מיקרופדיה תלמודית:חציצה

הגדרה^[1] - הפסק בין שני דברים, במקום שהצריכה התורה שלא יהא הפסק ביניהם

חציצה מצינו הן בטבילה - ובנטילת ידים וקידוש ידים ורגלים - והן בשאר דינים שבתורה.

בטבילה

הכלל

כל הטעון טבילה במקוה, אחד האדם ואחד הכלים, לא יהא דבר חוצץ [מבדיל (פירוש המשניות לרמב"ם מקואות ט א)] בינו לבין המים; ואם היה דבר חוצץ, כגון שהיה בצק או טיט מודבק בבשר האדם, או בגוף הכלי, לא עלתה לו טבילה, והרי הוא טמא כשהיה (רמב"ם מקואות א יב, על פי חולין י א), שנאמר: וְרָחַץ אֶת בְּשָׂרוֹ בַּמַּיִם (ויקרא יד ט, טז כד, ועוד), שלא יהא דבר חוצץ בין בשרו למים (סוכה ו א; בבא קמא פב א).

דברים שאסורה בהם חציצה

כתבו ראשונים, שלא אדם בלבד, אלא כל הדברים הנטבלים למדים מ"בְּשָׂרוֹ" לפסול בהם חציצה (יראים השלם כו, וראה תועפות ראם ס).

כל דבר שחוצץ בטבילה של נידה לענין מגע טהרות, חוצץ בטבילת גר ועבד משוחרר (יבמות מז ב: רמב"ם מקואות ב כב), ונידה לבעלה (יבמות שם לגירסא שלפנינו, ורש"י), ובטבילת בעל קרי (יבמות מז ב, לגירסת חלק מן הראשונים).

אף בטבילת כלים הנלקחים מן הגוי (ראה ערך טבילת כלים) חציצה פוסלת (ראב"ד עבודה זרה עה ב; טוש"ע יו"ד קכ ב,יג).

רובו ומקפיד

מן התורה, מדרבנן, מהמנהג

מן התורה, אין חוצץ אלא דבר החופה את רובו של הטובל, והוא מקפיד עליו ורוצה להעבירו.

וחכמים גזרו על רובו ואינו מקפיד עליו משום רובו ומקפיד, וכן על מיעוטו ומקפיד משום רובו ומקפיד. אבל אם היה הדבר החוצץ במיעוטו ואינו מקפיד עליו, אינו פוסל (מקואות ט ג; עירובין ד ב; רמב"ם מקואות א יב)^[2].

היה הדבר החוצץ חופה את כולו, הרי זה חוצץ מן התורה אף על פי שאינו מקפיד עליו (יבמות עח ב).

היה דבר חוצץ על מיעוטו ואינו מקפיד, אף שחכמים לא גזרו לפסול הטבילה, כתבו ראשונים שנהגו להחמיר להסירו (מרדכי שבועות תשמח), וכן כתבו אחרונים שלא תטבול נידה לכתחילה כשיש עליה דברים שאינם חוצצים, גזירה משום דברים החוצצים (רמ"א קצח א)^[3].

"חציצות" נאמרו "הלכה למשה מסיני", ואף על פי שלמדים חציצה מהאמור: בְּשָׂרוֹ בַּמַּיִם (ויקרא יד ט, ראה לעיל), נאמרה ההלכה לרובו ומיעוטו, למקפיד ושאינו מקפיד (עירובין ד ב; סוכה ו ב).

בשיער

היה דבר חוצץ בשיער, יש מהראשונים שכתבו שאפילו אם הוא בכל שער ראשו עלתה לו טבילה אם אינו מקפיד עליו (רמב"ם ב טו). מהגאונים יש שכתבו שאם היתה חציצה ברוב השיער, אף על פי שאין חציצה בגופו, לא עלתה לו טבילה (רמב"ם שם, בשם הגאונים; ראב"ד בהשגות שם; טוש"ע קצח ה).

ונסתפקו אחרונים אם כל מקום כינוס שיער נדון בפני עצמו, או ששיער כל הגוף כולו נדון יחד (פרישה אות כג; סדרי טהרה ס"ק יז).

ויש מהראשונים סוברים שלאו דוקא שיער, אלא כל אבר ואבר נדון בפני עצמו, וכל שיש דבר חוצץ ברוב אבר אחד ומקפיד עליו, לא עלתה לו טבילה מן התורה (ר"י מלוניל שבועות סוף פרק ב).

לאחר שגזרו חכמים שרובו ואינו מקפיד חוצץ (ראה לעיל), יש מהאחרונים שכתבו שטבילתו פסולה מן התורה (ישועות יעקב יו"ד קצח סק"א. וראה אבני נזר רנב ד); ויש חולקים (אחיעזר ג לג).

ההקפדה

הכלל

"מקפיד" שאמרו - שאם היה ברובו חוצץ מן התורה, ובמיעוטו חוצץ משום גזירה (ראה לעיל: רובו ומקפיד) היינו שדעתו להסירו (ר"ח סוכה ו ב; ר"ש מקואות ט ז; רמב"ם מקואות א יב), ו"אינו מקפיד" שאמרו היינו שאינו שם לבו אליו אם עבר מגופו או לא (רמב"ם שם), ואין סופו ליטלו, ולכן בטל לגבי גופו (רש"י סוכה ו ב ד"ה אין).

מקפיד לפעמים

היה מקפיד עליו לפעמים - חוצץ, אף על פי שבשעת הטבילה אינו מקפיד (רא"ש מקואות כה,כו; רמ"א או"ח קסא ג), ולכן:

• חוטי צמר וחוטי פשתן ורצועות שבראשי הבנות - חוצצים (ראה להלן: הדוקה ורפויה), אף על פי שאינן מקפידות עליהם בשעת הטבילה, כיון שהן מקפידות עליהם בשעת חפיפת הראש (רא"ש שם; ט"ז יו"ד קצח סק"ה);

• וכן טבעת מהודקת שעל אצבעה שמסירה בשעה שאופה ומבשלת או לשה (ט"ז ס"ק כג);

• וכן דבר שדרכה להסירו בשעת שינה, הרי זה חוצץ (ראה תשב"ץ ג רפ);

• וכן שן תותבת שמסירתה לפעמים כדי לנקותה - חוצצת (אבני נזר רנט ה. וראה שו"ת רב פעלים ד יו"ד יג שמצדד שאינה חוצצת);

• וכן טבעת שיש לאשה בבית הרחם לרפואה, במקום שצריך שיהיה ראוי לביאת מים (ראה להלן: בבית הסתרים), כתבו אחרונים שאם צריכה להסירה בזמן הפסק טהרה, או לצורך בדיקת שבעה נקיים (ראה ערך בדיקת אשה), הרי זו חוצצת (נודע ביהודה קמא יו"ד סד)^[4].

וכן לענין כלים - בצק שבסדקי עריבה אינו חוצץ כל ימות השנה, אף על פי שבהגיע פסח יצטרך ליטלו משם ולבערו, שאינו חשוב "מקפיד עליו" בשאר ימות השנה (זכרון יוסף יו"ד י). וכן הצבע שעל גבי ידי האומן אינו חוצץ, אף על פי שודאי יקנח ידיו בשבת או ברגל (זכרון יוסף שם).

הקפדה שלא כדרך כל אדם

דבר חוצץ שדרך רוב בני אדם להקפיד עליו, כתבו ראשונים שחוצץ אף במי שאינו מקפיד (יראים השלם י כו; טוש"ע קצח א), שבטלה-דעתו-אצל-כל-אדם (ראה ערכו. יראים שם); ויש מצדדים בדעת ראשונים שחולקים וסוברים שאין הדבר תלוי אלא בקפידתו של הטובל, ואם הוא אינו מקפיד אינו חוצץ, אף על פי שדרך רוב בני אדם להקפיד עליו (בית יוסף יורד קצח, בדעת הרמב"ם).

היה דרכם של רוב בני אדם שלא להקפיד, וזה מקפיד, נחלקו ראשונים בדבר: יש סוברים שחוצץ (האשכול סב; יראים השלם י כו, וראה ש"ך סק"ב. וראה רמ"א או"ח קסא א); ויש שכתבו שאינו חוצץ (תורת הבית ז ז)^[5].

