מנורה: הבדלים בין גרסאות בדף

אחד מכלי המקדש. מיקום המנורה הוא בדרום ההיכל (או הקודש). הכהן הגדול מצווה להיטיב את הנרות במנורה פעמיים ביום.

מנורת הזהב שהוכנה במכון המקדש ומוצבת לעיני כל ברובע היהודי בירושלים

המקור למנורה - הקב"ה ציווה את משה "ועשית מנורת זהב טהור..."(שמות, כ"ה, ל"א)

מבנה המנורה

המנורה כולה היתה עשויה מקשה אחת זהב טהור. גובהה - 18 טפחים. רוחבה - מהנר הקיצוני שבימין עד לנר הקיצוני שבשמאל - 12 טפחים.

גובהו של הקנה האמצעי - 15 טפחים. קנה זה עמד על בסיס רחב. בסיס זה נקרא "ירך המנורה". לבסיס היו שלוש רגלים בתחתיתו. במקום החיבור של הירך עם הקנה האמצעי היה פרח זהב. גובהה של ירך המנורה עם הפרח שעליה - שלושה טפחים.

בגובה שני טפחים של הקנה האמצעי מן הירך היה גביע כפתור ופרח, שהחזיקו טפח אחד.

במרחק שני טפחים מהגביע כפתור ופרח, היה בקנה האמצעי כפתור אחד, שגובהו טפח, ממנו התפצלו שני קנים אחד לימין ואחד לשמאל. במרחק של טפח מהכפתור היה בקנה האמצעי עוד כפתור שגובהו טפח, ממנו התפצלו עוד שני קנים אחד לימין ואחד לשמאל. במרחק של טפח נוסף מהכפתור היה בקנה האמצעי עוד כפתור ממנו התפצלו עוד שני קנים אחד לימין ואחד לשמאל. במרחק של שני טפחים נוספים מהכפתור, היה בקנה האמצעי שלושה גביעים כפתור ופרח שגובהם ביחד - שלושה טפחים. על כל אחד מששת הקנים המתפצלים היה גם כן שלושה גביעים כפתור ופרח.

לסיכום, למנורה היו עשרים ושניים גביעים - שמונה עשר גביעים בששת הקנים המתפצלים וארבעה גביעים בקנה האמצעי - אחד עשר כפתורים - ששה כפתורים בששת הקנים המתפצלים וחמשה כפתורים בקנה האמצעי - תשעה פרחים - ששה בששת הקנים ושלושה בקנה האמצעי.

ירך המנורה היתה חלולה מבפנים. יש אומרים כי ירך המנורה היתה עגולה, יש אומרים כי היתה מרובעת ויש אומרים כי הירך היתה כמו תיבה בת שמונה זויות.

הגביעים, הכפתורים והפרחים היו עשויים מקשה אחת עם גוף המנורה.

הגביעים היו רחבים למעלה וצרים למטה, והיו בהם בליטות ושקיעות מצויירות, שנאמר: "משוקדים", ופירש רש"י: מצויירים. לדעת הרס"ג והאבן עזרא, הבליטות היו בצורת שקדים, שנאמר "משוקדים".

הכפתורים היו עגולים כצורת ביצה. לדעת הרמב"ם, גם הכפתורים היו משוקדים.

הפרחים היו עשויים כמין קערה ששפתיה מקופלות כלפי חוץ. לדעת הרמב"ם, גם הפרחים היו משוקדים.

בראש הקנים של המנורה היו קבועים בזיכים, בהם היו נותנים את השמן והפתילות.

יש אומרים כי הבזיכים היו יכולים להתפרק מן המנורה ולא היו מקשה אחת עם כל המנורה, ויש סוברים שגם הבזיכים היו מגופה של המנורה.

הפתילה שבבזיך האמצעי הייתה באמצע הבזיך. שלושת הפתילות שבימין היו בשמאל הבזיכים, ושלושת הפתילות שבשמאל היו בימין הבזיכים, כך ששש פתילות פנו אל הנר האמצעי, שנאמר: "והאיר אל עבר פניה".

משמשי המנורה

ליד ירך המנורה היו שלוש מדרגות עשויים אבן שיש. גובה המדרגות היה אמה וחצי. על גבי מדרגות אלו היה הכהן עולה כדי להטיב את הנרות.

