עיוור הוא אדם שאינו רואה, בין אם הסיבה היא פגיעה בעינים, או שהסיבה היא פגיעה במסלולים העצביים של הראיה, או במרכז הראיה המוחי.

רקע כללי

מקובל להבחין בין עיוורון מוחלט, שהוא מצב בו אין לאדם כלל תחושת אור, והוא איננו רואה ולא כלום, לבין עיוורון מעשי ('עיוורון חוקי'), שבו הפרעת הראיה היא כה חמורה עד שאין האדם יכול לבצע פעולות יום-יומיות. אכן נחלקו החוקרים בהגדרה המדוייקת של "העיוורון החוקי", ויש שמנו 65 הגדרות שונות לעיוורון^[1].

הגדרה הלכתית

בהלכה מוגדר עיוור בדרך כלל כמי שסובל מעיוורון מוחלט, אך יש מצבים הלכתיים שגם מי שאינו רואה בעין אחת, או מי שראייתו כהה, הרי הוא מוגדר כעיוור^[2].

במקרא מצינו מספר מושגים המתייחסים למצב של חוסר ראיה חלקי או מלא:

עיוור^[3]- יש מי שכתב, שמשמעו שניטלו העינים, ואין הם מצויים כלל^[4], ויש מי שכתב, שהעיוור כולל כל החולאים בעין, וחולשת הראיה^[5]; עיוורון^[6], ועוורת^[7] - יש מי שכתב, שעוורת הוא מום שניכר על העין, ועיוור הוא מצב של חוסר ראיה, אף על פי שלא ניכר דבר באופן חיצוני^[8]; סנורים^[9]- יש מי שכתב, שהוא שם נרדף לעיוורון^[10], יש מי שכתב, שהוא לשון כיסוי והטחה^[11], ויש מי שכתב, שהוא עיוורון זמני^[12]; כהות ראיה^[13], שמשמעו ירידה בחדות הראיה, ולאו דווקא עיוורון מוחלט.

המושג עיוור מתורגם לארמית בשני שמות: עוירא^[14], וסמיא או סומא^[15]. המושג האחרון התקבל על ידי חז"ל והפוסקים, ואפילו הרמב"ם, שכתב את חיבורו משנה תורה בעברית צחה, משתמש במושג זה.

באופן מושאל משמשים בחז"ל מספר מושגים לתיאור העיוור: מאור עינים^[16], מפתחא^[17], סגי נהור^[18]. שימושים לשוניים אלו מביעים בעצם את המצב ההפוך, והם באים משום כבודו של העיוור מושגים אלו, ובעיקר "סגי נהור", הפכו לדוגמא בכל מקום שרוצים להימנע מהזכרת דבר רע ומשתמשים בלשון מושאלת הפוכה.

מי שמסוגל לראות נקרא פיקח^[19]. אמנם, יש מי שכתב, שלשון "פיקח" אינה נאמרת בשום פנים כי אם על עניין פקיחת רעיון, ולא על חידוש חוש הראיה^[20]. כמו כן לעתים משמש המושג פיקח למי ששומע^[21]; המסוגל לראות נקרא גם פיתח, ולפיכך ריפויו של העיוור הוא פתיחתו^[22].

המושג עיוור משמש באופן מושאל למי שאינו מבין דבר, היינו שאינו רואה בעיני שכלו את הדברים לאשורם^[23]. ובאופן דומה משמש המושג ראיה במובן של התבוננות והבנה שכלית^[24].

רקע היסטורי

בעולם העתיק העיוורון היה מום שכיח מאד^[25]. דבר זה ניתן להסיק גם מהעובדה שבכל מקום בתנ"ך שנמנו מומי אדם, מוזכר העיוורון ראשון^[26].

בעולם העתיק היה מעמדו של העיוור בשפל המדרגה. הוא היה נתון לביזיון ולהריגה. תינוק שנולד עיוור - אם הכירו מיד בעובדה זו, לא קיימוהו; ואם לא הכירו מיד בעובדה זו, הוא גדל להיות מחזר על הפתחים ומקבץ נדבות. ואמנם בעולם העתיק מילאו עיוורים את הערים ואת בתי המקדש כקבצנים^[27]. רוב העיוורים לא הגיעו להישגים כלשהם, נחשבו כחסרי תועלת לאנושות, ולא פעם גוועו ברעב ומתו עקב הזנחה. בכל מקום בעולם העתיק התייחסו לעיוורון כאסון גדול מאד, ולרוב ייחסו מצב זה לעונש.

למרות כל זאת מצינו בכל שנות ההיסטוריה האנושית אישים עיוורים שהגיעו להישגים אינטלקטואליים מרשימים למרות עיוורונם. לדוגמא: הומרוס, מילטון, ברייל, הלן קלר. גם בין היוונים והרומאים, שהעיוורון היה נפוץ ביניהם, היו משוררים ופילוסופים עיוורים, והמיתולוגיה היוונית היתה מלאה בנביאים עיוורים^[28].

בימי הביניים רק בתקופת ימי הבינים השתנה היחס בעולם לעיוור, והחלו להקים מסגרות מתאימות לטיפול בו. אמנם כבר במאה ה-5 למניינם הוקם מוסד ראשון עבור עיוורים ליד צור, ויותר מאוחר ייסד הבישוף למאנס בצרפת בית מקלט דומה. המוסד המפורסם ביותר לעיוורים^[29] היה זה שנוסד בפריס על ידי לואי ה-9 בשנת 1254. בשנת 1784 נוסד בצרפת בית הספר הראשון לעיוורים^[30]. כתב ברייל המיוחד לעיוורים הומצא בשנת 1829 על ידי לואיס ברייל^[31], שהתעוור בעצמו בגיל צעיר עקב חבלה בעיניו. דבר זה היווה פריצת דרך בחינוכם והשכלתם של העיוורים.

בישראל קיימת יחידת שירות מיוחדת לעיוור במסגרת משרד העבודה והרווחה, והיא ממונה על שירותים והטבות לעיוורים. שירותים מיוחדים לעיוורים כוללים את הדברים הבאים: איבחון וייעוץ להורים; מתן שירותי הדרכה מיוחדים בטיפול עצמי, בהתמצאות, בניידות, בלימוד כתב ברייל, בהדרכה תעסוקתית; שירותי ייעוץ ומתן מלגות לסטודנטים עיוורים באוניברסיטאות; השמה בעבודה, ועזרה במציאת מקום עבודה נאות; עזרה תומכת לזוגות עיוורים; מתן דמי ליווי לעיוורים; קבוצות טיפוליות במסגרות של מרכזים להתפתחות הילד; החזקת ילדים עיוורים בבתי חינוך; מוסד 'בית חינוך עיוורים' בירושלים, שנוסד בשנת 1902, ומיועד לעיוורים ללא נכויות נוספות; מוסד 'קרן אור', המטפל בילדים עיוורים שהם גם מפגרים; מרכז לשיקום לקויי ראיה לילדים ונוער; מכון לאיבחון ושיקום כבדי ראיה; החזקת מפעלים מוגנים לעיוורים, והשתתפות בשכר עיוורים; החזרי מיסים עבור ציוד ביתי ומיכשור לעיוורים; קבלת כלב הנחיה; ספריה לעיוורים בכתב ברייל, וספריה מוקלטת.

משקפים הסובל מירידה בחדות הראיה יכול להיעזר במשקפים לתיקון ראייתו. הסינים השתמשו במשקפים כבר במאה ה-10 למניינם, והתייר המפורסם מרקו פולו מעיד על מנהגם זה בשנת 1270. דה-ספינו^[32] מפלורנס שבאיטליה הכניס לראשונה את השימוש במשקפים באירופה, בשנת 1300^[33].

בתחילה ידעו להשתמש רק בעדשות קמורות לתיקון הראיה מקרוב. רק בתחילת המאה הט"ז למניינם הוכנסו לשימוש עדשות קעורות לתיקון ראייתם של קצרי ראיה. משקפים בי-פוקליות לשימוש משולב של קריאה מקרוב וראיה מרחוק הוכנסו לראשונה על ידי בנימין פרנקלין בשנת 1784. עדשות מגע ראשונות יוצרו על ידי פיק בשנת 1887^[34].

במקורותינו מוזכרים שני מונחים, שמהווים מעין משקפים: עששית, שבדרך כלל הכוונה למנורה או פנס^[35], או גוש של מתכת^[36], אך יתכן ששימש גם כזכוכית לראיה^[37]; אספקלריא, שבדרך כלל מקובל לפרש שהכוונה למראה^[38], אך יש שפירשו שהכוונה למשקפים^[39].

