אנציקלופדיה תלמודית:מעינות (לטומאה)

הגדרת הערך - משקה היוצא מגופו של זב או של הטמאים כיוצא בו, שהוא אב מאבות הטומאות.

הטמאים שמעינותיהם טמאים

מן התורה

זב* - שראה שתי ראיות^[1] - מעינותיו אב הטומאה מן התורה^[2], שנאמר: וכי ירֹק הזב בטהור וכבס בגדיו ורחץ במים וטמא עד הערב^[3]. וכן זבה* מעינותיה אב הטומאה מן התורה^[4], שנאמר: איש איש^[5], לרבות את האשה, שכשהיא זבה, מעינותיה טמאים^[6]. וכן יולדת* מעינותיה אב הטומאה מן התורה^[7], שנאמר: ולנקבה^[8], לרבות את היולדת^[9]. וכן נדה* מעינותיה אב הטומאה מן התורה, שלמדים מהקש* נדה לזב, שנאמר: והדוה בנדתה והזב^[10], ומהם שנראה מדבריהם שההיקש מלמד אף על זבה ויולדת^[11], שזב וזבה ונדה ויולדת דין אחד להם^[12]. ויש מן הראשונים שסובר שנדה ויולדת אין מעינותיהן אב הטומאה, ואין טומאתם אלא מדרבנן לטמא אוכלים ומשקים^[13]. וראשונים אחרים כתבו שאין נראה להם כן, ותמהו על דבריו^[14].

מצורע ומצורעת

מצורע* - מוחלט או מוסגר^[15] - כתבו ראשונים בדעת תנאים, שמעינותיו אב הטומאה מן התורה^[16], ובתורת כהנים - לפי גירסת ראשונים^[17] - למדו מהכתוב: לזכר ולנקבה^[18], "לזכר" לרבות את המצורע למעינותיו "ולנקבה" לרבות את המצורעת למעינותיה^[19], ובגמרא אמרו בדעת בית הלל, שמעינות בין של מצורע בין של מצורעת למדים מ"ולנקבה", והכתוב: "לזכר" נדרש לענין אחר^[20]. על מצורע בימי ספורו^[21], שאין מעינותיו אב הטומאה, ע"ע טהרת מצורע^[22]. ויש מן הראשונים סוברים בדעת תנאים - לפי גירסתם בתורת כהנים^[23] - שמעינות של מצורע ומצורעת אינם אב הטומאה^[24]. וכן בדעת הסוברים ששכבת זרע ומי רגלים של מצורע אינם אב הטומאה, לפי שאין בהם צחצוחי זיבה^[25], כתבו אחרונים, שמעינות של מצורע ומצורעת - כגון רוק שלהם^[26] - אינם אב הטומאה, לבית הלל - שאמרו שדם טוהר של מצורעת הוא כרוקה וכמימי רגליה^[27] - שנראה מדבריהם, שהרוק של מצורע ומימי רגליו שוים, וכיון שמימי רגליו אינם אב הטומאה, אף רוקו כן^[28]. על דם טוהר של מצורעת, עי' להלן^[29].

על בועל-נדה*, שיש סוברים שמעינותיו טמאים, כמעינות של נדה עצמה, ויש שנסתפקו בדבר, ע"ע^[30]. ועל הסוברים שכותים טמאים מפני שהם בועלי נדות, ע"ע כותים^[31]. על בועל גויה, שהוא כבועל נדה מדברי סופרים, ע"ע אבות הטומאות^[32] וע' גוי^[33]. על בועל את בעלת הכתם, שהוא כבועל נדה מדברי סופרים, ע"ע אבות הטומאות^[34].

מדברי סופרים

גוי* וגויה - וכן גר-תושב*^[35], ועבד שמל ולא טבל^[36] - מעינותיהם אב הטומאה מדברי סופרים^[37], שגזרו על הגוים להיות כזבים לכל דבריהם^[38]. ועל טעם הגזרה, ע"ע גוי^[39]. על מעינות גוי וגויה, ובמה חלוקים ממעינות של הטמאים מבני ישראל, עי' להלן^[40]. על הסוברים שאף כותים* כזבים לכל דבריהם, לסוברים שגרי אריות הם, ע"ע כותים^[41].

עם-הארץ*, יש מן הראשונים סוברים שמעינותיו אב הטומאה מדברי סופרים^[42]. ועל הטעם שגזרו עליהם טומאה, ע"ע מעלות וע' עם הארץ. על הסוברים שסתם כותי עם הארץ הוא, ע"ע כותים^[43]. ועל הסוברים שלא עשו עם הארץ כזב לשום דבר, ע"ע טמאה^[44]. ועל הסוברים שלא גזרו טומאת עם הארץ אלא לענין תרומה וקדשים ולא לחולין, ע"ע מעלות וע' עם הארץ.

