הריון

הריון הוא המצב, שבו נתונה האשה הנושאת בקרבה עובר^[1]. מצב זה נקרא גם 'הרון'^[2]. האשה במצב כזה נקראת במקרא בשם הרה^[3], או מלאה^[4]. המושג 'הריון' הוא בגימטריה מאתים שבעים ואחד, שהוא משך הריון ממוצע^[5], וייתכן, עוד שהוא מלשון הר, כיוון שכריסה גדול ובולט. 'בית הריון' הוא רחם האשה, מקום שבו מתפתח העובר^[6].

באופן מושאל משמש המושג הריון לתכנון ויצירה מחשבתית, לרוב במובן שלילי^[7]. יש שמושג ההריון משמש ללידה^[8].

בלשון חז"ל נקראת האשה ההרה בשם מעוברת, או עוברה, על שם העובר שהיא נושאת בקרבה.

באופן מושאל משמש המושג עיבור למצבים אחרים, שיש בהם תוספת למצב הבסיסי, כגון שנה, חודש מעובר, עיבורה של עיר^[9]. כמו כן משמש המושג עיבור באופן מושאל במובן של שינוי צורה^[10], כנראה בגלל העובדה שאשה מעוברת צורתה משתנה.

בערך זה יידונו ההיבטים הנוגעים להריון, ולדיני האשה המעוברת. נושאים הקשורים בפוריות, בעקרות, במניעת הריון, בהפלה ובעובר - נידונים בערכיהם.

רקע מדעי

ההריון מתחיל לאחר השתרשות הביצית המופרית בדופן הרחם, ומסתיים בלידה או בהפלה.

מערכת הורמונלית התהוות ההריון לאחר ההשרשה וקיומו התקין, מותנה בהסדר מדוייק של מערכת הורמונלית מורכבת. הביצית המופרית גורמת לקיומו של הגופיף הצהוב בשחלה, שנוצר מהביוץ האחרון, ומתקיים 3-4 חדשים עד להתפתחותה של השליה. הגופיף הצהוב מפריש את ההורמון פרוגסטרון, אשר מכשיר את רירית הרחם לקבלת הביצית המופרית, ולהמשך התפתחות העובר. השיליה מתחילה להפריש את ההורמונים אסטרוגן ופרוגסטרון בכמויות הולכות וגדלות, לא יאוחר מהיום ה-60 מתחילת ההריון, ובהדרגה לוקחת את מקומו של הגופיף הצהוב שבשחלה, בהפרשת ההורמונים המקיימים את ההריון. ההורמון הגונדוטרופיני הכוריוני^[11], המיוצר על ידי סיסי השליה, מתחיל להיות מופרש בשתן האשה המעוברת מאמצע החודש הראשון להריון, מגיע לשיא במשך החודש השלישי להריון, ומאז יורדת בהדרגה כמות ההפרשה שלו. ההנחה היא שתפקידו של הורמון זה הוא להגביר את פעילות הגופיף הצהוב, אשר אחראי, כאמור, להפרשת ההורמון המקיים את ההריון.

ההריון מפסיק את מחזורי השחלה והרחם. בהשפעת השינויים ההורמונליים נמנע הביוץ בתקופת ההריון, ועל כן אין אפשרות שהאשה תחזור ותתעבר בזמן הריון. קיומה המתמיד של רירית הרחם מונע את הופעת הווסת.

שינויים גופניים באשה ההרה במשך ההריון הולך הרחם וגדל במידה עצומה. נפח חללו גדל מ-4-5 סמ"ק עד 5-6 ליטר, ומשקלו עולה מ-50 גר' עד ל-1 ק"ג. במקביל חלים שינויים שונים בגוף האשה - היא עולה במשקלה בתוספת של 5-12 ק"ג, העצמות מתעבות, והשיער מתרבה. גם בלוטות ההפרשה הפנימית גדלות בנפח ובתיפקוד. בלוטות החלב בשדיים גדלות, וגורמות להכפלת נפח השדיים. כמו כן מופיעים שינויים בפיגמנטציה של העור.