רקע מדעי

הגדרת עיוורון הגדרה מקובלת לעיוורון מעשי ('חוקי') היא - חדות ראיה מרכזית שאינה עולה על 20/200 בעין הטובה ביותר, ולאחר תיקון מירבי, או אם חדות הראיה טובה יותר מ-20/200, אך מוגבלת בשדה הראיה, כך שזווית הראיה הגדולה ביותר לא עולה על 20 מעלות. בישראל מוגדר העיוורון כמצב של היעדר ראיה מוחלט, או ירידה בחדות הראיה מתחת ל-3/60 בעין הטובה ביותר (מקביל ליכולת ספירת אצבעות ממרחק של 3 מטרים), או צמצום שדה הראיה לפחות מ-20 מעלות.

שיעור העיוורים בשלהי המאה ה-20 היו בעולם כ-38 מיליון עיוורים, ועוד כ-110 מיליון כבדי ראיה^[40]. כ-80% מהם נמצאים בארצות מתפתחות, ומתוכם כשני-שלישים ניתנים למניעה.

בישראל פורסמו סקרים שונים על שכיחות העיוורון, אך המחקרים לא היו אחידים בהגדרת המצב. בשנת 1931, מתוך מיליון תושבים (יהודים וערבים) היו 19,076 עיוורים בעין אחת, ו-8,172 עיוורים בשתי עינים^[41]. הסיבה לעיוורון היתה דלקות עינים חריפות, ובעיקר טרכומה, בכ-75% מהמקרים, ורובם התעוורו מתחת לגיל 10 שנים; בשנת 1961 היה סך כל העיוורים בישראל 5,285, לפי ההגדרה של חדות ראיה פחות מ-3/60, אשר היווה שכיחות של 250/100,000^[42]; בסוף שנת 2000 היו רשומים במדינת ישראל 18,509 עיוורים, המהווים כ-2.9 פרומיל מכלל אוכלוסיית ישראל^[43].

סיבות לעיוורון מבחינה רפואית מתחלקות הסיבות לעיוורון לכמה קבוצות.

בארצות מתפתחות הסיבות השכיחות הן: זיהומים - הידועה בגורמים הזיהומיים לעיוורון היא גרענת^[44], שמהווה סיבת עיוורון בכשני מיליון אנשים. חיידק זה הוא אנדמי באפריקה הצפונית, מזרח אגן הים-התיכון, וחלקים מאסיה, אפריקה ואמריקה הלטינית. גורם זיהומי שכיח אחר לעיוורון הוא מחלה טפילית^[45], שהיא מחלה שכיחה במיוחד באפריקה המערבית, ופוגעת בעיקר בגברים מבוגרים; בעיות תזונתיות - הידוע הוא חוסר בויטמין A, אשר גורם ליובש הקרנית^[46], והוא מהווה סיבה מרכזית לעיוורון של ילדים קטנים; וירוד^[47].

בארצות מפותחות הסיבות לעיוורון הן מחלות של הרשתית, כולל מחלת הרשתית של פגים^[48], ומחלות ניווניות של הרשתית; ברקית, היינו לחץ תוך-עיני מוגבר^[49]; מחלות עצב הראיה; מחלות קרנית; גידולים תוך-עיניים; דלקת הדמית^[50]; ועיוורון מלידה.

הקבוצה הגדולה ביותר לעיוורון היא זו שסיבתה בלתי-ידועה, והיא כוללת כ-50% ממקרי העיוורון בארצות מפותחות, וכ-75% מהמקרים בארצות מתפתחות.

הגורמים העיקריים לעיוורון בישראל, בשלהי המאה ה-20, היו: ניוון הכתם הצהוב הקשור לגיל, ברקית, סוכרת, וקוצר ראיה גבוה, ניוון עצב הראיה, וירוד[51].

תיפקוד שכלי בשנים האחרונות הוכח, שמצבו השכלי של העיוור הוא בעיקרו תקין, בתנאי שבוחנים את מנת המשכל במבחנים מותאמים לעיוור^[52]. כמו כן הוכח, שמספר העיוורים הממשיכים בהשכלה גבוהה לא נופל באופן יחסי מזה שבאוכלוסיה בעלת ראיה תקינה^[53].

הטיפול בעיוור כולל חינוכו בגיל הצעיר בבתי חינוך לעיוורים, המאפשרים הקניית הרגלים לעצמאות, וכן מוסדות להוראת מקצועות; לימוד קריאה וכתיבה בכתב ברייל, המבוסס על סידור ומיקום שונים של שש נקודות בולטות, כאשר צורות סידור שונות של נקודות אלו מאפשרות להרכיב את כל אותיות הא"ב ואת כל המספרים; ספריות מיוחדות לעיוורים, המכילות ספרים הכתובים בכתב ברייל, וכן רשמקולים המכילים הקלטות של ספרים. יש מהעיוורים הנעזרים בכלבי-הנחיה, שאומנו במיוחד למטרה זו.

העיוור במקרא ובחז"ל

העיוורים במקרא מצינו מספר אישים שסבלו מעיוורון, או מירידה משמעותית בחדות הראיה:

יצחק^[54] - הסיבה לכהות ראייתו לפי הפשט בתורה היא זקנה^[55]. אכן לפי חז"ל היו גורמים אחרים לכך^[56]; יעקב^[57] - עיוורון מזקנה; בלעם^[58] - והוא היה עיוור בעין אחת^[59]; שמשון^[60] - נתעוור על ידי הפלשתים; עלי הכהן^[61] - עיוורון מזקנה; אחיה השילוני^[62] - עיוורון מזקנה; המלך צדקיה^[63] - נתעוור על ידי הבבלים. בירושלים בעת שלטון היבוסים היו עיוורים^[64]. לעומת אלו, בשעה שנולד יצחק נתפקחו העיוורים^[65], ובזמן מתן תורה נרפאו כל העיוורים, ולא היו אז סומים בבני ישראל^[66].

העיוורים בתלמוד מצינו מספר אישים שהיו עיוורים:

נחום איש גמזו^[67] - נתעוור כעונש על אי מתן צדקה לעני בזמן; רבי דוסא בן הרכינס^[68] - כנראה עיוורון מזקנה^[69]; רב יוסף ורב ששת^[70] - על סיבת עיוורונם יש מי שכתבו, שהם לא יכלו להרגיל עצמם בהתנהגות של פרישות שלא להסתכל לצדדים, ולכן סימו את עיניהם^[71]; בבא בן בוטא^[72] - הורדוס סימא את עיניו; רב יהודה^[73] - עיוורון מזקנה. כמו כן מוזכרים עיוורים אחדים שהיו בשכנותם של חז"ל, או שסידרו לפניהם משניות, אך שמם לא מוזכר בפירוש^[74].

חכמי ישראל לאחר חתימת התלמוד מצינו מספר אישים שהיו עיוורים:

רב יהודאי גאון, ראש ישיבת סורא, בעל הלכות פסוקות, מוזכר באיגרת רב שרירא גאון. חי בשנים ד"א תקפ-ד"א תרסה (820-905); חפץ בן יצליח, מאחרוני הגאונים. חי המחצית השניה של המאה ה-10 למניינם; רבי יצחק סגי נהור, נכדו של הראב"ד, חי בסוף המאה הי"ב למניינם; רבי אליעזר ב"ר יואל הלוי (הראבי"ה), בעת זקנתו^[75], חי בשנים ד"א תתק-ד"א תתקפה (1225-1140); רבנו שמחה ב"ר שמואל משפיירא, רבו של רבי יצחק אור זרוע^[76], חי בשלהי המאה הי"ב למניינם. כמו כן מוזכרים דיינים מובהקים ומפורסמים שהתעוורו לעת זקנתם^[77].