היה דם על בגדו של טבח - אינו חוצץ, שאין הטבח מקפיד בדם שעל בגדו (רש"י זבחים צח ב ד"ה אינו; רמב"ם מקואות ג ו,ז), וכן רבב על בגדו של מוכר רבב [- שומן חֵלֶב ושעוה (רש"י שם)] אינו חוצץ (זבחים צח ב; רמב"ם שם). טבח ומוכר רבב, שהיה על בגדו דם ורבב, הדבר ספק אם אינו מקפיד עליהם, ואינם חוצצים, או שכיון שיש על הבגד דם ורבב גם יחד, הרי זה מקפיד, וחוצץ (זבחים שם; רמב"ם שם).

ברפואה ובסכנה

דבר חוצץ המשמש לרפואה, יש שכתבו שכיון שרצונו להסירו אלא שאינו יכול, הרי זה חשוב מקפיד עליו וחוצץ, אף על פי שאין דעתו להסירו לעולם, ולפיכך אשה שיש לה נקב בשיניה, וסתמתו בשעוה או בעופרת כדי שלא יכנס אויר בשן, ואין הסתימה משמשת לנוי - חוצצת (בינת אדם בית הנשים אות יב). ורבים מהאחרונים חולקים וסוברים שאינו קרוי מקפיד עליה, ואינה חוצצת (פחד יצחק ערך אשה; שו"ת צמח צדק (לובאויטש) יו"ד קס; אבני נזר יו"ד רנט; ועוד אחרונים).

דבר חוצץ שאי אפשר להסירו מפני הסכנה אינו פוסל את הטבילה (אור זרוע שסב יא, בשם ראבי"ה), שהרי אין האדם מקפיד להסירו (לבוש קצח ו; סדרי טהרה ס"ק יט). ולכן אשה שיש לה טבעת ברחם לרפואה, אינה חוצצת מטעם זה (זכרון יוסף ט,י; רבי עקיבא איגר דרוש וחדוש א ג). וכתבו אחרונים שאם הסכנה להסיר את הדבר החוצץ אינה אלא בשעת הטבילה, הרי זה חוצץ (חזון איש יו"ד צב ס"ק א,ח).

דבר חוצץ שהוא מצטער בנטילתו, כתבו ראשונים שאינו פוסל את הטבילה, כגון גלד שעל גבי המכה (ראה להלן: לחה ויבשה), שאף על פי שמקפיד עליו, כיון שמחמת הכאב אין דעתו ליטלו עכשיו, הרי זה חשוב אינו מקפיד (מרדכי שבועות תשמח). ויש ראשונים שנראה מדבריהם שגלד שחוץ למכה שחוצץ (ראה להלן, שם), הרי זה אף במצטער בנטילתו (ראה סדרי טהרה ס"ק כג).

בעומד להינטל

ידות כלים

ידות הכלים שהן ארוכות - יותר מכדי צרכן (רמב"ם מקואות ג כה) - ועתיד לקצצן, נחלקו תנאים האם מטביל עד מקום המידה, או שמטיל הכל (מקואות י ה, חולין עג א). הלכה שמטביל עד מקום המידה (רמב"ם שם; טוש"ע יו"ד רב ט. וראה ערך טבילה. שיש ראשונים פוסקים כר' יהודה שמטביל הכל)^[6].

צפרנים ושיער

צפרני הידים והרגלים שעומדות להינטל, יש מהראשונים שכתב שנידה צריכה ליטלן קודם טבילה, שכיון שעתידות להינטל - חוצצות (ראב"ן שכו, הובא בש"ך קצז סק"א); ושערות הראש שאינן חוצצות, הרי זה לפי שרוב הנשים אין דרכן לגזזן, מה שאין כן צפרניים שדרך כל הנשים ליטלן (ב"ח קצח, לדעה זו). וכתבו אחרונים שהכלות שנהגו לגזוז שערותיהן, אין שיער זה העומד להיגזז פוסל בטבילתן, אפילו אם הוא חוצץ על רוב השיער הנשאר (שו"ת חתם סופר יו"ד קצה. וראה ברכי יוסף קצח ב בענין שיער של אותו מקום).

ורבים מהראשונים חולקים וסוברים שאין צפורן העומדת להינטל חוצצת, אף על פי שגדלה מעבר לבשר (רוקח שעו; אור זרוע שסג יא; שו"ע קצח כ). וכתבו ראשונים לדעה זו, שהצפורן אינה חוצצת לפי שהיא מגוף האדם (מרדכי שבועות תשנא, בשם ראבי"ה). מהאחרונים יש שכתבו הטעם שהצפורן אינה חוצצת, לפי שאינו מקפיד עליה (בית יוסף קצח).

מנהג הנשים ליטול צפרניים קודם טבילה (ראה ערך טבילה), יש שכתבו שהוא משום דעת הסוברים שצפורן חוצצת כיון שעומדת להינטל (ב"ח קצח)^[7].

צפורן המדולדלת - שנקרעה מקצתה במקום שחותכים את הצפורן, ואותה מקצת תלויה בצפורן (או"ז שסג יא בשם ראבי"ה), ויש מפרשים שנידלדלה כל הצפורן ממקום חיבורה לאצבע (אור זרוע שם; לבוש שם כא) - אינה חוצצת (מקואות ט ד).

ר' יונתן בן יוסף אומר: צפורן שפירשה רובה, אינה חוצצת (תוספתא מקואות ו י). ונחלקו ראשונים: יש מפרשים שלדעת ר' יונתן דוקא כשפירשה רובה אינה חוצצת, אבל פירשה מיעוטה חוצצת - כיון שעומדת לפרוש, וכבר התחילה בפרישה, מה שאין כן בפירשה רובה, שאינה חוצצת לפי שרובה ככולה (מרדכי שבועות ב תשמז) - ופסקו כן להלכה (מרדכי ברכות רג; טוש"ע קצח כא); ויש שפסקו בסתם שצפורן המדולדלת אינה חוצצת (אור זרוע שם; רמב"ם מקואות ב יד), שלדעתם חולקים חכמים על ר' יונתן, וסוברים שלעולם אינה חוצצת, והלכה כחכמים (פירוש שני בבית יוסף קצח, וב"ח שם, בדעת הרמב"ם), או שאין כאן מחלוקת כל עיקר, ו"פירשה רובה אינה חוצצת" שאמר ר' יונתן היינו אף כשפירשה רובה, וכל שכן שאם לא פירשה אלא מיעוטה, שאינה חוצצת (אור זרוע שם; פירוש ראשון בבית יוסף שם בדעת הרמב"ם).

יבלת וקילוף עור

אבר ובשר המדולדלים, יש אומרים שאינם חוצצים (תוספתא כלים ב"ק ג ג), שמקום החתך אינו צריך שיהיה ראוי לביאת מים (דרישה קצח ה); ויש שכתבו שאבר ובשר המדולדלים חוצצים (תוספתא מקואות שם, לגירסת הרא"ש מקואות כו; רמב"ם מקואות ב ב; טוש"ע קצח כב).

יבלת, או תבלול בעין, אינם חוצצים, שהם בטלים לגוף, וכן יותרת אינה חוצצת אף על פי שעומדת להיחתך (תשובת ר"י בסמ"ג עשין רמח בסופו, וראה רמ"א קצח כב).

קליפות - קילוף - עור התלויות בגוף, כתבו אחרונים שאינן חוצצות (חכמת אדם קיט טז).

שן מתנדנדת, כתבו אחרונים שאינה חוצצת (אבני נזר יו"ד רס, ועי"ש הטעמים).

בבית הסתרים

הדין

אף בבית-הסתרים (ראה ערכו) לא יהא דבר חוצץ, שאף על פי שאין צריך שיבואו בו המים בשעת טבילה (ראה ערך בית הסתרים וערך טבילה), צריך שיהיה ראוי לביאת מים (קדושין כה א ונדה סו ב; רמב"ם מקואות א י; טושו"ע קצח כה, קצט א).