משך ההריון ההריון התקין נמשך בממוצע 266 יום מעת ההפריה. אכן, החישוב של ההריון בימינו נעשה מהיום הראשון של הווסת האחרון, שהוא תאריך בולט וקל לאיתור, אף על פי שאיננו מייצג את גיל העובר. לפיכך, באשה שמחזורה נמשך 28 יום, והביוץ חל ביום ה-14 מתחילת הווסת, יהא משך ההריון 280 יום, שהם 40 שבועות.

ב-1:42 לידות משך ההריון הוא 298 יום, שהם 42.5 שבועות; ב-1:740 לידות משך ההריון הוא 307 יום, שהם כ-44 שבועות; ב-1:31,000 לידות משך ההריון הוא 315 יום, שהם 45 שבועות; וב-1:3,400,000 משך ההריון הוא 324 יום, שהם כ-46 שבועות^[12]. לעומת זאת, יכול הריון להסתיים מוקדם יותר, אם בהפלה של עובר מת, או בלידה מוקדמת של פג. בימינו נחשב גיל הריון של 24 שבועות, היינו 168 יום, כגבול החיים החוץ-רחמיים, אם כי תוארו מקרים של יילודים צעירים יותר שנותרו בחיים^[13].

הפעלת הלידה שאלה מופלאה מבחינה מדעית, שטרם מצאה פתרון מניח את הדעת, היא: כיצד נקבע סוף ההריון, ותחילת תהליך הלידה? מהו הגורם או הגורמים המפעילים את מנגנוני הלידה דווקא בתאריך מוגדר ומסויים בכל אשה? אין זה אלא בבחינת 'עושה גדולות עד אין חקר ונפלאות עד אין מספר'^[14].

אבחנת ההריון נעשית לאחר הופעת סימנים קליניים, כגון היעדר הווסת בזמן הצפוי, הגדלת הבטן, תנועות העובר, הקאות חוזרות. במקביל ניתן לבצע מספר מבחנים מעבדתיים הקובעים בוודאות את ההריון. מבחנים אלו מבוססים בעיקר על מדידת רמת ההורמון הגונדוטרופיני המיוצר על ידי העובר בתחילת ההריון. גילויו בשתן האשה מהווה הוכחה לקיום ההריון בשלב מוקדם. בעבר היו המבחנים מבוססים על הזרקת שתן האשה הנבדקת לארנבת או לצפרדע, כדי לגלות כעבור מספר ימים אם חל ביוץ בחית הנסיון^[15]. שיטות אלו היו מסורבלות ומסובכות, וכיום ניתן לבצען בשיטות רדיו- אימונולוגיות נוחות ומהירות.

דחיה חיסונית חידה מדעית, שטרם מצאה פתרון מלא, היא השאלה מדוע אין העובר נדחה מהרחם, ככל גוף זר, שכן הוא מכיל גם אנטיגנים אבהיים, שהם זרים למערכת החיסונית של האם? ההנחה היא, שקיימות מולקולות מיוחדות בקרומי השיליה, אשר מגינות על העובר^[16].

הריון בנשים מבוגרות בשנים האחרונות ישנה מגמה עולמית של עלייה בשכיחות ההריונות של נשים מבוגרות. לפי אחד המחקרים חלה עליה של 83% בלידה ראשונה של נשים בין הגילים 35-39 בשלהי המאה ה-20^[17]. הריונות של נשים מבוגרות (בדרך כלל הכוונה לנשים מעל גיל 35 שנים) כרוכות בסיכונים וסיבוכים רבים יותר בהשוואה לנשים צעירות: שיעור הפלה גבוה יותר, דימומים בשליש השלישי עקב בעיות שילייתיות, יתר לחץ דם ורעלת הריון, סוכרת הריונית^[18]. כמו כן ישנה עלייה בשכיחות המומים והפגיעות הכרומוזומליות בעובר, ועליה בשכיחות בעיות סב-לידתיות של היילוד, כולל תמותת יילודים^[19].

מעקב הריון מטרת המיילדות המודרנית היא להביא ללידת ילד בריא לאם בריאה. על מנת להשיג מטרה זו מקיימות מערכות הבריאות מעקב הריוני מסודר, עם ייעוץ הריוני טרום-לידתי לרפואה מונעת מוגדרת ומותאמת. זה כולל בדיקות מסודרות של האשה המעוברת, כגון משקל, לחץ-דם, בדיקות דם ושתן שגרתיות, והתייחסות למחלות כרוניות או חריפות של האשה המעוברת. כמו כן נעשה מעקב מסודר ביחס להתפתחות העובר באמצעות בדיקות אולטראסאונד עוברי, בדיקות דם אמהי לאיתור מומים של העובר ובדיקות מי שפיר בהתאם להוריות מתאימות.