על נדה* מדברי סופרים, שמעינותיה אב הטומאה מדבריהם, ע"ע אבות הטומאות^[45] וע' טמאה^[46] וע' כתמים*^[47]. על יולדת אבר, שהוציא העובר את ידו והחזירה, שטמאה לידה מדברי סופרים ומעינותיה טמאים מדבריהם, ע"ע אבות הטומאות^[48] וע' טמאה^[49]. על הסוברים שבנות כותים* נדות מעריסתן, ע"ע כותים: בחשש טומאה^[50].

מעינות של שאר הטמאים

מעינות של שאר הטמאים, בין טמאים קלים, שהם ולד-הטמאה*, כגון טמא שרץ*^[51], ובין טמאים חמורים, שהם אבות-הטמאות*, כגון טמא-מת*^[52], טמאים כמשקים שהוא נוגע בהם^[53], ואינם אב הטומאה^[54], ומעיקר הדין טהורים הם לגמרי, כשיצאו דרך שפופרת ולא נגע בהם הטמא^[55], או אפילו כשנגע בהם הטמא, לסוברים שמעיקר הדין אינם חשובים משקה* ואינם מקבלים טומאה^[56], אלא שגזרו עליהם להיות כמשקה שנגע בו הטמא^[57].

על טבול-יום*, שמעינותיו אינם טמאים אלא כמשקה שנגע בו, ועל דינם, ע"ע^[58].

על מעלות* שעשו חכמים, שמעינות של טהור טמאים לחטאת, ע"ע.

מעינות של מת

מעינות של מת עצמו, כשיצאו דרך שפופרת ולא נגעו במת^[59] - שאין מקבלים טומאה מן המת בעודם בגופו, לפי שאין תורת משקה עליהם עד שיצאו^[60] - או אפילו כשנגעו במת, לסוברים שאינם חשובים משקה* ואינם מקבלים טומאה^[61], טהורים לגמרי^[62], שלא גזרו טומאה על משקה המת, מפני שאנשים בדלים ממנו^[63]. על דם-המת*, ע"ע.

מעינות של שרץ

מעינות של שרץ עצמו, כגון מימי רגליו של שרץ הנמצאים בשלפוחית שלו^[64], שמעיקר הדין טהורים לגמרי, לסוברים שאינם חשובים משקה* ואינם מקבלים טומאה^[65], יש מן הראשונים סוברים שגזרו עליהם שיהיו כמשקה שנגע בו השרץ^[66]. ויש מן האחרונים שכתבו בדעת ראשונים שמימי רגליו של שרץ טהורים לגמרי, ולא גזרו עליהם טומאה כלל^[67].

המעינות

תשעה משקים

המעינות נקראים בתלמוד "משקה הזב"^[68] - ובדומה לזה בשאר הטמאים נקראים משקה אותו הטמא^[69] - שהם תולדות המים שבשבעת המשקים^[70] - על שבעת המשקים, ע"ע הכשר*: המשקים, וע' טמאת-משקים*: המשקים, וע' משקה, ועל שתולדותיהם כיוצא בהם, ע"ע הכשר^[71] - ולא כל משקה הזב מעינות הם^[72], ומהם משקים שאינם מטמאים טומאה חמורה, או שאינם מטמאים כלל^[73] - ועל המעינות וגדרם, ועל שמטמאים טומאה חמורה, עי' להלן^[74] - ובתורת כהנים שנינו: תשעה משקים בזב - והוא הדין בנדה* זבה* ויולדת*^[75] - שלושה מהם אב הטומאה: רוקו; זובו; מימי רגליו. שלושה טמאים טומאת משקים: דמעת עינו; דם מגפתו; חלב האשה. ושלושה טהורים לגמרי: זיעה; ליחה סרוחה; רעי^[76]. רוקו ששנינו, יש בכללו כיחו וניעו ורירו ומי האף שלו^[77]. ועל האופנים שמי האף בכלל דמעת עינו, לסוברים כן, עי' להלן^[78]. שכבת-זרע* של זב, אף על פי שלא נמנה בתורת כהנים, הרי הוא מן המנין בכלל אבות הטומאה שבמשקה הזב^[79], וכן דם נדה ודם זבה ודם יולדת, אבות הטומאה הם^[80], וכתבו אחרונים שלא נמנו בפני עצמם, שבכלל זובו הם^[81]. ויש מן הגאונים שמנו חמשה אבות טומאה במשקה הזב, והוסיפו שכבת זרעו ודם הנדה^[82]. ומן האחרונים יש שכתבו שנחלקו תנאים: שלדעת תורת כהנים - ולר' יהושע^[83] - שכבת זרעו אינו ממנין אבות הטומאה שבמשקה הזב, מפני שלדעתם, אינו מטמא אלא משום צחצוחי זיבה שבו^[84], ולדעת תנאים שסוברים ששכבת זרע אב הטומאה מחמת עצמו^[85], הרי עשרה משקים בזב וחבריו, וארבעה מהם אב הטומאה^[86]. ויש מן הראשונים שמנו שכבת זרעו בכלל תשעה משקים, ולא מנו זובו^[87], וכתבו אחרונים בדעתם, שזובו ממילא נשמע, לסוברים ששכבת זרעו מטמא משום שאי אפשר לו בלא צחצוחי זיבה^[88].