בדיעבד

טבל והיה דבר חוצץ בבית הסתרים, נחלקו ראשונים: יש סוברים שטבילתו פסולה מן התורה (תוספות קדושין כה א ונדה סו ב); ויש חולקים שאינו אלא מדרבנן (רמב"ן קדושין שם, בשם י"מ).

מקומות בית הסתרים

אלו הם בית הסתרים ובית הקמטים: פנים הגוף, כגון תוך האף, ותוך האוזן, ותוך הפה (פירוש המשניות לרמב"ם ורא"ש ומאירי מקואות ח ה), ובין השיניים, והלשון (קדושין כה א), וכן בית השחי (ערוך ערך קמט (א); רש"י נדה סו ב), ובין הירכיים, ותחת הדדים באשה (ערוך שם), ותחת הצואר, ובין הרגלים (רא"ש מקואות שם), ובין הצפורן לאצבע, ומקום גדולים וקטנים (ראב"ן שכו), ומקום הערוה באשה (פירוש המשניות לרמב"ם מקואות ט ב), וכן הקמטים שבכרס האשה ושבשאר הגוף באשה שהיא בעלת בשר (ב"ח קצט בתחילתו). קמטי העפעפיים, היינו למעלה מן העין כשפותחת עיניה ביותר (ראה להלן: הדוקה ורפויה), יש סוברים שהם כבית הסתרים (סמ"ג לאוין קיא).

מקום בלוע

מקום שהוא בלוע^[8] אינו צריך שיהיה ראוי לביאת מים, ואם יש בו דבר חוצץ אינו פוסל את הטבילה (תוספתא מקואות ז ט; מרדכי שבועות תשנ,תשנא; סדרי טהרה קצח סוף ס"ק כג).

אותו מקום באשה

אותו מקום באשה, שנחלקו בו אביי ורבא אם הוא כבלוע לענין טומאה, או שהוא כבית הסתרים (ראה ערך בית הסתרים: בטומאה), אף לענין חציצה הדבר תלוי במחלוקת זו, והלכה כרבא שכבית הסתרים הוא, ואם יש בו חציצה - טבילתה פסולה (נודע ביהודה קמא יו"ד סד, תנינא יו"ד קלה; סדרי טהרה שם), ודוקא בבית החיצון, אבל למעלה ממנו - למעלה ממקום שהשמש דש (נוב"י שם ושם) - בלוע הוא, ואין חציצה שם פוסלת (נוב"י שם ושם)^[9].

מי רגלים בשלפוחית

קודם טבילה צריכה אשה להטיל מי רגליה, אם צורך לה לכך (ראב"ן שכו; רמ"א קצח מג), ואם טבלה, לא עלתה לה טבילה (ראב"ן שם, ראה גר"א קצח נ, ושו"ת רבי עקיבא איגר ס). מהאחרונים יש שכתבו שלא אמרו שצריכה להטיל מים אלא לכתחילה, אבל בדיעבד אינו מעכב (ש"ך ס"ק נה; חכמת אדם קכא ב). וכן חייבת - לכתחילה (ש"ך שם; חכמת אדם שם) - לבדוק עצמה בגדולים ובקטנים (רמ"א קצח מג). ויש שכתבו שאין צריכה להקפיד על כך - אף לכתחילה (הג' מהריק"ש (ערך לחם) ליו"ד קצח).

צואת האזניים והחוטם

וכן צריכה, קודם טבילה, להסיר צואת האזנים (הובא בדרכי משה קצט ב. וראה חכמת אדם קכא א שבטעות נשמט מהרמ"א) והחוטם (רמ"א קצח מג), אלא שאם לא עשתה כן וטבלה אין הדבר מעכב (ש"ך ס"ק נה). יש מהאחרונים שכתבו שהצואה הדבוקה בגובה החוטם, או בחלל החוטם מבפנים, אין להחמיר לנקותה, שאין צריך שיהא שם ראוי לביאת מים, לדעתם (שו"ת רמ"ע מפאנו קי, הובא בבינת אדם כלל קיט אות יא (כ)), וכן אינה צריכה לנקות הצואה שבחלל האוזן מבפנים (בינת אדם שם).

בין השיניים

עצם בין שיניה, שחוצצת, יש מהראשונים שכתבו שאין הדברים אמורים אלא כשהיא נראית מבחוץ (אור זרוע שסב, בשם ראבי"ה). ומהאחרונים יש שכתב שאף על פי שאינה נראית מבחוץ - חוצצת, כיון שאין מקום זה חשוב בלוע (אמרי ברוך ליו"ד קצח ש"ך ס"ק כד).

הנותנת מעות בפיה וטבלה, אין בכך משום חציצה (מקואות ח ה; רמב"ם ב יג; טור קצה), לפי שהמעות אינן מהודקות (בעלי הנפש דיני חציצה).

בשר שבין השיניים כתבו ראשונים שחוצץ (בעלי הנפש חציצה, הובא בבית יוסף קצח), וכן דבר אחר חוצצים (טוש"ע קצח כד).

חץ וקוץ

חץ, וכן קוץ, התחוב באדם, בזמן שהוא נראה - חוצץ, ובזמן שאינו נראה - אינו חוצץ (מקואות י ח; רמב"ם ב ח; טוש"ע קצח יא). ויש שכתבו שבזמן שאינו נראה היינו שאינו מרגיש בו ואינו מקפיד עליו (רמב"ן נדה ט טז).

לחה ויבשה

הכלל

הדם והדיו, הדבש והחלב - וכיוצא (ראה להלן) - יבשים חוצצים, לחים אין חוצצים (שבת קכ ב; רמב"ם מקואות ב ב; טוש"ע קצח טו). ונחלקו ראשונים: יש שכתבו הטעם לפי שהמים מחלחלים דרכם (תוספות זבחים עח ב ד"ה דלי שיש, וחולין כו ב ד"ה הכא); ויש סוברים שאין המים מחלחלים דרך דברים לחים, ואף על פי כן אינם חוצצים, לפי שאין הדרך להקפיד על דבר לח (יראים השלם כו), ולפיכך אם היה מקפיד עליהם - חוצצים (יראים השלם שם; רמ"א קצח יד).

דם

דם שנסרך [-שהתחיל להתייבש ונמשך כחוט] בבשר, אפילו לח חוצץ (מנחות כא א; רמב"ם מקואות ב ב; שו"ע קצח טז).

דיו

דיו יבש שחוצץ, הוא כשיש בו ממש, אבל אם הושחרו ידיו בדיו, ואין שם אלא "חזותא" [-מראה] בלבד - אינו חוצץ (מאירי מקואות ט. וראה נודע ביהודה או"ח א שכל כתב של דיו יש בו ממש).

שמן

הסך בשמן והוא מנטף, וירד וטבל, עלתה לו טבילה (ראה עדיות ד ו, וראה ערך טמאת משקין). מן הגאונים יש גורסים בגמרא: אמר ר' יהודה כל השמנים אינם חוצצים, חוץ משמן המור, וכתבו שנהגו בנות ישראל בעצמן שאינן סכות בשמן בשעת טבילה כל עיקר (בעל הלכות גדולות נדה, הובא בש"ך ס"ק יד).

שכבת זרע

שכבת זרע, יבשה חוצצת, לחה אינה חוצצת (בעל הלכות גדולות נדה), והרואה קרי והוא על בשרו וטובל, אם הוא לח אינו צריך לשפשף אותו, ואם נתייבש צריך לשפשפו (יומא פח א).

טיט

טיט היון, וטיט היוצרים, וגץ יוני^[10] - חוצצים, ור' יוסי מטהר בשל יוצרים (מקואות ט ב). הלכה כחכמים (רמב"ם ב א; טוש"ע קצח יד).

ונחלקו ראשונים: יש שכתבו ששלשה מיני טיט הללו חוצצים אף כשהם לחים, ושאר כל הטיט, יבש חוצץ, לח אינו חוצץ (רמב"ם שם; סמ"ג עשין רמח).

ויש חולקים וסוברים ששלשה מיני טיט הללו חוצצים אם הם נדבקים בבשרו והם יבשים - היינו שנדבקו כשהיו לחים ויבשו שם (ראה בית יוסף קצח, וסדרי טהרה סק"ל), ושאר מיני טיט אפילו יבשים אינם חוצצים (טור קצח).

