אנציקלופדיה תלמודית:סמיכת זקנים

הגדרת הערך - מינוי תלמיד חכם הראוי לכך כ"סמוך", שיוכל לדון בדינים מסויימים.

מהותה וגדרה

מינוי חכמים – "זקנים" – לדיינות נקרא "סמיכה"^[1], או "סמיכת זקנים" – ובלשון הירושלמי מצינו שנקרא "מינוי"^[2] - וכן פירשו ראשונים מה שאמרו סמיכת זקנים בשלשה^[3] - שהיינו מינוי דיינים בשלשה^[4].

על הדינים שאין יכולים לדון בהם אלא סמוכים, ע"ע בית דין.

שושלת הסמיכה

הסמיכות החלו אצל משה שסמך את יהושע, שנאמר ויאמר ה' אל משה קח לך את יהושע בן נון וגו' וסמכת את ידך עליו וגו' ויעש משה כאשר צוה ה' אותו ויקח את יהושע וגו' ויסמוך את ידיו עליו וגו'^[5]. וכן סמך משה את שבעים הזקנים^[6], ואותם הזקנים סמכו לאחרים ואחרים לאחרים, ונמצאו הסמוכים איש מפי איש עד בית דינו של יהושע ובית דינו של משה רבינו^[7].

אופן הסמיכה

כשסמך משה את יהושע, הניח את ידו עליו, שנאמר: ויהושע בן נון מלא רוח חכמה כי סמך משה את ידיו עליו^[8], בטעם הנחת היד אמרו במדרש: וסמכת את ידך עליו – שיתברך תלמודו על ידך^[9], והרי זה כמדליק מנר לנר^[10], וכן נאמר בסמיכת שבעים זקנים: ויאצל מן הרוח אשר עליו ויתן על שבעים איש הזקנים ויהי כנוח עליהם הרוח וגו'^[11]. אמנם בסמיכה לדורות אין צריך הנחת היד, אלא סומכים בקריאת שם בלבד, שקוראים אותו 'רבי'^[12], ואומרים לו הרי אתה סמוך ויש לך רשות לדון, ואפילו דיני קנסות^[13]. וכתבו ראשונים שלא נאמרה סמיכה ביד אלא אצל משה שסמך ליהושע^[14], וכתבו אחרונים, שכל הסמוכים אחריו איש מפי איש, הרי הם כנסמכים מידו של משה^[15]. הטעם שאין צריך סמיכה ביד לא נתפרש^[16]. ויש מהראשונים שנראה מדבריהם שנהגו לסמוך ביד בכל הדורות^[17]. ואף לאחר שנתבטלה הסמיכה, כשהיו נותנים רשות להורות ולדון^[18], היו מכנים זאת סמיכה, אף על פי שלא היו סומכים ביד, זכר לסמיכה הראשונה שהסמיך משה ליהושע ביד^[19].

סמיכה לדבר אחד

יש "סמיכה לחצאין"^[20], דהיינו אפשר לסמוך חכם שיוכל להורות רק לענין אחד^[21], ובלבד שיהיה ראוי להורות בכל התורה כולה^[22], וכגון לתת היתר להורות בדיני ממונות ואיסור והיתר, אבל לא להורות במומי בכור*^[23], או יתנו לו רשות להתיר נדרים בלבד, או לראות כתמים^[24]. ויש מהאחרונים שכתבו שאם נתנו לו רשות לדון דיני קנסות, הרי הוא רשאי להורות גם בדיני איסור והיתר ובכל דיני ממונות^[25].