המעינות וגדרם

רוקו של זב - וכן רוק של זבה או נדה או יולדת^[89] - טמא^[90], שנאמר: וכי ירֹק הזב בטהור וכבס בגדיו ורחץ במים וטמא עד הערב^[91], ונתרבו משקים נוספים לטמא כזובו - מן הכתוב: זובו טמא הוא וזאת^[92] - ואמר ר' יוחנן בשם ר' שמעון בן יוחי, שהמשקים שנתרבו הם אלו שדומים לרוק, מה רוק מתעגל ויוצא וחוזר ונבלע - שמתאסף הרבה כאחד ואחר כך יוצא, ואם אינו מוציאו הוא חוזר ונבלע בו^[93] - טמא^[94], אף כל הדומה לרוק שמתעגל ויוצא וחוזר ונבלע טמא^[95], והם שנקראים מעינות^[96], והמשקים שנתמעטו שאינם מטמאים כזובו - ממיעוט הכתוב: "הוא"^[97] - הם אלו שאינם מתעגלים ונאספים בגוף לפני יציאתם לחוץ, או שאינם חוזרים ונבלעים בגוף כשאינו מוציאם^[98]. ומה שאין למדים לרבות משקים שדומים לזוב, שטמא אף על פי שאינו מתעגל ויוצא וחוזר ונבלע, אמר רבא שאין ללמוד מזוב, שכן גורם טומאה לאחרים^[99]. ועל הסוברים שאף זובו מתעגל ויוצא וחוזר ונבלע, שלדעתם, אף מקום זיבה חשוב מעין, עי' להלן^[100]. ולפיכך, מימי רגליו של זב - וכן של זבה או נדה או יולדת^[101] - מטמא כזובו^[102], שנאמר: זובו טמא… וזאת^[103] - ו* יתירה לדרשה^[104], לומר שאף דבר אחר טמא^[105] - לרבות מימי רגליו שמתעגל ויוצא וחוזר ונבלע^[106], אבל דם שאינו מתעגל ויוצא, אינו מטמא כזובו, שנתמעט מהכתוב: זובו טמא הוא^[107], הוא טמא ואין דם היוצא מפי הזב או מפי האמה שלו טמא^[108], וכן נתמעט חלב אשה שאינו מטמא כזובו, שאף על פי שמתעגל ויוצא, אינו חוזר ונבלע^[109]. ויש מן הראשונים שנראה מדבריהם שדוקא מי רגלים של אשה מתעגלים ויוצאים וטמאים משום מעין^[110], וראשונים אחרים תמהו על דבריהם^[111]. ויש מן הראשונים שנראה מדבריהם - בדעת ר' יהושע שסובר ששכבת זרעו מטמא כזובו משום צחצוחי זיבה שבו^[112] - שמימי רגליו של זב אינם אב הטומאה מחמת עצמם^[113]. ועל טומאתם משום צחצוחי זיבה שבהם, עי' להלן^[114].

זוב

זובו של זב טמא^[115], שנאמר: זובו טמא^[116]. ונחלקו אמוראים, וראשונים בדעתם, אם מקום זיבה מעין הוא, שהזוב מתעגל ויוצא וחוזר ונבלע, או שאינו מעין, שאינו מתעגל ויוצא וחוזר ונבלע: א) יש סוברים בדעת ר' יוסף שמקום זיבה ספק מעין הוא, שזהו שנסתפק לגבי מצורע שראה ראיה ראשונה של זוב - שאינו זב כיון שעדיין לא ראה שתי ראיות^[117] - אם אותה טיפת זוב טמאה משום מעינות של מצורע - לסוברים שמעינות של מצורע טמאים^[118] - שמקום זיבה מעין הוא, או שאינה טמאה אלא כשכבת זרע של אדם טהור^[119], שמקום זיבה אינו מעין^[120]. ב) ויש אמוראים סוברים שהזוב אינו מתעגל ויוצא וחוזר ונבלע ואינו מעין^[121], ומהם שסוברים שמכל מקום, מצורע שראה ראיה ראשונה של זוב, ראייתו אב הטומאה, מהיקש מצורע לזב, בכתוב: והזב את זובו וגו' לזכר - לזכר לרבות מצורע^[122] - או בכתוב: כל צרוע וכל זב^[123], מה זב גמור זובו אב הטומאה, אף מצורע זובו - אפילו ראיה ראשונה שלו^[124] - אב הטומאה^[125]. ואף בדעת ר' יוסף, יש סוברים שמקום זיבה אינו מעין, שלא נסתפק אלא אם מקום זיבה דינו כמעין, שלמדים מהכתוב: לזכר^[126], שאפילו ראיה ראשונה של מצורע אב הטומאה - אף לסוברים שמעינות של מצורע אינם אב הטומאה^[127] - שזובו של מצורע דינו כמעינות הזב, אף על פי שהזוב אינו מעין^[128].

