בישול

מלאכת בישול, היא מלאכה המכשירה או משביחה דברי מאכל. ואין הבדל אם הדבר נעשה על ידי בישול או אפייה או צלייה. הכלל במלאכה זו הוא, שמכינים את המאכל על ידי חום אש. על ידי החום המאכל מתרכך והטעמים הטמונים בו מתערבבים, ועל ידי כך נוצר טעם חדש, עמוק ובעל גוונים שונים.

בדבר שאפשר לאכלו בלא בישול

גם מאכלים שניתן לאוכלם ללא בישול, אם הבישול משביחם, המבשל אותם עובר על איסור בישול מהתורה. למשל, מים, למרות שבדרך כלל שותים אותם צוננים, מאחר שהבישול משביחם, המבשלם בשבת עובר על איסור בישול מהתורה. אבל מאכלים שהבישול אינו משביחם, אסור לבשלם מדברי חכמים.

מקור החום

הבישול האסור מהתורה הוא דווקא בישול שנעשה כדרך שרגילים לבשל, היינו על-ידי חום של אש, או חום שהוא תולדה של אש. לפיכך אם חיממו מחבת על האש, ואחר-כך כיבו את האש שתחתיה וטגנו עליה ביצה, למרות שבעת הטיגון המחבת לא הייתה על גבי האש, כיוון שחומה נוצר על ידי אש, הדבר אסור מהתורה.

אבל בחום השמש מותר לבשל, מפני שאין רגילים לבשל כך. למשל מותר לבשל ביצה תחת קרני החמה במקום שבו השמש לוהטת. אבל על מחבת שהתחממה בשמש - אסור להניח ביצה לטגנה, משום שיש חשש שאם יטגנו בשבת ביצה על גבי מחבת שהתלהטה בשמש, יטעו ויטגנו גם במחבת שהתחממה על האש, וזה כאמור אסור מן התורה, ולכן עשו חכמים סייג לדבריהם, ואסרו לבשל גם בתולדות החמה, שמא יבואו לבשל בתולדות האש (או"ח שיח, ג).

בישול במיקרו-גל אסור מהתורה, מפני שכיום אחד מדרכי הבישול המקובלים הוא על ידי קרני המיקרו-גל (אג"מ או"ח ג, נב). ויש אומרים שכיוון שאין בבישול זה אש ממשית, הדבר אסור מדברי חכמים (עיין בילקוט יוסף שיח, יט שהזכירם).

כללי יסוד בהלכות בישול

כשעוסקים בהלכות בישול בשבת, ורוצים לדעת אם פעולה מסוימת מותרת או אסורה, יש להתבונן בה משלושה צדדים. ראשית יש לבדוק אם הדבר אסור מחמת איסור בישול מן התורה, שכל פעולה שגורמת להפיכת מאכל ממצב חי למבושל אסורה מן התורה.

אולם גם אם מתברר שאין בדבר איסור מחמת בישול, עדיין לא ברור שהפעולה הנידונה מותרת. כי חכמים אסרו מספר פעולות הקשורות לחימום ובישול מאכלים בשבת. האיסורים מדברי חכמים מחולקים לשני סוגים: האחד, פעולות שעלולות להביא את האדם לידי חיתוי בגחלים והגברת האש, ואיסור זה שייך בעיקר לפעולות שנעשות בערב שבת. לדוגמא, אסור להניח על האש לפני כניסת השבת מאכלים שלא נגמר בישולם, מחשש שמא לאחר כניסת השבת יבואו לחתות בגחלים כדי להיטיב את בישולם.

והסוג השני נוגע לפעולות הנראות כמו בישול, כלומר, אף שמותר לחמם בשבת מאכלים שכבר נגמר בישולם, מכל מקום אם פעולת החימום נראית כמו פעולת בישול, אסרו זאת חכמים. ולכן אסור להניח סיר שיש בו מאכל מבושל קר על גבי האש, אבל מותר להניח אותו על גבי מיחם שהונח על האש לפני כניסת השבת, שפעולה זו אינה נראית כבישול. (ונחלקו הפוסקים אם הנחה על גבי פלטה נראית כבישול ואסורה).

בישול אסור, חימום מאכל מבושל מותר

לבשל אסור משום שהבישול הופך את המאכל לבעל מעמד חדש, ממאכל חי למבושל, אבל אם המאכל כבר מבושל, אין איסור לחממו, משום שהחימום אינו יוצר במאכל מהות חדשה. ואפילו אם על ידי החימום יושבח טעמו, אין בזה איסור, שכלל נקוט בידינו "אין בישול אחר בישול". ולכן השאלה המרכזית ביותר בהלכות בישול היא, ההגדרה המדויקת, מתי המאכל כבר נקרא מבושל, וממילא מותר לחממו בשבת, ומתי הוא עדיין מוגדר כמאכל שלא נגמר בישולו, ואסור לעשות שום פעולה שתסייע לחימומו.

אמנם נחלקו בזה גדולי הראשונים, אבל להלכה מוסכם, שמאז שנגמר כל בישולו של המאכל, וניתן להגישו לפני אורחים ללא שום התנצלויות, הוא נחשב כמבושל. ולפני כן, למרות שניתן לאוכלו בשעת הדחק, עדיין הוא אינו מוגדר כמבושל (שו"ע שיח, ד). ואם כן למעשה ישנה חשיבות מירבית לידיעה האם התבשיל מבושל כל צורכו. שכל זמן שעוד לא נגמר בישולו, ישנו איסור מהתורה לעשות פעולה שתגביר את חומו ותזרז את בישולו.

למשל, ידוע שעל גבי הפלטה ישנם מקומות חמים יותר וחמים פחות, ואם תבשיל שעדיין לא נסתיים בישולו מונח על מקום שחומו מועט, אסור להעבירו למקום חם יותר. וכן אסור להניח מגבת על הסיר, ואם פתחו את מכסה הסיר כדי לבדוק את מצב התבשיל שבתוכו, והתברר שעדיין לא נגמר בישולו, אסור לכסותו שוב במכסה. משום שכל פעולה שתגביר את חום התבשיל ותאיץ את בישולו אסורה.

אבל אם התבשיל כבר מבושל כל צורכו, מותר להזיזו למקום חם יותר, ואם פתחו את מכסהו מותר לסוגרו. וכן מותר להניח עליו מגבת כדי להגביר את חומו. ואפילו אם על ידי כך יושבח טעמו של התבשיל, כמו למשל בחמין, בכל זאת מותר הדבר. וכן מותר להוציא מהמקרר או מהמקפיא בשר או דגים שהתבשלו כל צורכם לפני השבת ולחממם על גבי דוד המים. שכלל יסוד בידינו, אחר שהמאכל הוגדר כמבושל, אין יותר איסור לחממו. (כל זה אמור במאכלים מוצקים, אך בנוזלים ישנו דיון).

חמין עם עצמות

לגבי חמין שיש בהם בשר עוף עם עצמות התעוררה שאלה גדולה, מה מעמדו של התבשיל בשעה שכל התבשיל כבר מבושל כל צורכו, אבל העצמות עדיין קשות, האם נקרא תבשיל זה מבושל כל צורכו או שעדיין לא נגמר בישולו.

לדעת הרב אוירבאך, רוב האנשים רגילים לאכול את עצמות העוף שמתרככים בבישול ממושך, ולכן כל זמן שהעצמות עדיין אינן ראויות לאכילה, גם אלו שלא רגילים לאכול את עצמות העוף, צריכים לנהוג בחמין כדין מאכל שלא מבושל כל צורכו, ואין לעשות שום פעולה שתסייע להמשך חימומו. למשל, אם פתח את מכסה הסיר, אסור לסוגרו, מפני שעל ידי כך ימהר את בישול העצמות. וכן אסור להעביר את הסיר מצידי הפלטה למרכזה, מפני שעל ידי כך מזרז הבישול (מנחת שלמה סימן ו', שש"כ פ"א סעיף יח).

