דרשני:חיובי אשה בכבוד ועונג בשבת ויו''ט (Zvi Ryzman)

סימן לח

חיובי אשה בכבוד ועונג בשבת ויו"ט

א. הרמב"ם (הלכות שבת פרק ל הלכה א) כתב: "ארבעה דברים נאמרו בשבת, שנים מן התורה ושנים מדברי סופרים והן מפורשים על ידי הנביאים. שבתורה, זכור (שמות כ, ח) ושמור (דברים ה, יב). ושנתפרשו על ידי הנביאים, כבוד ועונג, שנאמר (ישעיה נח, יג) וקראת לשבת עונג ולקדוש ה' מכובד".

ומפרט הרמב"ם מה הם דיני כבוד שבת ודיני עונג שבת: "איזהו כבוד, זה שאמרו חכמים שמצוה על האדם לרחוץ פניו ורגליו בחמין בערב שבת מפני כבוד השבת, ומתעטף בציצית ויושב בכובד ראש מיחל להקבלת פני שבת כמו שהוא יוצא לקראת המלך. וחכמים הראשונים היו מקבצים תלמידיהן בערב שבת ומתעטפים ואומרים בואו ונצא לקראת שבת המלך". ועוד כתב: "ומכבוד השבת שילבש כסות נקיה, ולא יהיה מלבוש החול כמלבוש השבת ואם אין לו להחליף משלשל טליתו כדי שלא יהיה מלבושו כמלבוש החול ועזרא תיקן שיהיו העם מכבסים בחמישי מפני כבוד השבת".

ובהמשך דבריו מנה הרמב"ם את מצות הדלקת נרות שבת כדין מדיני כבוד שבת, וז"ל: "וצריך לתקן ביתו מבעוד יום מפני כבוד השבת, ויהיה נר דלוק ושולחן ערוך ומטה מוצעת, שכל אלו לכבוד שבת הן".

ודיני עונג שבת מבוארים בהמשך דברי הרמב"ם (שם הלכה ז) וז"ל: "איזהו עונג, זהו שאמרו חכמים שצריך לתקן תבשיל שמן ביותר ומשקה מבושם לשבת הכל לפי ממונו של אדם. וכל המרבה בהוצאות שבת ובתיקון מאכלים רבים וטובים הרי זה משובח. ואם אין ידו משגת אפילו לא עשה אלא שלק וכיוצא בו משום כבוד שבת הרי זה עונג שבת. חייב אדם לאכול שלוש סעודות בשבת אחת ערבית ואחת שחרית ואחת במנחה וצריך להיזהר בשלש סעודות אלו שלא יפחות מהן כלל, אכילת בשר ושתיית יין עונג הוא לו".

על המבואר בדברי הרמב"ם שהדלקת נרות שבת היא מדין כבוד שבת, הקשו האחרונים שדברים אלו סותרים את מש"כ הרמב"ם עצמו (הלכות שבת פרק ה הלכה א) וז"ל: "הדלקת נר בשבת אינה רשות אם רצה מדליק ואם רצה אינו מדליק, ולא מצוה שאינו חייב לרדוף אחריה עד שיעשנה כגון ערובי חצירות או נטילת ידים לאכילה, אלא זה חובה. ואחד אנשים ואחד נשים חייבין להיות בבתיהן נר דלוק בשבת. אפילו אין לו מה יאכל שואל על הפתחים ולוקח שמן ומדליק את הנר שזה בכלל עונג שבת".

כבוד שבת - לפני השבת, עונג שבת - בשבת עצמה

ב. וידועים דברי הגרי"ז (מובא בחידושי הגר"ח (סטנסיל) סימן יא) שהוסיף והקשה עוד בדברי הרמב"ם: "ולשון הרמב"ם צ"ע שבפרק ה' כתב שדין הדלקת נר דוקא בשבת, ובפרק ל' כתב שהחיוב הדלקה הוא מבעוד יום. ועוד קשה על מה שכתב "מבעוד יום", הא אין שייך הדלקה בשבת דודאי צריך להדליק מבעוד יום כיון ששבת אסור להדליק".

וביאר הגרי"ז: "ונראה לומר דבהלכות אלו הם שני דינים נפרדים, דבחיוב הדלקה יש שני דינים, חדא משום עונג, וגם משום כבוד שבת. והם חלוקים בדיניהם: דדין עונג שבת שייך בשבת עצמו וכמו שאר דינים של עונג, כמו אכילה ושתיה. משא"כ בדין כבוד שבת שהחיוב הוא כבר מבעוד יום, שזהו גם כן בכלל כבוד שבת, וגם אם יצוייר הדלקה בשבת עצמו אינו מתקיים בזה דין כבוד שבת. ובזה שפיר מיושב לשון הרמב"ם, דבפרק ה' מיירי בדין עונג, וכמו שכתוב שם שזה בכלל עונג, וזה החיוב שייך דווקא בשבת עצמו. משא"כ בפרק ל', דשם מיירי בחיוב הדלקה מדין כבוד שבת, וכדמוכח מהא דכלל בהדי דכבוד ומסיים שכל אלו לכבוד שבת". ומבואר בדבריו שבהדלקת נרות שבת, נאמרו שני דינים: לפני שבת ההדלקה היא מדין כבוד, ובשבת עצמה מתקיימת מצות עונג שבת במה שהנרות דלוקים.

יסודו של הגרי"ז נמצא כבר בביאור הגר"א על דברי הרמ"א (או"ח סימן תקכט סע' א) שכתב: "ואסור לאכול מן המנחה ולמעלה בערב יו"ט כמו בשבת שזהו מכלל הכבוד", וציין הגר"א כמקור את דברי הרמב"ם בפרק ל' דשבת הנ"ל, שכתב "ארבעה דברים נאמרו בשבת, ולקדוש ה' מכובד, איזהו כבוד כו' שימנע אדם מן המנחה ולמעלה מלקבוע סעודה". וכתב על זה הגר"א: "ורצונו לומר, עונג הוא בשבת עצמו וכבוד הוא בערב שבת וכן בכסות נקיה". כלומר, לגר"א היה קשה מהו הקשר בין ההלכה שאסור לאכול מן המנחה ולמעלה לדין כבוד שבת ויו"ט, והרי עדיין לא נכנסה השבת. ולכן ביאר הגר"א שדין כבוד שבת הוא לפני השבת, ודין עונג הוא בשבת עצמה, ומדיני ההכנה לכבוד שבת, לא לאכול מן המנחה ולמעלה באופן שעל ידי כך ימנע מלאכול בשבת.

נמצא מבואר בדברי הגר"א כיסוד דבריו של הגרי"ז. וכמו שחילק הגר"א שיש בסעודת שבת שני דינים: קיום מצות כבוד שבת לפני שבת, וקיום מצות עונג שבת בשבת עצמה, כן מבואר בדברי הגרי"ז שיש בהדלקת נרות שבת שני דינים: קיום מצות כבוד שבת בהדלקת הנר לפני שבת, וקיום מצות עונג שבת בשבת עצמה באור הנר [וקצת פלא שהגרי"ז לא הזכיר את דברי הגר"א שהם ממש כדבריו]^[1].

[גם הערוך השלחן (סימן רסג סע' ב) עמד על סתירת דברי הרמב"ם הנ"ל, וכתב ליישבם: "דצ"ל דתרוויהו איתנהו, דבמקום שאוכלים הוה מכבוד שבת, ובשארי חדרים הוי מעונג שבת, שלא יכשל בהליכתו שם. וזהו שאמרו (שבת כה, ב) ותזנח משלום נפשי זה הדלקת נר בשבת, דכשיש נר יש שלום ולא יכשלו ליפול". ובזה מיישב הערוך השלחן תמיהה נוספת, מדוע מברכים על הדלקת הנר, יותר משאר חיובי העונג והכבוד שאין מברכים עליהם, ועל פי דרכו כתב לבאר: "דלכן מפני שיש בזה גם כבוד וגם עונג החמירו בה חכמים ועשאוה כמצוה בפני עצמה עד שמברכים עליה ביחיד"

ומצינו ביישוב דברי הרמב"ם שתי דרכים: האחת, לפי הגרי"ז, יש בהדלקת הנר שני דינים בשני זמנים חלוקים, כבוד לפני השבת ועונג בשבת עצמה. והשניה, לפי הערוך השולחן, שבשבת גופה יש בהדלקת הנר שני דינים, והחלוקה היא בענין המקומות – במקום האכילה הוא מדין כבוד לעומת שאר החדרים שהוא מדין עונג].