סמיכה לזמן

אפשר לסמוך חכם לזמן או על תנאי^[26], ולומר לנסמך יש לך רשות לדון או להורות עד שיבוא הנשיא לכאן, או כל זמן שאין אתה עמנו במדינה, וכן כל כיוצא בזה^[27], וכעין שמצינו אצל ר' יוחנן שאמר לר' שמן תלמידו כשהיה פורש ממנו לירד לבבל, הרי אתה ברשותינו – דהיינו, רשות נתונה לך לדון – עד שתבא אצלנו^[28], סמיכה זו נקראת בתלמוד "על תנאי"^[29], ובירושלמי: מינוי "לימים"^[30]. בשיעור הזמן, יש מהראשונים שכתבו שאפשר למנות לזמן של שנה או שנתיים ולא יותר^[31]. ויש שפירשו בדברי הירושלמי, שאמרו שרבי לא היה ממנה אחד מן החכמים שיהיה הראש לעולם אלא היה ממנה וחוזר וממנה כל שנה, מי שהיה ראוי היה מתקיים ומי שאינו ראוי מסתלק^[32].

סמיכה לאיסור והיתר

אף על פי שמי שיודע את ההלכה יכול להורות באיסור והיתר, ואין צריך רשות בית דין^[33], מכל מקום סמכו גם להתיר להורות באיסור והיתר, כדי שיפטר מלשלם אם טעה^[34].

סמיכה לדיני קנסות

הסמוך רשאי לדון בדיני קנסות, ואף ביחידי, ואינו צריך רשות מיוחדת לכך^[35], ולכך אם דן דיני קנסות וטעה פטור מלשלם^[36]. ויש סוברים שכל הסמוכים אינם רשאי לדון דיני קנסות, ואם דנו וטעו חייבים לשלם, וכדי לדון דיני קנסות היו ממנים סמוך אחד שהיה נוטל מהנשיא רשות לדון דיני קנסות, ורק הוא אם טעה פטור מתשלומים^[37].

מקום הסמיכה

סנהדרין נוהגת בין בארץ בין בחוץ לארץ^[38], אלא שאין סומכים בחוץ לארץ^[39]. ולמדו בירושלמי שאין ממנים זקנים בחוץ לארץ, שנאמר בן אדם בית ישראל יושבים על אדמתם^[40], מלמד שכל ישיבה שלך – על מינוי זקנים – לא תהא אלא על אדמתך^[41]. בטעם הדבר, יש מפרשים שתיקנו חכמים שכל שררות וגדולה תהיה בארץ הקדושה אשר שם עיקר משפטי התורה^[42], ועוד שתיקנו כן משום יישוב ארץ ישראל, שיזכרו בני הגולה בכל עת את הארץ ויתנו דעתם לשבת בארץ נחלתם^[43]. ויש שכתבו שכיון שאין שפע רוח הקודש חל על הנסמך בחוץ לארץ אלא על הנסמך בארץ ישראל, קבעו שאין סומכים בחוץ לארץ^[44]. ויש שנראה מדבריהם, שהטעם הוא משום שהסמוך הוא מינוי של שררה על "קהל", ואין נקראים קהל אלא בני ארץ ישראל^[45]. אין סומכים בחוץ לארץ, אפילו אם היו הסומכים בארץ והנסמכים בחוץ לארץ, ואין צריך לומר אם היו הסומכים בחוץ לארץ והנסמכים בארץ^[46].

כל ארץ ישראל שהחזיקו בה עולי מצרים ראויה לסמיכה^[47], אף על פי שלא החזיקו בה עולי בבל, לפי שדין ארץ ישראל לענין סמיכה אינו בדין ארץ ישראל לענין תרומות ומעשרות ולשאר דברים^[48], אלא לענין מינוי סמוכים כל שהחזיקו עולי מצרים חשוב כארץ ישראל^[49].

אין הסמיכה בארץ ישראל תלויה בקדושת ארץ ישראל, אלא אף אחר החורבן, שיש סוברים שכבר בטלה קדושת הארץ, אפילו קדושה שניה^[50], ומכל מקום כולם מודים שסמיכה נהגה אף אחר החורבן, אלא שלענין זה אין צורך לקדוש הארץ^[51].

