פרשת חקת

From ויקישיבה
Jump to navigation Jump to search

פרשת חקת היא הפרשה השישית בחומש במדבר. הפרשה מתחילה בדיני פרה אדומה ובתיאור חטאו של משה במי מריבה. לאחר מכן מתואר נסיון המעבר דרך אדום, יחד עם מות אהרון בהור ההר ומלחמת הכנעני שבאה לאחריו. הפרשה מסתיימת בפגיעת הנחשים השרפים בעם, והציווי לעשות את נחש הנחושת יחד עם שירת הבאר על בארה של מרים ומלחמת סיחון ועוג מלך הבשן.

מפטירים בספר שופטים שופטים יא א (פרשני) על יפתח הגלעדי ומלחמתו בבני עמון שבה יפתח מתאר את המתואר בפרשתנו על שליחת המלאכים לאדום ואת מלחמתם בסיחון.

תוכן הפרשה[edit]

  • פרה אדומה: דיני פרה אדומה, ותהליך טהרת טמא המת על ידי הזאת אפר.
  • מי מריבה: לאחר מות מרים וקבורתה, באר מרים נפסקת והעם מתלונן על מחסור במים. העם קובל לפני משה ואהרון, והקב"ה מצווה על משה לקחת את מטהו ולדבר אל הסלע על מנת שיצאו ממנו מים. משה מכה בסלע פעמיים, והמים יוצאים ממנו, אך הקב"ה מעניש את משה ואהרון וקובע כי לא ייכנסו אל ארץ ישראל.
  • המעבר דרך אדום: העם עובר ליד ממלכת אדום, ומשה שולח שליחים למלך אדום שיסבירו לו את התלאות אשר עברו עליהם בדרך, ויבקשו ממנו רשות לעבור בארצו. על אף ההבטחה כי העם רק יעבור בארץ, מלך אדום מסרב לישראל לעבור בגבולו ויוצא לקראתו בכלי מלחמה. ישראל מעדיפים שלא להילחם באדום ועוזבים את גבולו.
  • מות אהרון: ה' נגלה אל משה ואל אהרון ואומר להם כי הגיעה זמנו של אהרון להיאסף אל עמיו. על פי ציוויו של הקב"ה, משה לוקח את אהרון ואת אלעזר להור ההר לעיני כל העם ומעביר את בגדי הכהונה של אהרון אל אלעזר. העם מבין כי אהרון נפטר ומבכים את לכתו במשך שלושים יום.
  • מלחמת הכנעני מלך ערד: הכנעני מלך ערד שומע כי ישראל הגיע לאזורו ויוצא נגדם למלחמה, ואף שובה שבי. עם ישראל נודרים כי אם הקב"ה יצליח בידם לנצח את מלך ערד הם עתידים להקדיש את שלל המלחמה לה'. העם נלחמים במלך ערד, מנצחים אותו ומקדישים את שלל המלחמה כפי שנדרו.
  • נחש הנחושת: העם מתלוננים מכך שהם נאלצים להאריך את דרכם בשביל לסבב את ארץ אדום ומתלוננים למשה על קשיי הדרך. כעונש על תלונותיהם, הקב"ה שולח בעם את הנחשים השרפים שהורגים עם רב מישראל. העם מבקש סליחה ממשה ומבקש שיתפלל בעדם. על פי ציוויו של הקב"ה, משה מכין נחש נחושת ומציב אותו על עמוד גבוה כך שכל מי שרואה את הנחש נרפא.
  • שירת הבאר: העם שר שירת הודיה על ניסי בארה של מרים שהביאה להם מים במהלך הנדודים במדבר, ואף הצילה אותם ממארב של עם האמורי.
  • סיחון מלך האמורי ועוג מלך הבשן: בדומה למעבר דרך אדום, משה שולח שליחים אל סיחון בבקשה לעבור דרך ארצו. סיחון מסרב לבקשה, ויוצא לקראת ישראל למלחמה אשר לבסוף יוצא ממנה כשידו על התחתונה, וישראל לוקחים את כל ערי סיחון. לאחר מכן, יוצא גם עוג מלך הבשן להילחם בישראל, הקב"ה מחזק את ידיו של משה לצאת לקרב והעם מנצח את עוג ויורשים את ארצו.