חיוב כבוד ועונג ביום טוב

ג. דין כבוד ועונג ביום טוב מפורש בדברי הרמב"ם (הלכות יום טוב פרק ו הלכה טז) וז"ל: "כשם שמצוה לכבד שבת ולענגה כך כל ימים טובים, שנאמר לקדוש ה' מכובד וכל ימים טובים נאמר בהם מקרא קודש, וכבר ביארנו הכיבוד והעינוג בהלכות שבת". וכן נפסק בשו"ע (סימן תקכט סע' א) "ואל יצמצם בהוצאות יו"ט וצריך לכבדו ולענגו כמו בשבת".

השוואה בין דין כבוד שבת ויו"ט מפורשת במקום נוסף בשו"ע, במנהג המוזכר בדברי הרמ"א בהלכות שבת (סימן רמב סע' א) "נוהגים ללוש כדי שיעור חלה בבית לעשות מהם לחמים לבצוע עליהם בשבת ויום טוב, והוא מכבוד שבת ויו"ט ואין לשנות".

ומכאן יש להעיר על דברי החתם סופר (על מסכת שבת דף קי"א) שכתב: "ודע לפע"ד יש חילוק בין שבת ליו"ט, דביו"ט מצות אכילה דאורייתא מ"ושמחת" אבל אין עונג מפורש בו, והאוכל ושותה שלא לתאבון נהי שלא התענג מכל מקום מצות אכילה קיים, משא"כ בשבת בעי עונג דווקא. ועל כן כתב רמב"ם ובשו"ע סימן תקכ"ט דאסור לאכול בערב יו"ט מן המנחה ולמעלה "כמו בערב שבת", משמע כי בערב שבת פשיטא ליה טפי, היינו משום שעונג מפורש בשבת ולא ביו"ט. ולעומת המתענג בתענית בשבת הרי קיים עונג בתעניתו, משא"כ ביו"ט בעי "ושמחת" דווקא ואין שמחה אלא באכילה ושתיה כמבואר במועד קטן (ט, א) גבי חינוך בית המקדש".

ודבריו צ"ע, שכן מפורש ברמב"ם בהלכות יו"ט ובשו"ע הנ"ל שהשוו כבוד ועונג שבת ויו"ט, ובשל כך לא ביאר הרמב"ם בהלכות יו"ט את פרטי דיני העונג והכבוד, אלא הפנה לדבריו בהלכות שבת, שם ביאר את הדינים לפרטיהם, וזאת משום שאין הבדל בין כבוד ועונג שבת לכבוד ועונג יו"ט, שלא כדברי החתם סופר.

וביותר צ"ע, שהרי הרמב"ם כתב שדין שבת ויו"ט נלמד מאותו מקרא "ולקדוש ה' מכובד", ובשבת ויו"ט נאמר "מקרא קדש", ומפורש איפוא שדיני כבוד ועונג בשבת ויו"ט שווים, שכן מקורם מאותו פסוק, וצ"ע^[2].

חיוב קידוש ביום טוב - מדאורייתא או מדרבנן

ד. בטרם נבוא לדון האם נשים מחוייבות בכבוד ובעונג יו"ט, יש להקדים בבירור דיני קידוש בשבת ויו"ט, והאם חיובם ודיניהם שווים.

בהלכות שבת (סימן רעא סע' ב) נפסק: "נשים חייבות בקידוש אע"פ שהוא מצות עשה שהזמן גרמא, משום דאיתקש זכור לשמור והני נשי הואיל ואיתנהו בשמירה איתנהו בזכירה, ומוציאות את האנשים הואיל וחייבות מן התורה כמותם".

דין זה מובא בדברי הרמב"ם (הלכות עבודת כוכבים פרק יב הלכה ג) וז"ל: "וכל מצות עשה שהיא מזמן לזמן ואינה תדירה נשים פטורות, חוץ מקידוש היום ואכילת מצה בלילי הפסח וכו' שהנשים חייבות". ובלחם משנה שם כתב: "יש ספרים שכתוב בדברי רבינו חוץ מקידוש שבת ויום טוב, ויש ספרים שאין כתוב בדברי רבינו ז"ל שבת ויו"ט אלא חוץ מקידוש היום, וכן נראה לי עיקר, דקידוש יום טוב אינו מן התורה, כמו שכתב הרב המגיד בסוף הלכות שבת [פרק כט הלכה כא; על מש"כ הרמב"ם (שם הלכה יח) "כשם שמקדשין בלילי שבת ומבדילין במוצאי שבת כך מקדשין בלילי ימים טובים ומבדילין במוצאיהן ובמוצאי יום הכפורים שכולם שבתות ה' הן", ועל מש"כ (שם הלכה כא) "בלילי יו"ט מקדש על היין כבשבת"] ודע שאין קידוש יו"ט דבר תורה. וכי תימא ד"ביום טוב" לא קאי אקידוש אלא אמלאכה הא לא תעשה הוא ונשים חייבות. ואע"ג דאית בה נמי עשה, מכל מקום למה לי למיכתב חוץ מיום טוב כיון דמטעמא דלא תעשה הם חייבות בהם. לכך העיקר דלא גרסינן בדברי רבינו "ויום טוב".

ומשמע מדברי הלחם משנה, כי דברי המגיד משנה שקידוש יו"ט הוא מדרבנן אינם מוסכמים, ולפי גירסת הספרים בדברי הרמב"ם "חוץ מקדוש שבת ויום טוב", באמת גם קידוש יו"ט מדאורייתא.

ואמנם הפרי מגדים (אשל אברהם סימן רצו) נקט שלא כדברי הרב המגיד, וכתב: "ומשמע למאן דאמר הבדלת שבת דאורייתא, הוא הדין הבדלת יו"ט, וכל שכן קידוש יו"ט דאורייתא, דלא כמו שכתב המג"א סי' רע"א בשם המגיד משנה פרק כט הי"ח, ופלא הוא". וכן כתבו המנחת חינוך (מצוה לא אות ב) ובספר עמק ברכה (קידוש אות ד), שמלשון הרמב"ם לא משמע כדברי הרב המגיד, שדין קידוש ביו"ט הוא מדרבנן. אלא החיוב הוא מדאורייתא.

חיוב נשים בקידוש ביום טוב

ה. מכל מקום, לדעת הרב המגיד שדין קידוש ביו"ט הוא מדרבנן, וכפי שביאר הלחם משנה לפי זה את גירסת הרמב"ם "חוץ מקידוש היום" - יש לדון בחיוב נשים בקידוש ביום טוב.

וכנראה כוונת הלחם משנה היא, שנשים באמת חייבות בקידוש יו"ט, ומה שלא כתב הרמב"ם שנשים חייבות בקידוש יו"ט, זהו משום שקידוש יו"ט אינו מדאורייתא, ודברי הרמב"ם נסבו רק על הדברים היוצאים מן הכלל במצוות עשה דאורייתא שהזמן גרמן, שבהן נשים כן חייבות. ולכן לא הזכיר דין קידוש יו"ט מדרבנן וכתב בסתם "קידוש היום", וכוונתו רק לקידוש בשבת שדינו מדאורייתא.

ובשו"ת אגרות משה (חלק ד סימן ק) דן האם נשים חייבות בקידוש יו"ט, ובראשית דבריו הביא את דברי הרמב"ם (הלכות שבת פרק כט הלכה יח) שמקדשים בימים טובים מפני שגם הם נקראים שבתות ה', ולמד מכך "ואם כן [קידוש יו"ט] נכלל במצות זכור את יום השבת לקדשו". והוסיף: "ואף אם אסמכתא דרבנן היא, כמו שכתב שם המגיד משנה, הלא נתקן על מחוייבי מצוה של שבת, ונשים בכלל". כלומר, גם אם נאמר שהדרשה שיו"ט נקרא שבתות ה', היא אסמכתא מדרבנן כדברי המגיד משנה הנ"ל, הרי הסיבה שנקראו הימים טובים "שבתות" היא בגלל איסור המלאכה שבהם, ומאחר ונשים בכלל איסור המלאכה ביו"ט, גם עליהן מוטל חיוב הקידוש. והביא רבי משה ראיה לפסק זה: "מהא דנשים חייבות בקידוש של ליל פסח שהוא אחד מהארבע כוסות", משמע שנשים מחוייבות בקידוש יו"ט [וסיים: "ודוחק לומר שמשונה קידוש זה דליל פסח משאר קידוש יו"ט"^[3]].

