חזקת שלוש שנים

מתוך ויקישיבה
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

אדם שהחזיק בנכס[1] חבירו כדרך בעלים שלוש שנים, והבעלים הקודם לא מחה נאמן לומר שהוא הבעלים.

בסיס וטעם הדין

בגמרא (ב"ב כט.) מבואר שהטעם שחזקה היא בשלוש שנים[2], משום שדרך האנשים לשמור שטרותיהם במשך שלוש שנים, ולאחר מכן מאבדים אותם.

דברים אלו מהוים הסבר לפרק הזמן של החזקה (שלוש שנים), אך לא לעצם החזקה[3]. לכן, הציעו המפרשים כמה הסברים לחזקת שלוש שנים:

  • אדם איננו שותק כשחברו ישב בקרקע שלו ואוכל פירות, והעובדה שהבעלים שתק ולא מחה מהוה ראיה שהוא מכר או נתן את הקרקע למחזיק (תוס' ב"מ קי. ד"ה א"ל רבינא, בתירוץ ראשון). ולכן, יש למחזיק ראיה שהוא קנה את הקרקע. אולם, עד שלוש שנים העדר השטר[4] מורה שהוא לא קנה את הקרקע[5], אך לאחר שלוש שנים העדר השטר איננו מצביע על כלום, שכן אנשים אינם שומרים את השטרות זמן רב כל כך (פשטות לשון[6] הרמב"ן ב"ב מב. ד"ה הא דתניא אכלה האב; ריטב"א[7] ב"ב כט. ד"ה אלא אמר רבא - בשם הרא"ה; תורת חיים ב"ב כט. ד"ה תרתי ותלת; ועוד).
  • בגלל שהמערער שתק במשך שלוש שנים ותובע רק לאחר שהמחזיק מסתמא איבד את שטרו, נראה שהוא מערים, שחיכה שהמחזיק יאבד את שטרו ואז תובע אותו (רשב"א ב"ב כט. ד"ה אלא אמר[8], - מובא בשיטמ"ק שם; ועוד).
  • תקנת חכמים, משום שהקונים מאבדים את השטרות לאחר שלוש שנים, תקנו חכמים את חזקה זו כדי שלא יפסידו. ודאגו חכמים שתקנת לא תפסיד את הבעלים, ולא אפשרו לו למחות במשך שלוש שנים (קצות החשן סי' קמ ס"ק ב בדעת הרא"ש והנימוקי יוסף[9] (ר"פ חזקת הבתים; ועוד).
  • חכמים תקנו לבעלים שאם משהו יושב בקרקעו ימחה קודם ג' שנים, משום שלאחר ג' שנים אנשים מאבדים את שטרותיהם. ולכן אם לא מחה עד שלוש שנים - יש מכאן ראיה שמכר את הקרקע (עליות דרבנו יונה ב"ב כט. ד"ה אלא אמר רבא, - מובא בנימוק"י הנ"ל; שער משפט סי' קמ ס"ק ג, לקראת סופו, בדעת הרא"ש הנ"ל[10], תוס' ב"ב לה: ותשובות מיימוניות לספר אישות ס"ס ה; ועוד).
  • תקנת[11] חכמים גורמת לחזקת אומדנא, שכיוון שחכמים תיקנו את החזקה, ממילא היה צריך למחות כדי שהמחזיק לא יזכה בה מתקנת החכמים, ומכיון שלא מיחה - זו הוכחה שמכרה לו, שהרי יודע שכך מפסיד את הקרקע (תוס' הרא"ש[12] ב"מ קי. ד"ה ואמר לקוחה; קהילות יעקב בבא בתרא סי' יח[13] ס"ק ג בדעת רבנו יונה והנימוק"י הנ"ל; ועוד). וחכמים בתקנתם סמכו על אומדנא זו (קה"י שם).
  • אדם שיושבים שלוש שנים בקרקעו ברך כלל איננו שותק. והיות והמחזיק טוען שהמערער שתק וששתיקתו ראיה שמכר - לכך טענתו חזקה יותר והוא זוכה בטענתו (הרב מרדכי שטרנברג שליט"א, ראש ישיבת הר המור, בקובץ ערוגות הבושם גליון ה עמ' לט). אולם עד שלוש שנים - היות והדרך הרגילה היא שיש למחזיק שטר - נאמן המערער לומר שהעדר השטר הוא בגלל שהלה מעולם לא מכר לו את הקרקע, אך לאחר ג' שנים, שוב אין דרך לשמור את השטר, ולכן נאמן המחזיק לומר שהשטר אבד לו (שם עמ' מ-מא בדעת הרמב"ן הנ"ל).
  • יש מפרשים שישיבה בקרקע שלוש שנים כדרך בעלים יוצרת מוחזקות בקרקע, משום שהיושב בה שלוש שנים נראה כבעלים. וחלק מהחזקה כדרך הבעלים היא להחזיק שטר בשלוש שנים הראשונות (אבי עזרי, מהדו"ג, פי"א מהל' טוען ונטען ה"א ד"ה ונראה בביאור[14], - בדעת הרמב"ן הנ"ל; ועוד).