כתבו אחרונים שכיון שאין אנו בקיאים במיני טיט, כל טיט חוצץ (ב"ח שם; חכמת אדם קיט ט), ואפילו בדיעבד (בינת אדם קיט כד). ויש שכתבו שכל טיט שאינו מאותם מיני טיט שאמרו חכמים שחוצצים, אינו חוצץ (ראה לעיל), ונהגו הנשים לטבול במקוה שיש בה טיט, לפי שסתם טיט אינו טיט היון, ואינו חוצץ (ש"ך ס"ק מז).

אבק

לא יטבול אדם כשאבק על רגליו (מקואות ט ב; רמב"ם ב י; שו"ע קצח מה), שמא ישרה האבק במים וייעשה טיט, וחוצץ (בית יוסף קצח בסופו); ואם טבל, נחלקו ראשונים אם טמא או טהור (ראה ר"ש מקואות י ד, ורמב"ם שם, ושו"ע שם שהביא ב' דעות, והגר"א שם נב).

ליפלוף כחול וגלד

ליפלוף יבש שבעין, וכחול שעל גבי העין, ו"רבדי דכוסילתא" [- מקום הקזת דם] - שיש אמוראים סוברים שחוצצים (ראה נדה סז א):

• יש גורסים בגמרא שאין הלכה כן, ואינם חוצצים (רמב"ן ורשב"א נדה סז א).

• יש גורסים שאין הלכה כן אלא בטבילה לענין טהרות, אבל בטבילת נידה לבעלה, אינם חוצצים (תוספות נדה סז א ד"ה פתחה; רי"ף הלכות נדה בסופו), שכל אלו אינם חוצצים אלא מדרבנן, ולא גזרו אלא לענין טהרות, אבל לא לענין ביאה (רמב"ם ב כב).

• יש שכתבו שכל החומרות הללו החמירו האמוראים יותר ממה ששנינו במשנה, ואין הלכה כן אלא לטהרות (תוספות שם בשם ר"ת).

• יש שכתבו שלכתחילה יש להחמיר בחציצות הללו אף בטבילת נידה לבעלה (סמ"ק רצג; ש"ך ס"ק יג), שלכתחילה דין טבילה לבעלה כדין טבילה לטהרות (ש"ך שם).

• ויש מן הראשונים שאינם גורסים כן, וסוברים שהליפלוף והכחול ו"רבדי דכוסילתא" חוצצים אף הם בטבילת נידה לבעלה (ראבי"ה חולין אלף וקט; שו"ע קצח ח,ט, וראה ש"ך ס"ק מט והגר"א ס"ק מד).

ליפלוף שבעין

ליפלוף שבעין - הליחה שמתהווה בעין חולה (פירוש המשניות לרמב"ם מקואות ט ד) - אינו חוצץ (מקואות שם; רמב"ם ב יד; טוש"ע קצח ז), ושחוץ לעין - הליחה המתקבצת בעפעפיים ובקצות העין (פירוש המשניות שם) - חוצץ (מקואות שם ב; רמב"ם שם; טוש"ע שם).

אמר מר עוקבא: ליפלוף שבעין, לח אינו חוצץ, יבש חוצץ, אימתי נקרא יבש, משעה שמתחיל להיות ירוק (נדה סז א; רמב"ם שם; טוש"ע שם). ונחלקו ראשונים:

• יש מפרשים שדברי מר עוקבא בליפלוף שבתוך העין, שאם היה יבש חוצץ (תוספות שם ד"ה לפלוף; סמ"ג לאוין קיא; שו"ע קצח ז), אבל ליפלוף שמחוץ לעין חוצץ אפילו בהיותו לח (תוספות ד"ה לפלוף; שו"ע שם).

• יש ראשונים סוברים שהדבר תלוי בליפלוף עצמו אם הוא לח או יבש, ולא במקום הליפלוף, אם הוא בעין או מחוצה לה (סמ"ג שם בפירוש ראשון; מרדכי שבועות תשמח).

• יש סוברים שדברי מר עוקבא בליפלוף שמחוץ לעין, שחוצץ אם הוא יבש משעה שהתחיל להוריק, אבל שבתוך העין אפילו יבש אינו חוצץ (ראה רא"ש הלכות מקואות כה, וטור שם).

• יש מהראשונים שכתבו שלאחר שלשה ימים אף ליפלוף שבתוך העין חוצץ, ושמחוץ לעין שחוצץ, הרי זה אף בתוך שלשה ימים (טור שם בשם הרמב"ם)^[11].

כחול שבעין

כחול שבעין, אמר שמואל: שבתוך העין אינו חוצץ, ושעל גבי העין חוצץ (נדה סז א; רמב"ם מקואות ב כא; טוש"ע קצח ח).

היו עיניה פורחות, אפילו כחול שעל גבי העין אינו חוצץ (נדה סז א; רמב"ם מקואות ב כא; טוש"ע קצח ח). "עיניה פורחות", יש מפרשים שהיתה פותחת ועוצמת עיניה תדיר (פירוש א ברש"י נדה שם, ובטור שם; שו"ע שם); ויש מפרשים "עיניה פורחות" שהיו עיניה פתוחות (ראה רמב"ם שם, ובית יוסף וב"ח שם בדעתו) בשעת טבילה (ב"ח שם, וט"ז ס"ק יב, בדעת הרמב"ם); ויש מפרשים "פורחות" - דומעות (פירוש ב ברש"י ובטור שם).

הכוחלת לרפואה, כתבו גאונים שהכחול חוצץ, ואם כוחלת לנוי אינו חוצץ (בה"ג הלכות נדה, הובא בש"ך ס"ק יד, וראה בינת אדם קיט כא).

גלד

גלד שחוץ למכה - ריר היוצא מן המכה שהתייבש ונעשה גלד (ר"ש ורא"ש מקואות ט ב; סמ"ג עשין רמח), ויש מפרשים שהוא העור הדק העולה על המכה (ערוך ע' גלד) - חוצץ (מקואות שם לגירסה שלפנינו; רמב"ם ב א), ושעל המכה אינו חוצץ (מקואות ט ד, לגירסה שלפנינו; רמב"ם שם יד), אבל אם נתפשט חוץ מכנגד פי המכה - חוצץ (ב"י וב"ח שם), וכתבו אחרונים שכיון שאין אנו בקיאים להבחין בין נתפשט מחוץ לכנגד פי המכה ללא נתפשט, יש להחמיר בכל גלד (ב"ח שם)^[12].

נהגו הנשים להסיר כל גלד - וכל גרב (סמ"ק רצג), וכל שחין (בית יוסף קצח בשם ר"י) - קודם הטבילה, או להמתין בטבילתה עד שתתרפא, ותוכל להסיר אותם בקלות, משום חומרא (ספר התרומה קג), אף על פי שמן הדין אינה צריכה להסיר (סמ"ק שם). ולכן אשה שיש לה חטטים בראשה מותרת לטבול (סמ"ק רצג) אם הם במיעוט הראש, שכיון שאינו אלא מנהג אין להחמיר כשאי אפשר (סדרי טהרה קצח ס"ק כג). ויש שכתבו שאשה בעלת חטטים צריכה לחוף במים עד שיתרככו (רא"ש הל' מקואות כו; טוש"ע קצח ט), ותחוף הרבה שיתרככו היטב, ודי בכך אפילו הם ברוב הגוף או השיער (סדרי טהרה שם).

הדוקה ורפויה

דבר חוצץ המהודק לגוף, אף על פי שאינו דבוק בו, הרי זה חוצץ, ואם היה רפוי, שהמים נכנסים בינו לבין הגוף, אינו חוצץ (ראה להלן).

ויש שכתבו בדעת ראשונים שאף ברפוי אם הוא מקפיד עליו להסירו - חוצץ, שרובו ומקפיד עליו, חוצץ מהלכה למשה מסיני, ולאו דוקא חוצץ, שכיון שהוא רפוי ונכנסים המים תחתיו אין כאן חציצה, אלא שכל שמקפיד עליו אסור לטבול בו (רש"י שבת נז א ד"ה הא בשם רבותיו, ותמה עליהם, וראה טור ורמ"א קצח ד, וראה מחלוקת בית יוסף וב"ח שם, האם הדבר תלוי בשני לשונות בגמ').

