בושם האפרסמון: הבדלים בין גרסאות בדף
דניאל ונטורה (שיחה | תרומות) אין תקציר עריכה |
דניאל ונטורה (שיחה | תרומות) אין תקציר עריכה |
||
| שורה 5: | שורה 5: | ||
על איכות הפרי העיד ה[[תלמוד הבבלי]] אשר מספר כי האפרסמון של בית [[רבי]] הועמד בדרגה אחת עם האפרסמון של בית הקיסרות הרומית וכך כתוב : "אין מברכין בורא עצי בשמים, אלא על אפרסמון של בית רבי ועל אפרסמון של בית קיסר".(([[מסכת ברכות]] מ"ג , ע"א) | על איכות הפרי העיד ה[[תלמוד הבבלי]] אשר מספר כי האפרסמון של בית [[רבי]] הועמד בדרגה אחת עם האפרסמון של בית הקיסרות הרומית וכך כתוב : "אין מברכין בורא עצי בשמים, אלא על אפרסמון של בית רבי ועל אפרסמון של בית קיסר".(([[מסכת ברכות]] מ"ג , ע"א) | ||
ד"ר זהר עמר סבור כי "בלסם העץ" זהה ל'''נטף''' ה[[מקרא]]י, ל'''צרי''' (שהיה גדל ב[[גלעד]]<ref>ירמיהו ח,כב</ref>), ול'''קטף''', ש[[חז"ל]] מתארים כעץ אשר ממנו יוצא שרף אשר הוא הצרי <ref>[[תלמוד בבלי]] [[מסכת כריתות]] ה, ב</ref>. כך גם עולה גם מתרגום [[אונקולוס]] ו[[תרגום יונתן]] כן עולה גם מן המדרש<ref>[[בראשית רבה]] צא,יא</ref>, המזהה את ה'צרי' בשם 'בלסם-קטף'. | |||
גם ה'''בֹּשם''' המוזכר ב[[שיר השירים] מניחים שהוא כינוי לשמן האפרסמון. עם זאת סבור זהר עמק כי "זיהוי הצרי המקראי הוא מעורפל" | |||
(המשך ייבוא) | (המשך ייבוא) | ||
גרסה מ־12:19, 22 באוגוסט 2008
|
|
בושם האפרסמון מקורו מעץ האפרסמון אשר גדל באגן דרום ים המלח, מצוער בדרום, דרך עין גדי ועד יריחו5 בצפון. פליניוס הרומאי כותב בספרו "תולדות הטבע" [1] "אין מכל הבשמים מי שידמה לאפרסמון (balsamum) . הארץ היחידה שלה הוענק צמח זה היא יהודה". נראה שחבל ארץ יהודה שאליו הם מתכוונים הוא 'עמק יהודה', הכולל בתקופת המשנה את האזור 'מעין גדי ועד יריחו' (תוספתא, שביעית פ"ז ה"י; ירושלמי, שביעית פ"ט ה"ב; לח ע"ד).
השימוש באפרסמון היה בתור בושם, לקטורת, לרפואה - לכאב ראש בעיקר - ולמשיחת מלכים בעת ההכתרה [2].
על איכות הפרי העיד התלמוד הבבלי אשר מספר כי האפרסמון של בית רבי הועמד בדרגה אחת עם האפרסמון של בית הקיסרות הרומית וכך כתוב : "אין מברכין בורא עצי בשמים, אלא על אפרסמון של בית רבי ועל אפרסמון של בית קיסר".((מסכת ברכות מ"ג , ע"א)
ד"ר זהר עמר סבור כי "בלסם העץ" זהה לנטף המקראי, לצרי (שהיה גדל בגלעד[3]), ולקטף, שחז"ל מתארים כעץ אשר ממנו יוצא שרף אשר הוא הצרי [4]. כך גם עולה גם מתרגום אונקולוס ותרגום יונתן כן עולה גם מן המדרש[5], המזהה את ה'צרי' בשם 'בלסם-קטף'.
גם הבֹּשם המוזכר ב[[שיר השירים] מניחים שהוא כינוי לשמן האפרסמון. עם זאת סבור זהר עמק כי "זיהוי הצרי המקראי הוא מעורפל"
(המשך ייבוא)
התנהגות מגדלי האפרסמון
בחפירות הארכאולוגיות בבית הכנסת העתיק בעין גדי התגלתה כתובת העשוי לשפוך אור על טיבם של מגדלי עץ האפרסמון. הכתובת מוצגת היום במוזיאון רוקפלר. בסיומה מופיעה כתובת ארוכה, המתייחסת לכללי התנהגות בקהילת עין גדי. לפיה, כל מי שיגרום למחלוקת בין אדם לחברו, יספר לשון הרע על חברו לגויים, יגנוב או יגלה את סודה של הקריה - סוד הכנת אפרסמון , עליו התבססה כלכלת המקום, והיה מוצר יצוא חשוב תחול עליו הקללה הבאה
|
:"זה שעיניו משוטטות בכל הארץ ורואה את הנסתרות, הוא יתן פניו באיש ההוא ובזרעו ויעקור אותו מתחת השמים. ויאמרו כל העם אמן ואמן סלה. |
|
| – צבי אילן | ||
שאול ליברמן במאמר בתרביץ, כתב עת מדעי במדעי היהדות, מנסה לבחון את טיבה של חלק זה בכתובת והקשר האפשרי בין חלקיה ומדוע דווקא היה צריך לכתוב אותה בבית הכנסת. לכתובת זו אין דמיון לתוכנם של כתובות אחרות בבתי כנסת. עד כדי כך שכותביה היה מוכן לכלול בה קללה נמרצת, בארמית:
"יתן אפוה בגברה ההוא ובזרעוה" - כלומר, שיתן פניו באיש ההוא ובמשפחתו. בנוסף לכך, הקללה תחול על כל מי שמטיל מחלוקת בין אדם לחברו, ועל מי שאומר לשון הרע על חברו לגויים, על מי שגונב חפצו של חברו ועל מי שמגלה את סוד הפרי לגויים.