על תהליכי ההפריה הקודמים להשרשה - ראה ערך פוריות, וערך הפריה חוץ-גופית

על התפתחות העובר, השפיר, השליה - ראה ערך עֻבָּר

מניעת הריון - ראה ערכו.

ההריון בחז"ל ובפוסקים

הפלא שבהריון ההריון הוא פלא, שכן לא כמידת הקב"ה מידת בשר ודם, מידת בשר ודם נותן חפץ בחמת צרורה ופיה למעלה, ספק משתמר ספק אין משתמר, ואילו הקב"ה צר העובר במעי אשה פתוחה ופיה למטה ומשתמר^[20].

המלאך הממונה אותו מלאך הממונה על ההריון לילה שמו^[21].

צער ההריון ההריון הוא צער לאשה, מעת שנתקללה חוה^[22], אך עצם הכניסה להריון הוא שלא בצער^[23]. רק צדקניות ניצלות מקללת חוה^[23].

שינויים גופניים בזמן שהאשה מתעברת ראשה כבד עליה, איברים כבדים עליה, ודמיה מסולקים^[24], ובזמן שהאשה מקבלת הריון היא מתעברת ומתועבת, ונשתנה זיוה^[25], ופניה מכוערות ומוריקות כל שלושה חדשים הראשונים^[26]. אולי הכוונה לכתמי העור המופיעים לפעמים בתחילת ההריון, אשר משנים את מראה הפנים וצבעם.

דם/חלב כל תשעה חדשים שאין האשה רואה דם בהריון, בדין שתהא רואה, מה הקב"ה עושה, מסלקו למעלה לדדיה ועושה חלב, כדי שיצא הוולד, ויהיה לו מזון לאכול^[27].

משך ההריון על פי חז"ל הוא 271-273 יום^[28], או 271-274 יום^[29]. חישוב זה הוא מיום הביאה, היינו מיום ההפריה ויצירת העובר, שהוא משך ההריון האמיתי. החישוב המקובל ברפואה כיום מבוסס על איחור בתחילת הספירה בכ-14 יום, שכן החישוב כיום מתחיל מהיום הראשון של הווסת האחרון. לפיכך, משך ההריון על פי חז"ל, לפי החישוב המקובל בימינו, הוא 285-287 יום^[30].

חסידים ראשונים לא היו משמשים מיטותיהם אלא מיום הרביעי בשבוע ואילך, שלא יבואו נשותיהם לידי חילול שבת^[31].

כיום רגילות היא ללדת אפילו יותר מרע"א יום, לתוך החודש העשירי^[32]. לעתים נדירות היו הריונות ארוכים יותר, כך שחז"ל הסכימו לאפשרות של הריון למשך שנים עשר חודש^[33], ויש שהעידו אפילו על ט"ו חודש^[34]. אמנם יש מי שכתב, שזה בתכלית הזרות שישתהה עובר זמן כה רב, אלא שכאשר יש לאשה חזקת כשרות, אין תולים שזנתה, אלא תולים בבעלה, אפילו על צד הזרות^[35]. ומכל מקום כמעט כל הפוסקים סבורים, שאין העובר משתהה יותר מי"ב חודש^[36].

הריון קצר יותר, אף בתחילת החודש השביעי, יכול להסתיים בלידת יילוד חי^[37]. בין הפוסקים, יש שדיווחו על לידת חי גם אחרי ששה חדשים^[38], ואף חמישה חדשים^[39].