כל הדברים החוצצים, שאם היו רפויים אינם חוצצים (ראה להלן), יש שכתבו שלכתחילה לא תטבול בהם (ראה רמ"א בשו"ע קצח א). ויש שכתבו שנהגו הנשים להסיר את טבעותיהן בשעת טבילה אף על פי שהן רפויות, לפי שאינן בקיאות לידע אימתי נקראות רפויות (ים של שלמה חולין ח כא. וראה להלן: בנטילת ידים).

וכתבו אחרונים שלא החמירו הפוסקים אלא לכתחילה, אבל אם כבר טבלה, עלתה לה טבילה (מגן אברהם קסא סק"י); ויש מהאחרונים שכתבו שאף בדיעבד לא עלתה לה טבילה בחציצה רפויה, גזירה משום מהודקת, או משום שאין אנו בקיאים לידע מה נקרא רפוי (בית הלל ליו"ד סי' קצח כג), אלא שאם שימשה כבר עם בעלה, אינה צריכה לחזור ולטבול (בית הלל שם. וראה פת"ש שם שבחמודי דניאל מחמיר אף בזה, אלא אם כן היה רפוי הרבה).

ויש מהאחרונים חולקים וסוברים שאף לכתחילה טובלת בחציצה רפויה, ולא גזרו אלא בדברים שטורח לה להסירם לגמרי, כגון חוטי קמיע שבצוארה ומצנפת שבראשה, וגזרו שמא לא תסירם אפילו כשהם מהודקים, ואף באלו דוקא לכתחילה החמירו, אבל אם טבלה, עלתה לה טבילה (ב"ח יו"ד קצח ד"ה לא תאחז).

קשר בשערותיה

היתה שערה אחת קשורה בעצמה ^- חוצצת (סוכה ו א; רמב"ם מקואות ב טו; טוש"ע יו"ד קצח ה), לפי שהקשר מהודק היטב, ואין המים נכנסים בו (רש"י שם). היו שלשה - קשורות כאחת, קשר אחד (רמב"ם שם; טוש"ע שם) - אינן חוצצות (סוכה שם; רמב"ם שם; טוש"ע שם), שמתוך שהשערות קשות אינן מהודקות היטב, והמים נכנסים בתוך הקשר (רש"י סוכה ו א ד"ה שלש). היו שתים קשורות, נחלקו אמוראים יש אומרים שהדבר ספק (עירובין ד ב, וסוכה שם); ויש אומרים שאינן חוצצות (נדה סז א). להלכה יש פוסקים ששתים אינן חוצצות (רמב"ם שם; טוש"ע שם); ויש פוסקים שהדבר ספק אם חוצצות או לא (יראים השלם כו בסופו), ואפילו בדיעבד צריכה לחזור ולטבול (ב"ח שם בד' הרשב"א).

אף אם היתה שערה אחת קשורה בחברתה - כגון שקשר ראש שערה זו בראש השערה האחרת, שני קשרים זה על גבי זה (ב"ח שם) - לא עלתה לה טבילה, כדין שערה אחת קשורה שחוצצת (האשכול סא).

שערה אחת קשורה שחוצצת (ראה לעיל), כתבו ראשונים שהדברים אמורים כשמקפידה עליה (רמב"ם ב טו; שו"ע קצח ה), או שהיו שערות רבות קשורות, אחת אחת, עד שדרכה להקפיד עליהן (רבנו ירוחם כו ה; בית יוסף שם), אבל אם אינה מקפידה עליהן, אינן חוצצות, אלא אם כן היו רוב השערות קשורות, כל שערה בפני עצמה, או שנצטרפה החציצה שבשיער לדברים חוצצים אחרים שעל הגוף, עד שבין הכל ישנה חציצה ברוב הגוף (רמב"ם שם)^[13].

היו שערותיה קלועות, כתבו ראשונים שאינה צריכה לסתור קליעותיה, לפי ששיער על גבי שיער אינו חוצץ (אור זרוע שבת עח ב); ויש שכתבו שצריכה להתיר קליעותיה לגמרי (פרי מגדים או"ח שג משבצות זהב סק"א, וראה סדרי טהרה סק"ט).

חוטים רצועות ושרשראות

חוטי פשתן והרצועות שבראשי הבנות, הרי הם חוצצים. חוטי צמר נחלקו בהם תנאים: (מקואות שם). הלכה שחוצצים (מקואות ט א; רמב"ם ב ה; טוש"ע קצח ב). ואינה טובלת בהם עד שתתירם מעט ויהיו רפויים, ויכנסו המים בינם לבין השיער (שבת נז א ורש"י; טוש"ע שם). וכן כשהם בשאר מקומות שבגופה, לא תטבול בהם עד שתרפם (טוש"ע שם).

חוטי שיער - שבראשי הבנות, שקולעות בהן שערותיהן (ראה רש"י שבת סד ב ד"ה בחוטי) - אינם חוצצים (מקואות ט א, וראה שבת נז ב; רמב"ם ב ה; טוש"ע קצח ד), מפני שהמים באים בהם (מקואות שם; רמב"ם שם).

קשרה חוטי שיער על גבי בשרה, יש שכתבו שחוצצים (רמב"ן ורשב"א שבת נז ב); ויש שכתבו שאף על גבי הבשר אינם חוצצים (בעלי הנפש שער הטבילה. וראה סדרי טהרה ס"ק טו שכן משמע בטור).

חוטי צמר וחוטי פשתן שכרכתם בצוארה - אינם חוצצים, לפי שאין אשה חונקת עצמה ואינה מהדקתם (שבת נז א ורש"י; רמב"ם ב ו; טוש"ע קצח ב, וש"ך ס"ק ג), אבל קטלאות - רצועות שסביב הצואר (רש"י שם ב)^[14] - מהודקים חוצצים, רפויים אינם חוצצים (תוספתא מקואות ו ח; רמב"ם ב ד; טוש"ע קצח כג), שהקטלאות אשה חונקת עצמה בהן כדי שתיראה בעלת בשר (שבת נז ב; רמב"ם ב ו; טוש"ע שם ב).

שרשראות של חוטי צמר או פשתן, חלולות ועגולות, אינן חוצצות, שכל שהוא ארוג אינו חוצץ (שבת נז א, ורש"י ד"ה הא; טוש"ע או"ח שג א, וראה טוש"ע יו"ד קצח ג), שאינו מתהדק היטב (רש"י שם), ולא אמרו שחוטי צמר ופשתן חוצצים (ראה לעיל) אלא כשעשויים מעשה גדיל, שהם מהודקים, אבל ארוגים רפויים הם ואינם חוצצים (דעה א' בטור שם בסתם).

היו השרשראות הללו, שאינן חוצצות, מטונפות - בטיט (רש"י שבת נז א ד"ה הא) – חוצצות, מפני שדרכה להקפיד עליהן שלא יהיו עליה בשעת טבילה, מפני שהמים ממחים את הטיט, ומתלכלכת בו בעלייתה מן המים (רש"י שבת שם. ראה בית יוסף קצח בפירוש א, וב"ח שם בביאור דבריו, ושיש חולקים), ופסקו להלכה שאם היו מטונפות או מוזהבות - שמקפדת שלא תטנף אותן (רמ"א בשו"ע קצח ד) - חוצצות (טור ורמ"א בשו"ע קצח ד).