דם נדה זבה ויולדת

דם-נדה* אינו מעין^[129], שהדם בין טמא בין טהור - בין אדום בין ירוק^[130] - כשהוא בא הוא נוטף ויוצא ראשון ראשון, ואינו מתעגל ויוצא^[131], וכן דם זבה* אינו מעין^[132], וכן דם יולדת* ודם-טוהר* שלה, כתבו ראשונים שאינו מתעגל ויוצא, ואינו מעין^[133]. ומכל מקום, שנינו במשנה שדם נדה - וכן דם זבה* ודם יולדת*^[134] - טמא^[135], ואמר חזקיה שלמדים מהכתוב: והדוה בנדתה^[136], מלמד שמדוה כמוה^[137]. ויש מן הראשונים שכתבו - לפי גירסתם בתורת כהנים^[138] - שלמדים מהכתוב: איש איש^[139], לרבות אשה זבה, שדמה טמא כזובו של זב^[140].

על דם-טוהר* של יולדת שלא טבלה, ושל יולדת בזוב שלא ספרה, או שספרה ולא טבלה, ע"ע^[141].

דם טוהר של מצורעת

דם טוהר של מצורעת - והוא הדין לדמים טהורים שלה כגון דם ירוק^[142] - אף על פי שאינו מעין^[143], נחלקו תנאים אם הוא אב הטומאה כמעינות: בית שמאי מטהרים, ובית הלל אומרים כרוקה וכמימי רגליה^[144], והיינו שהוא אב הטומאה כמעינות^[145]. ואמרו בגמרא בדעת בית הלל, שלמדים מהכתוב: "לזכר"^[146], שאם אינו ענין לזכר - שטומאת מעינותיו למדים מטומאת מעינות של נקבה^[147] - תנהו ענין לדם טוהר של נקבה^[148]. ויש מן הראשונים סוברים - בדעת הסוברים שמעינות של מצורע אינם אב הטומאה מהתורה^[149] - שאין דם טוהר שלה טמא אלא טומאת משקים דרבנן^[150].

שכבת זרע

שכבת-זרע* של זב, כתבו אחרונים בדעת ראשונים, שאף על פי שמתעגל ויוצא, אינו חוזר ונבלע, ואינו מעין^[151]. ואם שכבת זרעו של זב מטמא כזובו, נחלקו תנאים וראשונים ואחרונים בדעתם: א) לדעת ר' אליעזר, שכבת זרעו אינו מטמא כזובו, אלא כשכבת זרע של אדם טהור^[152]. וכן בדעת ר' יהושע - ששכבת זרע של זב מטמא משום צחצוחי זיבה שבו^[153] - יש מן הראשונים סוברים ששכבת זרע מצד עצמו אינו מטמא כזובו^[154]. ב) ויש תנאים סוברים ששכבת זרעו של זב מטמא כזובו^[155], ובדעתם, אמרו בגמרא שנלמד מקל-וחומר* - לסוברים שאין אומרים דיו* כשמתבטל הקל וחומר^[156] - ומה רוק שטהור באדם טהור, טמא באדם טמא^[157], שכבת זרע שטמא באדם טהור, אינו דין שיהא טמא באדם טמא^[158]. ואף בדעת ר' יהושע^[159], יש מן הראשונים והאחרונים שסוברים ששכבת זרע של זב מטמא כזובו^[160], ומהם שכתבו שנלמד מהכתוב: זובו טמא… וזאת^[161], שכל אלו שאי אפשר שלא יהיה בהם צחצוחי זיבה כל שהוא - כגון שכבת זרעו ומימי רגליו^[162] - הם אלו שנתרבו לטמא מ"וזאת"^[163]. ג) ובדעת תנאים שנחלקו בקרי הבא מחמת דוחק הזוב^[164] - היינו בקרי הבא לאחר זיבה, עד מתי חשוב מחמת דוחק הזוב, עי' להלן^[165] - שלתנא קמא, אם ראה קרי לאחר זיבה בכל אותו היום מעת לעת, אותו קרי מטמא כזובו^[166], שדרש מהכתוב: והיה לפנות ערב ירחץ במים^[167], שעד שיפנה כל היום נמשכת טומאתו^[168], ולר' יוסי אינו מטמא כזובו אלא קרי שראה לאחר זיבה ביומו^[169], שדרש מהכתוב: מקרה לילה^[170], שכל הלילה נמשכת טומאת המקרה^[171], יש מן הראשונים שכתבו, ששכבת זרע של זב מטמא מצד עצמו - ולא מחמת צחצוחי זיבה שבו^[172] - ביומו או מעת לעת^[173].