להסברות אלו בטעם הזקה, ישנן השלכות רבות על פרטי דיני החזקה והמחאה.

בדינים שונים

גט אשה, החזקה מועילה בו, שסומכים על גט ששייך לאשה מדין חזקת שלוש שנים (גיטין כ:).

פרטי הדין

כל חזקה שאין עימה טענה אינה חזקה (בבא בתרא מא. במשנה). וטעם הדבר משום שהחזקה איננה ראיה גמורה שהיה מכר[15], אלא שכשישב בקרקע שלוש שנים אנו אומרים אולי האמת עם המחזיק שטוען שמכר (ב"ב כח:), אך בי"ד לא יאמר זאת אם הלה לא יטען.

שבועת היסת - נחלקו הראשונים האם המחזיק צריך גם להישבע שבועת היסת (שאע"פ שאין נשבעים על הקרקעות - שבועת היסת כן נשבעים): לריטב"א לא נשבע, כיוון שהחזקה עומדת במקום עדים או שטר (וכשיש עדים או שטר אין צריך להישבע), ולרמב"ם צריך להישבע (ריטב"א בבא בתרא כח. ד"ה וכל, והביא את הרמב"ם). וגם הרמב"ם מצריך שבועה רק כשהמערער בא בטענת ברי (ריטב"א שם בשם הרשב"א).

חוזק

בסעיף זה נדון בחוזקה של ההכרעה במקרה שהכרעה אחרת סותרת אותה[16].

מרא קמא, חזקת שלוש שנים מוציאה ממנו (בבא בתרא כח. במשנה). ואדרבה, כל מה שצריך את חזקת שלוש שנים הוא דווקא כשיש מרא קמא, שאם לא כן מספיקה גם ישיבת יום אחד בקרקע (ריטב"א רא"ש ונימוקי יוסף בבא בתרא כח., רשב"ם כט: ד"ה עליו).

ראה גם

הגדרה

אדם שנמצא בקרקע שלוש שנים והבעלים הקודם לא מחה בו (הסוגיות בבבא בתרא פרק ג).

לדוגמא, ההוא דאמר ליה לחבריה מאי בעית בהאי ביתא, אמר ליה מינך זבינתיה ואכלתיה שני חזקה (בבא בתרא ל.).

נקראת גם חזקת קרקעות.


