אנציקלופדיה תלמודית:שחור

הגדרת הערך - מראה שחור בעניני הלכה.

מראה השחור מוזכר בכתוב: שחורה אני, וכן: אל תראוני שאני שחרחרת, וכן: שחרות כעורב, וכן: חשך משחור תארם. ומשמש בכמה עניני הלכה, מהם דינים הצריכים דוקא מראה השחור, ומהם דינים שאין לעשות בשחור, או שהשחור פוסל בהם.

כמה מראות שחורות מוזכרים בחז"ל: חושך הלילה; כושי; עורב שחור; דיו; זפת; שעוה שחורה; עשב שחור; ענב שחור; זית שחור; כחול.

מנעלים

בזמן חז"ל יש מן הראשונים שכתבו שהיו נוהגים ללכת במנעלים שחורים. ויש שכתבו שיש מקומות שהיו הולכים במנעלים לבנים.

דינים שהשחור פוסל בהם

אתרוג* השחור ביותר כאדם כושי*, יש סוברים שהוא פסול, לפי שאינו הדר. על אתרוג שהשחרות שלו מועטת, ע"ע אתרוג; הדס* שענביו – פירות שגדלים בו – מרובים מעליו שפסול, הוא בענבים שחורות, או באדומות שכשיתייבשו יהיו שחורות, על טעם הפסול ע"ע הדס; ריאה*, שנמצא בה מראה - כל שהוא - שחור כדיו, הרי זה סימן טריפה*, שמראה דם שחור היא חולי, וסופו של הריאה לירקב ולינקב; כהן* שמראה עורו שחור ככושי, הרי הוא בעל-מום*, על מקור הדבר ע"ע מומי כהן, על דיניו ע"ע בעל מום (כהן). על כהן השחור ששחרותו פחות מכושי, שיש סוברים שחשוב בעל מום, ע"ע מומי כהן; בהמה שמראה עורה ככושי, אם חשובה בעלת מום ופסולה לקרבן, ע"ע מומי קרבן.

דינים שאין לעשותם בדבר השחור

יין שחור ככושי, אין מביאים ממנו לנסכים*, לפי שאינו יין חשוב, ואם הביא כשר, ואף לסוברים שאינו קרוי יין אלא האדום, אף השחור היה אדום אלא שלקה, או שדוקא שחור ככושי שאינו שחור גמור חשוב כיין אדום. ומקדשים על יין השחור ככושי בשבת; ביום-טוב* שאסרו לאדם לשלוח דורון לחבירו כלי הצריך תיקון, אמר ר' יוסי שאסור לשלוח מנעל שחור, מפני שהדרך במקומו היה להחליק מנעלים שחורים, לפי היו עושים המנעלים עם בשר העור בצד החיצוני, והבשר צריך החלקה; מלח סלקונדרוית - היינו מלח שנחתומי רומי היו משתמשים בו, או כל אנשי רומי היו נותנים אותו במאכלים שהיו מבשלים, שהיה מחליש מעט את כח המלח – שאין לוקחים אותו בסוריא אלא מאדם שמוחזק בכשרות, אמר ר' מאיר שהוא דוקא במלח שחור, לפי שהיו מערבים במלח קרבי דגים שחורים טמאים.

איסור לעשות בשחור

אסור לאיש לצבוע שערותיו הלבנות בשחור, ועובר על הכתוב: ולא ילבש גבר שמלת אשה. ויש סוברים שאין איסורו אלא מדרבנן. על האיסור ללקוט שערות לבנות מתוך שחורות ע"ע לא ילבש.

דינים ומנהגים שצריכים צבע שחור

אין כותבים כתיבת סת"ם אלא בדיו שחור; רצועות של תפילין - בין של יד ובין של ראש – אמר ר' יצחק שצריכות להיות שחורות, פניהם החיצונים, מהלכה למשה מסיני, וכל מראה שחור כשר, ומכל מקום מצוה שיהיה שחור חזק כעורב. ויש מן הראשונים שכתבו שנוי הוא לתפילין שיהיה הרצועה כולה – אף הצד הפנימי - שחורה. על הצביעה שצריך להיות לשמה*, ועל אורך הרצועות שצריכות להיות שחורות, ע"ע תפילין; בתים של התפילין יש סוברים שצריכים להיות שחורות, מהלכה למשה מסיני. ויש חולקים וסוברים שאינם צריכות להיות שחורות, ומכל מקום נוי הוא לתפילין שיהיו שחורות; אבלים וקרובי המת היו נוהגים ללבוש שחורים, ואינו חיוב אלא מנהג. ויכול אדם שמת אהבו להחמיר להצטער עליו וללבוש שחורים. אליעזר זעירא היה מתאבל על ירושלים והיה לבוש שחורים כדרך האבלים, ואף רצועות מנעליו היו שחורים.

דינים הנוהגים בדברים שחורים

הרואה אדם שהוא שחור הרבה ככושי, מברך עליו משנה את הבריות; שיער שחור מציל בנגעים, ועל כך ע"ע נגעים; דם-נדה* שאינו טמא מן התורה בכל מראות הדמים אלא במראה מיני האדמימות, שנינו שהוא טמא אף במראה השחור, לפי שדם שחור אדום הוא אלא שלקה. באיזה שחור אמרו, בברייתא שנינו וכן אמר רבה בר רב הונא שהוא כדיו היבש, וכן הלכה. עולא הראה לתלמידיו בגד שחור אחד, והורה שהשחור הטמא הוא כמראה שחרורית אותו הבגד. ר' יוחנן אמר כמפות וסדינים שחורים של הבאים ממדינת הים, ממקום הנקרא אוליירין. ר' אמי בשם ר' יוחנן אמר כצעיפים של ראש השחורים הבאים ממדינת הים. מראה השחור, שהיה עמוק מהשיעור שאמרו חכמים – כגון שהיה כענב שחור, או כשעוה שחורה, או עשב שחור, או כדיו שעמד ימים רבים, או כדיו שנתבשל הרבה – שנינו שהוא טמא, דיהה ממנו - שהיה המראה כעין הזית השחור או כעין הזפת או כעין העורב – שנינו שהוא טהור. ונחלקו ראשונים: יש מפרשים שעמוק היינו מעמיק יותר בשחרירותו שהוא שחור יותר, ודיהה מכאן, היינו שהוא פחות שחור. ויש מן הראשונים מפרשים עמוק מכאן היינו שהוא לבן ממנו מעט ואינו שחור כל כך, ודיהה מכאן שהוא לבן יותר. ויש מפרשים שהעמוק הוא שאינו שחור כל כך, והדיהה שהוא טהור הוא השחור יותר, לפי שכל שאינו שחור כל כך נראה בו יותר שאדום היה אלא שלקה.