צחצוחי זיבה

בדעת הסוברים ששכבת זרע של זב, מצד עצמו, אינו מטמא כזובו^[174], נחלקו תנאים אם מטמא כזובו משום צחצוחי זיבה שבו: א) בדעת ר' אליעזר, ששכבת זרע של זב אינו מטמא אלא כשכבת-זרע* של אדם טהור^[175], נחלקו ראשונים ואחרונים: מהם שסוברים שאפשר לשכבת זרע בלא צחצוחי זיבה, לדעתו, ולכן אינו מטמא כזובו^[176], ומהם שסוברים שאף על פי שאי אפשר לשכבת זרע בלא צחצוחי זיבה, אינו מטמא כזובו, מפני שמעורב בשכבת זרע^[177], ומהם שסוברים שצחצוחי זיבה שבו בטלים ברוב^[178]. ב) ולדעת ר' יהושע - ויש מן האחרונים שכתבו כן אף בדעת תורת כהנים^[179] - שכבת זרע של זב מטמא כזובו, שאי אפשר שלא יהיה בו צחצוחי זיבה כל שהוא^[180], ונחלקו ראשונים ואחרונים בדעתו, מהם שסוברים ששכבת זרעו מטמא כזובו, אף שכבר עברו כמה ימים מראיית הזוב, כגון בשבעה נקיים שלו, שמכל מקום יש בו עדיין צחצוחי זיבה כל שהוא^[181], ומהם שסוברים ששכבת זרעו אינו מטמא כזובו, אלא ביום שראה בו זיבה, שמסברא אין לטמא משום צחצוחי זיבה, אלא ביום ראיית הזוב, שבאותו היום יש בו רוב זיבות שאי אפשר בלא צחצוחי זיבה בעין^[182]. וכן בדעת תנאים שנחלקו ברואה קרי לאחר זיבה, שלתנא קמא קריו מטמא כזובו כל שראהו בתוך מעת לעת לאחר שראה זוב, ולר' יוסי אינו מטמא כזובו אלא כשראהו ביומו^[183], יש מן הראשונים שכתבו, שטומאתו מחמת צחצוחי זיבה שבו^[184]. בדעה זו, ששכבת זרעו מטמא משום צחצוחי זיבה שבו, יש מן הראשונים שנראה מדבריהם, שהכתוב: זובו טמא… וזאת^[185], הוא שמלמד שמטמא משום צחצוחי זיבה שבו^[186], ופירשו אחרונים בדעתם, שמלמד שאינם בטלים ברוב^[187] - ועל הטעם שאינם בטלים ברוב ע"ע בטול-ברוב*^[188] - או שמלמד ששכבת זרעו מטמא כל שבעה נקיים - לסוברים כן^[189] - אף על פי שנתרחק מראיית הזוב, ואין בו צחצוחי זיבה אלא משהו^[190]. ויש מן הראשונים שכתבו, שמסברא הוא שמטמא משום צחצוחי זיבה שבו^[191] - שלפיכך, לדעתם, אין מטמא אלא ביום ראיית זוב^[192] - והכתוב נדרש לענין אחר^[193].

מימי רגליו של זב, לסוברים בדעת ר' יהושע שאינם טמאים מצד עצמם^[194], כתבו אחרונים בדעת ראשונים שטמאים משום צחצוחי זיבה שבהם^[195], ונראה מדבריהם שהכתוב: זובו טמא… וזאת^[196], הוא שמלמד שמימי רגליו טמאים משום צחצוחי זיבה שבהם^[197], שמלמד שאינם בטלים ברוב^[198], או שמלמד שמימי רגליו מטמאים כל שבעה נקיים - לסוברים כן^[199] - אף על פי שנתרחק מראיית הזוב, ואין בהם צחצוחי זיבה אלא משהו^[200]. ויש מן האחרונים שכתבו בדעת ראשונים, שמסברא הוא שמטמאים מימי רגליו מחמת צחצוחי זיבה שבהם^[201].

בדעת הסוברים ששכבת זרע של זב ומימי רגליו אין מטמאים אלא משום צחצוחי זיבה שבהם^[202], כתבו אחרונים שאין מטמאים במצורע - אף לסוברים שמעינותיו טמאים^[203] - שהרי לא שייך בהם צחצוחי זיבה^[204], ואין טמאים אלא טמאת-משקים*^[205].