משך ההריון בבעלי חיים שונים נמנה בתלמוד^[40]: תרנגולת עשרים ואחד יום^[41]; כלב חמישים יום; חתול חמישים ושנים יום; חזיר ששים יום; שועל וכל מיני שרצים ששה חדשים; בהמה דקה טהורה חמשה חדשים; בהמה גסה טהורה תשעה חדשים; בהמה גסה טמאה שנים עשר חודש; הזאב, הארי, הדוב, הנמר, הברדלס^[42], הפיל, הקוף, הקיפוף^[43] שלוש שנים; נחש שבע שנים; אפעה שבעים שנה. אמנם לפי הידוע לנו כיום, משך ההריון של בעלי החיים השונים שנימנו כאן הוא כדלקמן: השועל המצוי - 50-56 יום; חתול, כלב, וזאב - 60-65 יום; נמר - 92-94 יום; אריה - 100-110 יום; חזיר - 135-150 יום; עז וכבש - 147-180 יום; פרה - 280 יום; פיל - 19-22 חדש; דוב - 8-10 חדשים. נקבות הנחשים מסוגלות להטיל ביצים מופרות מספר שנים לאחר ההזדווגות, אך לא ידוע על שבעים שנה^[44].

גילאי נשים בהריון הריון בגיל צעיר מוזכר על ידי חז"ל ביחס לבת שבע אשתו של דוד, אשר ילדה בהיותה בת שש שנים^[45], ויוסטני בתו של אסוירוס בן אנטונינוס, שהרתה בהיותה בת שבע שנים^[46]. אך הריון בגיל צעיר נחשב כמסוכן לנערה, אשר בגללו הותר לקטנה לשמש במוך^[47], ובדרך כלל סברו חז"ל, שאין אשה מתעברת בפחות מי"א שנה ויום אחד^[48].

הריון בגיל מבוגר במיוחד מצויין במפורש אצל שרה, שילדה את יצחק בהיותה בת 90 שנה^[49]. על פי חז"ל ילדה יוכבד את משה בהיותה בת 130 שנה^[50].

תשמיש בהריון שלושה חדשים ראשונים תשמיש קשה לאשה וקשה לוולד, אמצעיים - קשה לאשה ויפה לוולד, אחרונים - יפה לאשה ויפה לוולד, שמתוך כך נמצא הוולד זריז ומלובן^[51]. מבחינה מדעית רווחו השערות שונות על נזקים שונים שעלולים להיגרם עקב קיום יחסי אישות בהריון, ודווקא בסופו. בין השאר שיערו חוקרים שונים שיחסים כאלו גורמים להתכווצויות מוקדמות של הרחם ולידת פגים, לזיהומים שונים של העובר, לפקיעה מוקדמת של מי השפיר, לדימומים עקב פגיעה שילייתית ולמתח נפשי^[52]. כיום סבורים מרבית החוקרים, כי לא הוכח נזק רפואי כלשהו לנשים מעוברות ו/או לעובר אם מדובר במהלך הריון תקין. אכן, אם מדובר בהריון מסובך, כגון פקיעה מוקדמת של הקרומים, זיהום תוך-רחמי, סיפור מיילדותי קודם גרוע וכיו"ב, כי אז אין לקיים יחסי אישות בשלבים הבעייתיים של ההריון^[52]. לעומת זאת, יש חוקרים הסבורים שטרם הוכרעה השאלה אם יש נזק כלשהו בקיום יחסי אישות בשלבים השונים של ההריון, ובעצם יש עדויות על נזקים מסויימים לעובר בגלל קיום יחסי אישות בהריון^[53].

זמני התעברות לעולם אין האשה מתעברת מביאה ראשונה^[54].

נחלקו אמוראים מתי אשה מתעברת - סמוך לוסתה או סמוך לטבילה^[55].

אין אשה קולטת זרע אלא אחר נידתה ובסמוך^[56].

אין אשה מתעברת וחוזרת ומתעברת^[57]. יש שכתבו בכוונת חז"ל, שאין אשה חוזרת ומתעברת ילד חי, אבל יכולה להתעבר שנית ולגרום לעובר להיות סנדל^[58]; ויש שכתבו, שאמנם על פי רוב אינה חוזרת ומתעברת, אבל לעתים נדירות יכול לקרות כדבר הזה^[59].

כל נשי דוד, כיוון שהתעברו שוב לא ראו פני המלך, פרט לבת-שבע בהריונה עם שלמה^[60].

מאכלים בהריון חז"ל מנו מאכלים רבים, שהם טובים או רעים למעוברת^[61].