נזמים וטבעות

השירים - אצעדות (רש"י קדושין מח א) - והנזמים והטבעות, בזמן שמהודקים בבשר - חוצצים, רפויים - אינם חוצצים (תוספתא מקואות ו ח; רמב"ם ב ד; טוש"ע קצח כג), וסתם טבעת חוצצת, עד שנדע שרפויה היא (ראבי"ה חולין אלף קט), ואף על פי שאין אשה מקפדת על טבעת - חוצצת, לפי שדרכה להסירה בשעת לישה או אפייה ובישול (בעלי הנפש הל' טבילה, הובא בראשונים לעיל: ההקפדה), כדי שלא תיטנף (רמ"א או"ח קסא ג), לפיכך אשה שאין דרכה ללוש ולבשל בעצמה, הטבעת שבאצבעה אינה חוצצת, שהרי אינה מקפדת עליה (גנת ורדים גן המלך קכא, הובא בסדרי טהרה ס"ק מד. וראה להלן: בנטילת ידים, כעין זה בטבעת של איש); ויש שכתבו שאף אשה שאין דרכה לבשל בעצמה צריכה להסיר טבעת מהודקת מאצבעה קודם טבילה, ואם טבלה צריכה לחזור ולטבול, כיון שרוב נשים דרכן להקפיד בכך, ולא חילקו חכמים בדבר (סדרי טהרה שם).

וכן נזמים שאמרו שחוצצים אם הם מהודקים (ראה לעיל), היינו נזמי האף, אבל נזמי האוזן אינם חוצצים, שהם מיעוט שאינו מקפיד, כיון שאין דרכה להסירם לעולם, אף בשעת שינה או רחיצה (תשב"ץ ג רפ, הובא ברבי עקיבא איגר יו"ד קצח כג), ואין להחמיר בהם (תשב"ץ שם).

טבעת רפויה שאינה חוצצת - מעיקר הדין (ראה לעיל) - כתבו גאונים שהדברים אמורים כשהיא מתעגלת - מסתובבת - על אצבעה בנקל (מאירי מקואות ט בתחילתו, בשם גאונים). ויש שכתבו שצריך שתהיה הטבעת רפויה כל כך, שאם תנענע אצבעותיה בחוזק, כאילו זורקת דבר מה, תישמט הטבעת מאצבעה ותפול (שו"ת מהר"י ברונא קח). ואחרונים כתבו שכל שאינו מהודק יותר מחוטי צמר הכרוכים בצואר, רפוי הוא ואינו חוצץ (סדרי טהרה קצח סק"י).

אגד שעל המכה

האגד שעל המכה, והקשקשים שעל גבי השבר - לוחות שמניחים הרופאים על השבר מכאן ומכאן, כדי שלא ינוד העצם אנה ואנה (רש"י שבת נג א) - מהודקים חוצצים, רפויים אינם חוצצים (תוספתא מקואות ו ח; רמב"ם ב ד; טוש"ע קצח כג); ויש שכתבו בדעת ראשונים שחולקים וסוברים שאף רפויים חוצצים, לפי שאין המים נכנסים בהם יפה (ב"ח קצח, הובא בש"ך ס"ק כח); ויש שכתבו להיפך שאף מהודקים אינם חוצצים (שו"ת רבי עקיבא איגר ס).

כנים ופרעושים

כנים הדבוקות בבשר בחוזק, במקום שיער, ונושכות בעור, צריך להסירן על ידי חמין ולגרדן בצפורן - ואם לא הסירתן, חוצצות אפילו בדיעבד (ש"ך ס"ק נח) - ואם אינה יכולה להסירן, אינן חוצצות (רוקח שעו בסופו; שו"ע קצח מז), מפני שאינה מקפדת עליהן (רוקח שם). וכן כנים קטנות מתות הדבוקות בשיער - חוצצות (פתחי תשובה ס"ק כה, בשם חמודי דניאל).

כתבו ראשונים ששאר כנים ופרעושים שבגוף אינם חוצצים, לפי שאינם נדבקים, והמים נכנסים ביניהם לבין הגוף (הגהות שערי דורה יב, הובא בדרכי משה קצט בסופו, וראה סדרי טהרה קצח ס"ק פח).

לבוש בגדים

הטמא שטבל כשהוא לבוש בבגדיו, עלתה לו טבילה, ואם היתה נידה, מותרת לבעלה (ביצה יח א; רמב"ם א ז; טוש"ע קצח מו), מפני שהמים באים בהם, ואינם חוצצים (רמב"ם שם), והדברים אמורים בבגדים רחבים, אבל לא בבגדים מהודקים לגוף (ראב"ן שכז; חינוך קעה; ש"ך קצח ס"ק נו).

וכתבו ראשונים שצריך לטבול - לכתחילה - כשהוא ערום, אלא שאם טבל בבגדיו עלתה לו טבילה (רמב"ם שם; רא"ש בקיצור הלכות נדה) בדיעבד (חינוך שם; ראב"ן שם), כגון נידה שנפלה למים עם בגדיה, ובשעת הדחק, כגון שהיו בני אדם עומדים שם, טובלת לכתחילה בבגדיה (ראב"ן שם); ויש ראשונים שכתבו שנידה יכולה לטבול בבגדיה (רא"ש הלכות מקואות כח) אף לכתחילה (מעדני יו"ט על הרא"ש שם בדעתו).

אחז באדם או כלי והטבילו

אחז באדם או בכלים והטבילם, הרי הם בטומאתם (מקואות ח ה; רמב"ם ב יא; טוש"ע קכ ב, קצח כח), לפי שלא באו המים במקום אחיזתו (ר"ש מקואות שם; טוש"ע קצח כח), וידו חוצצת (טוש"ע קכ ב).

הדיח את ידו במים - תחילה (טוש"ע קצח שם) - עלתה להם טבילה, שהמשקה שעל ידו מתחבר למי המקוה (ר"ש ורא"ש מקואות שם; תורת הבית הארוך בית ז בסופו; טוש"ע שם); ר' שמעון אומר: ירפה - אחיזתו - כדי שיבואו בהם המים (מקואות שם). ונחלקו ראשונים: יש מפרשים שחכמים מחמירים יותר מר' שמעון, וסוברים שאם לא הדיח ידיו במים, אפילו אם הרפה לא עלתה להם טבילה, גזירה שמא לא ירפה (פרוש המשניות לרמב"ם ורא"ש מקואות שם; הרא"ה בבדק הבית שם), וכן הלכה לדעתם (רמב"ם ב יא; רמב"ן הלכות נדה ט טו), ולדעת ר' שמעון אם הדיח ידו, או שהרפה אותה, עלתה להם טבילה (בדק הבית שם); ויש מפרשים שאם הרפה ידו, לדברי הכל עלתה להם טבילה, ור' שמעון בא להחמיר, שאפילו הדיח ידו, לא עלתה להם טבילה עד שירפה את ידו, והלכה כחכמים (תורת הבית שם), שאם הרפה ידו - ולא הדיחה - עלתה להם טבילה - בדיעבד (סדרי טהרה ס"ק נו), וכן אם לא הרפה, אלא שהדיח ידו תחילה - טהורים (תורת הבית שם; טוש"ע קכ ב, קצח כח)^[15].

עמידת הגוף במים

אשה הטובלת, אמר ריש לקיש: לא תטבול אלא דרך גדילתה (נדה סז א; רמב"ם א י; טוש"ע קצח לה), היינו כדרך הליכתה ושימושה תדיר (רש"י שם), ואם שינתה מדרך גדילתה, כגון ששחתה או זקפה ביותר, לא עלתה לה טבילה, לפי שאין המים יכולים לבוא במקומות הסמוכים לבית הסתרים (בעלי הנפש סוף דיני חציצה)^[16].

יש שכתבו שלא נאמרו הדברים אלא בטובלת למגע טהרות, אבל לא בנידה הטובלת לבעלה (ערוך ע' עצר; תשב"ץ א יז), שאף אם שינתה מדרך גדילתה עלתה לה טבילה (ראה שו"ע קצח לה, וראה ש"ך ס"ק מט, והגר"א שם); ורבים מהראשונים חולקים וסוברים שהדברים אמורים אף בטובלת לבעלה (תוספות נדה סז א ד"ה פתחה, בשם ר"ת), ואם טבלה לא עלתה לה טבילה אף לבעלה (דעה ב' בשו"ע שם).