כיחו ניעו רירו ומי האף

כיחו ניעו ורירו - שהם מיני רוק^[206] - וכן מימי האף שלו - ועל אופן טומאת מי האף, עי' להלן^[207] - טמאים כרוקו של זב^[208], שנאמר: וכי ירוק^[209], ו* לרבות^[210]. ובמימי האף, נחלקו אמוראים: לדעת רב אינו מעין, ולא נתרבו לטמא כרוקו אלא כשיוצאים דרך פיו, שאי אפשר להם בלא צחצוחי רוק^[211]. ולדעת ר' יוחנן מעין הוא, ונתרבו לטמא כרוקו אף כשיוצאים דרך חוטם^[212].

טומאת המעינות

מעינות הזב, מכלל אבות-הטומאות* הם^[213], שמטמאים אדם וכלים מן התורה^[214]. והם מאותם אבות טומאה שמטמאים במגע* ובמשא* לטמא אדם לטמא בגדים^[215], שהאדם הנטמא בהם בין במגע ובין במשא, מטמא כלים ואוכלים ומשקים שהוא נוגע בהם, ונעשים ראשון לטומאה^[216]. ועל טומאתם במגע ובמשא לטמא בגדים, עי' להלן^[217].

במגע ובמשא ולטמא בגדים

זובו של זב ורוקו ושכבת זרעו - על שכבת-זרע* של טהור, שמטמא במגע ואין מטמא במשא ואין מטמא בגדים, ע"ע^[218] - ומימי רגליו ודם הנדה - והוא הדין לדם זבה* או יולדת*^[219] - שנינו במשנה שמטמאים במגע ובמשא^[220], ומטמאים אדם לטמא בגדים^[221], ובתורת כהנים אמר ר' אליעזר שלמדים מהכתוב: והנושא אותם יכבס בגדיו^[222], "אותם" לרבות כל האמורים בענין, היינו לרבות זובו ורוקו ומימי רגליו ושכבת זרעו ודם הנדה^[223]. ואחרים למדו מהכתוב: והזב את זובו^[224], מקיש זובו לו, מה הוא לא חלקת בין מגעו למשאו לטמא אדם ולטמא בגדים, אף זובו כן^[225], וריש לקיש בשם תנא דבי רבי ישמעאל למד מהכתוב: וכי ירֹק הזב בטהור וכבס בגדיו וגו'^[226], "בטהור" במה שביד טהור - שאם רקק במה שביד טהור, שנמצא הטהור נושא את הרוק^[227] - טמאתי לך^[228]. ושכבת זרעו למדים בקל-וחומר* מרוקו, לסוברים כן^[229], ומימי רגליו למדים מהכתוב: זובו טמא וזאת^[230], לסוברים כן^[231]. ומן הראשונים יש שכתבו בטעם ששכבת זרעו ומימי רגליו מטמאים במגע ובמשא לטמא בגדים, שכן טומאתם מפני שאי אפשר שלא יהיה בהם צחצוחי זיבה כל שהוא^[232], לסוברים כן^[233]. ודם נדה - וכן דם זבה ויולדת^[234] - אמר חזקיה שלמדים מהכתוב: והדוה בנדתה^[235], מלמד שמדוה כמוה^[236]. ויש מן הראשונים שכתבו - לפי גירסתם בתורת כהנים^[237] - שלמדים מהכתוב: איש איש^[238], לרבות את האשה שדם זובה טמא כזובו של זב^[239].

על דם נדה שיצא דרך דופן, שנחלקו אמוראים בדעת תנאים, ומהם שסוברים שהוא אב הטומאה כדין דם הנדה, ומהם שסוברים כן אף בדעת הסוברים שהאשה עצמה טהורה, ע"ע דם נדה: טומאת המקור.

במשא בלא היסט

טהור שנשא את זובו של זב או את רוקו או את שכבת זרעו או את מימי רגליו או את דם הנדה, ולא זז ממקומו, וגם לא הניעם ממקומם, כגון שהניחם עליו חברו, נחלקו ראשונים: א) בדעת הסוברים שהמעינות אינם מטמאים באבן-מסמא*^[240], יש מן הראשונים שכתבו שהנושאם בלא היסט טהור, שלדעתם, כל הטומאות שנתמעטו מלטמא באבן מסמא^[241], אינן מטמאות במשא* בלא היסט*^[242]. ב) ובדעת הסוברים שהמעינות מטמאים באבן מסמא, כתבו ראשונים שמטמאים במשא אף בלא היסט^[243]. ויש מן הראשונים שכתבו כן אף בדעת הסוברים שהמעינות אינם מטמאים באבן מסמא^[244], שהנושאם בלא היסט טמא, שלדעתם, אף הטומאות שנתמעטו מלטמא באבן מסמא, מטמאות במשא בלא היסט^[245].

בהיסט בלא משא

טהור שהסיט את זובו של זב או את רוקו או את שכבת זרעו או את מימי רגליו או את דם הנדה, בלא לנשאם, יש מן הראשונים סוברים שנחלקו תנאים, שלתנא קמא מטמאים בהיסט בלא משא, ולר' אליעזר אין מטמאים בהיסט בלא משא^[246].