כשאין הסומכים והנסמכים במקום אחד

אפשר לסמוך אף אם שלא היו הסומכים והנסמכים במקום אחד^[52], לפי שאין צריך שיהיה הנסמך בפניו של סומך ובאותה העיר^[53], אלא שולחים לו או כותבים לו שהוא סמוך ונותנים לו רשות לדון דיני קנסות^[54]. ויש חולקים וסוברים שצריכים הסומך והנסמך להיות במקום אחד ואם היו רחוקים זה מזה אין הסמיכה מועילה^[55], ואין הלכה כדבריהם^[56]. אבל הכל מודים שיש מעלה בכך שיהיו הסומך והנסמך במקום אחד^[57].

אינו ראוי שנסמך

מי שאינו ראוי לדון מפני שאינו יודע לדון או מפני שאינו הגון, ועבר ראש גולה ונתן לו רשות או שטעו בית דין ונתנו לו רשות, אין הרשות מועלת לו כלום עד שיהא ראוי^[58], והרי זה כמקדיש בעל מום למזבח שאין הקדושה חלה עליו^[59]. וכתבו אחרונים שהוא הדין בסמיכה לחצאין^[60], שמי שאינו ראוי להורות בכל התורה ועברו וסמכו אותו לדבר אחד, אין הסמיכה מועילה לו אף לדבר שהוא ראוי לו^[61].

אינו ראוי לחלק מהדברים

מי שאינו ראוי לדון באחד מהדברים שהסמוכים דנים בו – וכגון עד-זומם* בממון, שפסול לדון בדיני ממונות וכשר לדון בדיני נפשות^[62] - כיון שאין פסולו בגופו אלא משום עבירה, וראוי לדון בכל דבר על ידי תשובה, חשוב כראוי לכל ואפשר לסומכו לדון בדיני נפשות^[63], וכן מי שאינו בקי בראיית מומי בכור אפשר לסומכו לדון בכל דבר חוץ מראיית מומי בכור, כיון שאין הפסול בגופו והרי יכול ללמוד ולהיות בקי^[64].

נסמך ונפסל

היה ראוי לסמיכה ונפסל - כגון שנעשה עד-זומם* בממון שפסול לדון בדיני ממונות^[65], או שנעשה סריס* בידי שמים, שפסול לדון בדיני נפשות^[66] - מועילה סמיכתו למה שהוא ראוי עתה^[67]. אמנם כתבו אחרונים, שמי שנפסל לסנהדרין – כגון שנעשה סומא^[68] – אין סמיכתו מועילה לו עתה כלל, שנאמר על הסנהדרין כולך יפה רעייתי ומום אין בך^[69], שיהיו מנוקים מכל מום^[70].

כינוס הסמיכה

הסמיכה היתה נעשית באספת חכמים גדולה וברוב עם^[71], וכשלא היו החכמים נאספים היו נמנעים מלסמוך^[72].

בית עלי

בית עלי, לא היו זוכים להיות נסמכים, שנאמר וגדעתי את זרעך כו' מהיות זקן בביתך כו', לא יהיה זקן בביתך כל הימים^[73], היינו לא תהא הכרת זקנה עליהם, להיות נסמכים וראויים לסנהדרין^[74].

טלית מקושטת על ראש הנסמך

מנהגם היה לתת על ראש הנסמך טלית מקושטת בזהב ("גולתא דדהבא")^[75], וכשהיו הסמוכים רבים ולא היתה לכולם גולתא היה מי שהיה לו קוטע חצי הגולתא שלו ונותן על טלית של חבירו^[76].

סמיכה בלילה

יש מהאחרונים שנסתפק אם סומכים בלילה, שמאחר שסומכים בשלשה^[77], והיינו בית דין, אפשר שכשם שאין דנים בלילה כך אין סומכים בלילה^[78].

תואר רב ורבי

הנסמכים היו נקראים בתואר רב: בבבל היו נקראים "רב", ובארץ ישראל היו נקראים "רבי"^[79].