ומתוך כך הסיק האגרות משה: "ולכן איש שכבר קידש יכול לקדש בשביל הנשים, ואסור לאשה לאכול לפני קידוש דיום טוב".

ומפורש בדבריו, שנשים חייבות בקידוש יו"ט כמו בקידוש שבת [אמנם יתכן שחיובן רק מדרבנן].

חיוב נשים בלחם משנה בשבת ויום טוב

ו. בדומה לשאלה האם נשים מחוייבות בקידוש, יש לברר האם נשים מחוייבות בלחם משנה בשבת ויום טוב.

בשו"ע נפסק (סימן רעד סע' ד) "סעודה זו [של ליל שבת] ושל שחרית אי אפשר לעשותם בלא פת". ועוד מפורש בשו"ע (שם סע' א) "בוצע על שתי ככרות שלימות שאוחז שתיהן בידו". וכתב הבאר היטב (שם ס"ק א) "וגם נשים חייבות לבצוע על שתי ככרות, מרדכי בשם אבודרהם".

ומסברא היה נראה כי המקור לחיוב נשים בלחם משנה נובע מאותו המקור לחיובן בקידוש המפורש בשו"ע (סימן רעא סע' ב) "נשים חייבות בקידוש אע"פ שהוא מצות עשה שהזמן גרמא, משום דאתקש זכור לשמור, והני נשי הואיל ואיתנהו בשמירה איתנהו בזכירה, ומוציאות את האנשים הואיל וחייבות מן התורה כמותם". ומעתה יש לומר שגם בדין לחם משנה נשים מחוייבות כי הן מחוייבות בכל הדינים והחיובים של שבת, בין מדאורייתא ובין מדברי קבלה ומדרבנן. וכשם שנתבאר לעיל בדברי האגרות משה, שיש לחייב נשים בקידוש יו"ט הואיל וחיוב הקידוש נובע ממה שיו"ט נקראו שבתות, כך בוודאי גם בחיובים בשבת עצמה, כגון חיוב לחם משנה, יש לחייב את הנשים "משום דאיתקש זכור לשמור".

אולם המרדכי במסכת שבת (סימן שצז), כתב סברא אחרת: "ורבנו תם כתב להר"ר משה מפונטייז"א דנשים חייבות בשלוש סעודות אע"ג דהוי מצות עשה שהזמן גרמא, [והטעם] דאף הם היו באותו הנס דלחם משנה והם חייבות לבצוע על שתי ככרות". ומבואר שהטעם שנשים חייבות בלחם משנה אינו מפני ההיקש של זכור לשמור, אלא מטעם שאכילת לחם משנה היא זכר למן, ואף הנשים היו "באותו הנס" של ירידת המן, ולכן הן מחוייבות .

ביו"ט גם יש חיוב של לחם משנה, כפי שנפסק בהלכות יו"ט (או"ח סימן תקכט סע' א) "מצות יו"ט לחלקו, חציו לבית המדרש וחציו לאכילה ושתיה. וחייב לבצוע על שתי ככרות ולקבוע סעודה על היין". והטעם מבואר בערוך השלחן (סימן רעד סע' ה) "דאיתא במכילתא בפרשת המן, שבת לא יהיה בו לרבות יו"ט, שלא היה יורד בו המן".

ולפי הטעם שכתב המרדכי בשם רבנו תם שנשים חייבות בלחם משנה בשבת כי "אף הן היו באותו הנס", ברור כי גם ביו"ט תהיינה מחוייבות בלחם משנה, היות וגם ביו"ט חיוב הלחם משנה הוא בגלל נס המן, ואף הנשים היו באותו הנס.

* * *

חידושו של רעק"א בדין חיוב נשים במצות עונג יום טוב

ז. בשו"ת רבי עקיבא אייגר (סימן א) נשאל בנדון אשה ששכחה לומר יעלה ויבוא בברכת המזון ביום טוב, ופסק רעק"א: "כמדומה הייתי מורה ובא, דכל מרבית ביתו אנשים יחזרו לברך, אבל לא הנשים והבנות. וטעמא דידי, משום דיש לי לדון דאשה מותרת להתענות ביו"ט, דאיסור תענית ביו"ט נראה שהוא מדין עונג וכן הוא ברמב"ם, והרי מצות עונג הוא בכלל מצות עשה דעצרת תהיה לכם, דדרשינן מיניה חציו לה' וחציו לכם, ואם כן לא תהא מצוה זו עדיפא מכל מצות עשה שהזמן גרמא שנשים פטורות, ומה דאשה מחוייבת במצוה דיו"ט הוא רק בלא תעשה, דלא תעשה כל מלאכה, אבל לא במצות עשה דיו"ט. וכיון דאינה במצות תענוג, מותרת להתענות. וממילא אם שכחה להזכיר של יו"ט בברכת המזון אין צריך לחזור ולברך, דהוי יו"ט גבי דידהו כמו ראש חדש לגבי דידן. זולת בשבת אם שכחה לומר רצה, דכיון דמחוייבת במצות עשה דקידוש מהקישא דזכור ושמור, מחוייבת גם כן בכל מצוות עשה דשבת, וממילא מחוייבת גם כן במצות עונג ואסורה להתענות, על כן צריכה לחזור ולברך, כנלע"ד".

ומתבאר בדברי רעק"א שיש הבדל יסודי בין חיוב נשים בעונג בשבת שבו הן חייבות, לבין חיובן במצות עונג ביום טוב שהן פטורות, בגלל שביום טוב חיוב העונג לא גרע מכל מצות עשה שהזמן גרמא, אשר נשים פטורות. ומאחר ונשים אינן מצוות על עונג יו"ט מותר להן להתענות ביו"ט, וכפי שהוסיף וביאר זאת רעק"א ב"השמטות" שנדפסו בסוף השו"ת: "וכיון דאין אכילת פת תלוי בחיוב שמחה, יש לומר דאין נשים חייבות במצות אכילת פת ביו"ט דהוי מצות עשה שהזמן גרמא". ומכאן נובע ההבדל בדיני ברכת המזון שאם שכחה לומר בשבת רצה, עליה לשוב ולברך ברכת המזון, אך אם שכחה לומר יעלה ויבוא ביום טוב אינה צריכה לחזור.

אמנם בסוף דבריו כתב רעק"א: "אלא דמכל מקום רוב נשי דידן מחמירין לעצמן וזהירות לקיים רוב מצות עשה שהזמן גרמן כגון שופר סוכה ולולב וכן בקידוש יו"ט". ומפורש בדעת רעק"א שנשים אינן חייבות בקידוש יו"ט מעיקר הדין [גם לא מדרבנן], ורק מחמירות הנשים על עצמן לקדש ביו"ט כמו שמהדרות לקיים כל מצות עשה שהזמן גרמא, ושלא כדברי האגרות משה המובא לעיל [אות ה] שנשים חייבות בקידוש יו"ט.

ט. על חידושו של רעק"א הקשה בשו"ת התעוררות תשובה (חלק ג סימן שצו) "לפי דברי רבנו תם דחייבות ביו"ט בלחם משנה שהוא גם כן זכר למן, הגם דביו"ט ליכא היקשא [זכור לשמור], מכל מקום חייבות משום שהיו באותו הנס. אבל לפי סברת מאור הגולה רעק"א בתשובותיו (סימן א) שנשים פטורות גם מאכילת פת ביו"ט, ממילא כיון דליתא בחיובא דאכילת פת, הוא הדין דליתא בחיובא דלחם משנה".