פתחה או עצמה עיניה ביותר

פתחה עיניה ביותר, או עצמתן ביותר, אמר ר' יוחנן שלא עלתה לה טבילה (נדה סז א), שבפתחה ביותר יש חציצה למעלה, ובעצמה ביותר יש חציצה למטה (רש"י שם). ונחלקו ראשונים להלכה:

• יש סוברים שאין הלכה כר' יוחנן, ועלתה לה טבילה, לפי שפתיחת העיניים אינה מעכבת כלום, אלא עושה קמטים במקום שדרכה בכך (רמב"ן נדה סז א ד"ה וקשיא).

• יש סוברים שהלכה כר' יוחנן בטבילה לענין מגע טהרות, אבל לא בטובלת לבעלה, ואם פתחה עיניה ביותר או עצמתן, עלתה לה טבילה (תוספות נדה שם, בשם ר"ת, ויראים כו בסופו; רמב"ם ב כב; טור שם, בשם ויש מתירים) - בדיעבד, אבל לכתחילה לא תפתח ביותר ולא תעצום ביותר אף כשטובלת לבעלה (יראים שם).

• ויש חולקים וסוברים שהלכה כר' יוחנן אף בטובלת לבעלה, ולא עלתה לה טבילה (רש"י בתשובה, הובאה בתוספות שם; שו"ע שם לט).

קפצה ידה וקמצה שפתותיה

קפצה ידה - הרבה (ר"י מלוניל שבועות פרק ב; תורת הבית הקצר ז בסופו) - כאילו לא טבלה (מקואות ח ה; רמב"ם ב יג; טוש"ע קצח כז).

קרצה - ויש גורסים: קמצה (תוספות נדה סז א ד"ה פתחה) - שפתותיה, כאילו לא טבלה (מקואות ח ה; רמב"ם ב יג; טוש"ע קצח כז,לח). "קרצה" שאמרו, יש מפרשים שהדביקה שפתותיה ולא נכנסו המים בפיה, שאף על פי שהפה בית הסתרים הוא, ואין צריך שיבואו בו המים (ראה ערך טבילה), צריך שיהא ראוי לביאת מים (ראה לעיל: בבית הסתרים. תוספות נדה שם); ויש חולקים וסוברים שאינה צריכה לפתוח פיה בשעת טבילה (בעלי הנפש דיני חציצה בתחילתו), שכל שסותמת פיה כדרכה, כיון שאינה מהדקת שפתותיה בחוזק, ראוי הפה שיכנסו בו המים (ר"י מלוניל שם), וקרצה שפתותיה שאמרו הוא שדחקתן, בענין שחיתוך השפתים הנראה מתכסה בקריצתה (בעלי הנפש שם), ולא באו בהן המים (טוש"ע שם כז).

נתנה שערה בפיה

נתנה שערה בפיה, כאילו לא טבלה (מקואות ח ה; רמב"ם ב יג; טוש"ע קצח כז), שאין המים מגיעים לשיער שבפיה (ר"ש ורא"ש מקואות שם); ויש שכתבו שנתנה שערה בתוך פיה, לא עלתה לה טבילה, שהשיער בתוך הפה מעכב, מפני שדבק בבשר עד שאין הבשר ראוי לביאת מים (מאירי נדה סו ב עמ' 293. וראה ב"ח קצח ד"ה נתנה מעות בפיה).

בכלים

הכלל

אף בטבילת כלים להעלותם מטומאתם אין חציצה פוסלת דבר תורה אלא כשהדבר החוצץ ברוב הכלי והוא מקפיד עליו, אבל במיעוטו ומקפיד עליו, או ברובו ואינו מקפיד, טבילתו פסולה משום גזירה, ואם הוא במיעוט ואינו מקפיד, עלתה לו טבילה (ראה לעיל: רובו ומקפיד).

וכן בטבילת כלים הנקחים מן הגוים (ראה ערך טבילת כלים), אין חציצה פוסלת אלא ברובו או במקפיד (טוש"ע רב ב), ולכתחילה יזהר אף במיעוט ואינו מקפיד (איסור והיתר נח צג).

בית הסתרים בכלים

בית הסתרים שבכלים, שאין צריך שיבואו שם המים (ראה ערך טבילה), יש שכתבו שאף על פי כן צריך שיהא ראוי לביאת מים, כדרך שאמרו בבית הסתרים שבאדם (ראה לעיל: בבית הסתרים. ר"ש סוף מקואות, וראה חזון איש מקואות קמא י סק"א בסופו); יש סוברים שבכלים אין חוששים לחציצה שבבית הסתרים (ר"ש ורא"ש ורע"ב מקואות י ה; רא"ש מקואות ל; לבוש רב בסופו); ויש שכתבו שבית הסתרים אין צריך שיהא ראוי לביאת מים (חסדי דוד מקואות ז ה; חזו"א מקואות שם).

כלי בתוך כלי

המטביל כלי זכוכית בתוך כלי אחר (ראה ערך טבילה. ושם אם צריך שיהא בפי החיצון כשפופרת הנוד), יזהר שלא יושיב את הכלי הפנימי על שוליו - על תחתיתו - שלא תהא בו חציצה מחמת כובד הכלי - ולא תעלה טבילה לא לזה ולא לזה (ראה תוספות חגיגה כב א ד"ה מאי איכא) - אלא יטנו על צידו, ויגלגלנו הנה והנה בעוד הכלים שקועים במי המקוה (מרדכי עבודה זרה תתס).

בגד צבוע

בגד צבוע מטבילים אותו, ואין הצבע חוצץ, שכן מצינו טבילה לפרוכת שבמקדש שנטמאה (ראה שקלים ח ב, וחולין צ ב), אף על פי שיש בה תכלת וארגמן ותולעת שני (ראה ערך פרכת), שאין הצבע כדבר הנוסף אלא כעיקרו של הבגד (ראה תורת הבית הקצר ז ז, הובא בבית יוסף קצח).

דברים החוצצים בכלים

ואלו חוצצים בכלים: הזפת והמור - ויש גורסים: החימר (רמב"ם מקואות ג א: וכיוצא בהם) - בכלי זכוכית (מקואות ט ה; טוש"ע יו"ד רב א. וראה ערך טומאת כלים, באיזה אופן יש לכלי זכוכית טהרה במקוה). ונחלקו ראשונים: יש שכתבו שבכלי זכוכית דוקא הזפת והמור חוצצים, שהם מתדבקים היטב ומקפיד עליהם (רש"י וחידושי הר"ן שבת טו ב), אבל דברים אחרים - כגון טיט וכיוצא (רש"י שם) - אינם חוצצים, לפי שאינם נדבקים בכלי זכוכית שהם חלקים (רש"י והר"ן שם; טור שם), ואינו מקפיד עליהם (רש"י והר"ן שם), ובשאר כל הכלים כל דבר נדבק וחוצץ (טור שם); ויש חולקים וסוברים שבשאר כלים אין זפת ומור חוצצים, לפי שהדרך לזפתם (סמ"ג עשין רמח בסופו, הובא בבית יוסף שם), ובכלי זכוכית אף זפת ומור חוצצים, וכל שכן שאר דברים שחוצצים בהם (סמ"ג שם. וראה ב"ח רב שכן נוהגים, הובא בש"ך ס"ק א).

בנטילת ידים

הכלל

כל דבר שחוצץ בטבילה בגוף, חוצץ בנטילת-ידים (ראה ערכו) לחולין (חולין קו ב; רמב"ם ברכות ו ד, ומקואות יא ב; טוש"ע או"ח קסא).

יש מהראשונים מפרשים שלנטילת ידים לשם אכילת חולין אינם חוצצים, אלא בנטילת ידים לצורך אכילת חולין שנעשו על טהרת תרומה או על טהרת קודש (ראה ערך חלין), ולפיכך מקילים הם בזמן הזה בחציצה בנטילת ידים (ספר התרומה עט; רמ"א קסא א, בשם י"א). אבל רבים מהראשונים סוברים שאף בנטילת ידים לאכילת חולין פוסלת חציצה (תוספות ורשב"א וריטב"א חולין שם; ספר התרומה שם; רמב"ם שם ושם; רא"ש חולין ח טו; טוש"ע ורמ"א קסא א. וראה הגר"א שם שכן כתבו כל הפוסקים)^[17].