סיבות לעיוורון מצינו במקרא ובחז"ל סיבות רבות לעיוורון:

רצון הקב"ה, ועונש משמים באופן כללי^[78]; עונש על עבירות מוגדרות - לקיחת שוחד^[79], התחזות כעיוור^[80], התרשלות בהאכלת עניים^[81], התנהגות בלתי הולמת בשעת תשמיש המיטה^[82], וריבוי תשמיש^[83]; חינוך קלוקל^[84]; עונש בידי אדם - בעולם הנכרי הקדמון היה נוהג מקובל להעניש עבריינים ואויבים על ידי עקירת עיניהם^[85]. אכן בדיני ישראל אין דבר זה מקובל כלל וכלל, ואף שכתבה התורה 'עין תחת עין'^[86], כבר האריכו חז"ל^[87], והאריכו חכמי ישראל בכל הדורות^[88] להוכיח, שאין הכוונה לעקירת העין ממש, אלא לחייב את המזיק בתשלום ממוני. גישה זו היא בניגוד לעמדתם של הצדוקים והבייתוסים, שפירשו את פסוקי התורה כפשוטם^[89]; חבלה ישירה בעין^[90]; סיבות תזונתיות - מצינו בתלמוד רשימת מאכלים וצמחים, שנחשבו כגורמי עיוורון, כגון פת קיבר, שיכר חדש וירק חי^[91], מלח סדומית^[92], כותח הבבלי^[93], יין מחבית^[94], דג נונא^[95]; רעלים חיצוניים^[96]; היגיינה ירודה, כגון נגיעה בעין ביד לא נקיה^[97], סירוק שיער יבש, ונעילת נעליים רטובות^[98], הזנחת שיער הראש^[99] (יתכן שהכוונה לכינמת הראש), מים מלוכלכים^[100]. יש מי שכתב, שההיגיינה הירודה היוותה דרך להדבקה ולפיזור מחלת הגרענת^[101], אשר היתה סיבה שכיחה לעיוורון, ועד היום מהווה סיבה בולטת לעיוורון בארצות מתפתחות^[102]; זקנה^[103]; הסתכלות - המסתכל בדמות אדם רשע^[104], והיינו דווקא להסתכל ולהתבונן ביותר בדמותו של רשע - אסור, אבל ראיה בעלמא - מותר^[105], המסתכל בקשת, בנשיא ובכהנים^[106]. בעניין הקשת, האיסור הוא דווקא הבטה והסתכלות מדוקדקת וממושכת, אבל ראיה חולפת מותרת, ולכן מסתכלים על הקשת ומברכים^[107], ובעניין איסור ההסתכלות בכהנים בעת ברכת כהנים, היינו דווקא בזמן שבית המקדש היה קיים, שאמרו את השם המפורש^[108], אבל בזמננו איסור ההסתכלות בכהנים הוא רק משום היסח הדעת^[109], ויש מי שכתב, שאפילו ראיה קצת לא נהגו בה בזמן הזה זכר למקדש^[110]. ומאידך, יש הסתכלות שדווקא מחזקת את הראיה, והיא הסתכלות על נרות שבת בשעת הקידוש^[111]; בכי^[112]; פסיעה גסה^[113], והיינו פסיעה שהיא יותר מאמה^[114], ומעניינת הקביעה המדעית, שהגדלת המהירות הזוויתית בין המשקיף לבין העצם הנשקף, גורמת לירידה בחדות הראיה, ויתכן שזהו ההסבר למאמר חז"ל; פגיעה במרכז המוחי של הראיה^[115], והיינו עיוורון קורטיקלי^[116]; שד של עיוורון הנקרא שברירי^[117].

ההסבר המדעי להרבה מהגורמים שנימנו על ידי חז"ל לא ידוע, אך יש לציין שגם כיום ידוע על גורמים תזונתיים ורעילים שיש להם השפעה על חדות הראיה.

תכונות של עיוור חז"ל ציינו מספר תכונות שהעיוור נחון בהם בכשרון יתר, אולי כפיצוי על נכותו הראייתית:

תינוק סומא מכיר את אמו בריח ובטעם^[118]; העיוור מכיר את אשתו על פי קולה^[119]; לעיוור יש זכרון טוב^[120]; לעיוור יש חוש שמיעה מפותח ומחודד^[121].

היחס אל העיוור אין צער גדול ואין יסורים גדולים וקשים כעיוורון העינים^[122]. לפיכך, יחסה של היהדות לעיוור היה מאז ומעולם יחס של רחמים, חסד ועזרה. זאת בניגוד גמור ליחס התרבויות העתיקות לעיוור^[123]. ואמנם יש מי שציין זאת, שככל שהתרבות המערבית נוגעת בדבר, היסוד לרחמים והטיפול ההגנתי לעיוור, בניגוד ליחס אליו בתרבויות מקבילות אחרות, הונח על ידי העברים, וזה מצא את ביטויו בספרות היהודית הקדומה - בתנ"ך ובתלמוד^[124]:

התורה ציוותה 'ולפני עור לא תתן מכשל'^[125], וברור שפשוטו של מקרא משמעו לאסור הכשלה פיסית של עיוור פיסי. אמנם חז"ל^[126] הוציאו את המקרא מידי פשוטו, ודרשו שהכוונה לאסור מתן עצה לא הוגנת למי שעיוור באותו דבר מבחינה רוחנית, ובעקבות זאת הפך המושג 'לפני עיוור' למושג הלכתי המסמל הכשלה רוחנית, וסיוע בדבר עבירה^[127]. יתר על כן, התלמוד מציין, שהצדוקים הם הדורשים פסוק זה כפשוטו^[128]. אכן נחלקו הפוסקים והמפרשים אם אמנם יצא מקרא זה לגמרי מפשוטו, או שהוא כולל גם את הפשט וגם את הדרש^[129]; וכן ציוותה התורה 'ארור משגה עור בדרך'^[130], ופסוק זה לכל הדעות משמעו כפשוטו^[131]; איוב ברצותו לתת דוגמא להתנהגות הולמת אמר - 'עינים הייתי לעור'^[132]; אפילו אשמדאי ריחם על העיוור, והחזירו לדרכו^[133]; היו אנשים מיוחדים שהדריכו את העיוור בדרכו, והם נקראו "מושכים"^[134]; חז"ל אסרו להשליך אבנים בצידי הדרכים, מכיוון שדרך הרואים להלך באמצע הרחוב, ודרך העיוורים ללכת בצדדים, ויש חשש שהם ייכשלו באבנים^[135]; מחז"ל היו שמחלו על כבודם, והלכו לבקר עיוור^[136]; בית הלל התירו לשיר 'כלה נאה וחסודה' אפילו על כלה עיוורת^[137]; כדי למנוע חרפה מהעיוור, קראו לו חז"ל בכינויים הפוכים, כגון סגי נהור, מאור עינים וכיו"ב^[138]; אין לקרוא לעיוור לעלות לתורה בפרשה המדברת על עיוורון^[139]; חז"ל קבעו שעיוור חשוב כמת^[140], במטרה לעורר עליו רחמים ולהתפלל עליו^[141]; ההלכה מתייחסת לעיוור כבר-דעת וכאישיות שלימה - הוא בריא לכל דבר^[142], ודבר זה הוא פשוט, אין צריך ביאור^[143].

מקל של עיוורים העיוורים השתמשו במקל, כדי לסייע לעצמם בהליכה^[144].

פרטי דינים

כללים ועקרונות

חיוב במצוות מחלוקת תנאים היא, אם העיוור חייב באופן עקרוני במצוות אם לאו^[145]. אכן, גם לשיטה הסבורה שהעיוור פטור ממצות, הדבר נובע מגזירת הכתוב, לדעתו, ולא מפני שהעיוור נחשב כחסר דעת, ובכך שונה יסוד הפטור שלו, לשיטה זו, מזה של החרש, השוטה והקטן. להלכה הכריעו רוב ככל הפוסקים^[146] כדעת חכמים, שהעיוור חייב באופן עקרוני בכל המצוות, למעט קבוצות של מצוות שיבוארו להלן בפרטי הדינים, שבהם פטור העיוור בגלל גזירת הכתוב, או בגלל מגבלותיו הפיסיים. אכן יש שפסקו, שהעיוור פטור באופן עקרוני מכל המצוות^[147]. ולשיטה זו - יש שכתבו, שהעיוור פטור דווקא ממצוות עשה שהזמן גרמן, אבל חייב במצוות עשה שלא הזמן גרמן^[148]; יש שכתבו, שהפטור הוא רק ממצוות עשה, אבל במצוות לא תעשה חייב העיוור ככל אדם^[149]; יש שכתבו, שלשיטה זו העיוור פטור גם ממצוות לא תעשה^[150]; יש מי שכתבו, שלשיטה זו העיוור חייב על כל פנים בשבע מצוות בני נח^[151]; יש הסוברים, שלשיטה זו העיוור חייב במצוות על כל פנים מדרבנן, ורק מן התורה הוא פטור מגזירת הכתוב^[152]; ויש הסבורים, שהפטור לשיטה זו הוא אף מדרבנן, ואינו חייב אלא ממידת חסידות^[153].

יש מי שחידש, שמחלוקת חכמים היא דווקא בפיקח שנתעוור, אבל סומא מלידה לכל הדעות פטור מן המצוות^[154].