הסומכים והנסמכים

מנין הסומכים

סמיכת זקנים נעשית בבית דין של שלושה דיינים^[80]. ויש שפירשו שלדעת ר' יהודה בחמשה^[81], ויש סוברים שאף לדעת ר' יהודה סמיכת זקנים בשלושה^[82]. להלכה סמיכת זקנים בשלושה^[83]. בתלמוד שאלו מה מקור הדין שסמיכה בשלושה, ולא השיבו^[84], ואף על פי כן להלכה צריך שלושה^[85], אלא שיש שכתבו שמנין הסומכים אינו מן התורה אלא מתקנת חכמים^[86].

הצריכים להיות סמוכים

אחד בין דין הגדול – סנהדרין של שבעים ואחד - ואחד סנהדרין קטנה – בית דין של עשרים ושלשה – ואחד בית דין של שלשה – הדנים דיני קנסות^[87] - כתבו ראשונים שצריך שיהיה אחד מהם סמוך מפי הסמוך^[88], וביארו אחרונים שאם אין כל הדיינים שבהם סמוכים, די באחד מהם שיהיה סמוך, והוא סומך את האחרים, אבל אינם יכולים לדון עד שיהיו כולם סמוכים^[89]. ויש גורסים בדברי הראשונים שצריך שיהיה כל אחד מהם סמוך מפי הסמוך^[90].

חלק מהסומכים שאינם סמוכים

סמיכת זקנים שאמרו שהיא בשלושה, נחלקו בה ראשונים: יש שכתבו שאין צריכים שיהיו כל השלושה סמוכים, אלא די בכך שיהיה אחד מהם סמוך, ומצרף אליו שנים אחרים, וסומך את מי שירצה^[91], ואפילו לא היה אלא אחד סמוך, הרי זה מושיב שנים בצידו וסומך שבעים כאחד או זה אחר זה, ואחר כך יעשה עם השבעים שסמך בית דין הגדול ויסמכו בתי דינים אחרים^[92]. וכתבו ראשונים שמקור דין זה הוא מר' יהודה בן בבא שאמרו שסמך חמשה זקנים^[93], ואף שודאי לא סמך לבדו, שהרי צריכים שלושה לסמיכה, מכל מקום לא הוזכר שמם כיון שלא היו סמוכים, ועיקר הסמיכה נעשתה על ידו^[94], ומפני כבודו של ר' יהודה בן בבא נזכר לבדו^[95]. ויש שלמדו מקור דין זה ממשה, שהיה יחיד וסמך^[96], ומאחר ששנינו שסמיכה בשלושה, הרי בהכרח שהסמיכה היא בשלושה אבל די באחד מהם שיהיה סמוך בעצמו^[97]; ויש מהראשונים שנראה מדבריהם שצריכים כל הסומכים להיות סמוכים^[98], שפירשו מה שאמרו שר' יוחנן שקד להסמיך את ר' חנינא ור' הושעיא ולא עלתה בידו ("לא אסתייעא מילתא")^[99], שלא היה יכול להסמיכם לפי שכשהיו אצלו לא היו שנים סמוכים אחרים שיצטרפו עמו^[100]; ויש מהאחרונים שכתבו שאף לדעת הראשונים שסוברים שצריך שיהיו שלושה סמוכים, אין הכוונה לסמוכים ממש, אלא שיהיו "אנשים של צורה", שאינו מן הראוי שימנה הסומך עם הדיוטות במתן הסמיכה^[101].

הנסמכים

שלש שורות של תלמידי חכמים היו יושבים לפני הסנהדרין, ומושיבים אותם לפי מעלתם, ואם הוצרכו לסמוך דיין לסנהדרין – כגון שמת אחד מהסנהדרין^[102], או שנחלקו בדעות וצריך להוסיף עליהם עוד אחד^[103] - סומכים מן השורה הראשונה, ואחד מן השורה השניה עולה לראשונה, וכן מן השלישית לשניה, ובוררים להם אחד מן הקהל ומושיבים אותו בשלישית^[104]. וכן אם הוצרכו לסמוך עוד, היו עושים כסדר הזה^[105]. וכל אחד שנסמך מן הראשונים לא היה יושב במקומו של ראשון אלא כולן בסוף השורות^[106].