מים אחרונים

במים אחרונים - או במים אמצעיים (ראב"ד בתמים דעים סי' סז, הובא בכלבו סי' כג; מאירי קונ' בית יד סוף שער יד) - כתבו ראשונים שאין חציצה פוסלת בנטילתם (ראב"ד שם סי' סו; מאירי שם), בדיעבד (מ"ב סי' קעג ס"ק ו), אף לסוברים שדינם כנטילת ידים לברך עליהם (ראה ערך מים אחרונים, מחלוקת בדבר. ראב"ד שם ושם).

בקידוש ידים ורגלים

כל דבר שחוצץ בטבילה הרי זה חוצץ בקדוש-ידים-ורגלים (ראה ערכו) במקדש (חולין קו ב; רמב"ם ביאת מקדש ה טז).

כתבו ראשונים שלמדים פסול חציצה בקידוש ידים ורגלים מהאמור: וְרָחֲצוּ וגו' (שמות ל יט), ורחיצה בלא שתהיה חציצה במשמע (רלב"ג שמות שם, וראה רמב"ן ויקרא טו יא. וראה מנחת חנוך קו).

שלא בטבילה

אף בדינים אחרים - נוסף על טבילה ונטילת ידים - מצינו שהצריכה התורה שלא תהא חציצה בין שני דברים, כגון בקבלת הדם, שנאמר בה: וְלָקַח הַכֹּהֵן (ויקרא ד ה), ודרשו שתהא לקיחה בעצמו של כהן (ראה להלן: במקדש), וכן בבגדי כהונה, שנאמר בהם: עַל בְּשָׂרוֹ (ויקרא ו ג, טז ד), צריך שלא יהא דבר חוצץ בינם לבין בשרו (ראה להלן, שם), וכן בלידת בכור, צריך שלא יהא דבר חוצץ בין הבכור לבין הרחם (ראה להלן: בשאר דינים), וכן בנטילת לולב צריך שלא יהא דבר חוצץ בין ידו ללולב (ראה להלן, שם), ועוד.

לשם נוי

דבר חוצץ שבא לשם נוי, כגון שאגד הלולב לנוי ואוחז האגד בידו, נחלקו אמוראים: לדעת רבה חוצץ, ורבא אמר כל לנאותו אינו חוצץ (סוכה לז א). הלכה כרבא (רמב"ם לולב ז יא: טור ושו"ע או"ח תרנא א). בטעם הדבר כתבו ראשונים שכיון שאגד את הלולב משום זה-אלי-ואנוהו (ראה ערכו), ולצורך מצוה הוא, אינו חוצץ (רבינו יהונתן סוכה שם). ויש שכתבו שכל דבר העשוי לנוי ורוצה הוא שיהא על חפץ אחר, מתבטל לגבי החפץ האחר, ונעשה כגופו (שו"ת פני אריה ו).

מין במינו

היה הדבר החוצץ מין במינו של החפץ שהוא עליו, נחלקו אמוראים (סוכה לז א). בחציצות שבקדשים (ראה להלן: במקדש) נסתפק רמי בר חמא אם מין במינו חוצץ או לא (יומא נח א).

הלכה שמין במינו אינו חוצץ (רמב"ם לולב ז יב ושופר א ה; טוש"ע או"ח תקפו טו, תרנא א).

לא אמרו מין במינו אינו חוצץ אלא כשהדבר החוצץ מתבטל, אבל כשאינו מתבטל - חוצץ, ולכן כהן שעומד על גבי רגל חברו בשעת עבודתו, רגל חברו חוצצת בין רגלי העובד לבין הרצפה (ראה להלן: במקדש), אף על פי שהיא ממין רגל הכהן, לפי שאינו יכול לבטלה (יומא נח א).

במקדש

חציצה במקדש מצינו בכמה אופנים:

• לא יהא דבר חוצץ בין יד הכהן לבין הכלי שהוא עובד בו (עירובין קג ב, וזבחים יט א; רמב"ם כלי המקדש י ט, וביאת מקדש ה יז, ושם ט טו).

• בסמיכה (ראה ערכו), לא יהא דבר חוצץ בינו לבין הקרבן (יומא לו א, ומנחות צג ב; רמב"ם מעשה הקרבנות ג יג).

• בתנופה (ראה ערכו), לא יהא דבר חוצץ בין יד הבעלים לבין הקרבן (מנחות צד א ורש"י), וכן הכהן, שמניח ידו תחת יד הבעלים ומניף (ראה ערך תנופה), לא ישים מפה על ידו (ירושלמי קדושין א ז בסופו).

• לא יהא דבר חוצץ בין הכהן לבין רצפת העזרה שהוא עומד עליה בשעת עבודתו. לפיכך כל הזבחים שקיבל הכהן דמם כשהוא עומד על גבי כלים, על גבי בהמה, על גבי רגל חברו - פסולים (משנה זבחים טו ב, וגמ' שם כד א; רמב"ם באמ"ק ה יז וסוף פרק ט), וכן בכל העבודות שבמקדש (רמב"ם שם).

• בגדי כהונה, לא יהא דבר חוצץ בינם לבין בשרו (זבחים יט א, וערכין ג ב; רמב"ם כלי המקדש י ו).

• היה דבר שאינו ראוי להקטרה חוצץ בין האימורים למערכה, כשמעלה אותם להקטרה, אינה הקטרה (ראה ערכו, רש"י זבחים קי א ד"ה והאיכא).

בשאר דינים

בכמה דינים - מלבד אותם שבמקדש (ראה לעיל: במקדש) - מצינו שדנים על חציצה:

• בלידת בכור, שהיה דבר חוצץ בינו לבין הרחם בשעת יציאת ראשו ורובו, שאינו קדוש בבכורה (ראה חולין ע א, ובכורות ט ב; רמב"ם בכורות ד יז; טור יו"ד שטו, וראה ערך בכור בהמה טהורה וערך פטר חמור)^[18].

• בנטילת לולב, שהיה דבר חוצץ בין היד ללולב (ראה סוכה לז א, ורש"י שם, ותוספות ד"ה דבעינא, ופסחים נז א ד"ה דכריך, ויומא נח א ד"ה מין, וזבחים כד א ד"ה הואיל; רמב"ם לולב ז יא; טוש"ע או"ח תרנא ז, ומגן אברהם שם ס"ק טז, וראה ערך נטילת לולב).

• בתקיעת שופר, שהיה דבר חוצץ בין השופר לקול, כגון שנתן שופר בתוך שופר (ראה ראש השנה כז ב; רמב"ם א ו; טוש"ע תקפו כ. וראה ערך שופר), שיש מפרשים הטעם מפני שהפנימי חוצץ (ריטב"א ראש השנה שם). וכשהיה דבר חוצץ בין פיו לשופר כגון שציפהו זהב במקום הנחת הפה, שהוא פסול (ראה ראש השנה כז ב, ורמב"ם שופר א ו, וטוש"ע תקפו טז), שיש מפרשים שהוא משום שהזהב חוצץ בין שפתי התוקע לשופר (טור שם בשם הרמב"ן).

• בשילוח הקן, שהיה דבר חוצץ בין האם לביצים (ראה חולין קמ ב; רמב"ם שחיטה יג יג; טושו"ע יו"ד רצב ט).

• בהנחת תפילין, שהיה דבר חוצץ בין התפילין לבשר (ראה רא"ש תפילין יח,, וטוש"ע או"ח כז ד שחוצץ; וראה שו"ת הרשב"א ג רפב שאינו חוצץ, וראה ריטב"א ור"ן סוכה לז א, שבשל יד חוצץ ובשל ראש אינו חוצץ, וראה משנה ברורה כז סק"י, וראה ערך הנחת תפילין).

• במזוזה, שהיה דבר חוצץ בין המזוזה למזוזת הבית (ראה תשובת הר"י אב"ד ריז, וערוך השלחן רפט בסופו שאינו חוצץ, אולם ראה מעשה רב צח הובא בפתחי תשובה יו"ד רפט ב, וראה ערך מזוזה).

• בקבלת הגט, שלא יהא שום דבר חוצץ בין ידה של האשה לגט, ושתהא האשה מסירה הטבעת מידה (סדר הגט פא, ורמ"א אבן העזר קלט יד).

הערות שוליים