אבל לדעת הרב פיינשטיין, כיוון שרוב האנשים אינם רגילים לאכול את העצמות, אין מתחשבים בהן, ומאחר שהחמין ככלל מבושל כל צורכו אין בו יותר איסור בישול, ומותר לעשות פעולות שיגבירו את חום התבשיל, כגון: לשנות את מקומו בפלטה למקום חם יותר. ואם פתחו את מכסהו או הורידוהו לזמן קצר מהפלטה, מותר להחזירו. וזאת למרות שהעצמות עוד לא התרככו דיין. אבל לאדם שרגיל לאכול את העצמות, כל זמן שלא נגמר בישולן של העצמות, אזי הפעולות הללו שגורמות להמשך הבישול אסורות (אג"מ או"ח ח"ד, עו, עז). וכן המנהג להקל, שכל מי שאינו רגיל לאכול העצמות, אינו צריך להתחשב בהן, ואחר שנגמר בישול החמין, יכול לעשות דברים שיעלו את חומו.

חום שהיד סולדת בו

מושג יסוד בהלכות שבת שחשוב לדעת הוא "חום שהיד סולדת בו". ברור שלא יתכן בישול בלא חום, אלא שיש צורך להגדיר מהו שיעור החום הנמוך ביותר שעדיין מסוגל לבשל. חכמים הורו לנו שהחום המינימלי המסוגל לבשל הוא: "חום שהיד סולדת בו".

אלא שספק בידינו, מה הכוונה שהיד סולדת בו, האם הכוונה לחום כזה שהיד לא מסוגלת לנגוע בו אפילו למשך שניות אחדות, שזוהי טמפרטורה של כשבעים ואחת מעלות (אג"מ או"ח ח"ד עד, ג), או הכוונה שאם נצטרך לנגוע בו למשך דקות מספר, נעדיף להרחיק את ידינו מפני שהחום לא נעים כל כך, שזה בטמפרטורה של כארבעים וחמש מעלות.

לדעת רוב הפוסקים מאחר שהדבר נשאר בספק צריך להחמיר ככל השיעורים. לפיכך יש להחשיב חום של ארבעים וחמש מעלות כמסוגל לבשל, ולכן אין להניח מאכל חי בתוך סיר שחומו ארבעים וחמש מעלות ומעלה. וכן אסור להניח מאכל חי בסמוך לאש במקום שבו הוא יכול להתחמם לטמפרטורה של ארבעים וחמש מעלות ומעלה (שש"כ א, א).

הגדרה זו חשובה גם לדין בישול המים. איסור הבישול במים הוא בהעלאת חומם מחום שהיד אינה סולדת בו לחום שהיד סולדת בו. אבל אם המים כבר הגיעו לחום שהיד סולדת בו, מותר להוסיף ולחממם, ואין בזה איסור בישול, משום שהם כבר מוגדרים כמבושלים, ו"אין בישול אחר בישול". וכן אם מניחים את המים בקרבת הפלטה, במקום שגם אם יעמדו שם יום שלם, לא יגיעו לחום שהיד סולדת בו, מאחר שלא יוכלו להיחשב כמבושלים, אין בזה איסור.

לכן למעשה יש להיזהר שלא לחמם מים, בין הגבולות של ארבעים וחמש מעלות לשבעים ואחת מעלות, מכיוון שלדעת רוב הפוסקים איננו יכולים להגדיר במדויק מהי מידת החום שהיד סולדת בו, ובכל חימום בטווח הזה, יש חשש שמא הוא מעלה את חום המים לחום שהיד סולדת בו.

אבל חימום מחוץ לטווח הזה - מותר, כגון מים שחומם למעלה משבעים ואחת מעלות, מותר להניחם במקום שיתחממו יותר, שאין בישול אחר בישול. וכן מותר לחמם מים קרים במקום שבו יוכלו להתחמם לכל היותר לטמפרטורה של ארבעים וארבע מעלות, משום שבחימום כזה אין איסור בישול.

ישנה עוד שיטה חשובה בהגדרת חום שהיד סולדת בו: שכל משקה או מאכל, שרוב האנשים יכולים לשתותו או לאוכלו בבת-אחת, נחשב חומו לחום שאין היד סולדת ממנו. אבל אם רוב האנשים אינם יכולים לשתותו או לאוכלו בבת-אחת, סימן הוא שחומו כחום שהיד סולדת בו (בן איש חי ש"ב בא ה'; מהרש"ם ח"א קצז; יבי"א ח"ג כד, ד-ו).

ואם כן לפי שיטה זו מים חמים שניתן לשתותם בבת אחת, אסור לחממם למצב שבו לא ניתן יהיה לשתותם בבת אחת. אבל אם הם כבר חמים עד שלא ניתן לשתותם בבת אחת, הרי הם נחשבים כמבושלים ואין איסור להוסיף ולחממם, ואם הכלי שבו היו המים הללו מונח בצידי הפלטה, מותר להעבירו למרכז הפלטה, למרות שעל ידי כך חום המים יגבר. ובין הספרדים, רבים נוהגים כשיטה זו.

בישול בתבשיל נוזלי

כבר למדנו את הכלל היסודי "אין בישול אחר בישול", שעל פיו מותר לחמם בשבת מאכל שכבר בושל לפני שבת. למשל, מותר להוציא מהמקרר דגים מבושלים או שניצל מטוגן, ולהניחם על מיחם המים כדי לחממם, ואפילו אם יגיעו על ידי כך לחום גבוה, משום שכאמור, "אין בישול אחר בישול".

אלא שישנה מחלוקת יסודית בין גדולי הראשונים בשאלה, האם הכלל הזה חל גם על תבשילים נוזליים כמרק ורטבים. מאכל נוזלי הוא מאכל שאם יניחוהו בצלחת יתפשט לצדדים בגובה שווה, ואם הוא נשאר במקום שהניחוהו נחשב מוצק. לדעת הרמב"ם, הרשב"א והר"ן, גם על מרק מבושל חל הכלל ש"אין בישול אחר בישול", ולכן לדעתם, מותר לקחת בשבת מרק מהמקרר ולהניחו על גבי סיר שמונח על האש, ולחממו.

אבל לדעת רש"י, רא"ש, סמ"ג והסמ"ק, רק על תבשילים מוצקים חל הכלל "אין בישול אחר בישול", ומותר לחממם בשבת. אבל לגבי תבשילים נוזליים, גם לאחר שנגמר בישולם, אם התקררו יש בחימומם בשבת איסור בישול. הטעם להבדל בין מאכלים מוצקים לנוזליים, שבמאכלים מוצקים עיקר הבישול הוא ביצירת הטעם המבושל או האפוי, ואין הבדל גדול בין אם הלחם חם או קר, וכן אין הבדל גדול כל כך לגבי דג או שניצל אם הם חמים או קרים. ולכן מרגע שהמאכלים המוצקים קיבלו את טעמם המבושל או האפוי - נגמר בישולם, וגם אם התקררו, מותר לחממם, שאין בהם יותר איסור בישול. אבל בתבשילים נוזליים, החום הוא חלק מהותי מהגדרת הבישול, וישנו הבדל משמעותי בין מרק קר למרק חם, וכן בתה או קפה, יש הבדל גדול בין אם הם קרים או חמים. ולכן, לדעה זו, לגבי תבשילים נוזליים יתכן בישול אחר בישול, ואם התבשיל הנוזלי התקרר וחיממו אותו שוב לחום שהיד סולדת בו, עוברים על איסור בישול מן התורה.

למעשה פסק השולחן ערוך (שיח, ד) כדעה המחמירה, וכן נוהגים הספרדים, שכל תבשיל נוזלי שהתקרר, וחומו ירד מחום שהיד סולדת בו, כבר נתבטל ממנו הבישול הראשון, ואסור מן התורה לחמם אותו. ולכן אסור להוציא מרק מן המקרר ולחממו. וכן אם הורידו את המרק מהפלטה, וחומו ירד מחום שהיד סולדת בו, אסור להחזירו על גבי הפלטה, משום שכל חימום של מאכל נוזלי לחום שהיד סולדת בו נחשב בישול.

וכבר למדנו שיש שיטות שונות בהגדרת חום שהיד סולדת בו, אבל מאחר שאנו עוסקים כאן במנהג הספרדים, נזכיר שוב את השיטה המקובלת על כמה מגדולי הפוסקים הספרדים. שכל משקה שרוב האנשים אינם יכולים לשתותו בבת אחת מפני חומו, נחשב חומו לחום שהיד סולדת בו, ואם ניתן לשתותו בבת אחת, סימן שחומו פחות מחום שהיד סולדת בו (בן איש חי ש"ב בא ה'; יבי"א ח"ג כד, ד-ו).

