלי (ח, יא) מזכיר את הספר 'בן המלך והנזיר' ובביאורו לזוהר רכג מביא הגר"א מספר 'בחינות עולם' ללרבי ידעיה הפניני הבדרשי. כמו כן, הגר"א בפירושו למשלי (ט, ח; יג, כד; - צויינו ע"י המו"ל הרב משה פיליפ שליט"א במפתח בסוף הספר) מביא מדברי בעל העקידה. עוד כתב ר' בצלאל לנדוי ז"ל (שם) שר' יעקב (ב"ר אליעזר) כהן העיד ש'כללים קצרים בחכמת האמת' המיוחסים להגר"א, שנמצאו בין כתבי היד של הצדיק רבי יוסף זונדל מסלנט (ספר תולדותיו), הם קיצור של חלק ראשון של המורה נבוכים.
  10. כפי הנראה הכוונה לכעס הפנים בלבד.
  11. הובא בספר הגאון החסיד מוילנא (עמ' רטז) ובספר הגאון (ח"ב עמ' 590).
  12. רבי מנשה מאיליא היה גאון מופלא, בעל השגות נפלאות, ומקורי מאד בדרכו ובחידושיו. עסק רבות בתחומים מגוונים כבלשנות ומדעים. ר' אודותיו ב[עלון 'שבת הראי"ה' גליון 54.
  13. ר' אודותיו בישורון ח"ד עמ' שסה ואילך.
  14. באותו כרך.
  15. במהדורת תר"כ עמ' 126 ואילך; ובמהדורת תרע"ה, עמ' 136 ואילך.
  16. נגיש גם בקישור נוסף.