פרטי דינים

ענייני אורח חיים

תפילה

קודם שתכנס האשה להריון יתפלל האדם שיהיו לו בנים מצליחים בתורה ושיהיה להם עושר כדי שלא יצטרכו לבריות, והתפילה שמתפלל קודם ההריון היא מועילה יותר מהתפילה שמתפלל אחר כך, מפני שבשעת ההריון גוזרים מה יהיה משפט הנער ומעשהו^[62].

שלושה ימים ראשונים להריון יבקש אדם רחמים שלא יסריח הזרע, משלושה ימים ועד ארבעים יבקש רחמים שיהא זכר, מארבעים יום ועד שלושה חדשים יבקש רחמים שלא יהא סנדל, משלושה חדשים ועד ששה יבקש רחמים שלא יהא נפל, מששה חדשים ועד תשעה יבקש רחמים שיצא בשלום^[63]. יש מי שכתב, שלא כל אחד צריך להתפלל שיהיו בניו זכרים, אלא שיהיה התינוק מאיזה מין שיהיה ובלבד שיהיה בריא, ואם יהיה בן, שיהיה תלמיד חכם, ואם תהיה בת, שתהא צנועה ויראת שמים^[64].

בתפילת מוסף ליום-הכיפורים, בין שאר הדברים שהתפלל כהן גדול בצאתו מקודש הקודשים: "שנה שלא תפיל אשה פרי בטנה"^[65].

שבת

יש מי שכתב באופן כללי, שסתם נשים מעוברות חולות הן^[66].

בעניין הגדרת מעוברת לדיני שבת ותעניות - יש מי שכתב, שהוא דווקא לאחר שלושה חדשים משהוכר עוברה^[67]; ויש מי שכתב, שגם מתחילת ההריון דינה כמעוברת לנושאים אלו^[68], וכל שהיא סובלת מהקאות, מיחושי ראש, חולשה וכיו"ב, דינה כמעוברת חולה.

המעוברת מותרת לקחת כל מיני תרופות בשבת, אם אמנם קיים חשש כלשהו לנזק לבריאותה של האשה או של העובר, אבל לא התירו לה תרופות אחרות, שהיא זקוקה להם בשל מיחוש אחר שיש לה, כגון כאב שיניים וכד'^[69].

מן הראוי לאשה, שהגיעה לחודש התשיעי להריונה, להזמין בכל ערב שבת כל הדברים הנצרכים לה, שמא תזדמן לידתה בשבת, ולא תצטרך לחלל שבת^[70]. וכן רצוי שתגלח השערות לפני שבת בחודש התשיעי^[71]. אולם אין היא חייבת להימצא בקרבת בית החולים סמוך לשבת, כדי להימנע מנסיעה בשבת, אם יש קושי בדבר^[72].

מעוברת בתחילת הריונה, ואפילו בתוך ארבעים יום להריון, שהתחילה לדמם ויש חשש להפלה, מותר לחלל שבת ולהסיעה לבית חולים כדי למנוע ההפלה^[73].

יום-כיפורים ותשעה באב

במנהג כפרות בערב יום הכיפורים נהגו שאשה מעוברת תיקח תרנגול ותרנגולת, או תרנגול ושתי תרנגולות, כי מין העובר לא ידוע^[74]. יש מי שכתב, שאם נעשתה בדיקת על-שמע ועל פיה ידוע מין העובר, צריכה לקחת תרנגול או תרנגולת לפי מין העובר שנמצא^[75]; ויש מי שכתב, שגם אם בדיקת על-שמע הדגימה את מין העובר, עדיין צריכה לקחת תרנגולים משני המינים כנגד ספק מינו של העובר, ואין לסמוך על בדיקת העל-שמע שקבע את מין העובר^[76].

מעוברת שהתאוותה למאכל ביום הכיפורים, מאכילים אותה, אלא שקודם לוחשים באוזנה שיום הכיפורים היום, ולפעמים מתיישבת דעתה בכך, אבל אם לא נתקררה דעתה מאכילים אותה עד שתתיישב דעתה^[77]. יש מי שכתב, שכיום אין עושים לחישה זו, אלא מאכילים אותה מיד^[78], אך דחו דבריו^[79].