ואם כן למנהג הספרדים אסור לחמם מאכל נוזלי שניתן לשתותו בבת אחת, ואם הוא מונח בצידי הפלטה, אסור להעבירו למרכזה, שמא על ידי כך יעלה חומו לחום שהיד סולדת בו, דהיינו שלא ניתן לשתותו בבת אחת. וכן אם הורידו את המרק מהפלטה והתקרר מעט עד שניתן לשתותו בבת אחת, אסור להחזירו על גבי הפלטה. ואם עדיין חומו רב, ולא ניתן לשתותו בבת אחת, מותר להחזירו על גבי הפלטה.

ואם רוב המאכלים שבסיר הקר הם מוצקים, אך יש שם גם רוטב נוזלי, נחלקו הפוסקים. יש אומרים שאסור לחמם הסיר משום שלגבי אותו רוטב נוזלי יעשה בישול. ויש אומרים שהולכים אחר הרוב, וכיוון שהרוב מוצק אין זה בישול אלא חימום. ואם האוכל מוצק, כגון בשר או דגים, רק שיש עליו מעט רטיבות, אין לחשוש לאותם נוזלים מעטים, משום שהם בטלים כלפי המוצק.

מנהג האשכנזים והתימנים בתבשיל נוזלי

כפי שלמדנו, לדעת הרמב"ם, הרשב"א והר"ן, הכלל ש"אין בישול אחר בישול" חל גם על תבשילים נוזליים, שאם נגמר בישולם למרות שהתקררו מותר לחזור ולחממם אף לחום שהיד סולדת בו.

ומבני עולי תימן ישנם רבים שנוהגים כדעת הרמב"ם. ולפי זה אם בישלו מרק בערב שבת והניחוהו במקרר, מותר בשבת להוציאו מהמקרר ולהניחו במקום שיוכל להתחמם עד שירתח. וכן הדין לגבי רטבים וכל שאר התבשילים הנוזליים.

והאשכנזים נוהגים על פי הרמ"א, שעשה כעין פשרה בין שתי הדעות. שאם התבשיל הנוזלי התקרר עד שאין רגילים לאוכלו כך מפני קרירותו, אסור לחממו לחום שהיד סולדת בו. אבל אם עדיין נשארה בו חמימות, מותר לחממו לחום שהיד סולדת בו. וזאת מפני שכעקרון הרמ"א פוסק כדעת הרמב"ם, שגם על תבשיל נוזלי חל הכלל שאין בישול אחר בישול, אלא שלדעתו, אם לא נשארה חמימות בתבשיל, חימומו נראה כבישול, ומדברי חכמים הדבר אסור.

כאן עולה שאלה: כאשר מי שנוהג כשולחן ערוך מתארח אצל מי שנוהג כרמב"ם, והמארח מוציא מרק מהמקרר ומחממו, דבר שלנוהגים כשולחן ערוך אסור, האם מותר לו לאכול ממרק זה? תשובה: מאחר שהמארח נוהג על פי פוסק מוסמך כרמב"ם, מותר לכל יהודי לאכול מתבשילו. שכלל הוא בהלכות שבת, שבכל עת שעל פי דעה אחת לא נעשה במאכל איסור בישול, מותר לכולם לאכול מאותו התבשיל (מ"ב שיח, ב).

הנחת מים במקום שעלולים להתחמם

לדעת רש"י ורמב"ם מותר להניח מים במקום שבמשך הזמן עלולים להגיע לחום שהיד סולדת בו, בתנאי שישגיח עליהם שלא יתחממו כל כך. אבל לדעת התוספות, הרא"ש והרשב"א יש איסור להניח את המים במקום שעלולים להתחמם לחום שהיד סולדת בו. ואפילו אם המניח יעמוד ליד הסיר, וישגיח שלא יתחממו יתר על המידה, עדיין חששו חכמים שמא יסיח דעתו והמים יתחממו לחום שהיד סולדת בהם, ויעבור על איסור בישול.

וכן נפסק בשולחן ערוך, שאין להניח מים קרים במקום שבמשך הזמן יוכלו להתחמם לחום שהיד סולדת בו. אבל במקום שאינו חם כל כך, שגם אם יישארו שם זמן רב, לא יגיעו לחום שהיד סולדת בו, מותר להניח מים קרים (שו"ע שיח, יד).

וכל זה הוא דווקא במים או בשאר נוזלים שאינם מבושלים, אולם תבשיל נוזלי שכבר נגמר בישולו לפני השבת, ורוצים לחממו מעט, מותר להניחו במקום חם שעלול להביאו לחום שהיד סולדת בו, ובתנאי שהמניח יעמוד וישגיח שאכן התבשיל יתחמם מעט בלבד, כדי שחומו לא יעלה לחום שהיד סולדת בו.

כלי ראשון, שני ושלישי

הדרך הפשוטה לבשל, היא להעמיד סיר ובתוכו מאכל על גבי האש. ולכן ברור שאסור מן התורה להכניס בשבת מאכל שאינו מבושל לסיר שמונח על האש. לדוגמא, אסור להכניס בשבת בשר חי לסיר שמונח על הפלטה.

השאלה, מה הדין כאשר ישנו סיר שאינו מונח על גבי האש או הפלטה, ויש בו מים חמים או תבשיל חם שהיד סולדת בהם, האם במקרה כזה מותר להכניס לתוכו מאכל שאינו מבושל. התשובה הכללית, שבכלי ראשון הדבר אסור ובכלי שני מותר. כלי ראשון הוא הכלי שהתחמם על גבי האש, וכלי שני הוא כלי שעירו לתוכו את המים או התבשיל מתוך הכלי שעמד על האש. והטעם להבדל ביניהם הוא, שהכלי הראשון עמד על האש וגם דפנותיו התחממו, וממילא זמן ממושך ישמר חומו בתוכו, ובכוחו לבשל את המאכל החי שיניחו בתוכו. אבל כלי שני, הואיל ודפנותיו לא התחממו על האש, בזמן קצר המים החמים או התבשיל שבתוכו יתקררו, ואין בכוחם לבשל את המאכל החי שיניחו בתוכו.

אלא שיש מאכלים כדוגמת דגים מסוימים שהם יוצאים מהכלל ומתבשלים במהירות ובקלות, ואפילו בכלי שני יכולים להתבשל. מאכלים אלו מוגדרים בהלכה כ'קלי הבישול', ואותם אסור להכניס לתוך כלי שני. ולא זו בלבד, אלא אפילו לשפוך עליהם מים חמים מתוך כלי שני אסור, כי מאחר שדי להם בבישול קל, אפילו בעירוי מכלי שני הם מתבשלים ונעשים מוכנים לאכילה (מ"ב שיח, לו).

למעשה ישנן שתי גישות בהלכה. לדעת בעל השולחן ערוך, כלל הוא שכלי ראשון מבשל וכלי שני אינו מבשל, ורק מאכלים בודדים נחשבים ל'קלי-הבישול' וכלי שני יכול לבשלם, אבל לגבי רוב המאכלים אין בעיית בישול בכלי שני. אולם כמה אחרונים סוברים, כי אף שכעקרון ברור שלגבי רוב המאכלים אין איסור בישול בכלי שני, מכל מקום מאחר שאיננו יודעים בדיוק מהם 'קלי הבישול', יש להחמיר ולא להניח שום מאכל שאינו מבושל בכלי שני. ורק אם ידוע שזהו מאכל שאינו מתבשל בקלות, כמים ושמן, מותר ליתנם בכלי שני (שש"כ א, נג). אבל כלי שלישי מוסכם שאינו מבשל. שאם שפכו את המים החמים או התבשיל שבסיר לכלי אחר, וממנו לעוד כלי, הרי זה כלי שלישי ואין בו יותר איסור בישול.

הכנת תה בשבת

כלל נקוט בידינו, אין בישול בכלי שני, ולפי זה יוצא שאם שפכו מהדוד מים חמים לתוך כוס, היא נחשבת כלי שני, ומאחר שאין בישול בכלי שני מותר ליצוק לתוכה תמצית נוזלית קרה של תה.

ולכאורה לפי זה צריך להיות מותר גם להכניס לתוך כלי שני שקית תה. אלא שלמעשה לדעת רוב הפוסקים אין להכניס שקית תה לתוך כלי שני אלא רק לתוך כלי שלישי. והטעם לכך, שישנם מאכלים שמתבשלים בקלות, ועליהם אמרו חכמים שהם מתבשלים גם בכלי שני, וישנם פוסקים רבים שחוששים שמא גם התה נכלל בין אותם המאכלים שמתבשלים בקלות ואסורים בבישול בכלי שני. ועוד שלדעת ה'מגן אברהם', כל מאכל שלא עבר בישול לפני השבת, אסרו חכמים להכניסו לכלי שני בשבת, משום שזה נראה כבישול, וכך נפסק במשנה ברורה (שיח, לד).