גיל הנסמך

אין סומכים את מי שצעיר בשנים^[107], וכן אמרו שר' מאיר נסמך על ידי ר' עקיבא^[108], ולא קיבלו את סמיכתו, לפי שהיה עדיין צעיר^[109], וכתבו אחרונים שהיינו שלא מלאו לו י"ח שנה^[110] ואין סומכים בגיל פחות מזה^[111]. ויש מפרשים שאפשר לסמוך בכל גיל, ומה שאמרו שלא קיבלו את סמיכתו, היינו שהוא עצמו לא רצה לקבל את הסמיכה מחמת ענוותנותו, שהיה צעיר ולא הרגיש עצמו ראוי לכך^[112].

דעת הנסמך

דעת הנסמך, יש מהאחרונים שכתבו שהיא מעכבת, ואם הנסמך אינו רוצה להסמך, אין הסמיכה מועילה^[113].

היכול לסמוך אחרים

אחד הנסמך מפי הנשיא, או מפי אחד מן הסמוכים, יכול להסמיך אחרים, ואפילו לא היה אותו סמוך בסנהדרין מעולם^[114], וראיה לדבר, שהרי מצינו שהיו סומכים אחר החורבן אף שלא היו סנהדרין^[115], ובראשונה היה כל אחד ממנה את תלמידיו, חזרו והתקינו שלא יסמכו אלא בהסכמת בית דין והנשיא^[116], וכעין זה כתבו ראשונים להלכה שלא יהא הנשיא סומך אלא אם כן היה אב בית דין עמו, ושלא יהא אב בית דין סומך אלא אם כן היה הנשיא עמו^[117], אבל שאר החבורה יש לכל אחד מהם לסמוך ברשות הנשיא^[118]. ויש לסומכים לסמוך אפילו מאה סמוכים בפעם אחת, ודוד המלך סמך שלשים אלף ביום אחד^[119]. כל הנסמך יכול לסמוך אחרים אף על פי שאין הראשון שסמך אותו קיים כבר^[120].

הראוי לסמיכה

הנסמך, כתבו ראשונים צריך שיהא חכם מופלא הראוי להורות בכל התורה כולה^[121], וכעין זה יש שכתבו, שהיו בודקים את מי שהיו רוצים לסמוך אם הוא בקי בחכמת התורה, ואם היה שכלו בריא ושלם, והוא איש אוהב אמת ושונא העוול, הרי שאחר חקירה רבה בעניינו ובחכמתו אומרים לו הרי אתה סמוך^[122].

דינים שהנסמך יכול להורות בהם

סמיכת מי שאינו מומחה לדון דיני קנסות, נחלקו אחרונים, יש סוברים שאפשר לסמוך, והסמוך יכול לדון דיני קנסות אף אם אינו מומחה^[123]. ויש תמהים על זה, שאמנם מצינו נתינת רשות מנשיא או מראש הגולה למי שאינו מומחה אבל אין יכול לדון דיני קנסות אלא המומחה^[124].

מומי בכור - שאין יכול לבדוק אותם אלא מומחה^[125] - אין יכול לבודקם סמוך אם אינו מומחה^[126]. ואמרו, שאפילו מי שהוא זקן ויושב בישיבה – בישיבת סנהדרין^[127] - צריך ליטול רשות בבכורות^[128].

לא מצאו הסנהדרין מישהו הראוי להוראה, יש מהראשונים שנסתפקו אם יכולים להושיב בסנהדרין מי שאינו ראוי להוראה^[129].

