ויחי
|
|
פרשת וַיְחִי היא פרשת השבוע השתים-עשרה והאחרונה בספר בראשית. היא מתחילה בפרק מ"ז פסוק כח ומסתיימת בסוף הספר, נמצאת בפרק נ פסוק כ"ו.
נושאים בפרשה
הפרשה בכללה עוסקת בימות חייו האחרונים של יעקב במצרים, ובהכנה לקראת הישארות בני יעקב במצרים במאות השנים הבאות.
יעקב ומשפחתו חיים במצרים עוד שבע עשרה שנה לאחר סיום פרשת יוסף ואחיו. כשמרגיש יעקב שבאה שעתו למות הוא קורא ליוסף ומשביע אותו שלא יקבור אותו במצרים אלא בארץ ישראל. אחר כך הוא מברך את בני יוסף, מנשה ואפרים, וקובע שהם יהיו שייכים לשבטי ישראל כמו ראובן ושמעון. אף על פי שמנשה נולד לפני אפרים, יעקב נותן את הבכורה לאפרים, וקובע כי הוא יהיה גדול מאחיו.
אחר כך אוסף יעקב את כל בניו ומברך אותם. הוא מתייחס בביקורת לראובן שחטא במעשה בלהה וכן לשמעון ולוי שחטאו במעשה שכם (אחרי אונס דינה), ואחר כך מברך את יהודה, זבולון, יששכר, דן, גד, אשר, נפתלי, יוסף ובנימין (בסדר זה), ומאריך במיוחד בברכות יהודה ויוסף. הברכות עוסקות בתכונות המאפיינות את השבטים ובקורות אותם בעתיד, עם רמיזות לנחלות שיהיו להם בארץ ישראל. בתום הברכות מצווה יעקב את בניו לקבור אותו במערת המכפלה, ונפטר מן העולם בן מאה ארבעים ושבע שנים.
המצרים חונטים את יעקב ומתאבלים עליו. יוסף מקבל אישור מיוחד מפרעה לצאת לארץ ישראל כדי לקבור את אביו, והאחים יוצאים במסע לארץ ישראל מלווים במשמר צבאי מצרי גדול. הם הולכים במסלול ארוך מסביב לים המלח ועורכים תחנת ביניים בעבר הירדן המזרחי. לבסוף הם קוברים את יעקב במערת המכפלה ושבים מצרימה.
האחים חוששים שלאחר מות אביהם יתנקם בהם יוסף על מכירתו, ומספרים לו שיעקב ציווה עליו להתפייס עמם. יוסף מנחם אותם ואומר: "אתם חשבתם עלי רעה, אלוהים חשבה לטובה". יוסף מאריך ימים במצרים, ולפני מותו הוא מודיע לבני ישראל כי "פקוד יפקוד אלוהים אתכם, והעליתם את עצמותי מזה אתכם". יוסף מת בן מאה ועשר שנים, נחנט ומושם בארון שנשמר במצרים.
הפטרה
ההפטרה היא בספר מלכים א פרק ב', פסוקים א-יב. היא עוסקת בימיו האחרונים של דוד המלך, ובהוראות שהותיר בצוואתו לשלמה בנו.