לפיכך יש לערות את המים החמים לכוס אחת (שתהיה כלי שני), וממנה יערה המים לכוס אחרת, שהיא תהיה כלי שלישי, ולתוך הכוס הזו מותר להכניס את שקית התה. כי בכלי שלישי כבר ברור שאין בישול.

ואמנם יש שהחמירו והורו, שהואיל ואנו רואים שאפילו בכלי שלישי יוצא צבע וטעם מתוך שקית התה, סימן הוא שהתה מתבשל בקלות רבה, ולכן יש לאסור להניחו אפילו בכלי שלישי (ערוה"ש וחזו"א).

אלא שלדעת רוב הפוסקים, כלל מוחלט הוא, שאין איסור בישול בכלי שלישי, ובכל מקרה מותר להכניס דבר שלא התבשל לכלי שלישי. בנוסף לכך, מה שרואים שגם בכלי שלישי יוצא טעם וצבע מהתמצית, אין זה סימן שיש כאן בישול. עובדה היא, שאפילו אם יכניסו את שקית התה למים בטמפרטורה של ארבעים מעלות, שאינם מסוגלים לבשל כלום, יצא טעם וצבע. לפיכך מותר לתת שקית תה לתוך מים חמים שבכלי שלישי.

והרוצה לצאת ידי כל השיטות, יכין לפני שבת תמצית תה נוזלית, ובמשך השבת ישתמש בתמצית המוכנה. וכך יעשה, ימזוג מים חמים מהמיחם לתוך כוס שהיא כלי שני, ויכין כוס נוספת שתהיה כלי שלישי, ויצוק לתוכה מעט מהתמצית ואח"כ ימזוג לתוכה את המים החמים שבכוס. ואם באמצע השבת נגמרה התמצית הנוזלית, מותר לשפוך מים רותחים מהדוד לתוך כוס שתחשב כלי שני, ומאותה הכוס ישפוך את המים לתוך הכלי שבו עלי התה, וכך יכין עוד תמצית נוזלית.

אם צריך לנגב כוס לפני ששופכים לתוכה מים רותחים

אחת השאלות שנידונו בספרי התשובות היא, האם מותר למזוג מים חמים בשבת לתוך כוס שיש על דפנותיה רסיסי מים? למשל, כשרוצים להכין כוס תה, האם לפני שמוזגים מים רותחים לתוך הכוס, צריך לנגבה היטב, או שמספיק לנער ממנה את המים, למרות שיישארו על הדפנות כמה טיפות?

נקדים ונאמר שהמיוחד בהלכה הוא, שהיא חודרת בדייקנות עד לפרטים הקטנים ביותר, ודווקא על ידי כך היא מרוממת את כל הפעולות המעשיות של החיים ונותנת להם משמעות רוחנית ערכית. על פי ההלכה, איסור בישול מן התורה חל גם על טיפות ספורות של מים. ואמנם לעניין קרבן חטאת בזמן שבית המקדש היה קיים, רק מי שבישל בשגגה כמות כזו שתספיק לפחות לרחיצת אבר קטן, היה חייב להביא קרבן חטאת (רמב"ם שבת ט, א), אבל האיסור מהתורה קיים גם על בישול של טיפה אחת.

לפי זה הורו כמה פוסקים, שאסור למזוג מים חמים מן הדוד לתוך כוס שיש על דפנותיה רסיסי טיפות של מים קרים, שהרי על ידי מזיגת המים החמים אותם הרסיסים יתבשלו. ואמנם יש לנו כלל שכלי שני אינו מבשל, והכוס נחשבת לכלי שני. מכל מקום כיוון שהמים החמים זורמים ישירות מהדוד שהוא כלי ראשון על אותן הטיפות שבכלי השני, נחשב הדבר כעירוי, והכלל לגבי עירוי מכלי ראשון שבכוחו לבשל 'כדי קליפה', כלומר הוא מבשל את קליפת המאכלים שעליהם הוא נופל. ואם ייפול על טיפות של מים, יבשלם. ולכן יש לנגב היטב את הכוס מכל רטיבות, ורק לאחר מכן מותר למזוג לתוכה מים חמים (אג"מ ח"א צ"ג; מנח"י ט, ל; שש"כ א, מו).

אולם לעומת זאת, לדעת הרבה פוסקים, אין צורך לנגב את הכוס מכל רטיבות, משום שאין זה דרך בישול. ובנוסף לכך, פעולה זו מוגדרת 'כפסיק רישא דלא ניחא ליה', כלומר כפעולה שנעשית שלא ברצונו ובדעתו של האדם. שמוזג המים אינו מתכוון ואינו מעוניין כלל לבשל את טיפות המים הללו (ציץ אליעזר יג, מ; שבה"ל ז, מב; יבי"א ח"ד לג).

גוש חם

כידוע, אסור להכניס מאכל חי לתוך כלי ראשון שהתחמם על גבי האש, מפני שחום כלי ראשון רב ובכוחו לבשל. וכלי שני, הואיל ולא התחמם על גבי האש, דפנותיו קרות, ואין בכוחו לבשל. ורק מאכלים שמתבשלים בקלות מסוגלים להתבשל בכלי שני. אבל כלי שלישי אינו מבשל כלל. ולכן מותר להכניס, למשל, שקית של תה לתוך כלי שלישי, מפני שקבעו חכמים כלל, שאין איסור בישול בכלי שלישי.

אלא שנחלקו הפוסקים בשאלה מה דינו של גוש מאכל. יש אומרים, שגם על גוש מאכל חלים כללים אלו, ולכן מותר להניח חמאה על גבי תפוח אדמה חם שמונח בכלי שלישי או לפזר עליו תבלינים כפפריקה ופלפל, וכן מותר לשפוך על גבי בשר חם שמונח בכלי שלישי מרק קר. וכן פסק הרמ"א (יו"ד צד, ז), והגר"א (יו"ד קה, יז), על פי דעת התוספות והר"ן (חת"ס יו"ד צה).

אולם לעומת זאת יש פוסקים שהחמירו והורו, שכל הכללים אודות כלי שני ושלישי נאמרו דווקא לגבי מאכלים רכים שבאים במגע שלם עם הדפנות הקרות של הכלים, ולכן כאשר הונחו בכלי שלישי, כבר אין בכוחם לבשל. אבל אם המדובר בגוש מאכל, כמו למשל, חתיכת בשר, פשטידה, תפוח אדמה, אורז הצבור כגוש, מאחר שהם עשויים כגוש חומם נאצר בתוכם, ואין הם מושפעים כל כך מהדפנות. ולכן יש להחמיר לגביהם, שאפילו אם הם מונחים בכלי עשירי, כל זמן שהיד סולדת מפני חומם, אין להניח עליהם מאכל שאינו מבושל. וכן פסקו הש"ך (יו"ד צד, ל), והמגן אברהם (שיח, מה. וכן סוברים המאירי והאיסור והיתר לרבינו יונה ומהרש"ל).

ולפי דעה זו צריך להיזהר שלא לשפוך מרק קר, או רוטב קר על חתיכת בשר רותחת, ואפילו אם חתיכת הבשר מונחת בכלי שלישי, משום שכאמור לדעתם, בכוחו של גוש חם לבשל. וכן אסור להניח תבלין או חמאה על תפוח אדמה חם, משום שהוא יבשל אותם. אבל גם לשיטה המחמירה מותר להניח מלח או קטשופ על הבשר או תפוח האדמה החם, משום שהם כבר עברו בישול בעת הכנתם, ואין בישול אחר בישול.

למעשה, מאחר שהדבר נוגע לאיסור תורה, ראוי להחמיר שכל זמן שהגוש חם מאוד, אין להניח עליו מאכלים שאינם מבושלים, וכן משמע מדעת המשנה ברורה (שיח, מה), וכן פסק בספר שמירת שבת כהלכתה (א, נח).

אבל אם מדובר בדבר שאין מעונינים כלל לחממו, אפשר להקל. משום שבכל עת שאין רצון לבשל או לחמם, גם אם בפועל תתבצע כאן פעולת בישול, האיסור הוא מדברי חכמים. ויש לנו כלל, שבספק איסור חכמים הלכה כמקל. ולכן מותר להניח מלפפון חמוץ או סלט ליד קוגל או בשר חם (הגרש"ז אוירבאך כמובא בספר מאור השבת ח"א ע' רסג).