ביטול הסמיכה וחידושה

חכמי ישראל היו מצטערים ומשתדלים – ומוסרים את נפשם^[130] – כדי לסמוך את החכמים כדי שישארו סמוכים בישראל, ויוכלו לדון דיני קנסות^[131]. וכן מצינו שאמר רב יהודה אמר רב, ברם זכור אותו האיש לטוב ורבי יהודה בן בבא שמו, שאלמלא הוא בטלו דיני קנסות בישראל, שפעם אחת גזרה מלכות הרשעה גזירה על ישראל שכל הסומך יהרג, וכל הנסמך יהרג, ועיר שסומכים בה תיחרב ותחומים שסומכים בה יעקרו^[132], מה עשה ר' יהודה בן בבא, הלך וישב לו בין שני הרים גדולים, ובין שתי עיירות גדולות, ובין שני תחומי שבת, בין אושא לשפרעם, וסמך שם חמשה זקנים, ואלו הם: ר' מאיר, ור' יהודה, ור' שמעון, ור' יוסי, ור' אלעזר בן שמוע, רב אויא מוסיף אף ר' נחמיה, ובאו האויבים והרגו את ר' יהודה בן בבא^[133]. הטעם שסמך ר' יהודה בן בבא אף שסיכן את נפשו, הוא כיון שהיה הסמוך האחרון, וחשש שמא ימות ותתבטל הסמיכה מישראל^[134]. ואף על פי שהסמיכה אינה ממצוות שהן ביהרג-ואל-יעבור*, מסר ר' יהודה בן בבא נפשו עליה לפי שהיתה גזירה על ביטולה, ובשעת השמד מחוייבים למסור את הנפש אפילו על מצוה קלה^[135].

זמן ביטול הסמיכה

בסוף ימי התנאים בטלה הסמיכה, בימי הלל הנשיא בנו של ר' יהודה נשיאה בן ר' גמליאל בנו של ר' יהודה הנשיא^[136], וכתבו ראשונים היה זה בשעת תר"ע לשטרות^[137], והיה זה שלוש מאות שנה אחר חורבן הבית^[138], ויש שפירשו שאף שבאמת שנת תר"ע לשטרות היתה מאתים ותשעים שנה אחר החורבן, אלא שלא חששו ואמרו שלוש מאות שנה כדי להשלים המאות^[139]. ויש סוברים שהסמיכה לא בטלה בימי הלל הנשיא אלא כמה שנים אחר כך, בערך בשנת ד"א ק"ס^[140]. ויש מי שכתב שהסמיכה בטלה בשנת ד' אלפים ר"ס לבריאת העולם, שהיא השנה שבה נחתם התלמוד^[141].

חידוש הסמיכה

אחר שפסקה הסמיכה בסוף ימי התנאים^[142], וכבר לא היה סמוך מפי סמוך שיסמיך אחרים, יש סוברים שאם הסכימו כל החכמים שבארץ ישראל למנות דיינים ולסמוך אותם, הרי אלו סמוכים, ויש להם לדון דיני קנסות ויש להם לסמוך אחרים^[143], וכן הוכיחו מהפסוק ואשיבה שופטייך כבראשונה ויועצייך כבתחילה^[144], שמשמע שהסנהדרין יחזרו כבעבר^[145]. ואף בדעתם, יש סוברים שלא כתבו כן בפשיטות, אלא הסתפקו בדבר^[146]. ויש סוברים שבטלה הסמיכה לגמרי, ולא תחזור עוד עד שיבוא המשיח ויבנה את בית המקדש^[147], והוכיחו כן ממה שאמרו על ר' יהודה בן בבא שאלמלא הוא בטלו דיני קנסות^[148], ומשמע שלאחר ביטול הסמיכה אין שום דרך לסמוך^[149]. וכן יש מהראשונים שנראה מדבריהם שאי אפשר לחדש את הסמיכה עד שיבוא אליהו^[150].

להלכה, יש סוברים שאפשר לחדש את הסמיכה בהסכמת כל חכמי ישראל^[151], וכן סברו חכמי צפת שחידשו את הסמיכה^[152].

אף לדעת הסוברים שאפשר לחדש את הסמיכה, יש הבדל בין הסמיכה בתחילה לבין הסמיכה בשנית: סמיכת סמוך מפי סמוך אינה צריכה את הסכמת כל החכמים אלא רק דעת בית דין של שלשה שאחד מהם סמוך, וסמיכה הנעשית בהסכמת כל החכמים, צריכה דעת כולם כדי שישעבדו את עצמם לזה הסמוך^[153].