נחלקו הפוסקים בדין אשה מעוברת האומרת שצריכה לאכול, אם דווקא צריכה לומר שתסתכן, או די כשאומרת שאינה יכולה לסבול מחמת חולי^[80].

מעוברות מתענות ומשלימות ביום הכיפורים ובתשעה באב^[81]. ואמנם בדרך כלל אין נזק למעוברות בזמן צום, אם כי בשלבים המתקדמים של ההריון דווח על שינויים מטבוליים של רעב^[82]. אכן, במחקר שבו נבדקו 13,000 תינוקות שנולדו לאמהות שצמו בשלבים שונים של ההריון, לא נמצאה כל השפעה שלילית על התינוקות^[83]. אמנם במחקרים אחדים הוכח, שהצום גורם להשראת לידה, כאשר נמצאה עליה מובהקת בשיעור הלידות ב-6 עד 24 שעות לאחר תום צום יום-הכיפורים^[84], אלא שכל הדיווחים הללו מתייחסים ללידה במועד, ולפיכך אין בזה כדי לגרום נזק כלשהו ליולדת או לוולד. ואף שבזמנינו נוטים הרופאים לייעץ לנשים מעוברות שישתו ביום-הכיפורים, אין כל הוכחה שבאשה מעוברת שהיא בריאה, וההריון תקין, ואין סיפור קודם של הפלות עקב הצום, שעלול הצום לגרום לה נזק או להביא להפלה. ולכן גם בזמנינו נשאר דין תורה נכון, שמעוברת בריאה חייבת לצום ביום-הכיפורים, ואם החלו צירי לידה סדירים ביום-הכיפורים, חייבת לשתות, כדי שלא תיכנס ללידה במצב של חוסר נוזלים, ויתכן שבמקרה כזה צריכה לשתות כרגיל ולא לשיעורים^[85]. ומכל מקום, אם המעוברת חולה, אפילו במחלה שאין בה סכנה, אין לה להתענות בתשעה באב^[86]. וכיום מקובל אצל הרבה מורי הוראה להקל למעוברת שלא תתענה בתשעה באב, אפילו בגלל צער או חולשה^[87].

מעוברת שמדממת ביום-הכיפורים, אפילו דימום קל, ובעיקר כאשר הדימום בחודשים הראשונים להריון, צריכה לשתות, ולעתים אף לאכול^[88].

אשה שהרתה בהפרייה חוץ-גופית, שלדעת המומחים יש סיכון גבוה יותר להפלה בשבועות הראשונים של ההריון, צריכה לשתות לשיעורים בתקופה זו^[89].

אם יש למעוברת בעיה רפואית, יש להתייעץ עם רופא שומר תורה, ואם אומר הרופא שצריכה לאכול, מאכילים אותה^[90]. ואם שאלו רופא החשוד לעבור על דברי תורה, ואמר הרופא שיש חשש סכנה, אם אין מי שחולק עליו, מאכילים אותה על פיו כדין ספק פיקוח נפש^[91].

תשעה באב שחל להיות בשבת ונדחה ליום ראשון - יש הסבורים, שהמעוברות פטורות^[92]; ויש הסבורים, שהן חייבות^[93].

בשאר תעניות יש הסבורים שהן פטורות^[94]; יש הסבורים, שהן פטורות דווקא אם מצטערות הרבה, אבל בלא זה נהגו להחמיר^[95]; ויש הסבורים, שמעוברת אסורה להתענות בתעניות אלו^[96]. ובתענית אסתר אף אם אינה מצטערת פטורה, ויש מי שמחמיר להצריכה לצום, אלא אם מצטערת הרבה וחלושה מאד^[97].

בתעניות שמתענים בארץ ישראל על הגשמים, העוברות מתענות רק בשבע התעניות האמצעיות, אבל בשאר התעניות אינן מתענות^[98]; ויש הסבורים, שאסור להן להתענות בשאר התעניות^[99].

בכל המקרים, שהמעוברת פטורה מן הצום, אין היא חייבת לפרוע את התענית לאחר מכן^[100]. ומכל מקום, כשאין היא צמה, אל לה להתענג בתפנוקים, אלא אוכלת ושותה כדי קיום הוולד^[101].