כלומר, לפי המבואר לעיל [אות ו] שנשים חייבות בלחם משנה בשבת כי "אף הן היו באותו הנס", צ"ע על דברי רעק"א, כי גם אם אינו סובר שיש לחייב נשים במצות יו"ט כמו קידוש ולחם משנה, מכיון שלדעתו ההיקש זכירה לשמירה לא נאמר על החיובים ביו"ט, אולם מדוע שלא יתחייבו הנשים בלחם משנה ביו"ט מהטעם שאף הם היו באותו הנס, וכפי נתבאר לעיל שגם ביו"ט היה הנס שלא ירד המן, שמשום כך צריך לחם משנה אף ביו"ט.

עוד יש להעיר בדברי רעק"א במה שכתב שחיוב סעודה בפת ביו"ט, אינו שייך לדין שמחה שנוהג ביו"ט, אלא הוא מדין כבוד ועונג כמו בשבת, כי דברים אלו אינם כדברי החתם סופר שהבאנו לעיל [אות ב] שכתב שדין עונג ביו"ט נלמד ממצות "ושמחת" שנאמרה ביו"ט.

ומדברי הראשונים מוכח כדברי החתם סופר, שחיוב עונג יו"ט הוא מדין שמחה, והוא הדין חיוב פת ביו"ט הוא מדין שמחה, וכפי שכתב בביאור הלכה (סימן קפח ד"ה סעודה שלישית) וז"ל: "אבל שתי סעודות הראשונות בוודאי חייב בפת לכולי עלמא דהא כתיב וקראת לשבת עונג ואין עונג בלא פת [הרשב"א בחידושיו] ובתוספות רבינו יהודה החסיד על ברכות איתא דהוא הדין ביו"ט דכתיב ביה שמחה ואין זה בלא לחם".

ומפורש בדברי תוספות רבינו יהודה החסיד כדברי החתם סופר, שענין עונג ביו"ט וחיוב לחם נובע מדין ושמחת ולא מדין עונג בשבת. וברא"ש (מסכת ברכות פרק ז סימן כג) הביא את דברי רבינו יהודה, וכתב: "הלכך נראה לרבינו יהודה דחייב אדם לאכול פת ביו"ט משום שמחה, משום חלקהו חציו לאכילה ועיקר אכילה הוא לחם, והא דאמרינן בסוכה מכאן ואילך רשות דאי בעי לא אכיל, הכי קאמר רשות משום סוכה ולעולם חובה היא משום שמחת יו"ט". ומפורש גם בדברי הרא"ש שחיוב פת ביו"ט נובע מדין שמחה.

אמנם ראיתי בספר זכרון מבקשי תורה לזכר הגרש"ז אויערבך (עמוד תא), שהגאון רבי אפרים שמואל מאיר, כתב להעיר שאף שמלשון הראשונים הנ"ל משמע שלא כדעת רעק"א, יש להביא ראיה לחידושו של רעק"א שחיוב עונג הוא המחייב אכילת פת ולא חיוב שמחת יו"ט היא, ממה שנפסק להלכה ברמב"ם (הלכות יו"ט פ"ו הי"ז) שבחול המועד חייב בשמחה ומכל מקום פטור בו מאכילת פת, ואם כן מוכח כדבריו של רעק"א שחובת פת ביו"ט הוא מדין עונג ולא מדין שמחה.

בשו"ת יד אליהו (פסקים סימן יז) הקשה על חידושו של רעק"א: "ודע דבתשובת הגאון רעק"א סימן א' כתב דאם שכחה אשה להזכיר של חג בברכת המזון, דאין צריכה לחזור ולברך, מטעם דאשה מותרת להתענות, דמצות עונג הוי מצות עשה שהזמן גרמא, עי"ש. ולפענ"ד נ"ל, כיון דעל כרחך נשים חייבות בקידוש היום דיו"ט, אם מדאורייתא מדאיתקוש לשבת, או מדרבנן דומיא דשבת, אם כן ממילא חייבות בעונג, משום במקום עונג שם תהא קריאה. וכיון דלגאונים ס"ל דבעינן פת דוקא לצאת ידי עונג, ממילא חייבות בברכת המזון מדרבנן". כלומר, מהעובדה שנשים מחוייבות בקידוש יו"ט, יש להוכיח כי הן מחוייבות בעונג יו"ט, ואם הן מחוייבות בעונג, מוכח שהן מחוייבות באכילת פת כדי לקיים את מצות העונג, וממילא נמצא שהן מחוייבות בברכת המזון [ואם שכחו להזכיר יעלה ויבוא, יצטרכו כמובן לחזור].

אמנם קושיא זו אינה קשה, שהרי הבאנו לעיל [אות ח] את דבריו של רעק"א ב"השמטות", שנשים באמת אינן חייבות כלל בקידוש ביו"ט לא מדאורייתא ואף לא מדרבנן, אלא שנשי דידן מחמירות וזהירות לקיים גם מצות עשה שהזמן גרמא ובכללם קידוש דיו"ט, ואם כן לא שייך להקשות שהחיוב של קידוש יגרור אחריו חיוב של עונג מכיון שהרי גם בקידוש אינם חייבות לדעת רעק"א.

י. בשו"ת יביע אומר (או"ח ח"ו סימן יח) הביא משו"ת מתת ידו (או"ח סימן כא) שכתב להעיר על דברי רעק"א: "אפילו אם תמצי לומר שנשים פטורות מאכילת פת ביו"ט, מכל מקום כיון שהאשה מכנסת עצמה לחיוב מצות עשה של שמחת יו"ט ואוכלת פת חל עליה החיוב בברכת המזון כמו האנשים וצריכה לחזור. ודומה לתפילת ערבית שהוא רשות ומכל מקום אם מתפלל שוויא עליה חובה, ואם טעה ולא הזכיר בשבת ויו"ט וחול המועד צריך לחזור ולהתפלל והכי נמי הכא". ומבואר בדבריו, שהיות והנשים קיבלו עליהן את מצות שביתת יו"ט, הן חייבות באכילת הפת, וממילא אם ישכחו מלהזכיר יעלה ויבוא בברכת המזון, יצטרכו לחזור.

אולם יש להקשות על דברי הגר"ע יוסף, מהי ההשוואה של חיוב נשים בפת, לדין "שוויא עליה חובה" בתפילת ערבית, שכן יש לחלק בין דין "שוויא עליה חובה" בתפילת ערבית, כי בוודאי לא כל מה שנהגו להחמיר במה שפטורים הופך לחובה גמורה, ושאני מעריב שכל הציבור קיבלו את תפילת מעריב בתורת חובה, להחשיב תפילת מעריב כשאר תפילות, משא"כ נשים גם כאשר מקיימות מצות עשה שהזמן גרמא, אינן מקיימות אותן בתורת חובה כשאר מצות שלא הזמן גרמא, אלא מקיימות אותם בתורת זהירות וזריזות וחומרא, כלשונו של רעק"א.

וכבר חילק המנחת חינוך (מצוה שו אות ד) חילוק דומה, בדבריו על מש"כ על המג"א (או"ח סימן תפט סק"א) שכתב שנשים ועבדים פטורים ממצות ספירת העומר, וכתב המג"א: "דהאידנא שוויא עליהו חובה". וכתב המנחת חינוך: "ודבר זה צ"ע והוא דבר חדש, דנשים אם קיבלו עליהם לעשות מצות עשה שהם פטורים, יתחייבו מפני דשוויא עליהו חובה, ולא ראיתי כן בשום מקום ולא דמיא לתפלת ערבית, עיין בראשונים. וכן יש דעות שאסור להו לעשות מצות עשה שהזמן גרמא, ולכולי עלמא אינו מצוה כלל והאיך ישוויו חובה, ולא ידעתי מוצא הדברים של דברי המג"א". ואם כן, שאלה דומה יש לשאול על היביע אומר שהשווה בין חיוב נשים בפת, לדין "שוויא עליה חובה" בתפילת ערבית, וצ"ע.

