בתר מעיקרא אזלינן או בתר בסוף אזלינן: הבדלים בין גרסאות בדף

מתוך ויקישיבה
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
מ (שוחזר מעריכות של 69.119.124.235 (שיחה) לעריכה האחרונה של טישיו)
שורה 17: שורה 17:


ל[[רמב"ן]] יש גישה מחודשת בסוגיא, ולפיה רבה פוסק דווקא ש"בתר בסוף אזלינן". לפי שיטתו, השאלה הנידונת באדם זרק כלי ממקום גבוה, ולפני שהכלי נפגש בקרקע והתנפץ לרסיסים, בא אחר ושבר אותו במקל, היא דווקא לגבי הזורק, ועל כך אומרת הגמרא שהזורק הוא פטור, מכיוון ש"בתר תבר מנא אזלינן" כלומר אחרי הנזק, ומכיוון שלא הוא עושה למעשה את הנזק, הוא אינו חייב לשלם. לרמב"ן ישנה גם סברא פשוטה כראיה לדבריו: לא ייתכן לומר שהשאלה היא האם השני חייב, שכן בכל מקרה עליו להפטר מחיוב תשלומין מסיבה שלישית: בין כה ובין כה, לא היה לחפץ שום ערך מעשי או משפטי כאשר הוא נשבר באוויר בעודו עומד ליפול, ולכן גם אם נחשיב אותו כמזיק החפץ, הרי הוא כמזיק חפץ שאין לו שווי, שהוא פטור{{הערה|מלחמות ה' לרמב"ן בבא בקמא י"ז, ב}}.
ל[[רמב"ן]] יש גישה מחודשת בסוגיא, ולפיה רבה פוסק דווקא ש"בתר בסוף אזלינן". לפי שיטתו, השאלה הנידונת באדם זרק כלי ממקום גבוה, ולפני שהכלי נפגש בקרקע והתנפץ לרסיסים, בא אחר ושבר אותו במקל, היא דווקא לגבי הזורק, ועל כך אומרת הגמרא שהזורק הוא פטור, מכיוון ש"בתר תבר מנא אזלינן" כלומר אחרי הנזק, ומכיוון שלא הוא עושה למעשה את הנזק, הוא אינו חייב לשלם. לרמב"ן ישנה גם סברא פשוטה כראיה לדבריו: לא ייתכן לומר שהשאלה היא האם השני חייב, שכן בכל מקרה עליו להפטר מחיוב תשלומין מסיבה שלישית: בין כה ובין כה, לא היה לחפץ שום ערך מעשי או משפטי כאשר הוא נשבר באוויר בעודו עומד ליפול, ולכן גם אם נחשיב אותו כמזיק החפץ, הרי הוא כמזיק חפץ שאין לו שווי, שהוא פטור{{הערה|מלחמות ה' לרמב"ן בבא בקמא י"ז, ב}}.
בק דף יז: חבורא בענין בתר מעיקרא. בגמ' בק דף יז: בעי רבא דרסה על כלי ולא שברתו ונתגלגל למקום אחר ונשבר מהו בתר מעיקרא אזלינא וגופיה הוא או דלמא בתר תבר מנא אזלינא וצרורות נינהו, ויש לעיין בשאלת הגמ', דלכאורא, אפי' אתל דעזלינן בתר מעיקרא לומר שהכלי הרי הוא שבורה משעה ראשונה, עדיין אין לנו אלא השבירה שלבסוף שנשבר על ידו. למשל, בדין כל העומד לזרוק כזרוק דמי, חשיב כאילו כבר נזרקה הזריקה של לאחר זמן אעפי שעדיין לא זרק. אבל כאן לא מהני למימר הכי, דאפי' אם הוא שבור משעה ראשונה, הוא שבור משעה ראשונה מכחו ולא מגופו? ויל שאין זה דין שאנו רואין מה שיהיה לאחר זמן כאילו כבר אירה, אלא דאמרינן שכלי שיש בו כח שישברנו הרי הוא כשבור כבר מפני שאנו רואים שאין לכלי זה קיום. אמנם נראה פשוט שאא לומר כן אלא