על המדרגה האמצעית היה מונח טס של זהב הנקרא "כוז" ובו היה מונח כד השמן, הפתילות, המלקחיים והמחתות.

המלקחיים הם צבתים קטנים שבהם היו לוקחים ומסדרים את הפתילות שבתוך השמן. כן דעת רש"י. לדעת הרמב"ן, המלקחיים הם כיסויים כעין טסי זהב שהיו על פי הנרות כדי שלא יפול משהו לתוך השמן, והיה אפשר לפותחן ולסוגרן.

המחתות הן כמו בזיכים קטנים שבהם היה הכהן חותה את האפר שבנר כל בוקר כשהיה מטיב את הנרות. כן דעת רש"י. לדעת האבן עזרא המחתות הן כמו ספלים קטנים שהיו מתחת לנרות כדי שניצוצי האש והפתילות יפלו לתוכן.

כד השמן היה מכוסה בצמיד פתיל וחתום בחותמו של הכהן הגדול. בכל בוקר היה הכהן חותה את השמן ואת הפתילות של אתמול, ושופך מכד השמן לתוך שבעת הבזיכים, ומסדר את הפתילות בתוך הבזיכים.

החומר ממנו עושים את המנורה

הציווי המקורי הוא לעשות מנורת זהב, אולם דרשו חז"ל (מסכת סוכה, נ:) שאפשר לעשות את המנורה גם ממיני מתכות שונים ולאו דווקא מזהב, ולפי אחת משיטות התנאים - אפשר גם מחמרים שאינם מתכת כגון עץ, ובלבד שתיעשה מחומר שאינו בזוי ומאוס (כחרס).

כאשר המנורה נעשית לא מזהב - אין צורך להקפיד על משקלה המדוייק (כיכר), ולא על מספר הגביעים הפרחים והכפתורים. כמו כן - אין צורך לעשותה מקשה אחת.

מיקום המנורה

המנורה היתה מוצבת בדרום ההיכל כנגד שולחן לחם הפנים. בגמרא מובאת מחלוקת האם היתה המנורה מקבילה לקיר הדרומי או מאונכת אליו.

הטבת הנרות

את נרות המנורה מיטיבים כל יום בבוקר ולפנות ערב. ישנה מחלוקת מה טיבה של הטבה זו.

לדעת רש"י וכמה ראשונים הכהן היה מסדר את הנרות ואת הפתילות בבוקר ומשאיר את המנורה כבויה עד הערב. לדעת הרמב"ם ההטבה בין בבוקר ובין בערב כללה תיקון הנרות והדלקתם.^[1]

סידור הנרות נעשה עם כלי בשם 'כוּז' שבו היה נותן את שאריות השמן והפתילות, ובעזרת מלקחי זהב מוציא מהנרות את שאריות הפתילות. את שארית השמן מקנח במטלית ומניח הכל בכוז. אחר כך ממלא את המנורה בחצי לוג שמן זית זך לכל נר, ותוחב פתילות חדשות שעשויות מחמרים שמותר להדליק מהם נרות שבת (שלא מסכסכים את האש ומושכים שמן היטב, כמבואר בפרק שני במסכת שבת).

הפתילה של הנר האמצעי פונה מערבה, לעבר קודש הקדשים, שאר הנרות פונים לעבר הנר האמצעי.

בעת הדלקת הנרות, אם הנר המערבי דלוק - מושך את הפתילה מהנרות הסמוכים לו ומדליקם, וכך ממשיך ומדליק. אם כבה הנר המערבי - מדליקו מאש שהביא מעל המזבח החיצון.

אסור להדליק את נרות המנורה זה מזה בעזרת קיסם, אלא רק פתילה מפתילה משום בזיון מצוה.

הדלקת המנורה והטבתה דוחות את השבת ואת הטומאה ככל החובות שקבוע להן זמן.

לפי דברי חז"ל - הנר המערבי (האמצעי, שפונה מערבה) נשאר דלוק בדרך נס. נס זה הצביע גם על מצבו הרוחני של עם ישראל, כי אם ישראל לא היו עושים את רצון ה' - הנר היה כבה.