אמנם גם בספר נזירות שמשון הקשה על דברי המג"א את קושיית המנחת חינוך, ותירץ שרק בדבר שיש בו מחלוקת אומרים שנשים חייבו עצמן, כדוגמת תפילת ערבית ואכילת פת בסעודה שלישית. אבל בדברים שאין בהם מחלוקת, לא אומרים שנשים חייבו עצמן. ולפי דבריו, מיושב מה שכתב הגר"ע יוסף שנשים חייבו עצמן באכילת פת ביו"ט כפי ש"שוויא עלייהו חובה" בתפילת ערבית, היות ויש הסוברים [שו"ת יד אליהו ואגרות משה] שנשים חייבות בקידוש ביו"ט [עכ"פ מדרבנן] כמבואר לעיל [אות ה] ואם כן יש מחלוקת בדין זה, ולפי הנזירות שמשון בדבר שיש בו מחלוקת, אם תקבלנה על עצמן כחובה לקדש בליל יו"ט, יחול עליהן חובת קידוש.

יא. כתב השדי חמד (אסיפת דינים מערכת יו"ט סימן ב אות ו) בשם הגאון מוה"ר שלמה הכהן מוילנא (מחבר ספר בנין שלמה), וז"ל:

"ומיהו קצת תימא לי על הגאון המחבר זצ"ל דסתם וכתב דנשים ששכחו לומר יעלה ויבא בברכת המזון ביו"ט אינן צריכות לחזור ולא חילק בין יו"ט ליו"ט. ולכאורה נראה פשוט דאם שכחו ביו"ט של עצרת בוודאי צריכים לחזור, כיון דאיכא טעמא נמי דהוא יום שניתנה בו תורה, והך טעמא שייך גם בנשים, וכמו דחייבות בתפילה [למרות שזו מצות עשה שהזמן גרמא] משום דרחמי נינהו [עי' ברכות כ, ב], ותמיהני על הגאון המחבר זצ"ל שלא ביאר זה". והיינו שעצרת הוא יום שניתנה בו התורה, ומאחר וניתנה גם לנשים, הן תהיינה מחוייבות בסעודה ביום זה, ובשכחת יעלה ויבוא יצטרכו לחזור.

והנה הגאון רבי שלמה הכהן מוילנא כתב שהערה זו היא "קצת תימא". ונראה, שאכן יש ליישב ולומר שיש הבדל בין אנשים ונשים ביו"ט דעצרת. וכפי שמבואר בסוגיא בפסחים (סח, ב; שהיא מקור לדברי הגאון רבי שלמה הכהן) שרב יוסף ביקש שיכינו לו בחג השבועות תבשיל מבשר עגל מובחר "אמר, אי לא האי יומא דקא גרים, כמה יוסף איכא בשוקא". ופירש רש"י: "אי לאו האי יומא שלמדתי תורה ונתרוממתי הרי אנשים הרבה בשוק ששמן יוסף ומה ביני לבינם". ומבואר שעיקר שמחתו של רב יוסף בחג השבועות היתה על הזכות ללמוד תורה, וכלשון רש"י "שלמדתי תורה ונתרוממתי".

ולפי זה אפשר לומר ששמחת הנשים שלא נצטוו בלימוד התורה ואינן חלק בשמחת התורה הנובעת מלימוד התורה, פחותה משמחת האנשים. כי שמחת האנשים ב"פקודי ה' משמחי לב" גדולה, לעומת שמחת הנשים. ולכן לא קשה הערת רבי שלמה הכהן מוילנא שנשים יתחייבו כאנשים "בלכם דעצרת משום דהוי יום שניתנה בו תורה", כי גם אם נשים שמחות ביום זה שנתנה בו תורה לישראל, אולם הן אינן בדרגת השמחה של האנשים. ולכן אינו דומה חיוב נשים בתפילה "דרחמי נינהו", לחיוב הסעודה. כי בתפילה האנשים והנשים זקוקים ל"רחמי", ולכן חיובם שווה. משא"כ סעודת יו"ט שיש בה שמחה על לימוד התורה, שמחת האנשים שנצטוו על לימוד התורה גדולה יותר ואינה שווה לשמחת הנשים שלא נצטוו.

יב. הגר"ש רוזובסקי כתב (ספר זכרון שמואל סימן לב אות ז) וז"ל:

"בהא דכתב הגרע"א ז"ל דנשים פטורות ממצות עונג וכבוד ביו"ט, צריך עיון קצת דאם כן ליפטרו נשים ביו"ט מדין הדלקת נרות, ואף דהדלקת נר הוא דין מיוחד דהרי מברכינן עלה, אבל מכל מקום יסוד החיוב הוא משום כבוד ועונג, וכמבואר ברמב"ם פ"ה מהלכות שבת ה"א ופ"ל הט"ז, וכיון דנשים פטורות ממצות עונג וכבוד, אם כן ליפטרו גם מהדלקת נרות". לפי רעק"א שנשים פטורות מחיוב עונג ביו"ט, תמוה מדוע הן חייבות להדליק נרות ביו"ט, והרי חיוב הדלקת הנרות הוא משום עונג, שהן פטורות ממנו.

ותירץ הגר"ש: "ואולי יש לומר דכיון דהוא דין מיוחד של הדלקת נרות, אף דיסודו הוא משום כבוד ועונג, מכל מקום חייבות בזה גם נשים".

על תירוץ זה הקשה בספר עיונים בהלכה (סימן יג ענף ד) "דגם סעודת פת ביו"ט וכל שכן דין קידוש ביו"ט הוו דין מיוחד ליו"ט, ומכל מקום ס"ל להגרעק"א דנשים פטורות כיון דהוי מ"ע שהזמן גרמא [ועיי"ש בהשמטות בסו"ד דפטורות מקידוש ביו"ט] ואם כן כל שכן בהדלקת הנרות דהוא חלק ממש מדין כבוד ועונג יו"ט יותר מקידוש", ובוודאי נשים היו צריכות להיות פטורות מהדלקת הנר.

ונראה לומר בכוונת הגר"ש רוזובסקי, כפי שמשמע מדבריו במה שכתב בקושיה "ואף דהדלקת נר היא דין מיוחד דהא מברכינן עלה", שדין הדלקת הנר אינו נכלל בחדא מחתא עם כל שאר דיני היו"ט. וראיה ברורה לכך, שהרי לא מברכים על כל דין ודין שיש ביו"ט באופן נפרד אלא רק על הדלקת הנר, ומזה נלמד שהדלקת הנרות היא דין מיוחד מכל שאר הדינים, ולכן בדין המיוחד הזה חייבות גם נשים, וכפי שיבואר להלן.

יג. והנה בלשון השו"ע (או"ח סימן רסג סע' ב) והרמב"ם (הלכות שבת פרק ה הלכה א) נאמר: "אחד האנשים ואחד הנשים חייבים להיות בבתיהן נר דלוק בשבת". ומדוקדק שאין החיוב על הגברא להדליק נר, אלא יש חיוב על החפצא "להיות בבתיהן נר דלוק", דהיינו דין על הבית שחובה שיהיה בו נר דלוק לכבוד שבת.

ומעתה יש לומר שכוונת הגר"ש בתירוצו הראשון "דכיון דהוא דין מיוחד של הדלקת נרות, אף דיסודו הוא משום כבוד ועונג, מכל מקום חייבות בזה גם נשים", רצונו לומר, שבהדלקת נר שבת יש דין מיוחד על הבית, ולכן גם האשה המתגוררת בבית מתחייבת מדין חובת הבית, ולא מצד החיוב האישי להדליק, אלא החיוב הוא שיהיה נר דלוק בבית.

ובתוספת ביאור נראה, דהנה כתב הערוך השולחן (סימן רסג סע' ה) וז"ל: "נר שבת כנר חנוכה שהיא מצוה וחובה על כל אחד להדליקה, והיינו שכל משפחה חייבת בהדלקת הנר". וביאור הדברים שחיוב נר שבת הוא כחיוב נר חנוכה שיש בו דין על כל משפחה וכל בית שיהיה בו נר חנוכה דלוק.

