אבר המדולדל

From ויקישיבה
Jump to navigation Jump to search

אבר המדולדל הוא אבר של בעל חיים, שרובו מנותק ורק חלק קטן ממנו עדיין מחובר לגוף בעל החיים.

כאשר אבר שלם של בעל חיים, התנתק מגוף בעל החיים, הוא נקרא אבר מן החי, כאשר רובו התדלדל הוא נקרא "אבר המדולדל". אבר כזה, למרות שרובו מנותק מגוף בעל החיים, נחשב עדיין למחובר אליו, אך מכיוון שמיעוט שלו מחובר לבעל החיים לא ניתן להחשיב אותו כאבר מת, מכיוון שהוא עדיין מחובר במקצת לגוף ויונק ממנו.

כאשר בעל החיים מת, ייתכן שיש לומר למפרע, שהאבר נחשב לבשר מן החי כבר לפני שהוא התנתק מגוף בעל החיים, סברא זו נקראת בתלמוד - מיתה עושה ניפול.

רבי יעקב יצחק רבינוביץ[1] מסביר, כי בכל התורה כולו קיים כלל כי הרוב מכריע, אם כי למרות זאת, לא ניתן ללכת אחרי הרוב, כאשר רוב האבר התנתק מחיותו - מגוף האדם, שכן אבר שעדיין מחובר במקצת לגוף האדם, אינו נחשב לאבר מת, ובהכרח שהמיעוט - המחובר לגוף האדם יכריע את האבר כאבר חי. אבל כאשר האבר מת לחלוטין, נמצא כי בחלקו הגדול הוא אבר מן החי, ובחלקו הקטן הוא נבילה, במקרה כזה שוב יש ללכת אחרי הרוב - ולהחשיב אותו כאבר מן החי‏[2].

אבר המדולדל שנשחט[edit]

במקרה שבעל חיים, שאליו היה מחובר אבר מדולדל, נשחט, נחלקו חכמי הגמרא האם "שחיטה עושה ניפול" או לא. לפי שיטת ריש לקיש, שאלה זו תלויה גם במחלוקת הלכתית אחרת בין רבי מאיר לחכמים.

רבי מאיר וחכמים נחלקו, האם שחיטה של בעל חיים, מתירה באכילה אבר של עובר בן פקועה, שהוציא את ידו לפני הלידה. לפי רבי מאיר, דווקא העובר עצמו ניתר בשחיטת אמו כדין בן פקועה, מכיוון שהיה בגופה, אבל ידו או רגלו של העובר, אותו הוציא לפני הלידה ולא היה בגופה, אינו ניתר יותר בשחיטתה. לפי חכמים, למרות שהם מודים בעיקרון לשיטתו של רבי מאיר שאין שחיטה זו מועילה לעובר להתיר את היד או הרגל באכילה, סוברים חכמים שהשחיטה תועילה לאבר להצילו לכל הפחות מדין טומאת נבילה. כשם ששחיטת בהמה טריפה, מתירה אותה ומטהרת אותה מלטמא את הנוגע בה בטומאת נבילה, כך גם ניתן להסיק באופן דומה, שהשחיטה תתיר את האבר, המחובר לגופה באופן עקיף (דרך העובר) מלמטמא טומאת נבילה.

במחלוקת זו, חלוקים רבי יוחנן וריש לקיש. לפי שיטת האמורא ריש לקיש, הסבר המחלוקת בין רבי מאיר לחכמים היא גם האם שחיטה של בעלי חיים, מתירה באכילה אבר המדולדל. אין שחיטה יכולה להתיר גוף שאינו מגוף הבעל חיים עצמו, ולכן כשם שלפי רבי מאיר לא ניתן להתיר אבר של עובר, על ידי שחיטת הבעל חיים הנושא אותה, כך גם לא מועילה השחיטה לאבר המחובר לה באופן חלוש "אבר המדולדל".

לעומת זאת לפי רבי יוחנן, הפסק הוא כי "אין שחיטה עושה ניפול", כלומר אין להחשיב את האבר כאילו נפל כבר מחיים כדי להחשיבו כאבר מן החי. מסביר הגאון מפונוביז', כי לשחיטה יש כוח הלכתי המתיר את הבהמה מאיסור אבר מן החי, ולכן מכיוון שהתקיים דין שחיטה בחלק מבעל החיים, הותר אבר מן החי בכולו‏[3].

למרות זאת, מדרבנן אסור לאכול אבר המדולדל שנשחט. תקנת חכמים זו, הוסמכה על הפסוקשמות כב ל "ובשר בשדה טריפה לא אכלו" לרבות האבר והבשר המדודלדין בבהמה ושחטן.

הערות שוליים

  1. מובא בשמו, בשו"ת דבר יהושע סימן נ"א.
  2. למרות שגם אבר מן החי וגם בשר נבילה שניהם מטמאים בטומאת נבילה, קיים יתרון לאבר מן החי, בכך שבשר ממנו אינו מטמא, בניגוד לבשר נבילה - המטמא טומאה חמורה.
  3. שם, ועיין בדבר יהושע שם שמביא שיש החולקים על כך.