אם הכלי עמצו יש בו כח השבירה, אבל אם זרק חץ לגבי כלי אין לומר שהוא כשבור. ונראה שזהו כוונת התוס' שכתבו כן. אמנם החולקים על תוס' (ע' בחידושי תלמיד הראש והרשבא) שסוברים שאפי' אם זרק חץ אצל הכלי דאמרינן מנא תבירא תבר, נראה דסבירא להו שהוא דין דרואין מה שיהיה לעתיד כאילו הוא כבר בעולם. וראיה לזה, בגמ' בהכונס שמחייב המטמין נכסי חבירו מפני האש וגורם הזק שפוטר המדליק, והק' החזוא להסוברים דאמרי' מנא תבירא תבר אפי' בזרק חץ הא בשעת הדלקה לא היה טמון, ולתחייב המדליק באותו שעה כיון דהרי הוא כשרוף כבר. ותי' דיל שאם לבסוף נשרף עי טמון אכ נתגלה דמעיקרא היה עומד לשרוף בטמון. מבואר עכפ שהוא דין דרואין מה שיהיה לאחר זמן. ועכ צל דאפיה הוי גופו ולא צרורות כיון דכל מה שיהיה נכלל בהאי מעשה הזק, הוי כגופו שהזיק, וצע.
ובגמ' תפשוט ליה מדרבה דאמר רבה זרק כלי מראש הגג ובא אחר ושברו במקל פטור דאמרינן ליה מנא תבירא תבר לרבה פשיטא ליה לרבא מבעיא ליה. וברשי פטור המשבר וחייב הזורק כו'. וברמבן (מלחמות דף כו) חולק על רשי וכתב דהראשון פטור אפי' אם עזלינן בתר מעיקרא, דבגמ' אמרינן דאם זרק תינוק מראש הגג וקיבלו אחר בסייף תלוי בפלוגתת רי ורבנן בהכהו עשרה בני אדם זה אחר זה, דלרי חייב האחרון משום "שקירב את מיתתו", הנ כאן האחרון חייב. והק' הרמבן דלרשי למה יתחייב כאן האחרון לרי בן בתירה, והלא כבר מת, והראשון יתחייב ולא השני? ונראה לתרץ שיטת רשי, דסל דמה דאמרינן דעזלינן בתר תחילה שהכלי הוא שבור, אינו שבור אלא לאחר זמן, שהוא שבור היום לאחר זמן. פירוש, שכח השבירה שבכלי גורם שתאמר שהכלי הוא כלי ההולך מהעולם, והוא כלי שהולך לאיבוד. ואין זה רק ידיעה שישבר, אלא חל בהכלי שהוא שבור עכשיו בנוגע לאחר זמן. (וע' בחידושי ר' שמעון שכתב סברא זה) ואכ יל שזהו רק בממון שאין חשיבות לזמן, שאין זה דבר חשוב מה שיש לו עוד זמן מועט עד שישבור וזמן זה בטל, והרי הוא כשבור כבר. אמנם ברציחה כל רגע של חיים הוא דבר חשוב ולא בטל. והשני שקיבלו בסייף חייב שהוא רצח אדם חיי. [והשני פטור שאין רציחה אחר רציחה.] אמנם זהו לשיטת רי בן בתירה אבל לרבנן אין חיוב על קריבת מיתה, ומשוה סל שהמקבל פטור.
ובראבד כתב ששיטת עזלינן בתר מעיקרא סל ששניהם פטורים, וכתב הטעם "שמה לא ישבר והוי כאמדוהו למות וחיי. וצב בכוונתו. ואין לומר דכוונתו הוא דהוי ספיקא דממונה שיש ספק אם היה נשבר, דאכ היה מפרש משום המוציא מחבירו עליו הראיה. ועוד שאם כן אין דמיון לאמדוהו ומת. ועוד דמסברא מופגע לומר בתר תחילה אם יש ספק אם היה נשבר. אלא נראה, דסל כמשכ שהכלי הוא שבור היום לאחר זמן, אלא דסל שזמן זה עד שבירתו אינו בטל אפי' בממון. ומשוה השני ששברו הוא הוא השובר, ולא