ולפי זה ביאר הגר"ש רוזובסקי (זכרון שמואל סימן יט אות ז) את דברי השו"ע (או"ח סי' תרעה) שהביא המחבר דעת יש מי שאומר שבנר חנוכה גם קטן שהגיע לגיל חינוך יכול להדליק, ואילו בהלכות מגילה (או"ח סי' תרפט) סתם המחבר וכתב שהשומע מגילה מקטן לא יצא, ולא הביא דעת האומרים שיצא. וביאר הגר"ש: "דיש מקום לומר דשאני נר חנוכה ממגילה דהנה בנר חנוכה יש לומר דאין החיוב דוקא על בעל הבית שיעשה מעשה הדלקה בעצמו, אלא דהוא חיוב על הבית שיודלק בו על ידי אחד מבני הבית נר חנוכה, וכלשון הרמב"ם ומצותה שיהיה כל בית ובית מדליק נר אחד". ולכן רק בנר חנוכה שייך לומר שגם קטן יכול להוציא ידי חובה, כיון שאין בזה דין בגברא להוציא אחרים ידי חובה אלא דין שיהיה נר חנוכה דלוק בבית, ובזה מועיל גם כשהקטן מדליק. ומעתה, אף בנר שבת, גדר החיוב הוא כנר חנוכה - שיהיה בבית נר דלוק לכבוד שבת.

ולפי זה מבואר מש"כ בספר כף החיים (סימן רסג ס"ק כד) "וכשיש נשים רבות מחלקות המצוה ביניהם, ואם עומדות כולם זו אצל זו אפשר שיוצאות בברכה שמברכת אחת מהן". מאחר וחיוב ההדלקה הוא על הבית שיהיה דלוק בו נר שבת, לכן יש כאן חיוב אחד לכולן ויוצאות בברכה שמברכת אחת מהן.

• * *

ההבדל בין חיוב נשים בעונג יו"ט לבין חיובן בכבוד יו"ט

יד. תירוץ שני תירץ הגר"ש רוזובסקי על הקושיא מדוע לפי רעק"א נשים מחוייבות בהדלקת נר ביו"ט, והרי מצות ההדלקה היא משום עונג ביו"ט, ולדרכו של רעק"א הן פטורות מחיוב עונג ביו"ט, וז"ל: "ועוד יש לומר, דיש לחלק בין דין כבוד לדין עונג, דעונג הוי מצות עשה שהזמן גרמא, אבל כבוד יו"ט לא חשיב הזמן גרמא. וטעמא דמילתא, שהרי גם בחול חייב לכבד את היו"ט דזהו כבודו של יו"ט, וכדחזינן דמשום כבוד שבת ויו"ט צריך שיהא מוכן מבעוד יום, וכדאיתא בר"מ ז"ל פרק ל' מהלכות שבת ה"ה, וצריך לתקן ביתו מבעוד יום מפני כבוד השבת, ויהיה נר דלוק ושולחן ערוך ומטה מוצעת, שכל אלו לכבוד שבת הן. אבל עונג חייב להתענג בשבת ולהכי הוי מצות עשה שהזמן גרמא, וצ"ע בזה".

על כך כתב בספר עיונים בהלכה: "ויסוד דבריו מחודש, דכבוד חשוב מצות עשה שאין הזמן גרמא. דסוף סוף, עיקר טעם הכבוד בחול הוא רק לכבוד שבת, ודומה להא דחייב לדאוג בכל השנה שיהיה לו ארבעת המינים בסוכות ושופר בראש השנה, ומכל מקום הוה מצות עשה שהזמן גרמא, כיון שעיקר המ"ע מתקיים בזמן היו"ט ורק ההכנה הוא לפני יו"ט, וכן כאן עיקר דין הכיבוד שלפני שבת, הוא רק כדי שיום השבת יהיה מכובד. אלא שבשבת עצמו א"א לקיים דין דכבוד, דהרי צריך שיהיה כל השבת מכובד. ולכן צריך לכבד מבעוד יום, אבל עיקר דין הכיבוד לפני שבת הוא רק ענין דין הכנה לשבת כדי שיהיה יום השבת מכובד". כלומר, לדעת העיונים בהלכה אי אפשר לומר שרבוד הוא מצות עשה שאין הזמן גרמא, כי בעיקרה היא מצוה לכבד את השבת, ושבת היא בבחינת "זמן גרמא".

אך נראה להעיר על דברים אלו, שיש הבדל יסודי בין הדאגה לארבעת המינים לבין כבוד יו"ט: נשים פטורות ממצות ארבעת המינים, ולכן אינן צריכות לדאוג כל השנה לקיום ארבעת מינים, שכן אינן חייבות במצוה זו. אבל בהדלקת הנרות לכבוד יו"ט, בעצם שמירת יו"ט, נשים חייבות כאנשים, ולכן מוטל עליהן לדאוג לכבד את היו"ט שהן עצמן מחוייבות בשמירתו. אמנם לא חייבות לדאוג לעונג יו"ט במאכל ומשתה כי הרי פטורות מדין עונג יו"ט, אבל הכנת הבית לכבוד שבת ויו"ט, וכן שיהא הבית מתוקן, נר דלוק ומטה מוצעת הן חייבות. ורק מעונג ביו"ט עצמו הן פטורות, כי זהו מ"ע שהזמן גרמא, אולם בכבוד שנוהג לפני יו"ט, אין זה בגדר "זמן גרמא", ולכן גם על הנשים להתכונן כראוי ליו"ט^[4].

טו. ובביאור תירוצו השני של הגר"ש רוזובסקי נראה להוסיף על פי המבואר בשו"ע (או"ח סימן רנ) ביסוד גדר ההכנה לשבת, שיש בה חשיבות מיוחדת לעומת ההכנה לשאר מצוות שבתורה, וז"ל: "ואפילו יש לו כמה עבדים לשמשו ישתדל להכין בעצמו שום דבר לצרכי שבת כדי לכבדו, כי רב חסדא היה מחתך הירק דק דק ורבה ורב יוסף היו מבקעין עצים ורבי זירא היה מדליק האש ורב נחמן היה מתקן הבית ומכניס כלים הצריכים לשבת ומפנה כלי החול ומהם ילמד כל אדם ולא יאמר לא אפגום בכבודי כי זה הוא כבודו שמכבד את השבת". ויש לעיין מדוע דווקא במצות השבת הקדיש מרן השו"ע סימן שלם (או"ח סימן רנ) לדיני ההכנה למצוה, מה שאין כן בכל יתר המצוות. וכמו כן לא מצינו בשום הלכה אחרת שהשו"ע מזכיר את הפרטים לדקדוקיהם ומה הם שמות האמוראים שהכינו לכבוד שבת ומה בדיוק הכינו לכבוד שבת.

ומכאן נלמד, שדין הכנה לשבת אינו רק דין הכנה לכבוד השבת שתהיה השבת מכובדת, אלא ההכנה היא מצוה חשובה בפני עצמה, ובכך כבודו של האדם עצמו מתרבה בשעת שהוא מכבד את השבת, כפי שהאמוראים לא חסו על כבודם בעת שהכינו לכבוד שבת, ואדרבה, כבודם גדל בכך.

והדברים ברורים בלשונו של הביאור הלכה (שם ד"ה ישתדל) שהביא את דברי הרמב"ם שכתב "אע"פ שיהיה אדם חשוב ביותר ואין דרכו ליקח דברים מן השוק ולא להתעסק במלאכות שבבית, חייב לעשות דברים שהן לצורך השבת בגופו שזה הוא כבודו". והסביר הביאור הלכה: "ואפשר דלהרמב"ם גם כן לאו חוב גמור הוא אלא כעין חובה משום כבוד שבת, וסברת הרמב"ם דאי לאו הכי לא היו מבטלים כל הני אמוראים תורתן עבור זה, ומ"מ לא הוי זה חובה גמורה, ותדע דלא אשכחן בגמרא בשם חובה כי אם על הדלקת נר בשבת בדף כ"ה ע"ב ולענין ג' סעודות בדף קי"ז ע"ב, ומ"מ צ"ע". ולפי המבואר, כוונת הרמב"ם שיש חיוב להכין לשבת, מכיון שההכנה היא מצוה חשובה בפני עצמה.

ולמעשה אלו דברי הגרי"ז והגר"א [לעיל אות א] שגדר כבוד שבת הוא לפני השבת מבעוד יום, והיא מצוה בפני עצמה להתכונן לכבוד השבת.