בישול אחר אפיה וכדומה

למדנו שמותר לחמם בשבת מאכל שכבר התבשל לפני השבת, מפני שמה שאסור בשבת הוא להפוך מאכל חי על ידי חום האש לאפוי, למבושל או לצלוי. אבל אם המאכל כבר התבשל לפני השבת, אין איסור לחממו בשבת.

אלא שהתעוררה שאלה, האם מותר בשבת להעביר מאכל ממצב מבושל לצלוי, או מאפוי למבושל, וכדומה. למשל, האם מותר לקחת בשר שנצלה לפני השבת ולהכניסו בשבת לקדרה של חמין, מצד אחד הוא כבר אינו חי ונצלה כל צורכו, אולם מצד שני הכנסתו לקדרה תשנה את טעמו, מטעם צלוי לטעם מבושל.

נחלקו הראשונים בהלכה זו. לדעת הרב אבי העזרי והמרדכי ורוב הראשונים, אין בזה איסור. מפני שאחר שהמאכל כבר עבר ממצב חי למצב מבושל או אפוי או צלוי, אין בו יותר שום איסור בישול. ושינוי מצבו מצלוי למבושל או להפך, אינו נחשב בישול אלא הטעמה נוספת שאין בה איסור.

אולם לדעת רבי אליעזר ממיץ (ספר יראים סי' רע"ד), אמנם בישול אחר בישול מותר בשבת, אבל בישול אחר צלייה אסור, מפני שיש הבדל מהותי בין בישול לצלייה, והרי זה כבישול חדש. כלומר מותר לחמם בשבת מאכל מבושל, אפוי או צלוי, אבל לשנות את מהותו מצלוי למבושל אסור. וכן אסור לקחת לחם אפוי ולהכניסו לתוך סיר של תבשיל, שעל ידי כך הופכים את הלחם מאפוי למבושל.

למעשה יש הנוהגים להקל ויש הנוהגים להחמיר. בין הפוסקים הספרדים הדעות חלוקות. מפשטות לשון השולחן ערוך (או"ח שיח, ה) שהזכיר את הדעה המחמירה בלשון יחיד, משמע שלדעתו העיקר כדעה המקילה, ולכן יש מהספרדים שנוהגים להקל בזה (יחו"ד ב, מד). אולם לדעת הבן איש חי (ש"ב בא ו') ועוד פוסקים (אול"צ ח"ב ל, ו), מאחר שהזכיר את הדעה המחמירה, משמע שלכתחילה צריך להחמיר כמותה, ולאסור בישול אחר אפיה וכדומה. ובמיוחד שהדבר נוגע לספק איסור תורה.

ומנהג האשכנזים להחמיר. והמנהג להחמיר אפילו בכלי שני, שאולי דבר צלוי או אפוי נחשב כ'קלי הבישול' ולכן אין להכניסו אפילו לכלי שני (עיין רמ"א שיח, ה). למשל, אין לטבול ביסקוויט בתה או קפה אם הם בכלי שני, והרוצה לטבול ביסקוויט בתה, יערה התה לכלי שלישי. ומכל מקום בדיעבד אם בישלו דבר אפוי, או צלו דבר מבושל וכדומה, אפילו אם עשו זאת בכלי ראשון, אין לאסור את המאכל באכילה (מ"ב שיח, מו).

עוד כתב המשנה ברורה (שיח, מה) שגם למנהג האשכנזים שנהגו להחמיר, מותר לשרות לחם או שקדי מרק בתוך קערת המרק אם העבירו את המרק לתוכה במצקת. חימום חלה כדי להצנימה, אסור לפי הדעה המחמירה, אבל אם המטרה לחמם את החלה, אף שאולי תצנים מעט בשוליה, גם לדעה המחמירה הדבר מותר.

מגיס

אחת הפעולות ששייכות למלאכת הבישול היא ערבוב המאכל שבקדרה, שמשפר את איכות הבישול. פעולה זו נקראת בלשון חכמים 'מגיס'. בזמן שבית המקדש היה קיים, מי שבשגגה היה מערבב מאכל שעוד לא נגמר בישולו, היה צריך להביא קרבן חטאת. ואפילו אם התבשיל אינו עומד על האש, כל זמן שחומו כזה שהיד סולדת ממנו, ההגסה אסורה, משום שהיא מועילה להטעמת התבשיל. ויש לשים לב לכך בשבת, שכל זמן שהמאכל עוד לא התבשל לגמרי, אין לקחת מהסיר שום מאכל, כי עצם לקיחת המאכל גורמת לתנועה בתוך הסיר, וזו היא פעולה של הגסה. ואפילו אם הורידו את הסיר מהפלטה, אם בישול המאכל לא נגמר, אין להוציא מהסיר דבר. ורק כאשר התבשיל יתקרר עד שהיד לא תסלוד מפני חומו, מותר יהיה להכניס כף לסיר ולהוציא את המאכלים הרצויים.

אבל אחרי שנגמר הבישול אין יותר שום איסור, ומצד הדין אפילו אם הסיר עדיין מונח על הפלטה, מותר לשאוב מתחתית הסיר את המאכל הרצוי. וכן פסק השולחן ערוך (שיח, יח), וכך נוהגים יוצאי ספרד.

אולם מנהג יוצאי אשכנז הוא שאפילו מתבשיל שנגמר בישולו, לכתחילה אין לוקחים בכף מאכלים מתוך הסיר שמונח על הפלטה, אלא קודם מורידים את הסיר מהפלטה ואחר כך מעלים בכף את המאכלים. ואם רוצים אחר כך להחזיר את הסיר עם מה שנשאר בתוכו על גבי הפלטה, יש להקפיד על כמה כללים שיבוארו בדיני החזרה.

אבל אם הסיר היה מונח על אש שאינה מכוסה, כך שלפי ההלכה אם יורידו את הסיר אסור יהיה להחזירו על גבי האש. במקרה כזה גם למנהג האשכנזים אפשר להקל ולהוציא את המאכלים מהסיר, למרות שהוא על האש. שהרי למדנו שעל פי ההלכה, משעה שנגמר בישול המאכל, אין יותר איסור מגיס (חזו"א לז, טו. שש"כ א, לב).

האם מותר להוסיף מים רותחים לתבשיל שעל הפלטה כדי שלא ישרף?

שאלה שלעיתים מתעוררת בשבת, מה ניתן לעשות כאשר רואים שהנוזלים שבקדרת החמין, או בתבשיל אחר שמונח על הפלטה - התנדפו, ויש חשש שהתבשיל יישרף. להוסיף לקדרה מים קרים בודאי אסור, שכן הם יתבשלו בה. השאלה האם מותר להוסיף מים חמים?

לדעת הרמ"א, אם יש מיחם של מים חמים על הפלטה, מותר לערות ממנו מים חמים אל תוך קדירת החמין. וכן מותר לקחת ממנו מים חמים במצקת ולערותם לקדרת החמין. ויקפיד להשהות את המצקת בתוך המים החמים עד שתחשב אף היא ככלי ראשון. ואם יש לו על הפלטה דוד של מים חמים, יכול להוריד את קדרת החמין מהפלטה, וליצוק לתוכה מים חמים מן הברז של הדוד. ואין בזה איסור בישול, משום שהמים החמים שבדוד כבר נחשבים מבושלים, ואין 'בישול אחר בישול' (מ"ב רנג, פד; שש"כ א, טז; עיין אוצרות השבת ע' פ"ד).

אבל לדעת בעל השולחן ערוך (רנג, ד), אסור להוסיף מים חמים לתוך קדרה שעומדת על הפלטה. והטעם, משום איסור בישול של המים. שכן אותם המים, אף שבעודם במיחם הם במעלת כלי ראשון, מכל מקום בעת שייערו אותם ירדו ממעמד של כלי ראשון שבכוחו לבשל, למעמד של עירוי שאין בכוחו לבשל (שיכול לבשל רק כדי קליפה), וכאשר יכנסו לתוך הקדרה יחזרו שוב להיחשב ככלי ראשון, ויש בזה איסור בישול של אותם המים. ולכן העצה היחידה לדעת השולחן ערוך היא, להרחיק את הקדרה מהמקום החם. למשל, להניח את הקדרה שעלולה להישרף על סיר אחר, ריק או מלא.