הראשון דלבסוף באמת לא נשבר על ידו, אבל הראשון הוא הפסידו דמשעה ראשונה היה הכלי כלי שבור בנוגע לאחר זמן, וזה לא נתבטל. וזהו הדמיון לאמדוהו וחיי. דאעפי שהיה עליו דין מת כיון שעמד וחיי נתבטל. הנ כיון שלבסוף לא נשבר על ידו אינו חשיב כמשבר. אמנם מה שהיה משעה ראשונה שבור היום לאחר זמן זה לא פקע שבאמת היה שבור ללאחר זמן, ודוק היטב. נמצה שהראשון הפסידו בלי מעשה הזק. והשני הוא עשה מעשה ההזק אמנם בלי הפסד היה. ואכ שניהם פטורים שידוע מהגרח והגריז שלהתחייב על הזק צריך מעשה וגם הפסד.
ברמבם כתב וזל יד [יב] הזורק כלי מראש הגג לארץ, ולא היה תחתיו כלים, וקדם אחר ושיברו במקל כשהוא באוויר, קודם שיגיע לארץ--הרי זה האחר פטור: שלא שיבר אלא כלי שסופו להישבר מיד בוודאי; ונמצא כשובר כלי שבור, ואין זה כגורם. וכן כל כיוצא בזה, פטור. ובחידושי הגרח על השס נתקשה בכוונת ולא הוי כגורם". ותי' דסל להרמבם כהנתיבות שאפשר להציל החפץ [דאלה הוי אבודה ממנו ומכל אדם. והוא דמחיוב השובר משום מה שגרם שאינו שייך עוד להצילו, ולתחייב משום גרמי, קמל שאינו מחיוב מדינא דגרמי אם רק מנע רווח מחבירו. ויש להקשות למה רצה לחדש הרמבם דין זה שהמונע רווח פטור כאן, ולמה קבע הרמבם דין בתר מעיקרה זה בתוך פרק של דינא דגרמי. ועוד יש להקשות הא הזורק חייב, ואכ אין גורם הפסד דהא הזורק משלם. ותמוה לומר שירוויח בעל הכלי. וע' בהרב המגיד שכתב שמהמשך הרמבם משמה שהראשון חייב. ומקורו מהרמבם לעיל. ונראה שכיון להרמבם לעיל הלכה ט' שכתב וזל, הזורק כלי של חברו מראש הגג על גבי כרים וכסתות של בעל הכלי, וקדם בעל הכלי והסיר הכרים--הזורק חייב: שזריקתו, היא הגורם הראשון לשבירת הכלי, עכל. והתם מבואר שהראשון מחיוב מדינא דגרמי, וצע איך שייך לחייב הראשון מדינא דגרמי כאן. והנארה, דסל כשיטת הראבד דבעצם הראשון פטור שאינו עושה מעשה הזק. עוד נקדים, דלעולם היה פשיטה ליה להרמבם שאין לחייב המונע רווח מדינא דגרמי. ואפי' הכי כאן יש לדון שחייב המשבר. שבאמת אולי לא ישבר הכלי, נמצה שיש לכלי הזה שויות, דיש צד שלא ישבר, וימכור בשוק על הצד שירוויח. אמנם אין זה שיוית בעצם גוש הכלי, שהרי גוש הכלי הרי הוא שבור כבר, אלא הוא שויות שרכיב עליה, וכמו כל שטר שאין השויות בגוף השטר. וחידושו של הרמבם מסובב אם שייך דין מנה תבירא תבר על דבר שאין גופו ממון. לההוא הראשון פטור והשני חייב, דסל שאין דין מנא תבירא תבר על זה שאין גופו ממון. והשני חייב מדינא דגרמי ככל שורף שטרותיו של חבירו. קמל שפטור משום שאפי' שויות זה הרי הוא כשבור כבר, והרי הוא כאילו כבר אין לו דמים הואיל וסופו לשבר. וממילה הראשון מחיוב והשני פטור. זה מה שנראה לעניות דעתי בסוגיין. יהושע לייב.