טהרת הפרה האדומה[edit]

הפרשה פותחת בטומאת מת ודיני טהרתה על ידי הזאת מי פרה אדומה. הרב קוק מסביר באורות הקודש[1] מסביר שהטומאה נובעת מהמשקעים הנפשיים שנגרמים לאדם בעקבות המפגש עם המוות. לפירושו, המוות גורם לתפיסה מוטעית שלכל החיים, כולל החלק הרוחני שבהם, יש סוף וכי כולנו גשמיים שעתידים למות. וכדבריו "המוות הוא חזיון שווא, טומאתו היא שקרו מה שבני אדם קורים מות הרי הוא רק תגבורת החיים" ורק בעולמנו הגשמי אנו תופסים את המוות כקץ. מכיוון שההשפעה של המוות על הצופה היא כה חזקה, ציוותה התורה על הכהנים להתרחק ככל האפשר מכל מגע עם המוות ובכך להתעלות מעל ההבנה השקרית של המוות.

כהמשך לדברים אלו, מסביר הרב קוק במדבר שור (דרוש לה) את טעמה של פרה אדומה. בתהליך טהרת הפרה האדומה, האדם נפגש עם מציאות שמעל ההסתכלות הרגילה. הפרה האדומה מטהרת את הטמאים, ודווקא הטהור העוסק בטהרתה הופך לטמא. היכולת להסתכל מעל המציאות וההבנה כי בהתבוננות רחבה יש גם צדדים חיוביים למוות, מוציאים את האדם מטומאתו ומרוממים אותו לעבר הטהרה.

חטאו של משה[edit]

בפרשה, מתואר חטאו של משה במי מריבה. על אף שסיפור חטאו של משה במי מריבה מפורש בפסוקים, עדיין לא ברור במה בדיוק חטא משה, מאחר ונראה שרק מילא אחר הוראותיו של הקב"ה. הפרשנים פירשו חטא זה בכמה צורות שונות:

רש"י (כ,יב) מפרש בעקבות ילקוט שמעוני (חקת רמז תשסד) שעיקר חטאו של משה היה בכך שלמרות שהקב"ה ציווה אותו לדבר אל הסלע, הוא העדיף להכות אותו במטהו. לפירוש זה, אילו היה משה מדבר אל הסלע היה מתקדש בכך שם שמיים משום שהיו העדה חושבים לעצמם " מה סלע זה שאינו מדבר ואינו שומע ואינו צריך לפרנסה מקיים דבורו של מקום קל וחומר אנו".

האבן עזרא פירש שעיקר חטאו של משה היה בכך שהכה בסלע פעמיים במקום להכות בו רק פעם אחת כציוויו של הקב"ה.

הרמב"ם (שמונה פרקים פרק ד') מפרש שעיקר חטאו של משה היה בכך שכעס והתרגז על העם באומרו "שמעו נא המורים". אמנם, עיקר חטאו של משה לא היה בחטא האישי, אלא בדוגמא האישית אותה הוא שימש לעם. כאשר העם, ובעיקר החכמים שבהם, ראו את רוגזו של משה, הם חשבו כי גם הקב"ה כועס עליהם כאשר לא היה לדבר סיבה ממשית. חטאו של משה מפורש בדברי הקב"ה בכך שהמרה את פיו של הקב"ה, משום שמשה במעשיו הטעה את העם באשר למידותיו של ה' וגרם להם לחשוב שייתכן שהוא אכזרי בכך שהוא רוגז על בקשתם למים.

הרמב"ן (כ,א) הקשה על פירוש זה מכך שמדברי התורה "מריתם את פי" משמע שמשה ואהרון המרו את פיו של הקב"ה ולא רק שימשו דוגמא רעה לעם. בנוסף, הרמב"ם מסביר רק את חטאו של משה, אך בפסוקים לא מובא שאהרון גם כעס למרות שנאמר שגם הוא נכלל בחטא. לכן, העדיף לפרש כרבינו חננאל שחטאו של משה נבע מכך שאמר "המן הסלע הזה נוציא לכם מים". לשיטתו, משה נענש על כך שלא דקדק בלשונו, ונתן לעם להבין שהוא מוציא את המים על ידי כישוף או כוח כלשהו, ולא מכוחו של הקב"ה.

רבי יוסף אלבו פירש בספר העיקרים (מאמר ד פסקה כב) שעיקר חטאם של משה ואהרון היה מכך שלא התנהגו באופן נחרץ מספיק כלפי העם. לדבריו, "אילו היו משה ואהרון גוזרים שייבקע הצור, היה ה' בלי ספק מקיים דבר עבדו והיה נקדש בזה לעיני העם"[2]. מנגד, כאשר משה ואהרון לא עשו זאת באופן מיידי אלא ברחו מפני הקהל, הראו בכך חוסר אמונה כלפי העם.

קישורים חיצוניים[edit]

  1. אורות הקודש ב דף שפ
  2. דברים אלו הם כשיטתו לעניין מה שמשה גזר גם על האדמה להיבקע בפרשת קרח, ועיין שם שיש שחלקו וסברו שגם זה היה מטעם ציוויו של הקב"ה