למעשה רבים מיוצאי ספרד נוהגים להחמיר כדעת השולחן ערוך, ואילו יוצאי אשכנז ותימן נוהגים להקל להוסיף מים חמים מהדוד שעומד על האש לתוך קדרת החמין ושאר תבשילים.

הפיכת מים לקרח ורוטב מוקפא לנוזלי

שאלה: האם מותר בשבת לקחת רוטב פטריות או ציר של דג שהתקשה בעת שהיה במקרר, ולהניחו על גבי סיר שמונח על הפלטה, כדי שיתחמם מעט, ועל ידי כך הרוטב הקרוש יהפוך לנוזלי?

תשובה: ברור שאין בזה איסור בישול, משום שהרוטב כבר בושל לפני השבת. ואפילו אם הרוטב יגיע לחום שהיד סולדת בו, אין בזה איסור. 8 אלא שיש מן הפוסקים הראשונים שסוברים שהדבר אסור מדברי חכמים. שכמו שאסרו חכמים לרסק את השלג והברד כדי להופכם למים (שבת נא, ב), משום שיש בזה כעין מוליד דבר חדש, כך יש לאסור כל פעולה שהופכת דבר מוצק לנוזלי. ולכן אסור לחמם רוטב מוקפא ולהופכו לנוזלי (התרומה והרא"ש). אולם לדעת רוב הפוסקים, האיסור לרסק שלג או ברד אינו מפני שנוצר כאן דבר חדש, אלא מפני שריסוק השלג נעשה בידיים, וזה דומה לפעולה של סחיטת פירות. אבל אם הרוטב הקרוש הופך לנוזלי על ידי פעולה עקיפה של חימום, אין בזה שום איסור.

וכך נפסק בשולחן ערוך (שיח, טז), שמותר לחמם רוטב קרוש אף שיהפוך לנוזלי. ולפי עקרון זה מותר גם להכניס מים למקפיא כדי להופכם לקרח. וכך נוהגים יוצאי ספרד.

והרמ"א כתב שנהגו להחמיר, אבל בשעת הצורך אפשר להקל. וכן נוהגים יוצאי אשכנז. ולגבי ציר של דגים, כתבו כמה פוסקים שאף למנהג האשכנזים מותר לכתחילה לחממו ולהופכו לנוזלי, שהואיל ורגילים לאוכלו גם כשהוא קרוש, אין שינוי גדול בהפיכתו לנוזלי. וכן הדין לגבי כל רוטב שרגילים לאוכלו גם כשהוא מוקפא (שש"כ א, לז, עפ"י הגרש"ז אוירבאך).

לגבי קרח, למנהג הספרדים ברור שאפשר להכינו בשבת. ולמנהג האשכנזים, כתבו כמה פוסקים שלכתחילה אין להכינו בשבת, שאין להפוך מים נוזלים לקרח מוצק. אבל ביום חם כשהקרח נחוץ מאוד, מותר להכינו בשבת (שש"כ י, ד). אולם יש מקלים בזה למנהג האשכנזים גם ביום שאינו חם. משום שהקרח אינו עתיד להתקיים באופן עצמאי כמוצק, ומיד כשיוציאוהו מהמקפיא יהפוך לנוזל, ולכן גם למנהג האשכנזים מותר להכינו לכתחילה שאין כאן הולדה של דבר חדש (ציץ אליעזר ו, לד; ח, יב).

לכל הדעות מותר להכניס קוביות של קרח לתוך כוסות מים או מיץ, מפני שבאופן זה אין ניכר שהופכים מוצק לנוזל, כיוון שהקרח נמס לתוך המשקה שבכוס (מ"ב שיח, קה).

דין השהיית תבשיל בערב שבת על אש גלויה

בהלכות הקודמות עסקנו במלאכת בישול האסורה בשבת, ומכאן נמשיך לברר שתי גזרות חכמים, א) שלא להשהות מאכלים שאינם מבושלים על האש בערב שבת, ב) שלא לעשות בשבת פעולות הנראות כבישול.

ככלל, איסורי שבת חלים מרגע כניסת השבת ולא לפני כן, ועל פי זה לכאורה צריך להיות מותר להניח לפני כניסת השבת תבשילים על גבי האש אף שימשיכו להתבשל בשבת. אלא שחששו חכמים שמא מתוך שאדם להוט שתבשילו יתבשל כראוי לסעודת ליל שבת, ייטיב את האש, ויעבור על איסור הבערה ובישול. בעבר היו מבשלים על ידי הנחת הסירים בתוך כירה, שבתחתיתה היו גחלים לוחשות, וחששו חכמים שמא יחתה בגחלים כדי לזרז את הבישול. וכן היום שמבשלים על אש הגז יש חשש שמא ירצה להגביר את האש ויעבור על איסור תורה של מבעיר ומבשל.

ואף על כיריים חשמליות אסור להשהות, שגופי החימום נחשבים כאש. ואף אם יפעיל את הכיריים החשמליות או את הגז על החום הגבוה ביותר אסור להשהות. ואין לטעון שאין חשש שיבוא להגביר האש, מפני שחכמים לא חילקו בגזרתם, וכל השהיה על אש גלויה אסורה. ועוד, שעלול להפחית את החום ואח"כ אולי להגביר. 1 ועוד, שכל זמן שהוא משהה מאכל שעוד לא התבשל על אש גלויה יש לחשוש שישכח שהיום שבת ויעבור על איסור בישול בדרכים שונות, כגון שיערבב את תכולת הסיר וכיוצא בזה.

ולכן כאשר מדובר בתבשיל שיש לאדם צורך להיטיב את חימומו אסרו חכמים להניחו על האש אפילו בערב שבת. ואם עבר והניח - אסור ליהנות מהתבשיל באותה השבת.

בשני אופנים לא קיים חשש שמא יגביר את האש וממילא מותר אז להשהות בערב שבת תבשיל על האש. א) כשהתבשיל מוכן לאכילה כך שאין מניע שיגרום לאדם לחלל שבת ולהיטיב את האש. ב) אם התבשיל עדיין אינו מוכן לאכילה, ניתן להתיר להשהותו על האש על ידי שיכסה אותה, ובכך יעשה לעצמו סימן ברור כי היום שבת, וכך לא יבוא להיטיב את האש. ונבאר ביתר הרחבה:

האופן הראשון הוא, שיניח על האש תבשיל שאין מניע להיטיב את האש שתחתיו, ונחלקו הפוסקים בשאלה, מתי כבר אין מניע להיטיב את האש. לדעת הרי"ף והרמב"ם מותר להשהות על אש גלויה רק תבשיל שנתבשל כל צורכו ומכאן ואילך כל תוספת בישול תצער את בעל התבשיל. אבל אם תוספת הבישול רצויה לבעל התבשיל, אסור להשהותו על האש, הואיל ויש לו עדיין מניע מסוים להיטיב את האש. אולם לדעת בעלי התוספות, כל תבשיל שהגיע למצב שכבר ניתן לאוכלו בשעת הדחק, אין יותר חשש שמא יחלל שבת וייטיב את האש. שהואיל וכבר ניתן לאכול התבשיל, לא חוששים שמא יעבור על איסור שבת וייטיב האש. ורק כאשר התבשיל עדיין אינו ראוי לאכילה חששו חכמים שמא מתוך דאגתו שלא יוכל לאכול התבשיל יבוא להיטיב את האש שתחתיו. למעשה, דעת רוב הראשונים להקל וכן נהגו ברוב קהילות ישראל. ואע"פ כן, לכתחילה ראוי לחוש לדעת המחמירים.

לסיכום: מותר לכל הדעות להשהות על האש תבשיל שנתבשל כל צורכו ומעתה כל תוספת בישול תפגום בטעמו (בלשון חז"ל: 'מצטמק ורע לו'). ואם הוא ראוי לאכילה בשעת הדחק (בלשון חז"ל 'מאכל בן דרוסאי'), לדעת רוב הפוסקים מותר להשהותו על האש ולכתחילה יש לחשוש לדעת האוסרים. ואם עדיין אינו ראוי כלל לאכילה, אסור להשהותו על אש גלויה. 2

השהייה על אש מכוסה

אם המאכל עדיין לא התבשל כראוי (לכל שיטה כדרכה), אסור להשהותו על האש לפני כניסת השבת שמא יבוא להיטיב את האש בשבת כדי לזרז את הבישול. אלא שעדיין ניתן להתיר את השהיית המאכלים על האש, וזאת על ידי פעולה כנגד האש. בזמן חז"ל היו מבשלים ומחממים בכירה ובה גחלים, ותקנו חכמים שאם יגרוף את הגחלים החוצה, או שיכסה אותם באפר, מותר להשהות בתוכה תבשיל שאינו ראוי לאכילה, שאם יבוא להיטיב את האש יראה שגרף את הגחלים או קטמם באפר ויזכור ששבת היום ויימנע מן האיסור.