חידוש הסמיכה בצפת

בשנת חמשת אלפים רצ"ח התאספו כל חכמי צפת, וסמכו את הגדול שבהם – רבי יעקב בירב - "שיהיה סמוך", ויוכל לסמוך "כל אותם אשר יראה בעיניו לסמוך"^[154], אך חכמי ירושלים התנגדו לזה^[155], וכן חכמי מצרים^[156].

החכמים הנצרכים לחידוש הסמיכה

נחלקו אחרונים בדעת הסוברים שאפשר לחדש את הסמיכה על פי כל חכמי ישראל, יש סוברים שצריך שכל החכמים בארץ ישראל יסכימו לסמיכה^[157], ויש סוברים שאף על פי רוב החכמים אפשר לחדש את הסמיכה^[158].

חכמים שבכל העולם

לסוברים שאפשר לחדש את הסמיכה, צריך שיתכנסו כל החכמים שבארץ ישראל^[159], אמנם יש מהאחרונים שסובר, שלחידוש הסמיכה צריך שיסכימו כל החכמים בעולם, ואין די בהסכמת כל חכמי ארץ ישראל^[160].

סמיכה בזמן הזה

בזמן הגאונים

בתקופת הגאונים היה ראש הגולה או הגאון ראש הישיבה כותב "אגרת רשות" או "פתקא דדיינותא" להדיין המתמנה בנוסח דלהלן: אנחנו ממנים את פלוני בן פלוני במקום פלוני ונותנים לו רשות לדון דינים ולפקח על כל דבר של מצוה ואיסור ויראת שמים, וכל מי שאינו מקבל הדין על עצמו יש להדיין לעשות עמו כמו שראוי לו וכפי שנתחייב מן השמים^[161]. והיו נוהגים ליתן לתלמידים הראויים לתואר רבי ולמינוי הדיינים "כתב מסמיך" ולא סמיכה ממש, לדמיון וזכר למה שהיו עושים בזמן שהיתה הסמיכה קיימת^[162].

בזמן אחרונים הראשונים

בזמן אחרוני הראשונים, היו האשכנזים כותבים סמיכה לרבנות ולדיינות בכתב, ומכתירים את ה"סמוך" בתואר "מורינו" ובתואר "חבר"^[163], והיה חרם קדמונים שלא לקרות בשם החבר מי שאינו מוסמך לכך מהרב^[164]. חכמי הספרדים היו מתנגדים לסמיכה זו^[165]. טעם תיקונה אצל האשכנזים הוא לפי שבזמן ההוא היו רבים עוסקים בגיטין וקדושין, שלא היו יודעים בטיבם, ומאחר שאמרו חכמים שכל שאינו יודע בטיב גיטין וקדושין אל יהא לו עסק עמהם^[166], על כן נתקנה סמיכה זו לסימן לכל בני תפוצת אשכנז וצרפת שכל מי שלא נסמך למורינו לא יהיה לו רשות להתעסק בטיב גיטין וקדושין^[167]. עוד טעם אמרו בדבר, שמאחר שאסור לתלמיד להורות הלכה בפני רבו אלא אם נטל רשות מרבו, לכך תיקנו את הסמיכה, ולקרוא לו "רב", להורות שמותר לו להורות הלכה^[168]. ולפי טעם זה, אם כבר מת רבו, אין צריך סמיכה זו^[169].

מנהגי קהילות

בכמה מהקהילות היו מנהגים שונים לסמיכת חכמים בזמן הזה, כגון בקהילות ליטא^[170], ובקהילות מורביה^[171], ובקהילת פרנקפורט^[172], ובקנדיאה^[173]. ובכל קהילה תיקנו תקנות מיוחדות מי יכול לסמוך ומי יכול להסמך^[174].

הערות שוליים