ה"סוד הכפר" הוא כנראה גידול עץ האפרסמון, טיפולו והתקנת שמנו. לפי הספרות העתיקה, היה דרוש לשם כך מומחיות ואומנות שנמסרה במשפחות אומנים , מדור לדור. בתלמוד ירושלמי, מסכת עבודה זרה כתוב "א"ר יוסא הדא אמרה שאסור ללמדו אומנות כהדא תרתין אומנוון הוון בגירו זגגייא וקובטרייא זגגייא לא אלפין וקמון קובטרייא אלפון ואיתעקרון (כאותן שתי משפחות אומנים שהיו בגירו, זגגים וצעיפנים. הזגגים לא לימדו אומנותם לנכרים והתקיימו, הצעיפנים לימדו ונעקרו" (פרק ב', הלכה א' גמרא)
אין פלא שהאומנים היו מקללים את חבריהם כדי שלא יגלו את סוד הכפר לגויים. אך היות וכרמי האפרסמון והתעשייה היו נכסי הקיסר והיהודים היו אריסים, יש להניח כי נציגי השלטון סיפקו להם כלים שונים כדי לשפר את הטיפול ולהגביר את התפוקה. וכאן באה ההזהרה מפני גניבת החפצים, שהרי החפצים של המלכות, ולעיתים עולה על הדעת להשתמש בחפצים של אחרים , שהרי כולם שייכים לקיסר.
אשר ללשון הרע, בתלמוד ירושלמי מסכת פאה נאמר כי מותר לומר לשון הרע על בעלי מחלוקת (פרק א' הלכה ה'). בהנחה שמגדלי האפרסמונים היו מתכנסים ובינהם היו גם נציגי הקיסר. שם דנו במכסות שעל כל אחד לספק. לא מן הנמנע שהיו מעלים - אפילו בסמוי - טענות אחד כנגד השני , כמו שאלמוני משתמט ממילוי חובתו באספקת המכסה המשותפת. מן הסתם רבו תושבי המקום ובהזדמנות של מפגש ציבורי יכלו לומר לשון הרע, בפני נציגי השלטון, אולי זה היה אפילומביא להם תועלת.
" סוף דבר, מסתבר מאוד, שלפנינו תקנון של איגוד הכורמים בעין-גדי שנכתב על פסיפס של בית הכנסת למען יראו וייראו. וזכורים לטוב שלושת האחים בני חלפי, שהיו כנראה מראשי האיגוד, שנתנו את התקנות בבית הכנסת שלהם " תרביץ
בנימין מזר כותב באותו נושא: סודות הייצור היו נשמרים בקרב הגילדות של מגדלי בשמים ורקחים שהיו בדרך כלל מאוגדים על בסיס משפחתח והיוו מעמד כלכלי סגור.
חורבן מטעי האפרסמון
בעת הלחימה בעין גדי ניסו היהודים, לדברי ההיסטוריון הרומי, פליניוס הזקן , לעקור את מטעי האפרסמון לבל ייפלו בידי הרומאים, אך אלה שמרו והגנו על כל שיח.
הערות שוליים
- ↑ CHAP. 54. (25.)--BALSAMUM; OPOBALSAMUM; AND XYLOBAL- SAMUM
- ↑ תלמוד בבלי מסכת כריתות ה, ב
- ↑ ירמיהו ח,כב
- ↑ תלמוד בבלי מסכת כריתות ה, ב
- ↑ בראשית רבה צא,יא
לקריאה נוספת
- זהר עמר, "עץ האפרסמון שבקטורת", תחומין י"ז, תשנ"ז, והספרות המובאת שם.
- זהר עמר, אפרסמון והלכותיו, תחומין כ"ח, תשס"ח
- שאול ליברמן, "הערה מוקדמת לכתובת בעין גדי", (בספר מדבר יהודה וים המלח, בעריכת צבי אילן, הוצאת החברה להגנת הטבע, 1973. פורסמה בתרביץ שנה מ' חוברת א'
- בנימין מזר, נוה עין גדי ותולדותיו, (בספר מדבר יהודה וים המלח, בעריכת צבי אילן, הוצאת החברה להגנת הטבע, 1973.
- צבי אילן, בתי כנסת קדומים בארץ ישראל – משרד הביטחון - ההוצאה לאור, 1991
- זאב ארליך, יריחו היהודית לדורותיה, ירושלים, תשנ"ד
- זהר עמר, ספר הקטורת, הוצאת רנרט ללימודי ירושלים, אוניברסיטת בר אילן והוצאת ארץ, אוניברסיטת תל אביב, 2002 - מידע אודות הקטורת המקראית
קישורים חיצוניים
- זהר עמר, אזור גידולו של האפרסמון לאור מפת מידבא - שיח שדה- כתב עת למקום, סביבה ויהדות - כולל רשימת מקורות עניפה