כיום איננו מבשלים על גבי גחלים אלא על אש הגז, או על כיריים חשמליות, ולמצוא דבר המקביל לגריפת הגחלים אי אפשר, אבל אפשר לעשות דבר הדומה לקטימת הגחלים והוא על ידי כיסוי אש הגז בטס מתכת. שכן הקטימה באפר כיסתה את הגחלים אך לא כיבתה אותם, וכך היה ניתן להמשיך ולבשל על גבם, אך לא חששו שמא יבוא להיטיב את האש בשבת, מפני שאם ישכח איסור שבת ויבוא לחתות בגחלים, מיד כשיראה שקטם את הגחלים כדי להמעיט את חומם, יזכור שהיום שבת, וימנע מחיתוי בגחלים. וכן אם כיסה את אש הגז בטס מתכת, אין חשש שיבוא להגביר האש, כי מיד כשיראה שכיסה האש יזכור שהיום שבת וימנע מהאיסור.

ויש אומרים שחייבים גם לכסות את כפתורי הגז, מפני שלולי כן יש חשש שמא ירצה להגביר את האש ויסובב את הכפתור (שבט הלוי ג, מט). וכן ראוי לנהוג לכתחילה. אך לדעת רוב הפוסקים אין חובה לכסותם, כי בזה שכיסה את האש, עשה סימן ברור שיזכיר לו שהיום שבת ועל ידי כך יזהר שלא להגביר את האש.

וכן הדין בפלטה של שבת, כיוון שגופי החימום מכוסים בפח, הרי היא נחשבת ככירה קטומה, ומותר להשהות עליה לפני כניסת השבת תבשילים שאינם מבושלים. ואף שמותר להניח על טס המתכת או על הפלטה תבשיל שעדיין לא נסתיים בישולו, מכל מקום לכתחילה מוטב שכל המאכלים יהיו מבושלים לגמרי לפני כניסת השבת, משום שכל זמן שהם אינם מבושלים כל צורכם, יש להיזהר שלא לעשות פעולה שתגרום לתוספת בחימומם. למשל, אם פתחו סיר של תבשיל שעוד לא נגמר בישולו, אסור לסוגרו. וכן אסור להזיזו ממקום פחות חם על הפלטה למקום יותר חם. ולכן הטוב ביותר להניח על הפלטה תבשילים שנגמר בישולם (שש"כ א, סג).

הנחה והחזרה בשבת

בהלכות הקודמות עסקנו בדין השהייה. השהייה היא הנחת התבשיל על גבי האש לפני כניסת השבת כדי שימשיך לשהות על גבה בשבת. ואף שפעולה זו נעשית לפני כניסת השבת, בכל מצב שיש חשש שמא אחר כניסת השבת יבוא להיטיב את האש - הרי היא אסורה מדברי חכמים.

עתה נברר האם מותר בשבת להניח על הפלטה מאכל שנגמר בישולו לפני כניסת השבת. וכן אם אותו מאכל כבר הונח על הפלטה לפני כניסת השבת ואח"כ הסירוהו, האם מותר להחזירו על הפלטה.

העקרון הבסיסי הוא, שבישול מאכלים אסור בשבת אבל חימומם מותר. כלומר, אסור להעביר מאכל ממצב חי למצב מבושל, אבל תבשיל שנתבשל כל צורכו, מהתורה מותר לחממו בשבת. אלא שאם החימום נראה כמו בישול, אסרוהו חכמים, שמא מתוך כך שיעשה פעולות הניראות כבישול ישכח שהיום שבת ויטיב את האש כדי לחמם את תבשילו ויעבור על איסור תורה.

בעבר כשהיו מבשלים על כירה וגחלים, היה הדין מוגדר: סיר שכבר היה מונח על הכירה, מותר להחזירו בתנאי שהגחלים שבכירה גרופים או קטומים, ובתנאי שברור שזו פעולה של החזרה שאז אין הדבר נראה כפעולת בישול. אך סיר שלא היה מונח על הכירה, אסרו להניחו מחדש על הכירה אפילו אם היא גרופה או קטומה, מפני שפעולה זו נראת כבישול. ואם הניחו דבר שיחצוץ באופן משמעותי בין הכירה לתבשיל שרוצים לחמם אין ההנחה על הדבר החוצץ נראית כפעולה של בישול. לפיכך אם היה מונח על הכירה סיר אחר, מותר להניח על גביו את התבשיל, שאין דרך לבשל באופן זה (שו"ע רנג, ב, ה). כיום, דין זה תלוי בשאלה כיצד אנו מגדירים את הפלטה החשמלית של שבת ואת טס המתכת שמכסה את הגז.

שלוש דעות קוטביות נאמרו בזה. הדעה המחמירה סוברת שכיוון שחום הפלטה או טס הנחושת מרובה, דינם חמור מדין כירה קטומה, ואפילו להחזיר תבשיל שעמד עליהם אסור, וקל וחומר שאסור להניח עליהם תבשיל קר. ורק על גבי סיר אחר שמונח על הפלטה או טס הנחושת מותר להניח או להחזיר.

לעומת זאת יש מקלים לגמרי וסוברים, שכיוון שאין רגילים לבשל על גבי פלטה של שבת או על אש גז כשהיא מכוסה בטס מתכת, דינם קל מדין כירה קטומה, ואפילו להניח עליהם מאכל קר מבושל מותר, וקל וחומר שמותר להחזיר מאכל חם שכבר היה מונח עליהם.

ודעת רוב הפוסקים, שמותר להחזיר ואסור להניח, וזאת משום שדין הפלטה או טס המתכת כדין גחלים שנקטמו, שכן האש או גופי החימום כגחלים, והכיסוי נחשב כקטימה. לפיכך אם היה מונח עליהם תבשיל והסירוהו בשבת, מותר להחזירו על פי תנאי ההחזרה. אבל תבשיל שלא הונח עליהם לפני שבת, או שהוסר בלא שמירה על תנאי ההחזרה - אסור להניחו עליהם, ורק על גבי סיר או צלחת שיחצצו בניהם לבינו מותר להניחו. 4 למעשה, הרוצים להקל יש להם על מה לסמוך, ולכתחילה רצוי לנהוג כדעת רוב הפוסקים.

תנאי החזרה

כפי שלמדנו, דעת רוב הפוסקים שדין פלטה של שבת ואש גז שמכוסה בטס מתכת כדין כירה גרופה וקטומה, שאסור להניח עליהם תבשיל קר, משום שפעולה זו נראית כבישול. אבל אם התבשיל כבר היה מונח עליהם מכניסת השבת, והסירוהו לזמן קצר, מותר להחזירו, שכיוון שכבר היה מונח אין החזרתו נראית כבישול.

כאן המקום לפרט את תנאי ההחזרה. התנאי הראשון, שהתבשיל יהיה מבושל כל צורכו, שאם לא כן בהחזרתו יעבור על איסור תורה. התנאי השני, שהאש תהיה מכוסה, שלולי כן גם החזרה נראית כבישול. בנוסף לכך יש צורך להדגיש את העובדה שלא מדובר כאן בהנחה חדשה של מאכל על גבי הכירה, אלא בפעולה של החזרה בלבד. לדעת בעל השולחן ערוך התנאי שנועד להדגיש את העובדה שמדובר כאן בפעולה של החזרה הוא: שלא יניח את הסיר על גבי הרצפה (שו"ע רנג, ב).

ועל פי הרמ"א לכתחילה יש להקפיד על עוד שני תנאים: א' שתהיה דעתו של לוקח הסיר להחזירו אחר-כך על גבי הכירה. ב' שידו תמשיך לאחוז בסיר עד שיניחנו בחזרה על הפלטה, שעל ידי כך ניכר שבדעתו להחזירו עליה. וכל זה לכתחילה, אבל בדיעבד כשיש צורך גדול להחזיר את התבשיל כדי שיהיה תבשיל חם לסעודה, אזי הרמ"א מקל יותר מהשולחן ערוך, שאפילו אם הניח את הסיר על הרצפה, הואיל ומתחילה היה מונח על הכירה, אין זו הנחה חדשה, וכל זמן שהאש מכוסה, והתבשיל מבושל כל צורכו, מותר לו להחזירו על גבי הכירה.