עיוורון כפיקוח נפש דיון הלכתי עקרוני נוגע לשאלה אם המצב של עיוורון הוא מצב של פיקוח נפש, ושאלה זו נוגעת בעיקר להלכות שבת ולהשתלת קרנית מהמת.

יש שדנו בשאלה זו בהתייחסות לדיני מחלות עינים בשבת. הלכה ברורה היא, שמחלות עינים נחשבות כמצב של פיקוח נפש^[155]. אכן לא מוזכר בתלמוד ובראשונים מה הדין ביחס לחשש עיוורון, כאשר לא קיימת מחלת עינים חריפה, כגון כשמדובר בהתעוורות מסיבה לא ידועה, עיוורון עקב ירוד וכיו"ב. לפיכך - יש אומרים, שדווקא מחלת עינים שיכולה לפגוע באיברים אחרים יש לה דין של פיקוח נפש, אבל סכנת עיוורון אינה אלא בגדר סכנת איבר^[156]; יש אומרים, שעיוורון הוא מצב של פיקוח נפש כמו כל מחלת עינים^[157]; יש מי שכתב, שהדבר תלוי במחלוקת ראשונים, אם דווקא מחלות עינים הם בגדר פיקוח נפש, או גם שלילת ראיה היא מצב של פיקוח נפש^[158]; ויש מי שכתב לחלק בין עיוורון שנובע ממחלת עינים חריפה, כגון זיהום או חבלה, שדינה כפיקוח נפש כדין המחלה היסודית המביאה לעיוורון, לבין עיוורון מסיבה לא ידועה או מחמת התנוונות העדשה או הרשתית, שאז דינה כסכנת איבר^[159]. ומכל מקום אסור לעשות רפואה בשבת רק כדי להגביר את מאור עיניו^[160].

יש שדנו בשאלה זו על פי מאמר חז"ל, שהעיוור נחשב כמת^[161], שבפשטות משמע שהוא מצב של פיקוח נפש. אכן, אף שכך הוא פשטות הלשון, מכל מקום רוב הפוסקים אינם מחשיבים מאמר זה לקביעה בעלת משמעות הלכתית, שהרי נימנו באותו מאמר עוד שלושה החשובים כמת (עני, מצורע, מי שאין לו בנים), ובוודאי אין מצבם ההלכתי מוגדר כמצב של פיקוח נפש, ואין מאמר זה אלא בעל ערך מוסרי, כדי להתפלל על אנשים אלו^[162].

יש שדנו בשאלה זו מכוח החשש שהעיוור יכול ליפול לאש או למים עקב עיוורונו, והרי זה חשש פיקוח נפש, ובכך הוא דומה לנכפה, שדינו מבואר כמצב של פיקוח נפש^[163]. יש שדימו שני מצבים אלו לחלוטין^[164]; יש מי שחילק בין עיוור היושב במקומו שאין לו כל סכנה, לבין עיוור מהלך שדומה למצבו של הנכפה^[165]; ויש מי שכתבו, שאין כל דמיון בין נכפה לעיוור, כי בנכפה ההתקף הוא פתאומי וללא שליטה, אבל העיוור מודע למצבו ויכול להיזהר^[166].

עוד יש מי שכתבו כסניף, שמותר לחלל שבת כדי למנוע סכנת התעוורות, כי אם יתעוור ייאלץ להתבטל מתלמוד תורה, שהיא גדולה ממעשה, ובכגון זה אומרים חלל עליו שבת אחת כדי שישמור שבתות הרבה^[167], אך יש מי שדחה שיטה זו^[168].

עיוור מוחלט ועיוור חלקי בדרך כלל מוגדר העיוורון בהלכה כעיוורון מוחלט, אך יש הלכות שבהן גם עיוורון בעין אחת נחשב כפסול, ויש הלכות שגם ירידה בחדות הראיה, היינו כהות ראיה נחשבת כפסול^[169].

משקפים מצינו בפוסקים דיונים פרטניים על מקומם של המשקפים ביחס להלכות שבהם ירידה בחדות הראיה פוסלת, דהיינו האם תיקון הראיה על ידי משקפים מועיל להחשיב את המרכיב אותם כרואה היטב לצורך קיום אותה מצווה:

באופן כללי יש מי שכתב, שהרואה בעזרת משקפים חייב בכל ברכה הקשורה בראיה^[170], ואף שיש מי שחלק על כך^[171], הרי שכיום אין מי שחולק על החיוב לברך בשם ומלכות כל ברכות הראיה, גם כשנזקק למשקפים; בדיקת חמץ יכול לעשות גם מי שמרכיב משקפים^[172]; שוחט, אם רואה היטב עם משקפים, מותר לשחוט לכתחילה, אלא שיזהר שלא לשחוט בלא משקפיו^[173], ויש מי שפקפק בכך^[174]; מוהל הזקוק למשקפים, אם ראייתו תקינה בעזרת המשקפים, יכול למול^[175]; דיין לחליצה שמרכיב משקפים יכול לשמש כדיין^[176], ויש מי שכתב, שהמנהג להחמיר בראית רוק בחליצה^[177]; כהן המרכיב משקפים לא יכול לראות נגעים^[178].

רוב ככל הפוסקים סבורים, שאין המשקפים מהווים חציצה בראיה ביחס לאותם הלכות שמקיימים אותם בראיה. לפיכך נחשבת הראיה בעזרת משקפים כראיה גמורה לעניין קריאת התורה, קריאת המגילה, ראיית פני זקן, ראיית הלבנה, ראיית האש במוצאי שבת ויום-הכיפורים, וכן כל הברכות שעל ידי ראיה^[179]. כמו כן נחשבת ראית איסור דרך משקפים כראיה, כגון ראית ערווה^[180].

בעניין הרכבת משקפים ויציאה בהם בשבת במקום שאין עירוב - יש שאסרו^[181]; יש שהתירו דווקא אם המשקפים מהודקים היטב מאוזן לאוזן^[182]; יש שהתירו רק אם המשקפים מועילים לו להילוכו^[183], אבל משקפי קריאה אסור לצאת בהם^[184], וכן משקפים לשם נוי^[185]; ויש שהתירו לכל מי שרגיל ללכת במשקפים^[186].

זכוכית של משקפים שנפלה ממקומה - יש אומרים, שמותר להשתמש בה, אבל אסור להחזירה למקומה במשקפים^[187]; ויש אומרים, שאף מותר להחזירה למקומה^[188].

מותר לנקות בשבת את זכויות המשקפים מהזיעה או האבק שעליהם, ואין בזה משום איסור מחיקה^[189].

עדשות משקפים שבנויות כך שצבען מתחלף מבהיר לכהה בהתאם לדרגת השמש, מותר להשתמש בהם בשבת, ואין בזה משום צובע או משום מתקן כלי^[190].

בענייני אורח חיים

ציצית יש מי שכתבו, שעיוור פטור ממצות ציצית^[191]. דעה זו נידונה באריכות בפוסקים, ונדחתה מהלכה^[192]. לפיכך, עיוור חייב במצות ציצית ככל אדם^[193]. ולעניין ברכה - יש מי שכתב, שהעיוור לא יברך, משום שספק ברכות להקל^[194], אך דעה זו נדחתה מהלכה, כי בדבר שיש בו מנהג ברור ופשוט, אין אומרים ספק ברכות להקל^[195]. לפיכך, חייב העיוור לברך על הציצית אחרי שימשמש בידיו, או יבקש מאחר לבודקם^[196].

יש מי שכתבו, שהעיוור יקח את הציציות בידו בשעת קריאת שמע, וינשק אותם, אבל לא יעבירם נגד עיניו, כי הדבר נראה כחוכא ואיטלולא^[197]; ויש מי שכתבו, שגם עיוור יכול להעביר הציצית נגד עיניו, כי העברה זו היא לרמז בלבד, ולכן שווים בו הפיקח והעיוור^[198].

תפילין העיוור חייב במצות תפילין^[199].

ברכת פוקח עיוורים בברכות השחר יש אומרים, שהעיוור לא יברך ברכה זו בגלל מגבלתו הפיסית בנידון^[200]; אך רוב הפוסקים הכריעו, שגם עיוור יכול לברך ברכה זו^[201], שכן ברכות השחר לא נתקנו דווקא על האומרם, אלא מברכים שהקב"ה ברא צורכי העולם^[202]. ויש מי שכתב, שמכל מקום אם בא העיוור לשאול, מורים לו שלא יברך ברכה זו, אבל אם הוא מברך מעצמו, אין מוחים בידו^[203].