באבן מסמא

על הסוברים שזובו של זב ורוקו ושכבת זרעו ומימי רגליו ודם הנדה, נתמעטו מלטמא באבן-מסמא*, מהכתוב: והנושא אותם^[247], ע"ע^[248]. ובדעת ר' אליעזר, שדרש את הכתוב והנושא אותם בענין אחר^[249], כתבו ראשונים שהמעינות מטמאים באבן מסמא^[250].

נישא על גבי המעינות

טהור שנישא על גבי המעינות, בלא שנגע בהם, אינו נטמא מהם, שהנישא על גבי הטמא, או הניסט מן הטמא, אינו נטמא אלא בזב וחבריו בעצמם^[251], ולא מצינו טומאה כיוצא בה בשאר הטמאים^[252].

אינם עושים משכב ומושב

מעינות אינם עושים משכב ומושב^[253], וכן אמרו בגמרא: אי מה היא עושה משכב ומושב לטמא אדם ולטמא בגדים אף דמה נמי עושה משכב ומושב לטמא אדם ולטמא בגדים, אמר קרא: אשר היא יושבת עליו^[254], היא ולא דמה^[255].

משקה הזב יבש

דם נדה וזבה ויולדת מטמא לח ויבש^[256] - על דם שהיה יבש מתחילתו אם מטמא כמו דם לח שנתייבש, ע"ע דם נדה^[257] - אבל זובו של זב ורוקו ושכבת זרעו אינם מטמאים אלא כל זמן שהם לחים, ולא כשיבשים יותר מדי^[258], שאם חוזרים לכמות שהיו על ידי שרייתם מעת לעת במים שהיו פושרים בתחלה ואינם פושרים לבסוף, הרי אלו מטמאים, ואם אין חוזרים לכמות שהיו בשרייה מעת לעת במים אלו אינם מטמאים, וכל הדברים האלו דברי קבלה הן^[259]. ויש מן הראשונים סוברים שאם בשרייתם פחות מעת לעת אינם חוזרים לכמות שהיו, אף על פי שאם היו שורים אותם מעת לעת היו חוזרים לכמות שהיו, אינם מטמאים^[260].

ראיה ראשונה של זב

הרואה ראיה אחת של זוב, שדינו שאינו חשוב זב* - שאין זב אלא כשראה שתי ראיות^[261] - אין טומאת אותה טיפה של ראיה הראשונה, אלא כשכבת זרע של טהור^[262]. חזר וראה ראיה שניה ונעשה זב^[263], נחלקו תנאים: לדעת בית שמאי נעשית טיפה של ראיה ראשונה כזובו של זב למפרע^[264], ולדעתם, עד שלא ראה ראיה שניה, טיפה הראשונה תלויה, שמא יראה עוד אחרת ותטמא למפרע^[265], בדעה זו, נחלקו ראשונים ואחרונים, מהם שסוברים שכשרואה ראיה שניה הרי הוא זב גמור למפרע, ונעשית טיפה הראשונה כזוב מן התורה^[266], ומהם שסוברים שאינו אלא מדרבנן^[267]. ולבית הלל, אף לאחר שראה ראיה שניה, אין טיפה הראשונה מטמאה, אלא כשכבת זרע של טהור^[268].

ראה ראיה אחת מרובה כשתים, לסוברים שדינו כזב שראה שתי ראיות^[269], לדברי בית שמאי המסיט את כולה טמא^[270], כלומר, אפילו אינו מסיט אלא טיפה ראשונה טמא^[271]. ולדברי בית הלל אין טמא אלא המסיט טפה אחרונה בלבד^[272].

ראיה ראשונה של זב קטן

ראיה ראשונה של זב קטן פחות מבן תשע שנים ויום אחד - שקטן בן יומו מטמא בזיבה^[273] - דינה כראיה ראשונה של זב גדול - אף על פי שראיה ראשונה של גדול כשכבת זרעו^[274], ושכבת זרע של קטן פחות מבן תשע שנים ויום אחד טהורה^[275] - שלמדים מהכתוב: זאת תורת הזב^[276] - הוקשו^[277] - בין גדול בין קטן, מה גדול ראיה ראשונה שלו טמאה אף קטן ראיה ראשונה שלו טמאה^[278]. ויש מן האחרונים שכתבו בדעת ראשונים שראיה ראשונה של זב קטן כשכבת זרעו, ועד היותו בן תשע שנים ויום אחד טהורה היא לגמרי^[279].

על ראיה ראשונה של מצורע, עי' לעיל^[280], וע"ע מצורע.

ראיה באונס

זב שראה זוב מחמת אונס, אף על פי שאינה ראיה לעשותו זב^[281], הרי היא טמאה כזובו של זב^[282].