היאך מותר לחמם מאכלים בשבת

כפי שלמדנו, יש סוברים שמותר להניח מאכלים קרים שנגמר בישולם לפני שבת על גבי פלטה של שבת או אש גז המכוסה בטס מתכת. לדוגמא מותר ליקח שניצל קר או בורקס מהמקרר ולהניח אותו על הפלטה בשבת, שהואיל ואין רגילים לבשל עליהם כך, אין זה נראה כבישול.

אך דעת הרבה פוסקים שרק להחזיר מאכל שהיה מונח לפני כן על הפלטה מותר (על פי כללי ההחזרה שבוארו בהלכה הקודמת), אבל להניח עליהם מאכל קר בשבת, אסור. וזאת משום שהפלטה וטס המתכת נועדו לצורך מאכלים, וכיוון שחומם רב עד שאפשר לבשל עליהם, הנחה עליהם נראית כבישול. לפיכך מי שרוצה לחמם מאכל קר שנגמר בישולו לפני שבת, כמו בורקס או שניצל, צריך להניח על הפלטה סיר ריק או צלחת כדי לחצוץ בין הפלטה למאכל, וכך לא יראה כמבשל. וכמובן שכל זה במאכל יבש שבושל כל צורכו, אבל אם הוא נוזלי, אף שהתבשל כל צורכו, אסור לחממו מחדש לחום שהיד סולדת בו, שבמאכל נוזלי אנו אומרים "יש בישול אחר בישול".

וכן מותר להניח מאכלים קרים שנגמר בישולם לפני שבת על רדיאטור בלא שום הפסק. ואע"פ שהוא חם מאוד, כיוון שאין רגילים לבשל עליו, אין ההנחה עליו נראית כבישול (אג"מ או"ח ד, עד, בישול לד).

ועל תנור נפט או גז שנועד לחימום הבית: אם רגילים להעמיד עליו קומקום או קדרה בימי חול, הרי הם כתנור רגיל, וכדי להחזיר על גביהם צריך לכסות התנור בטס מתכת, ואם רוצים להניח עליהם מאכל קר כשניצל, צריכים בנוסף לטס המתכת להניח עליהם צלחת הפוכה או סיר, ועליו להניח את המאכל (שבות יצחק ח"ב ע' ק"ד).

דינים בהנחה והחזרה על פלטה

כפי שלמדנו, אם המאכל הונח לפני כניסת שבת על הפלטה, מותר להסירו ממנה ולהחזירו. לפיכך, אם הניח את המאכל על צידי הפלטה או טס המתכת שעל אש גז, במקום שאינו חם כל כך, מותר לו להעבירו אל מרכז הפלטה כדי שיתחמם יותר, שהואיל והמאכל כבר היה מונח על הפלטה, אין זו הנחה חדשה. וכל זה כמובן בתנאי שהתבשיל מבושל כל צורכו, שלולי כן, כל פעולה שמגבירה את חומו גורמת לבישול ואיסורה מהתורה. 7

וכן אם היו לו שתי פלטות של שבת, יכול להעביר סיר חם מאחת לחברתה. ואם הניח תבשיל על טס מתכת, וכבתה האש שתחתיו, נחלקו האחרונים אם מותר לו להניח את הסיר על פלטת אחרת. יש מחמירים וסוברים, שכיוון שהאש שתחתיו כבתה, הרי הסיר נחשב כמונח על הקרקע, ואם ירצה להעבירו על פלטה אחרת, הרי זה כהנחה חדשה האסורה, ורק על גבי סיר אחר או צלחת הפוכה מותר להניחו. ויש אומרים, שכל זמן שהתבשיל נשאר חם, ניכר עליו שהונח מערב שבת, והעברתו לפלטה אחרת אינה כהנחה חדשה, ומותר להניחו על הפלטה עצמה. ואפשר לסמוך על דעת המקילים. 8

אדם שרוצה בערב שבת לחמם תבשילים רבים, ולשם כך הניח על הפלטה שתי קומות של סירים, ובליל שבת לקח את הסירים התחתונים שהיו סמוכים לפלטה, השאלה האם מותר לו להניח את הסירים העליונים על הפלטה. לדעת כמה פוסקים כיוון שהסירים הללו לא היו מונחים ממש על הפלטה אם יניחם על הפלטה הרי זה כהנחה חדשה האסורה, וצריך להניח שם סיר ריק או צלחת הפוכה ורק על זה מותר לו להניח את הסירים העליונים. ויש אומרים שכיוון שהתכוון להניחם אח"כ על הפלטה אין זו הנחה חדשה, ולאחר שיוריד את הסירים לסעודת ליל שבת, מותר לו להניח את הסירים העליונים על הפלטה עצמה. ואפשר לסמוך על דעת המקילים.

כללי הטמנה ודין כיסוי הסירים שעל הפלטה במגבת

מאחר שאסור בשבת להדליק אש, ישנה בעיה כיצד לשמור על חום התבשילים. כיום יש לנו פלטה חשמלית שפותרת את הבעיה. אולם בזמן חז"ל היה קשה יותר לשמור על חום התבשילים. דרך אחת היתה, להניח את הקדרה עם המאכלים המבושלים בכירה או בתנור. והדרך השנייה לטמון את הקדרה בתוך צמר או דבר אחר שישמור על חום הקדרה.

אלא ששני איסורים אסרו חכמים בדין ההטמנה, האחד בערב שבת והשני בשבת. האחד, שלא להטמין בדבר שמוסיף חום, בלשון חז"ל: 'מוסיף הבל'. ואיסור זה חל אפילו לפני כניסת השבת. והשני, שלא לטמון בשבת מאכלים חמים אפילו בדבר שאינו מוסיף חום.

ונבאר יותר: ישנם חומרים תוססים שיוצרים חום, כמו למשל פסולת של זיתים או תבן, וחששו חכמים שאם יטמינו באותם החומרים שמוסיפים חום, לבסוף יטעו ויטמינו בתוך גחלים, ויבואו לידי הבערה. ולכן אסרו לטמון את התבשילים לפני כניסת השבת בתוך חומרים שמוסיפים חום.

ובחומרים שאינם מוסיפים חום אלא רק שומרים על החום, כדוגמת בגדים מגבות ושמיכות, מותר לטמון, ובתנאי שההטמנה תעשה לפני כניסת השבת. אבל בשבת אסור לטמון תבשיל חם אפילו בחומרים שאינם מוסיפים חום, והטעם לכך הוא, שאם יטמינו בשבת, יש חשש שירצו לחמם תחילה את התבשיל על האש ויעברו על איסור הבערה ובישול (שו"ע רנז, א-ג).

כאן המקום להתייחס לשאלה, האם מותר לכסות בשבת את הקדרות שעל גבי הפלטה במגבת או שמיכה כדי להיטיב את חומם. תשובה: הכלל הוא שהטמנה בשבת אסורה, ולכן אם עוטפים את הקדרה מכל צדדיה במגבת, הדבר אסור. ואפילו לפני כניסת השבת אסור לעוטפה מכל צדדיה במגבת, משום שלמדנו שאסור להטמין בדבר שמוסיף הבל, ומאחר שהקדרה הטמונה במגבת מונחת על הפלטה, מתווסף החום על ידי הפלטה, וזה נחשב כהטמנה בדבר שמוסיף חום.

אבל אם אין עוטפים את הקדרה מכל צדדיה, אין זה נחשב הטמנה. ולכן מותר בשבת לכסות את הסירים במגבת או שמיכה, ובתנאי שמקצת מהסיר יישאר גלוי. או שיניחו על גבי הסיר מגש רחב, ועליו יניחו את המגבת, שכל זמן שהכיסוי אינו נוגע בדפנות אין זה נחשב הטמנה, ומותר (שו"ע רנז, ח).

וכן מותר למלא בשבת את התרמוס במים חמים, ואין זה נחשב כהטמנה בשבת, משום שאין הכנסת דבר חם לתוך כלי נחשבת הטמנה (וגם אין איסור הטמנה בכלי שני, שש"כ א, ע).

ערכים נוספים העוסקים בדיני בישול

תנור.

דוד חשמל.

דוד שמש.