שליח ציבור יש אומרים, שעיוור יכול להיות שליח ציבור^[204], ואפילו הוא עיוור בשתי עיניו^[205]. ולשיטה זו, יש מי שכתבו, שבימים נוראים אם יש שם מי שהוא הגון וראוי כיוצא בו, לא יעבור עיוור לפני התיבה, ואפילו עיוור בעין אחת^[206], ומכל מקום אם כבר נתמנה כשליח ציבור, אין להעבירו מתפקידו זה^[207], ויש מי שכתב, שגם בימים נוראים יכול העיוור להיות שליח ציבור לכתחילה^[208]; יש מי שכתב, שעיוור אינו עובר לפני התיבה^[209]; ויש מי שחילק בין שליח ציבור באקראי, שמותר גם לעיוור, לבין שליח ציבור קבוע, שעיוור פסול בכך^[210].

ברכת יוצר המאורות עיוור מברך ברכת יוצר המאורות, ואפילו אם לא ראה מאורות מימיו, כי הוא נהנה במאורות שרואים אחרים, שיורוהו הדרך ילך בה^[211].

קריאת שמע יש מי שכתב, שעיוור מותר לקרוא קריאת שמע כנגד הערווה, כי אין הוא רואה אותה^[212], אך רוב הפוסקים חולקים וסוברים, שלא מועיל מה שאינו רואה, אלא דווקא אם החזיר פניו, והפך כל גופו לצד אחר^[213].

החיוב להתרחק מצואה בעת קריאת שמע חל גם על עיוור. לפיכך אם הצואה מאחריו, עליו להתרחק ארבע אמות ממקום שכלה הריח; ואם הצואה מלפניו, עליו להתרחק כמלא עיניו^[214], והיינו שצריך לשער שיעור כמלוא עיניו של אדם בינוני^[215]. דין זה נכון גם לקצרי ראיה, אבל אדם שראייתו חדה ביותר, לא ישער לפי אדם בינוני אלא לפי ראייתו^[216].

שמונה עשרה עיוור המתפלל שמונה עשרה, ולא יודע לכווין את הרוחות, יכווין לבו לאביו שבשמים^[217].

כלב הנחיה יש הסוברים, שאסור לעיוור להיכנס לבית הכנסת עם כלב הנחיה^[218]. נימוקיהם: משום בזיון וחילול קדושת בית הכנסת; משום חילול השם, כי הגויים מקפידים בבתי התיפלה שלהם; יש בזה הפרעה ליתר המתפללים; איסור משום 'לא תביא וגו' ומחיר כלב בית ה' אלקיך'^[219]; יש הסוברים, שמותר לעיוור להיכנס לבית הכנסת עם כלב הנחיה לצורך תפילה בציבור^[220]. נימוקיהם: אין בזיון בהכנסת בעל חיים לבית הכנסת; בתי הכנסת שלנו הם על תנאי, ולכן מותר לאכול בהם; מניעת הכנסת הכלב תביא לביטול תפילה בציבור של עיוורים, ולעגמת נפש רבה שלהם; ויש מי שהציעו, שהעיוור יבוא עם כלבו עד לפתח בית הכנסת, יקשרנו לפני הכניסה, וייעזר במתפללים להגיע למקומו בתוך בית הכנסת^[221].

זימון בברכת המזון עיוור יכול להצטרף לזימון בברכת המזון, ואף אם הוא אחד מבני חבורה שאוכלת בבית אחד, וחבורה אחרת אוכלת בבית שני, אם יכולים לראות זה את זה - מצטרפים, והיינו אם מצבם כזה שאילו היתה לו יכולת ראיה, היה יכול לראות את החבורה השניה^[222].

קריאת התורה ומקרא מגילה העיוור חייב לשמוע קריאת תורה וקריאת מגילה ככל אדם^[223].

עיוור לא יכול להיות בעל קורא להוציא אחרים ידי חובת קריאת התורה, שכן הוא בהכרח קורא שלא מן הכתב^[224]. אכן נחלקו הפוסקים אם העיוור יכול לעלות לתורה ולברך, כאשר אחר קורא^[225] - יש אומרים, שעיוור לא יעלה לתורה, משום דברים שבכתב אי אתה רשאי לאומרם בעל פה, ואין הוא מוציא ידי חובת הציבור בקריאתו, אף על פי שהוא יודע את הפרשה בעל פה^[226]; יש מי שכתבו, שבזמן הזה מותר לקרוא לעיוור לעלות לתורה, משום 'עת לעשות לה' הפרו תורתך'^[227], ומפני שיש בעל קורא קבוע לכל העולים^[228], וכן הכריעו גדולי האחרונים, שכבר פשט המנהג לקרוא לעיוורים לעלות לתורה, ועשו כן בפני גדולי עולם, ולא מיחו בידם^[229]. ולשיטה זו יש מי שכתב, שמכל מקום לפרשת פרה ופרשת זכור נכון שלא לקרוא לתורה לכתחילה איש עיוור^[230]; ויש שכתבו, שדין עליית עיוור לתורה תלוי במנהג המקום, ובצפת נהגו שאין עיוור עולה לתורה^[231]. יש מי שחילקו בין עיוור תלמיד חכם שרשאי לעלות לתורה, לבין עיוור עם הארץ שגם בזמן הזה לא יעלה לתורה^[232], ויש שכתבו שאין להבדיל ביניהם, וגם עיוור עם הארץ יכול לעלות לתורה בזמן הזה^[233]. יש מי שכתב, שבמקומו נהגו להעלות עיוור לתורה רק בין הקרואים הנוספים^[234], יש מי שכתב, שעיוור שהוא תלמיד חכם יחוש לעצמו שלא לעלות לתורה מחשש לברכה לבטלה^[235], ויש מי שכתב, שמי שיכול לראות רק באמצע העמוד, לא יקראו לו לתורה לקריאה בראש העמוד^[236].

הפטרה בעניין קריאת ההפטרה, ובעיקר ביחס לנערים עיוורים המגיעים למצוות - יש מי שכתב, שמותר לו לקרוא ההפטרה, ובמיוחד במקומות שהציבור קוראים כל אחד לעצמם את ההפטרה^[237].

תהלים ופסוקי תנ"ך מותר לעיוור להגיד בעל פה מזמורי תהילים, או שאר פרשיות מתנ"ך, אף על פי שאינם שגורים בפי כל^[238].

נשיאת כפיים כהן סומא באחת מעיניו, וכל שכן בשתי עיניו, לא ישא כפיו, ואם היה דש בעירו, היינו ששהה בעיר יותר משלושים יום - מותר, ואפילו הוא עיוור בשתי עיניו^[239]; ויש מי שכתב, שפסול כהן עיוור לעלות לדוכן כשאינו דש בעירו הוא דווקא אם העיוורון מלווה בשינוי חיצוני ניכר במבנה העין, אבל אם העינים נראות רגילות, ורק ניטל מהם המאור, יכול לעלות לדוכן, אפילו לא דש בעירו^[240]. אכן בזמנינו שהכהן מכסים פניהם וידיהם בטלית, יכול כל כהן עיוור לעלות לדוכן, ואפילו אינו דש בעירו^[241].

ברכת המלך עיוור המרגיש בתכונה סביב מלך ישראל - יש אומרים, שמברך את הברכה שנתקנה על הרואה מלך ישראל "ברוך שחלק מכבודו ליראיו"^[242]; יש מי שכתב, שעיוור מלידה יברך בלא שם ומלכות^[243]; ויש מי שכתב, שעיוור איננו מברך כלל את ברכת המלך^[244].

ברכה בבית הקברות עיוור העומד ליד קברות ישראל פטור מלברך ברכת "אשר יצר אתכם בדין וכו'"^[245].

ברכת החמה בתקופתה יש אומרים, שעיוור לא יברך ברכה זו בשם ומלכות, ונכון שישמע מפי אחר, ויצא ידי חובתו^[246]; ויש אומרים, שהעיוור יכול לברך ברכה זו בשם ומלכות^[247].

קריעה בכותל עיוור העומד ליד הכותל המערבי, או ליד מקום המקדש, פטור מקריעה^[248].

ברכת הלבנה יש אומרים, שעיוור יברך ברכה זו, כי ברכה זו נתקנה על בריאת העולם וחידושו^[249]; יש אומרים, שאין העיוור מברך ברכת הלבנה^[250], אלא יעמוד אצל החזן המברך, ויאמר לו שיכווין עליו, ויצא ידי חובתו בשמיעה^[251], או יבקש מאחר שיוציאנו בברכת "אשר המאמרו ברא שחקים", ושאר האמירות שאומרים בעת קידוש הלבנה יכול לומר בעצמו^[252]; ויש מי שכתב, שיברך בלא שם ומלכות^[253].