==פסק ההלכה==
==פסק ההלכה==

גרסה מ־03:39, 7 בנובמבר 2012

בתר מעיקרא אזלינן או בתר בסוף אזלינן היא שאלה הלכתית עיונית שנידונה בין האמוראים, בכללי המשפט העברי בהלכות נזיקין.

השאלה

השאלה נידונה בפירוש במסכת בבא קמאבבא קמא יז ב בנוגע לחיוב צרורות, אולם לפי דברי הראשונים היא נידונה כבר בדורות התנאים, במקומות רבים‏[1].

הנידון בתלמוד הוא בעקבות דין התורה שמקובל מסיני ואומר שלמרות שלפי הסברא, נזק שנגרם על ידי כוחו של אדם שווה לנזק שנגרם על ידי גופו ממש במגע פיזי, חודש על פי הלכה למשה מסיני שעל נזק כזה משלמים רק חצי משווי הנזק. הדוגמה הידועה והנפוצה (שעל שמה ידועה ההלכה - "צרורות") היא: בעל חיים שהלך ברחוב, והתיז צרורות אבנים ברגלו שהזיקו חפצים כל שהם, חייב בעליו לשלם רק מחצית מהנזק.

דעתו של רבא

רבא, ראש ישיבת פומבדיתא, הסתפק בנושא זה, והוא לא הכריע את השאלה כאחד מהצדדים הנידונים. שאלתו של רבא, שגררה את הדיון האם "בתר מעיקרא אזלינן או בתר בסוף אזלינן" מתייחסת למקרה הבא: תרנגול העיף כלי זכוכית ברגלו, התגלגל למקום אחר ושם נשבר בחבטה. אם העיקר הוא מעשה ההיזק, הרי הוא נעשה על ידי גוף התרנגול במגע פיזי, אבל אם המחייב הוא מעשה הנזק, עלינו לדונו ככל מעשה נזק שלא התרחש על ידי גוף התרנגול (אלא באופן עקיף, על ידי החבטה שקיבל הכלי כתוצאה מהתנגשותו בקרקע).

דעתו של רבה

למרות שרבא היה מסופק בנושא, הרי שרבה מכריע את השאלה, הלכה למעשה בשאלה המעשית הבאה: אדם זרק כלי ממקום גבוה, ולפני שהכלי נפגש בקרקע והתנפץ לרסיסים, בא אחר ושבר אותו במקל. רבה פוסק, שהוא פטור. הנימוק לדבריו כמובא בתלמוד הוא "מנא תבירא תבר".

לפי פרשנותו של רש"י שהיא הגישה המקובלת בסוגיא‏[2]הכוונה היא, שרבה סובר בתרא מעיקרא אזלינן. בדברי רש"י ניתן ללמוד שני פירושים, כמובא באחרונים: הגישה האחת: מכיוון שמעשה הנזק הוא המחייב, אנו מחשיבים מעשה כזה, של זריקת כלי זכוכית ממקום גבוה, כמעשה נזק של הזורק את הכלי. אך אם ההלכה הייתה נפסקת ש"בתר בסוף אזלינן" (ובסוגיא זו "בתר תבר מנא אזלינן"), כמובן שלא ניתן לחייב את זורק הכלי על שבירתו, שכן למעשה לא נשבר על ידו אלא על ידי מי ששבר אותו במקל‏[3]. הגישה השנייה, הקרובה יותר ללשון התלמוד: לפי הגישה ש"בתר מעיקרא אזלינן", הכלי נחשב כבר כשבור מיד עם זריקתו וכל מעשה נזק נחשב כנעשה מיד עם עשייתו, ולכן זורק הכלי חייב והשני פטור‏[4].

לפי רש"י, מחלוקת זו היא גם מחלוקתם של רבי נתן ושאר החכמים במקום אחר בתלמודבבא קמא נג א, בנוגע לשור שדחף שור אחר לבור, למי מתייחס הנזק. לפי הדיעה ש"בתר מעיקרא אזלינן", הנזק מתייחס כולו לשור, ובעל הבור פטור, מכיוון שמעשה הנזק הוא דחיפת השור לבור, והוא נעשה רק על ידי הדוחף. ולפי הגישה האחרת - השור נחשב כהרוג מיד עם הדחיפה, וממילא כאשר הגיע לבור וקיבל את החבטה, פטור בעל הבור.

לרמב"ן יש גישה מחודשת בסוגיא, ולפיה רבה פוסק דווקא ש"בתר בסוף אזלינן". לפי שיטתו, השאלה הנידונת באדם זרק כלי ממקום גבוה, ולפני שהכלי נפגש בקרקע והתנפץ לרסיסים, בא אחר ושבר אותו במקל, היא דווקא לגבי הזורק, ועל כך אומרת הגמרא שהזורק הוא פטור, מכיוון ש"בתר תבר מנא אזלינן" כלומר אחרי הנזק, ומכיוון שלא הוא עושה למעשה את הנזק, הוא אינו חייב לשלם. לרמב"ן ישנה גם סברא פשוטה כראיה לדבריו: לא ייתכן לומר שהשאלה היא האם השני חייב, שכן בכל מקרה עליו להפטר מחיוב תשלומין מסיבה שלישית: בין כה ובין כה, לא היה לחפץ שום ערך מעשי או משפטי כאשר הוא נשבר באוויר בעודו עומד ליפול, ולכן גם אם נחשיב אותו כמזיק החפץ, הרי הוא כמזיק חפץ שאין לו שווי, שהוא פטור‏[5].