ימי בין המצרים מעוברת מותרת לאכול פרי חדש בשלושת השבועות שבין המצרים; ולעניין ברכת שהחיינו, יש מי שכתב שלא תברך^[102], ויש מי שכתב שתברך^[103]. וכן מותר לה לאכול בשר בשבוע שחל בו תשעה באב, אם מצטערת בהריונה^[104].

מותר למעוברת לרחוץ במים חמים, בשבוע שחל בו תשעה באב^[105].

ענייני יורה דעה

כשרות

אשה צריכה להיזהר ביותר, שלא תאכל מאכלות אסורים כשהיא מעוברת^[106]. אכן, מעוברת שנתאוותה לאכול מאכל מסויים, והיא מבקשת לאוכלו, או שניכר בפניה שהיא צריכה לאוכלו, נחשב הדבר לסכנה, ומאכילים אותה ממאכל זה, ואפילו אם הוא מאכל אסור, כגון בשר קודש או בשר חזיר. ומאכילים אותה קודם מן המרק או פחות מכשיעור, ואם לא נתיישבה דעתה מאכילים אותה מעצם האיסור ובכמות הנדרשת עד שתשיב נפשה^[107].

נידה

מעוברת היא אחת מארבע נשים שהן בחזקת מסולקות דמים. על כן אף כשהגיע עת ווסתה בימי עיבורה ולא בדקה, טהורה היא, ואינה צריכה בדיקה, ומותרת לבעלה. ואין היא חוששת לווסת הראשון, אפילו היה לה ווסת קבוע, ואפילו שופעת ורואה דם, באותן עונות שהיא למודה לראות בהן, אינן נחשבות אלא כמקרה^[108]. יש מהראשונים הסבורים, שלכתחילה צריכה בדיקה בשעת ווסתה, גם בימי עיבורה, ורק בדיעבד אם לא בדקה טהורה^[109]; ויש הסבורים, שאף לכתחילה אינה צריכה בדיקה, ואפילו בשעת ווסתה מותרת לבעלה^[110]; ויש המחלקים, שסמוך לווסתה מותרת אף לבעלה ללא בדיקה, אבל בשעת ווסתה ממש אסורה לשמש, אלא שאינה צריכה בדיקה אף לכתחילה^[111], ומכל מקום חוששת לווסת שאינו קבוע^[112].

מעוברת שדמיה מסולקים היא משיוודע עוברה^[113]. ומצינו מספר סימנים וגדרים לידיעת העיבור: זמן שלושה חדשים^[114]; שעברו עליה שלוש עונות ולא ראתה^[115]; שראשה כבד עליה, ואיבריה כבדים עליה^[116]; שניכר העיבור כלפי חוץ^[117].

ההגדרה העיקרית של הכרת העובר לעניין סילוק דמים הוא שלושה חדשים, ולדעת רוב הפוסקים אין דין סילוק דמים קודם לכן, וזמן זה של שלושה חדשים הוא תנאי הכרחי^[118]. אכן יש הסבורים, ששלושה חדשים הוא לאו דווקא, אלא הוא רק מחמת חיסרון הידיעה אם היא מעוברת, ולכן כשיודעים בדרכים אחרות שהיא מעוברת, הרי היא מסולקת דמים קודם לכן^[119]. יש הסבורים, שגם בזמן הזה אין לשנות את זמן הכרת העובר לשלושה חדשים, אף על פי שהמציאות היא, שאין הנשים רואות דם מתחילת ההריון^[120]; ויש מי שפסק, שבזמן הזה נשתנו הטבעים, ומעוברת מסולקת דמים מיום שיודעת שהיא מעוברת על ידי הרגשתה בעצמה, או על ידי בדיקות הידועות לרופאים, אף על פי שעדיין לא עברו שלושה חדשים^[121].