סוף דבר, מתורתו של רבי עקיבא אייגר למדנו, כי נשים אינן מחוייבות במצות עונג יום טוב, שכן זו מצות עשה שהזמן גרמא. ועל פי דברי הגר"א והגרי"ז להבדיל בין דין עונג שבת השייך בשבת עצמה, ובין דין כבוד שבת שהוא חיוב מבעוד יום, נתחדש כי דברי רעק"א נאמרו רק על חיוב הנשים במצות עונג יום טוב, שהוא ביום טוב עצמו, וזו אכן מצות עשה שהזמן גרמא שנשים פטורות מקיומה. מה שאין כן במצות כבוד יום טוב, שהיא קודם יום טוב, גם נשים מחוייבות, שכן אין זו מצות עשה שהזמן גרמא. ומטעם זה מבואר מדוע נשים מדליקות נרות לכבוד יום טוב, כי במצוה זו שפיר הן מחוייבות.

• * *

הרב מרדכי קרליבך

ר"מ ישיבת מיר – ירושלים

מה שתמה על החת"ס שחילק בדין עונג שישנו בשבת ולא ביו"ט, מדברי הר"מ והשו"ע שהשווה בזה דין שבת ויו"ט.

אמת הוא שכן מבואר בר"מ ושוע, מ"מ דברי הר"מ לכאורה המה תימה גדולה מש"ס ערוך, והדבר תליא באשלי רברבי, וכפי שיבואר.

וסוגיא ערוכה בפסחים סח: בדין שמחת יו"ט, דמקרא אחד אומר עצרת לה' אלוקיך, ומקרא אחד אומר עצרת תהיה לכם, ואמר ר"א או כולו לה' בתורה ותפילה, או כולו לכם באכילה ושתיה, והיינו דשמחת יו"ט מתקיימת או ע"י עצרת לה' או ע"י עצרת לכם, ואיתא שם דמודה ר"א לענין שבת דבעינן נמי לכם, דכתיב וקראת לשבת עונג, ועונג אינו מתקיים אלא באכילה ושתיה.

הרי להדיא סוגיא ערוכה דביו"ט ליכא חיוב עונג כי אם חובת שמחה, ולזה שפיר אמר ר"א דיכול לקיים דין שמחה בתענית ע"י שעוסק בתורה ותפילת כל היום, אמנם לדעת הר"מ שכתב דחייב בעונג ביו"ט כמו בשבת, א"כ למה לא מצריך ר"א לאכול ביו"ט מדין וקראת לשבת עונג, ואם מדין שמחה יכול לקיים כולו לכם באכילה ושתיה.

וכפי הנראה שזוהי כוונת הפרי מגדים בקושיתו, בסי' רמ"ב בא"א סק"א, וצע"ג.

איתא בביצה לד: דשבת קובעת למעשר דכתיב וקראת לשבת עונג, והיינו שלא הותר לאכול לפני מירוח מן הטבל הוא דוקא באוכל ממנה אכילת עראי, [וכן להאכיל לבהמתו שהוא בעצמותה הוי אכילת עראי], אך השבת קובעת כל אכילה להיותה אכילה קבועה, וממילא שאסור לאכול ממנה קודם מירוח כמו שאסור לאכול כל אכילה קבועה לפני הפרשת תרו"מ.

וחידש הצל"ח דכ"ז רק לענין שבת דכתיב וקראת לשבת עונג, ומשום דכל מה שאוכל הוי אכילת עונג, ונמצא דכל אכילה הוא בעצמותו אכילה קבועה וחשובה, אך ביו"ט ליכא חיוב עונג כי אם חובת שמחה בבשר שלמים, ואילו בפת אינו יוצא ידי חובת שמחה, וא"כ נמצא דאין דבר שיוצא ידי חובת שמחה וחייב בתרו"מ, [וצ"ע מתירוש ששמחה בבשר ויין], וכ"כ הפ"י שם והביא ראיה מסוגיא דביצה יג.

והשיג עליו במקור ברוך ח"ב סי' ל"ה שהרי הוא מפורש בדברי הר"מ בפ"ו יו"ט כשם שמצוה לכבד את השבת ולענגה כך כל ימים ובים שנאמר לקדוש ה' מכובד, וכל ימים טובים נאמר בהם מקרא קודש, וכבר ביארנו הכיבוד והעינוג בהלכות שבת, הרי מפורש בדברי הר"מ שיש חיוב כבוד ועונג בשבת וביו"ט, באופן דדברי הצל"ח והפ"י שחידשו שאין דאין וקראת לשבת עונג ביו"ט צע"ג.

והביא כן מדברי הגרע"א סי' א' בהשמטות, שכתב שמחה וחובת עונג שני דינים חלוקים המה, דמדין שמחה צריך לאכול בשר ויין, אך חיוב אכילת פת אינו מדין שמחה אלא מדין עונג, ואף גם זאת שחיוב שמחה נוהג כל שבעת ימי החג, ואילו חובת עונג ליכא אלא ביו"ט, וכמבואר כן בדברי הר"מ שחיוב עונג כתב הר"מ שנוהג בכל ימים טובים, וחיוב שמחה נוהג כל שבעת ימי הרגל ושמונת ימי החג.

וכמדומה שכן מוכרח מדברי כל הראשונים שדנו האם יש חיוב לאכול פת בכל יו"ט. ובתוס' סוכה כז. והרשב"א בברכות מ"ט: כתבו שאין חיוב לאכול פת, וברא"ש ברכות פ"ז סי' כ"ג העלה שיש חיוב לאוכל פת מדין שמחה, הא מיהא לדעת הכל אין חיוב אכילת פת מדין כבוד ועונג, ואילו בכל שבת כתב הגרע"א סי' א' בהשמטות דחיוב אכילת פת הוא מדין כבוד ועונג, הרי דביו"ט אין דין כבוד ועונג.

ובשעה"מ פ"ה מעשר הכ"ג הביא דבמאירי ביצה לה. כתב דיו"ט אינה קובעת למעשר, דלא נאמר דין וקראת לשבת עונג אלא בשבת ולא ביו"ט, ובשע"מ כתב דודאי אף ביו"ט יש חובת עונג כמבואר בדברי הר"מ, ואף דבקרא כתיב וקראת לשבת עונג, הרי אף יו"ט איקרי שבת, והביא שכן הוא בדברי הר"ש בדמאי פ"ד מ"א דאימת שבת על הע"ח משום דשבת קובעת למעשר, והלא אף ביו"ט אימת יו"ט עליו.

ויעוין בשעה"מ פ"ו סוכה ה"ז שהאריך בפלוגתת הראשונים אם יש חיוב לאכול ביו"ט, ודן שם שאם יש חיוב לאכול ביו"ט הרי אכילה זו קובעת להצריך סוכה אף שאין בה כביצה, דכמו שכל אכילת שבת קובעת למעשר כן אכילת יו"ט קובעת למעשר, וכמו שכל אכילת יו"ט קובעת למעשר הרי ממילא אכילה קבועה היא להצריך סוכה, [ויעוי"ש בהגהות טעם המלך שכתב דכן דעת הצל"ח בפרט זה, דכל אכילה שיוצא בה ידי חובת סעודת יו"ט אסור לאכלה חוץ לסוכה, ואף דס"ל להצל"ח שאין דין עונג ביו"ט, מ"מ כל מה שמקיים בה ידי חובת שמחה הרי צריך לאכלה בסוכה, יעוי"ש מה שפלפל בזה].

הרב אליהו פריד

הקשה ע"ח חת"ס שכ' דבשבת המצוה להתענג באכילה משא"כ ביו"ט המצוה עצם האכילה אפי' אינו מתענג, ממש"כ הרמב"ם פ"ו מיו"ט הט"ז דיש חיוב כבוד ועונג גם ביו"ט. ולישב דברי מרן החת"ס נ"ל כוונתו, דודאי גם ביו"ט יש חיוב עונג אבל חיוב אכילה ביו"ט אינו רק מטעם עונג אלא גם מדין שמחה דילפי' מ'לכם', ומדין שמחה מחוייב לאכול אפי' אינו מתענג. [שאין השמחה בגוף האכילה רק שהיא מביאה לשמחה].