פסק ההלכה

להלכה: הרמב"ם סבור שרבה, שפוסק שזורק כלי מראש הגג ובא אחר ושברו במקל פטור, כוונתו היא שהזורק פטור (ולא על השובר במקל), מכיוון שבתר תבר מנא אזלינן, ומכיוון שהכלי עתיד היה להשבר על ידי אדם אחר, אין הזורק חייב‏[6].

הרי"ף כותב שההלכה הייתה נפסקת כרבה, אלא שפסקו של רבה מתייחסת רק לפי שיטתו שאינו דן דיני דגרמי - ואינו מחייב תשלום על מעשי נזק שלא נגרמו באופן ישיר, אך אנו פוסקים כרבי מאיר שדן דיני דגרמי, ולכן בנידון זה משמעות הלכתית לשאלה "בתר מעיקרא אזלינן או בתר בסוף אזלינן" שמתייחסת לשאלה מי הוא המזיק למעשה. השאלה נוגת למעשה רק בשאלת ה"צרורות"‏[7], ובה פוסק הרי"ף כפי הדיעה ש"בתר תבר מנא אזלינן"‏[8].

רבי זרחיה הלוי, מחבר ספר המאור, כותב שאין לנו לפסוק כרבה, מכיוון שההלכה היא שכאשר ישנה מחלוקת בין שני אמוראים אנו פוסקים כמו האמורא שהיה האחרון ביניהם, ורבא שהיה אחרון יותר הסתפק בדבר.

הרמב"ן, שספרו "מלחמות ה'" חובר כתגובה לספר "המאור הגדול" שחולק על הרי"ף, כותב שלכאורה יש לחלוק על בעל המאור, ולפי הסברא שכאשר יש שני אמוראים, שאחד הסתפק בשאלה מסוימת (בנידונינו - רבא) והשני לא הסתפק בה (רבה), עלינו לפסוק הלכה למעשה כמו זה שלא הסתפק בה, אם אם מדובר בתלמיד במקום הרב, וכל שכן בנידונינו שרבה היה רבו של רבא. הרמב"ן מביא גם ראיה מדעתו של הרי"ף, שבמקום אחר שאמורא אחר הסתפק בשאלה מסוימת והשני לא, הוא פסק כמו מי שלא הסתפק בשאלה, למרות שהוא (רב פפא) היה תלמיד של הראשון (רבא). למרות זאת, מכיוון שהרי"ף פוסק ש"בתר תבר מנא אזלינן", ולא כמו רבה חוזר בו הרמב"ן והוא קובע שבמקום ששני אמוראים, שחיו בשני דורות שונים, דנו בשאלה מסוימת, הראשון מביניהם פסק בה והשני הסתפק בה, אין ביכולתינו לפסוק כמו הראשון שלא הסתפק בה, שהרי השני גם ידע את מאמריו של הראשון, ולמרות זאת הכריע שהדבר ספק. אפשרות אחרת מציע הרמב"ן בסוגיא, והיא שרבה גם הוא סובר ש"בתר תבר מנא אזלינן"‏[9], ולכן פסק הרי"ף כך.

לקריאה נוספת

קישורים חיצוניים

הערות שוליים

  1. ראו שיטה מקובצת במקום.
  2. כך ידוע, וכך מוכח גם ברמב"ן שנוקט כך בפשטות, ורק אחר כך מציע את ההצעה השנייה המובאת לקמן.
  3. וכן משמע בשיטה מקובצת בדברי המהר"י כץ, מההשואה שם לאדם שאונס בתולה, שפטור לשלם תשלומים על הצער שהוא אחד מתשלומי הנזק, מכיוון ש"בתר מעיקרא אזלינן" עיי"ש.
  4. וכן משמע בשיטה מקובצת בדברי המהר"י כץ, מההשואה שם לגט שנזרק לתוך חצר, עיי"ש, שהוא שאלה הלכתית ולא משפטית, ומכאן שהשאלה בבבא קמא היא האם הדבר נחשב כבר כשרוף/שבור מיד עם מעשה הנזק. וכגישה זו נקטו באנציקלופדיה התלמודית
  5. מלחמות ה' לרמב"ן בבא בקמא י"ז, ב
  6. חובל ומזיק,ז,יב.
  7. ראו הסבר לעיל
  8. ראו בדברי הרמב"ן במקום.
  9. מבואר בקטע הקודם