רקק ולא נגע בו הרוק

רוקו של זב אינו מטמא ברקיקה על הטהור בלא מגע או משא^[283], ואין למדים רוק רוק מרקיקה של חליצה* שרוקקת בפניו בלא שיפגע בו הרוק^[284], שכן שנינו בתורת כהנים: וכי ירֹק הזב בטהור^[285], יכול אפילו רקק ולא נגע בו יהיה טמא, תלמוד לומר: בטהור^[286], עד שיגע בו^[287].

בעקירה או ביציאה לחוץ

במי רגלים, נסתפק רבא אם מטמאים בשעת עקירה או בשעת יציאה לחוץ, והיא בעיא שלא נפשטה (תיקו)^[288], ולכן זבה שנעקרו מימי רגליה וירדה וטבלה, הדבר ספק אם טמאים משום מעין^[289]. ואפילו בגויה, שמעינותיה טמאים מדרבנן^[290], נסתפק רבא כשנעקרו מי רגליה ואחר כך טבלה טבילת גרות*, והיא בעיא שלא נפשטה^[291].

שיעורם

מעינות הזב מטמאים בכל שהוא^[292]. וכן שנינו: למעלה מהן זובו של זב ורוקו ושכבת זרעו ומימי רגליו ודם הנדה שהן מטמאין במגע ובמשא^[293], ופירשו ראשונים שהם חמורים מן השנויים לפניהם, בכך שמטמאים בכל שהוא^[294].

מעינות של גוי

מעינות של גוי* ושל גויה, שאין טומאתם אלא מדברי סופרים^[295], הנטמא בהם צריך טבילה* והערב-שמש*^[296], אבל אין חייבים עליהם משום טמאת-מקדש-וקדשיו*^[297], ואין שורפים עליהם את התרומה^[298]. ועל הסוברים ששורפים עליהם את התרומה, ע"ע גוי וע' טמאה^[299]. ועל דברים שהקילו חכמים בטומאת גוי, כדי לעשות היכר שהיא מדברי סופרים, שלא יבואו לשרוף עליה את התרומה^[300] - או שלא יבואו לחייב עליה משום טומאת מקדש וקדשיו^[301] - ועל הדעות השונות בזה, ע"ע גוי וע' טמאה^[302].

שלושה טמאים טומאת משקים

משקה הזב שאינו אב הטומאה, אלא מן השלושה ששנינו בתורת כהנים שמטמאים טומאת משקים: דמעת עינו; דם מגפתו; חלב האשה^[303], טמאים כמשקים שהוא נוגע בהם^[304]. ועל המחלוקת אם מטמאים בכל שהוא, או ברביעית, ע"ע טומאת משקים^[305]. ועל הסוברים שדמעת עין ודם מגפתו אין עליהם תורת משקים אלא מדרבנן, ע"ע הכשר*^[306]. דם היוצא מפי האמה של זב - שאינו ממעינותיו ואינו אב הטומאה^[307] - נחלקו בו ראשונים ואחרונים: יש סוברים שנתמעט מטומאה חמורה אבל מטמא טומאת משקים בכלל דם מגפתו^[308]. ויש סוברים שטהור לגמרי, שדוקא דם הבא מחמת מכה נקרא משקה, מהכתוב: ודם חללים ישתה^[309], אבל דם היוצא מפי האמה שבא מחמת חולי אינו חשוב דם חללים^[310]. דמעת עינו ודם מגפתו וחלב האשה של שאר הטמאים - שגזרו על המעינות שלהם שיהיו טמאים כמשקים שהוא נוגע בהם^[311] - יש מן האחרונים שכתבו בדעת ראשונים שטהורים לגמרי, ולא גזרו עליהם טומאה כלל^[312].

פכים קטנים שנטמאו במעינות

פכים קטנים של חרס שפיהם צר, שדינם שאף על פי שהכניס הזב שערו לתוכם, טהורים, הואיל ואינם ראויים לנגיעת בשר להכניס אצבעו לתוכם, שכל שאינו ראוי לנגיעת בשר אינו מיטמא בנגיעת שער, כיון שלא למדנו טומאת שער אלא מבשרו^[313], מכל מקום נטמאים ממעינות הזב, שמעינות אינם גוף הזב ואין צריך בהם ראוי לנגיעת בשר^[314]. ויש מן הראשונים שנראה מדבריהם שאין המעינות מטמאים פכים קטנים שאין ראוים לנגיעת בשר^[315].

על טמאת-משקים* שגזרו עליהם משום משקה הזב, ואם גזרו טומאה אף על אדם וכלים שנגעו בהם משקים טמאים, ע"ע^[316].

על משקה הזב הבלוע בחרס או בעביט של מי רגלים, ע"ע טמאה בלועה; טהרה בלועה: בשאר דברים.

הערות שוליים