מי שמרכיב משקפים - יכול לברך ברכת הלבנה, אפילו אם אינו יכול לראות בלא משקפיו^[254].

ברכות ראיה יש הסבורים, שהעיוור פטור מכל הברכות שנתקנו ביסודם על הראיה דווקא, ולא על הידיעה, אבל יכול הוא לברכם בלא שם ומלכות^[255], ויש מי שחלק על כלל זה^[256].

הרואה עיוור אם הוא כזה מלידה, מברך "משנה הבריות", והיינו דווקא אם הוא עיוור בשתי עיניו^[257], ואם הוא נתעוור לאחר לידתו, מברך "דיין האמת"^[258]. אם הרואה אינו יודע אם העיוורון הוא מלידה או לאחר מכן, ספק איזה ברכה יברך^[259].

שבת עיוורת שמתגוררת לבדה יכולה להדליק נרות שבת ולברך עליהם, שהרי בעקיפין אף היא נהנית מהאור. אכן, אם יש לה בעל פיקח, לכתחילה עדיף שהוא ידליק ויברך; ואם אוכלת על שולחן אחד עם אנשים אחרים שהדליקו ובירכו, תדליק בלא ברכה, שהרי עיקר הטעם שכל אחת מברכת בנפרד על נרות שבת הוא משום שמחה יתירה שיש על ידי ריבוי נרות, אך לגבי עיוורת לא שייך טעם זה, וטוב אם תשמע הברכה ממי שמכווין להוציאה^[260].

עיוור יכול לקדש בשבת, ואף להוציא אחרים ידי חובה, ואם יש שם פיקח, עדיף שיקדש הוא^[261].

בדין קריאת שנים מקרא ואחד תרגום - יש מי שכתב, שהעיוור פטור מזה, וגם אינו חייב ללכת אצל אחר שיקרא לו ויוציאנו ידי חובתו^[262], ויש מי שמשמע ממנו, שבזמן הזה שהתירו משום 'עת לעשות לה' הפרו תורתך', חייב העיוור לשמוע קריאת שנים מקרא ואחד תרגום, או שקורא בעצמו^[263].

יש אומרים, שעיוור אינו יכול לברך ברכת מאורי האש בהבדלה, כי ברכה זו ניתקנה להנאה מן האור^[264]; ויש אומרים, שגם העיוור יכול לברך ברכת מאורי האש^[265]. ולשיטה זו יש מי שכתב, שאינו מוציא אחרים ידי חובתם^[266]. ומכל מקום במוצאי יום הכיפורים כולם מודים שאין העיוור מברך ברכת בורא מאורי האש^[267].

בעניין שאר ברכות ההבדלה - יש שכתבו, שהעיוור יכול לברכם, שהרי אין להם שום שייכות ליכולת הראיה^[268]; ויש שכתבו, שהעיוור פטור מכל ברכות ההבדלה, ודי לו בהבדלה שבתפילה בלבד, וישמע ברכות ההבדלה מאחר^[269].

מותר להדליק נר בשבת עבור יולדת עיוורת, שאף על פי שאין היא נהנית מהאור, הרי דבר זה מיישב את דעתה ומונע טירוף דעתה כשהיא יודעת שאחרות רואות יותר טוב ויוכלו לסייע לה^[270], ואפילו אינה אומרת כלום, וגם המיילדת אינה אומרת כלום, מדליקים נר^[271].

בדין חילול שבת על מנת למנוע עיוורון - ראה לעיל.

השימוש בכלב הנחיה לעיוור בשבת כרוך במספר איסורים: איסור מוקצה, ככל בעל-חיים^[272]. אמנם בכלב שהוא עומד ומיוחד לשימוש כזה שצריכים לטלטלו, לא נחשב כמוקצה^[273]; איסור מחמר ושביתת בהמתו. אמנם כיוון שהעיוור והכלב יחד נושאים את החבל, הרי זה כשניים שעשאוהו ופטורים, וכל שבחברו פטור אבל אסור, בבהמתו מותר לכתחילה^[274]; החבל המשמש את העיוור הוא משא, ולכן יש לאסור במקום שאין עירוב. לאור כל זאת, יש מי שכתב, שמותר לעיוור להשתמש בכלב הנחיה בשבת, ומותר לו לצאת כך גם לרשות הרבים^[275], ויש מי שהסתפק בדבר^[276].

יום-טוב אסור לעיוור לצאת במקלו ביום-טוב, כי זה דרך חול ומהווה זלזול ביום טוב^[277], והיינו דווקא לרשות הרבים או לכרמלית^[278]. יש מי שכתב, שהיינו דווקא אם יכול ללכת גם בלא המקל, אבל אם אינו יכול ללכת אחרת - מותר, ואפילו בשבת^[279]; ועוד יש מי שכתב, שהיינו דווקא בעירו של העיוור, שבה הוא מכיר קצת את דרכו, אבל במקום זר שאינו מכיר, מותר לצאת במקל^[280]; ויש מי שכתב, שמעיקר הדין אסור לעיוור לצאת במקל בשבת וביום-טוב גם במקום שיש בו עירוב, משום זלזול בימים אלו, ואף אם קשה לו ללכת בלא המקל, אלא אם כן אי אפשר לו כלל ללכת בלא המקל, אך כבר נתפשט להיתר, ולכן אין למחות ביד המקילים, ובפרט בזמן הזה שאין כמעט רשות הרבים מן התורה^[281].

פסח עיוור חייב באמירת הגדה של פסח, והוא יכול להוציא אחרים ידי חובתם, ואפילו אם הוא עיוור מלידה^[282]. יש מי שכתב, שמכל מקום איננו אומר "מצה זו, מרור זה", אלא "מצה שאנו אוכלים, מרור שאנו אוכלים"^[283]; ויש מי שכתב, שכיוון שיכול להגביה את המצה, יכול לומר הנוסח הרגיל^[284].

ראש השנה עיוור חייב בתקיעת שופר, ויכול להוציא אחרים ידי חובתם, ואם הוחזק להיות בעל תוקע קבוע, אין לסלקו ממינויו, גם אם יש בקי כמוהו^[285].

סוכה לשיטת הסוברים שעיוור חייב במצוות, הרי הוא חייב גם במצות סוכה, למרות הדין שסוכה הגבוהה למעלה מעשרים אמה פסולה כי אין העין שולטת הסכך, שאין הכוונה שצריך לראות את הסכך, אלא שהוא שיעור בהכשר הסוכה^[286].

חנוכה אם יש בבית פיקח, לכל הדעות עדיף שהוא ידליק נרות חנוכה, ויברך ויוציא את העיוור ידי חובתו, וישתתף העיוור עמו בפרוטה; וכן אם יש לו אשה, אשתו מדלקת עבורו; ואם אין מישהו אחר בבית שיכול להדליק נרות חנוכה - יש אומרים, שיכול העיוור להדליק הנרות ולברך עליהם, שהרי נר חנוכה אסור בהנאה^[287], ויכול להוציא אחרים ידי חובתם^[288], ויש מי שכתב, שמנהג ירושלים שהסומא מדליק בברכה^[289]; ויש אומרים, שידליק על ידי סיוע של אדם אחר, אך בכל מקרה לא יברך העיוור על נרות חנוכה, מכיוון שעיקר פרסום הנס הוא הראיה של הנרות, ואין צריך לומר שאין העיוור מוציא אחרים ידי חובת הדלקת נרות חנוכה^[290].

בענייני יורה דעה

שחיטה עיוור לא ישחט לכתחילה, אבל אם שחט, שחיטתו כשרה^[291]; ואם אחרים רואים אותו - יש אומרים, שיכול לשחוט לכתחילה^[292]; ויש אומרים, שגם במצב זה לא ישחוט לכתחילה^[293], ויש מי שכתב, שמימינו לא שמענו ולא ראינו שיניחו לסומא לשחוט^[294]. יש מי שכתב, שצריך אחר לבדוק את הסימנים לאחר השחיטה, ואם העיוור בדק בעצמו במשמוש יד - כשר^[295]. יש מי שכתב, שעיוור מלידה אפילו בדיעבד אסור לאכול משחיטתו^[296]; ויש מי שכתבו, שאין הבדל בין עיוור מלידה לבין מי שהיה פיקח ונסתמא, ובכל מקרה שחיטתו כשרה בדיעבד^[297].

שוחט אינו פסול אלא אם הוא עיוור בשתי עיניו, אבל מי שהוא עיוור רק בעין אחת, שחיטתו כשרה לכתחילה, ואפילו למהדרין מן המהדרין^[298].