הערות שוליים

  1. ר' להלן שדין זה לא נאמר בכל הנכסים, אלא דוקא בקרקעות, עבדים ועוד. לדוגמא במטלטלין זוכה המוחזק מייד.
  2. ור' בערך חזקת קרקעות שיש הסוברים שחזקה נוצרת בפחות משלוש שנים.
  3. כלומר: גם אם הבעלים מאבד את שטרו לאחר שלוש שנים, זה לא מהוה עילה שניתן לו לשבת בקרקע, שכן מנין שהוא בעלים ואיבד שטרו או לא היה לו שטר מעולם, אלא שירד לקרקע חברו בגזילה?
  4. משמע מדברי הרמב"ן שהראיה נוצרת מייד, אלא שעד שלוש שנים העדר השטר מעכב מלהשתמש בה (וכ"ה להדיא בריטב"א: באכילה אחת). מאידך, בספר נתיבות המשפט (סי' קמד ביאורים ס"ק ג בתו"ד) הוכיח שהראיה נוצרת לכל אחד ואחד בזמן אחר (שכן יש אנשים שמוחים מהר ויש שמחכים). להסבר זה, סדר הסוגיה (ב"ב כט.) מובן, לאחר ההסבר שהחזקה נוצרת ע"י השתיקה, שאולת הגמרא מדברי בר אלישיב שמוחים מייד, וא"כ להם חזקה תהיה מיידית, ומתרצת שעדיין יש אחוי שטרך עד שלוש שנים, ודו"ק. ויש מפרשים, שלאחר שתקנו חכמים שיכול למחות עד שלוש שנים ויזכה בקרקע, ממילא ממתין ואינו מוחה עד קרוב לשלוש שנים (קה"י ב"ב סי' יח ס"ק ח ד"ה ואשר נראה; חי' רבי ראובן ח"א ב"ב סי' יא ד"ה ונראה דיש).
  5. משום שדרך הקונים קרקע (ואפילו בכסף -עי' קידושין כו. וברש"י ד"ה לא קנה) לדאוג לשטר מכר.
  6. יש הטוענים שאין זה ההסבר לדברי הרמב"ן, והם מביאים לדבריהם כמה הוכחות: (א) להסבר זה, לקטן צריכה להיות חזקה מייד, שכן הוא איננו שומר את שטרו. אך הרמב"ן (שם בסו"ד) שולל זאת, "דא"כ מי שאין לו דעת הרויח, לא מצינו אותו אלא מפסיד". וטענה זו איננה מובנת להסבר שחזקה היא ראיה. (ועי' קה"י ב"ב סי' יח ס"ק ה, מש"כ לתרץ על קושיא זו). (ב) אם הבסיס לחזקה הוא שתיקת הבעלים, חובת ההוכחה של המחזיק שהבעלים מחה. אולם ברור שחובת ההוכחה למחאה מוטלת על המחזיק. (ג) הרמב"ן בעצמו כותב במק"א (ב"ב לה: ד"ה והני מילי בתוך שלוש - בשם י"מ) שחזקה היא תקנת חכמים.
  7. יש המפקפקים בייחוס שיטה זו לריטב"א, משום שבדבריו כתב לגבי קטן "לא פלוג", משמע שדין זה מתקנת חכמים.
  8. וע"ע ברשב"א גיטין נח: ד"ה לקח מן הסקריקון.
  9. בשיעורי רבנו אבי עזרי (בבא בתרא כח. סוף ד"ה ומעתה נראה) ביאר בדעת הנימוקי יוסף שאינה תקנת חכמים, אלא שחכמים קבעו מה נחשב מחזיק כדרך שהבעלים מחזיקים בשלהם (ור' להלן הסבר האבי עזרי בדעת הרמב"ן, והדברים קרובים). ור' להלן הסברים נוספים בדעת הנימוק"י. (כמו כן, ההסברים המובאים בדעת רבנו יונה, בעצם, הם הסברים גם בדעת הנימוק"י שהעתיק דבריו כאן).
  10. ור' בהסבר הבא בשם תוס' הרא"ש.
  11. הסבר זה וקודמו הינם הסברים קרובים ביותר, עד שיש מקום לטעון שאין הבדל ביניהם. אולם היות ויש מקום לחלק ביניהם (ביואנסים דקים), הם הופרדו לשנים.
  12. ומכאן יש להעיר על המדייקים {{מקור|(עי' קה"י שם ס"ק ב; קוב"ש ב"ב אות קד; ועוד) מהרא"ש הנ"ל שלא כדברי רבנו יונה הנ"ל, ודו"ק.
  13. במהד' תש"נ. אך במהד' הקודמת (תשמ"ח): סי' יז.
  14. וכ"ה באבי עזרי (על הש"ס), ב"ב, בני ברק תשס"ד, סי' כ ד"ה ונראה בביאור.
  15. ויש שהקשו מכאן לשיטת הרמב"ן (לחלק מהדעות), הריטב"א (כנ"ל) והתו"ח הסוברים שחזקת ג"ש היא ראיה מכך שהיה לו לשתוק (קה"י ב"ב סי' יח ס"ק ז ד"ה ובשלמא להסוברים, ע"ש מש"כ ליישב). ויש מתרצים, שאף לדעתם, חזקת ג"ש איננה ראיה גמורה (אלא רק בגדר "רגליים לדבר"), ולכך אם איננו טוען זאת - אין בכח הראיה מהשתיקה כשלעצמה להוציא מחזקת מרא קמא (מנחת אשר, הרב אשר וייס שליט"א, ב"ב, ירושלים תשס"ד, סי' יח ענף ב ד"ה ולהנ"ל נראה, עמ' סד; ועוד).
  16. בערך חוזק ההכרעות דנו בכללים שמסבירים מדוע הכרעה אחת עדיפה על חברתה, וכן הבאנו שם את סדר כל ההכרעות מהחזקה אל החלשה.