נתקשה במש"כ רע"א דנשים אין חייבות בסעודת יו"ט דאין מצוות בשמחה, ממש"כ המרדכי דנשים חייבות בלחם משנה בשבת שאף הן היו בנס המן, וא"כ מה"ט יתחייבו בסעודת יו"ט בפת. והביא משו"ת התעוררות התשובה וביאר כוונתו לת' בב' אופנים. א', דטעם לחם משנה זכר למן אינו סיבה בפנ"ע לחייב אכילה רק אחר שמחוייב אופן הקיום ע"י לחם משנה זכר למן. ב'. דגם אם נשים יתחייבו מה"ט לה סגי בפהב"כ.

תירוצו הראשון נ"ל מוכרח לשי' תוס' פ"ב דסוכה (כז. ד"ה אי) דאין חיוב פת כלל ביו"ט גם לאנשים. ותיקשי יתחייבו עכ"פ מטעם זכר למן. אע"כ אי"ז סיבה לחייב מצ"ע.

התי' הב' דנפ"מ לפהב"כ יש לדון בו דהרי בקרא כתיב "לחם משנה" ויש לחקור אי פהב"כ מיקרי לחם, ולענ"ד מד' מג"א מוכח דלא מיקרי לחם, דהמג"א בהל' פסח (סי' תע"א סק"ה) נתקשה במה שמבו' בר"ן פ"ב דסוכה (כז.) דלסעודת יו"ט יוצא במצה עשירה ורק מדין מצות מצה בעי' לחם עוני, מדוע ייצא במצה עשירה הא נילוש במי פירות הוי פהב"כ כדאי' בשו"ע (סי' קס"ח ס"ז) ולסעודת שבת ויו"ט צריך פת שמברכין עלי' בהמ"ז. ולכא' מאי קושיא נפ"מ בקבע על הפהב"כ והרי כך הוא סתמא בליל פסח, וכבר העיר בזה רע"א שם, אלא נ' דהמג"א סו' דגם בקבע אינו יוצא דצריך לחם דוקא ופהב"כ ל"מ לחם. וכ"נ הבנת המג"א מדבריו סוס"י קס"ח עיי"ש ובהגהות רע"א. אמנם מהכס"מ בהל' ברכות (פ"ג ה"ט) והל' ביכורים (פ"ו הי"ב) מבוא דפהב"כ חשיב לחם גמור לכ"ד ולכן חייב בחלה רק כיון שאין דרך לאוכלו לקביעות אין מברך המוציא ובהמ"ז. וע"ע פמ"ג (מש"ז סי' קס"ח סק"ו).

אות ו'. נתקשה דברע"א גופי' מבו' דחיוב פת בשבת ויו"ט הוא מטעם זכר למן. לענ"ד אי"ז כוונת קודשו דא"כ אין חיוב פת אלא מדרבנן, ומהריטב"א ור"ן סוכה (כז.) שהקשו למ"ל קרא לאכילת מצה ליל פסח ולאכילה בסוכה תפו"ל דחייב משום סעודת יו"ט. מוכח דסעודת יו"ט חיובה מה"ת. וכ"כ הרשב"א בתשו' (סי' תרי"ד) וכ"כ הלבוש (סי' רצ"א) וכ"נ מהתורי"ד ר"פ ערבי פסחים (צט.), אלא כוונת רע"א דהמקור לזה שאופן קיום כבוד ועונג הוא בפת דוקא הוא מזה שמצינו שהקב"ה כך עשה שנתן לישראל לחם לכבוד השבת. וכן מפו' ברשב"א ברכות (מט:) דחיוב פת בשבת הוא מפני שאין עונג בלא פת.

אות ז' – הביא ראי' נגד רע"א מהרא"ש ברכות בשם רבי יהודה. יש להוסיף שכן מפו' בריטב"א סוכה (כז.). ומה שהביא דלדינא נ' דנקטי' כרע"א מהא דפסק השו"ע (סי' קפ"ח) דאין חיוב פת בחוה"מ, נ"ל לישב ד' רע"א לפי"ד שעה"צ ריש הל' חוה"מ (סי' תק"ל סק"ד) שכ' דאע"ג דבחוה"מ ג"כ כתיב מקרא קודש כמו ביו"ט והרי ממקרא קודש ילפי' דחייב לכבד יו"ט במאכל ומשתה וכסות נקי' כדדרשי' במכילתא (הובא ברש"י עה"ת ויקרא כ"ג ל"ה) מ"מ אין חיוב כיבוד ועונג בחוה"מ שוה ליו"ט כיון שמצינו שהקילה בו תורה לענין מלאכה, עיי"ש. כמו"כ נאמר לענין דין שמחה בחוה"מ דאינו שוה ליו"ט ולכן אין חיוב סעודת פת בחוה"מ כמו ביו"ט רק סגי באכילה בעלמא.

אות ח' – מה שהביא להק' משו"ת יד אליהו, לא ידעתי מאי קו', ראשית הרי לקידוש במס' אי"צ פת דוקא כדפסק שו"ע (סי' רע"ג) ס"ה). ומש"כ דלמיני תרגימא ג"כ צריך הזכרה במעין ג', ל"ק דמ"מ אי"צ לחזור בשכח.

אות ט' – הביא קו' הבנין שלמה על רע"א דעכ"פ בעצרת ליחייבו נשים מטעם דהכל מודים דבעי' לכם משום דיום שניתנה בו תורה. לענ"ד לק"מ, חדא שהרי רע" כ' דמדין 'לכם' דמיני' יפי' דין שמחה אין חיוב פת דוקא אלא כ"א בדבר המשמחו, בשר ויין וכיו"ב, וא"כ ה"נ בעצרת דבעי' לכם יעשה עגלא תילתא אבל פת אי"צ, וממילא דאי"צ לחזור בשכח יעוי'.

גם נראה דהא דאמרי' הכל מודים בעצרת וכו' אין כוונת הגמ' דמשום הך סברא דיום שניתנה תורה יתחייבו משום זה באכילה, ז"א, דהצל"ח ר"פ כיצד מברכין (לה.) ייסד דהא דמצינו בכ"מ (ב"ק מו: כתובות כב.) למ"ל קרא סברא הוא, זהו רק בדינים ולא במצוות, דמצוה הוא רק מה שציוה השי"ת אע"כ כוונת הגמ' דמאחר ובעצרת כתוב "לכם" ומיני' ידעי' דין שמחה באכילה וכו' כו"ע מודו דבעצרת חייב לקיים הדין לכם ולא סגי ב-לה'. וממילא דנשים שאינן בכלל דין "לכם" לא שייך לחייבם באכילה רק מכח הסברא דיום שניתנה בו תורה.

אות י' – הביא מהגר"ש רוזבסקי ז"ל חידוש נפלא לו' דדין כבוד ל"ה ז"ג ונשים חייבות בי'. לענ"ד אין נראה כן כוונת רע"א דלשונו שם בהשמטות "נראה דאכילת פת ביו"ט אינו מצד שמחה וכו' אלא נראה דמכבוד שבת לקבוע סעודה על לחם". הרי שכ' דזהו מטעם כבוד שבת ואפ"ה פטר נשים.

וכ"נ מתוס' פסחים (קא.) דסעודת שבת הוא מדין כבוד שבת עי"ש. אמנם ל' רע"א בגוף התשובה דהוא מדין עונג, וכן משמע מסדר ההלכות ברמב"ם הל' שבת (פ"ל) דפירש דין כבוד שבת, ובהל' ז' פירש איזהו עונג, ובהל' ט' כ' חיוב סעודות שבת, ושוב המשיך בדיני עונג. ודוק.

בסוף הסי' – כ' דהכנה לשבת אינה כהכ"ת והכשר מצוה בעלמא אלא משום מצות כבוד שבת. הנה ודאי שהדברים מוכרחין ומש"כ בס' עיונים בהלכה לדמות לד' מינים אינו, אבל יש לעיי' מהגמ' רפ"ב דקידושין (מא.) דא' מצוה בו יותר מבשלוחו כי הא דרב ספרא מהריק ריש"א וכו'. ואיך למד משבת דמצוה בו וכו', הא בשבת דכל עיקר ההכנות לשבת הוא מדין כבוד זהו גוף הכיבוד שיעשהו בעצמו, משא"כ בשאר מצוות מהכ"ת דמצוה בו יותר מבשלוחו.