מי שאיננו עיוור גמור, אלא שכהו עיניו - יש מי שכתב, שמותר לשחוט לכתחילה^[299], ויש שאסרו לכתחילה^[300].

נידה עיוורת נידה יכולה לבדוק עצמה אם היא טהורה או טמאה, אלא שצריכה להראות לפיקחת^[301].

אסור לאשת עיוור להחזיק בידו ולהוליכו בזמן שהיא נידה, ואפילו אם יש הפסק בגד ביניהם; אבל מותר לה בשעת הדחק להוליך את בעלה העיוור כשהם אוחזים בשני קצות מקל או חבל^[302]; אכן אם היא רואה שבעלה העיוור עלול ליפול או להתנגש בקיר וכיו"ב, יכולה היא לגעת בבגדו ואפילו בגופו^[303], אך כל זה דווקא אם יוצא העיוור לדבר הכרחי, אבל אם יוצא רק לטיול שאינו הכרחי, ויש לחוש שאשתו נידה תצטרך לגעת בו - אסור^[304]. דינים אלו נכונים גם כאשר האשה הנידה היא העיוורת, ובעלה צריך להוליכה^[305].

נדרים הנודר הנאה "מרואי החמה", אסור גם באנשים עיוורים; הנודר הנאה "מן הרואים", מותר בעיוורים^[306].

כבוד אב ואם וזקן יש אומרים, שעיוור חייב לקום רק מפני אביו, אמו ורבו, אבל לא בפני סתם זקן ותלמיד חכם^[307]; ויש אומרים, שחייב העיוור לקום גם בפני סתם זקן ותלמיד חכם^[308].

ואם הזקן הוא העיוור - יש מי שכתב, שאין חייבים לקום מפניו, כי אין הוא רואה ממילא שמכבדים אותו^[309]; ויש מי שכתב, שאף אם הזקן הוא עיוור, חייבים לקום מפניו, ובוודאי שחייב בן לקום בפני אביו העיוור^[310].

מילה אב שהוא עיוור חייב למול את בנו ככל אדם^[311]. וכן אם התינוק הוא עיוור, חייב האב למולו ככל תינוק^[312]. אכן אם המוהל הוא עיוור, אסור לו למול, שמא יפגע באיבר של הנימול^[313].

פדיון הבן אב עיוור חייב לפדות את בנו ככל אב^[314].

כהן עיוור מותר לפדות את הבכור^[315].

גיור גוי שהוא עיוור, ובא להתגייר, מקבלים אותו לכל הדעות^[316].

הפרשת חלה עיוור יכול להפריש חלה, ואפילו לכתחילה^[317].

הפרשת תרומות ומעשרות עיוור איננו כשר לכתחילה לתרום תרומות ומעשרות, שמא יפריש מן הרעה על הטובה, מכיוון שאינו רואה, אבל בדיעבד אם תרם, תרומתו תרומה^[318]. ובזמן הזה יכול עיוור לתרום אפילו לכתחילה, אבל לא יכול להפריש מעשר ראשון^[319].

שכחה עיוור שקצר או עימר את שדהו, ושכח קמה או עומר, יש בזה דין שכחה^[320].

בכור בהמה בכור בהמה שנסמית עינו, הרי זה מום קבוע, ומותר בשחיטה ובאכילה על פי שלושה בני הכנסת^[321], והיינו שאינו רואה בעינו, אף על פי שאין מום חיצוני ברור, כמו חטיטה בעין^[322].

אבלות עיוור העומד בשעת יציאת נשמה, אף שמרגיש בתכונה מסביב ברגע יציאת הנשמה, אינו חייב לקרוע^[323], אבל אם מדובר באחד משבעה קרובים שחייב להתאבל עליהם, גם העיוור חייב לקרוע עליהם^[324].

=

בענייני אבן העזר===

אישות עיוור מותר באשתו, ואין חוששים למכשול למרות אי ראייתו אותה, בגלל טביעת עין של הקול^[325], שנותן דעתו להכירה בקולה^[326], ומותר לעיוור לסמוך על טביעת קול שיש לו באשתו אף בלילה הראשון^[327], וכן מותר גם עם הארץ עיוור באשתו על סמך טביעת קול שיש לו בה^[328].

בדין האיסור לאיש ללכת אחורי אשה ^[329]- יש מי שכתב, שדין זה לא חל עיוור^[330]; ויש אומרים, שהדין חל גם ביחס לעיוור, ואם הוא יודע שאשה הולכת לפניו, אסור לו ללכת אחריה^[331].

בדין ייחוד כשבעלה בעיר והוא עיוור, או כשאשתו עמו והיא עיוורת - ראה ערך יחוד

מום באשה ובאיש כלה עיוורת נחשבת כמום שהחתן יכול לבטל בגללו את השידוכין^[332], ויש מי שכתב, שגם קצרת ראיה ביותר נחשבת כמום לבטל השידוכין^[333].

איש עיוור בשתי עיניו, שהאשה לא ידעה על כך לפני הנישואין, הרי אלו קידושי טעות, ואין האשה צריכה גט כלל^[334].

קידושין עיוור כשר להיות שליח לקדש אשה^[335], אך על כל פנים צריך שיכיר את האשה בטביעות קול^[336]; ויש מי שכתב, שדווקא אם גם המשלח הוא עיוור, מועילה שליחות העיוור לקדש את האשה, אבל אם המשלח פיקח, ספק אם תופסת שליחותו של העיוור^[337].

טענת בתולים בתולה שהיא עיוורת, יש לה טענת בתולים, בין טענת פתח פתוח, בין טענת דמים, וכתובתה מאתיים ככל בתולה^[338].

אונס, פיתוי, ומוציא שם רע המאנס או המפתה בתולה עיוורת, קונסים אותו משקל חמישים סלעים, ככל דין אונס ופיתוי של נערה בתולה^[339].

המוציא שם רע על אשתו עיוורת בתולה, חייב כלפיה ככל דיני מוציא של רע על בתולתו^[340].

מינקת אשה מינקת שנתגרשה, וכבר הניקה והתינוק מכיר אותה, כופים אותה להמשיך ולהניק את התינוק, ואפילו התינוק עיוור^[341]. הטעם: התינוק מכיר אותה בריחה ובטעמה, ויש סכנה בהפרשתו ממנה.

גיטין איש שנתעוור לאחר הנישואין, אין כופים אותו לגרש את אשתו, ואם אינה רוצה לדור עמו, תצא בלא כתובה^[342]. יש אומרים, שדין זה הוא דווקא אם נתעוור בעין אחת, אבל אם נתעוור בשתי עיניו, כופים אותו לגרש את אשתו^[343]; ויש אומרים, שאין כופים עליו לגרשה, אפילו נתעוור בשתי עיניו^[344].

אשה שנתעוורה בשתי עיניה, ורוצה הבעל לגרשה, והיא איננה מסכימה - יש מי שכתב, שאין לכופה לקבל גט, ואין להתיר לבעל לזרוק לה גט בעל כורחה, ואין להתיר חרם דרבנו גרשום בהיתר מאה רבנים שישא הבעל אשה אחרת^[345]; ויש מי שכתב, שניתן לכפות עליה גירושין על ידי היתר מאה רבנים^[346].

עיוור כשר מעיקר הדין להיות שליח להולכת הגט^[347], אלא שבחוץ לארץ, שצריך לומר בפני נכתב ובפני נחתם, אם לא רואה באותה שעה, פסול להיות שליח להולכת הגט^[348]. ואם נכתב ונחתם בפניו כשהיה פיקח, ואחר כך נסתמא, הרי זה אומר בפני נכתב ובפני נחתם, ונותנו לאשה, אך על כל פנים צריך השליח העיוור להכיר את האשה בטביעת קול^[349]. ואם יש עדים שהבעל מסר לעיוור זה את הגט לגירושין, הרי הוא כשר לשליחותו, וצריך למסור לה הגט בפני עדים אלו^[350].

יבום וחליצה יבם שהוא עיוור, רשאי לייבם^[351], אך נחלקו הפוסקים ביחס לחליצה - יש אומרים, שהוא כשר לחלוץ לכתחילה^[352]; ויש אומרים, שלא יחלוץ לכתחילה, כי היבם צריך לראות את הרוק^[353], והיינו דווקא בעיוור בשתי עיניו^[354]. אם יש אח אחר שהוא פיקח, יחלוץ הוא ולא העיוור^[355]. ואם אין אחר אלא העיוור - יש אומרים, שלכתחילה לא יחלוץ, שהרי אפשר בייבום^[356], ויש אומרים שבמקרה כזה מותר, כדי שלא תתעגן, והוא גם לדעת הסוברים שלכתחילה לא יחלוץ, כי אין לך דיעבד גדול מזה^[357].

דין דיין עיוור בחליצה - ראה להלן.

בענייני חושן משפט

דיין עיוור, אפילו באחת מעיניו, פסול להיות דיין בסנהדרין הדן דיני נפשות^[358], וכן פסול הוא לדון דיני ממונות הזקוקים לדיין סמוך^[359].

בדין דיין עיוור בדיני ממונות שלא צריכים דיין סמוך, אם הוא עיוור רק בעין אחת, הרי הוא כשר^[360]; ואם הוא עיוור בשתי עיניו - יש אומרים, שאף בזה הוא כשר^[361]; ויש אומרים, שבמצב זה הוא פסול^[362]. ובדיעבד אם דן דיין עיוור בדיני ממונות - יש אומרים שאפשר לסמוך על המכשירים, ודינו דין^[363]; ויש אומרים, שגם בדיעבד פסול, ואפילו היה פיקח בתחילת דין, ונסתמא קודם גמר דין - פסול^[364].

אמנם כבר פשט המנהג, שדיינים עיוורים דנים בדיני ממונות, ובעיקר דיינים שהתעוורו לעת זקנתם, אשר המשיכו לדון בדיני ממונות^[365].

דיין שכהו שתי עיניו פסול לדין, כמו מי שעיוור בשתי עיניו^[366]. ומכל מקום ברור שאם על ידי תיקון משקפים ראייתו תקינה, יכול להיות דיין בסנהדרין.

עיוור פסול להיות דיין לחליצה^[367]. יש אומרים, שפסול דיין לחליצה הוא דווקא בעיוור בשתי עיניו, אבל העיוור בעין אחת, כשר להיות דיין לחליצה^[368]; ויש מי שכתבו, שגם עיוור בעין אחת, פסול כדיין בחליצה^[369]. לשיטה זו - יש מי שכתבו, שהפסול הוא אפילו בדיעבד^[370], אבל אם נישאת כבר, או שהלך היבם למרחקים, כדאים הם המכשירים לסמוך עליהם בשעת הדחק^[371]; ויש מי שכתב, שהפסול בעיוור בעין אחת הוא רק לכתחילה^[372]. ואם כהו עיניו - יש מי שכתב, שדינו כסומא בעין אחת, ולא יהא דיין לחליצה^[373]; ויש מי שכתב, שכבר נתפשט הדבר להיתר^[374].

עדות עיוור פסול להיות עד^[375]. יש אומרים, שפסול העיוור להעיד הוא מן התורה, והוא פסול אף על פי שהוא מכיר את הקול ויודע את האנשים, מכיוון שפסול הסומא לעדות הוא פסול בגופו; ויש אומרים, שפסול העיוור להעיד הוא מדרבנן, מכיוון שפסול הסומא להעיד הוא טכני-פיזי בלבד^[376].

יש מי שכתב, שאף מי שרואה מעט, אבל אינו יכול להבחין בין איש לאיש כשהוא מסתכל בהם, פסול לעדות מן התורה^[377].

אם היה תחילתו או סופו בפסלות, כגון שהיה פיקח בתחילת העדות ונסתמא, או שהיה עיוור בתחילת העדות ונתפתח, עדותו פסולה מן התורה, ואפילו יכול לכווין ולדייק בעדותו בעת שהוא עיוור; אבל אם היה תחילתו וסופו בכשרות, כגון שהיה עיוור ונסתמא וחזר ונתפתח, עדותו כשרה^[378].

יש מי שכתב, שאם העדות היא בדבר שאנו צריכים בו רק הודעה על מה שהיה, כגון שבפניו הלווה פלוני לפלוני, או שחבל בו, ואחר כך נסתמא, אף על פי שבסוף לא נתפתח, עדותו כשרה^[379]; ויש מי שחילקו בין עדות ממון לבין עדות קרקע^[380].

עיוור באחד מעיניו, כשר אף לכתחילה להיות עד^[381].

מקח וממכר העיוור הוא כבריא לכל דבריו במקחו, בממכרו ובמתנותיו^[382].

בדיני בור אם נפל אדם לבור ומת, ואפילו הוא עיוור, בעל הבור פטור^[383]. והטעם: או מפני שהוא גזירת הכתוב לפטור כל אדם, או מפני שהעיוור נחשב כבר-דעת, והיה לו להיזהר בהילוכו, ולכן דינו כמו הפיקח; ואם נפל לבור וניזוק ולא מת, חייב בעל הבור בתשלומי נזקו^[384]. ובבהמה שנפלה לבור ומתה או ניזוקה, אם היא עיוורת, בעל הבור חייב^[385].

בדיני המבייש עיוור שבייש אחרים, חייב ככל אדם^[386]; וכן מי שמבייש את העיוור - חייב, כי הוא מרגיש בדבר ונפגע ככל אדם^[387].

בדיני חובל מי שנחבל בעינו, ואמר שנסמית עינו והוא עיוור - יש אומרים, שאינו נאמן, ואינו נוטל הנזק עד שיעברו ימים רבים, ויהיה מוחזק שאבד מאור עיניו^[388]; ויש אומרים, שאם אינו יכול להערים כל ימיו, נאמן מיד^[389].

בדין השתלת קרנית לעיוור ראה ערך השתלת אברים

=

בעניינים עתידיים===

עבודת כהן במקדש כהן עיוור, בין בשתי עיניו, ובין באחת מעיניו, וכן כהן שכהה מאור עיניו, פסול מלעבוד במקדש, ואפילו אם אין רואים כל שינוי במבנה העינים^[390].

ראיית נגעים כהן עיוור באחת מעיניו, וכהן שכהה מאור עיניו, פסולים לראות נגעים^[391]. יש אומרים, שדווקא אם כהו שתי עיניו, או שנתעוור לגמרי בעין אחת, פסול לראית נגעים, אבל אם כהתה רק עין אחת - כשר^[392], ויש מי שחולק^[393]. יש אומרים, שאם חכם פיקח שאינו כהן ראה את הנגע, יכול כהן עיוור לומר טמא או טהור^[394].

סמיכה על ראש הקרבן עיוור איננו סומך על ראש קרבנו^[395], והוא מגזירת הכתוב. והיינו דווקא עיוור בשתי עיניו, אבל עיוור בעין אחת - סומך^[396].

מצוות ראיה, חגיגה, הקהל עיוור אפילו באחת מעיניו, פטור ממצות ראיה^[397], ומקרבן חגיגה^[398], וממצות הקהל^[399]. יש הסבורים שדווקא עיוור בשתי עיניו פטור מחגיגה, אבל עיוור בעין אחת אמנם פטור מראיה, אך חייב בחגיגה^[400]. קטן עיוור, אביו פטור מלחנכו במצוות ראיה^[401], ויש מי שהסתפקו לעניין הבאתו להקהל^[402]. ומי שכהו עיניו, חייב במצות ראיה^[403].

סוטה אין האשה ראויה לשתות מים המאררים כשהיא סוטה אם הבעל עיוור, או האשה עיוורת, אף על פי שהבעל והאשה רוצים בכך, אלא יוצאת בלא כתובה משיבואו עידי סתירה אחר עידי קינוי, ותיאסר על בעלה לעולם^[404]. יש שדנו בשאלה, אם דין זה הוא בעיוורים בשתי עינים דווקא, או גם בעיוורים בעין אחת^[405].

בן סורר ומורה אינו נעשה בן סורר ומורה אם אביו או אמו הם עיוורים^[406]. והוא גזירת הכתוב ממה שנאמר 'זה'^[407], ומצינו בהרבה מקומות שהמילה 'זה' מראה באצבע^[408]. ויתכן הטעם לגזירת הכתוב, שאם ההורים הם בעלי מומים, אין הם יכולים לחנך את ילדיהם כראוי, ולכן אין להעניש את הבנים בחומרת העונש של בן סורר ומורה^[409].

טומאה ספק טומאה של עיוור ברשות היחיד טמא, ככל אדם שיש בו דעת לישאל, כי העיוור נחשב כבר-דעת^[410].

מולך המעביר את בנו העיוור למולך, פטור^[411].

מלקות עיוור שעבר על לאו שחייבים עליו מלקות, לוקה^[412].

הורג בשגגה עיוור שהרג בשוגג, אינו גולה לעיר מקלט^[413].

מיתת בית דין עיוור שעבר במזיד ובהתראה על איסור שיש בו חיוב מיתת בית דין, חייב במיתת בית דין^[414].

הערות שוליים