ביחס לשילוב הגדרים והסימנים השונים - יש מהפוסקים שסוברים, שדי בהכרת עובר בשלושה חדשים, ואין צורך בהפסק שלוש עונות^[122]; ויש שפסקו שכל שלא הפסיקה שלוש עונות שלא ראתה, חוששת ליום ווסתה ואסורה לשמש, אלא שאינה צריכה בדיקה, ואם עברו עליה שלוש עונות שלא בדקה ולא ראתה, שוב אינה חוששת לראיה^[123]; יש מי שכתב, שסילוק דמים מתחיל באמת קודם לשלושה חדשים, אלא שאין בזה די לבטל חזקת ווסתות, וצריך צירוף של ראשה ואיבריה כבדים עליה, שזה קורה רק לאחר שלושה חדשים^[124]; ויש מי שכתב, שהעיקר תלוי בהכרת העובר, ולא מועילים שלושה חדשים בלא הכרה, אלא שהכרה לפני שלושה חדשים גם כן איננה מועילה, אם יודעת האשה בבירור שהיא לפני שלושה חדשי הריון^[125].

יש מי שכתב, שכל הדיון הזה לא שייך אלא אם ראתה פעם בימי עיבורה, כי אם לא ראתה, לא שייך לחשוש, שהרי בזמן הזה כמעט שאין ווסת קבוע לחודש^[126]. בדין היולדת לשבעה חדשים, האם גם במקרה זה הכרת העובר היא בג' חדשים כמו ברוב נשים, או פחות מזה - דנו בכך חז"ל והפוסקים^[127].

מעוברת שראתה דם שלוש פעמים בימי עיבורה - יש הסוברים שקובעת ווסת^[128]; ויש הסוברים שאינה קובעת ווסת^[129].

מעוברת שראתה דם פעם אחת - יש שמחמירים לחשוש אפילו לאחר שלושה חדשים לעונה בינונית, כווסת שאינו קבוע^[130]; ויש הסבורים, שאינה חוששת בפעם אחת לווסת שאינו קבוע^[131].

אשה שראתה דם שלוש פעמים מחמת תשמיש, אסורה לשמש עם בעלה, אלא תתגרש ותינשא לאחר^[132]. ואם נתעברה בפעם השלישית - יש הסבורים, שמותרת לשמש בימי עיבורה, שכן אשה מסולקת דמים בימי עיבורה, ואינה חוששת לווסתה הקודם בימי עיבורה, אבל אם בתוך ימי עיבורה ראתה שלוש פעמים מחמת תשמיש, הרי זו חוששת כדין ווסת שאינו קבוע^[133]; ויש הסבורים, שבימי עיבורה חוששת גם לווסתה הקודמת^[134].

מעוברת שראתה דם לכמה שבועות והפסיקה, והרופא מזהירה לא לעשות הרבה בדיקות, ולא לעשותן לעומק, יש להתירה שיספיקו רק שלוש בדיקות בעומק - בהפסק טהרה, ביום א', וביום ז', שבימים אלו תבדוק כרגיל בעומק, ובשאר הימים רק מעט לעומק^[135].

מעוברת שראתה דם, והרופא מזהירה לא לעשות בדיקות, ולא לרחוץ במים חמים, אם הדם הוא רק כתמים, הרי שאם יש בו שיעור כגריס, ואם היה בהרגשה, ורב יגיד שהוא ממראות הטמאות, אז תעשה רק בדיקות הפסק טהרה, ביום א', וביום ז', ובהפסק טהרה תעשה רק בדיקה, לא מוך דחוק, ותרחץ במקלחת, והמקווה יהיה בפושרים^[136].

אשה מעוברת שתבעוה להינשא ונתפייסה, אף היא צריכה לישב שבעה נקיים, מחשש לדם חימוד, אף על פי שהיא מסולקת דמים^[137].

מעוברת שמצאה דם בשתן, ונקבע שסובלת מדלקת בדרכי השתן, הרי היא מותרת ללא בדיקה^[138].

גירות

נכרית מעוברת שנתגיירה, אין הוולד צריך טבילה, שטבילת אמו עלתה לו^[139].

תרומה

בת ישראל המעוברת מכהן, לא תאכל תרומה בשביל העובר; ובת כהן המעוברת מישראל, אסורה לאכול בתרומה מפני העובר, שכן העובר פוסל ולא מאכיל^[140].

בת כהן שהיתה נשואה לישראל ומת בעלה, טובלת ואוכלת בתרומה לערב עד ארבעים יום, ואם הוכר עוברה, הרי זו מקולקלת למפרע עד ארבעים יום, שכל ארבעים הימים אינו עובר, אלא מים בעולם הוא חשוב^[140].

בת כהן שבא עליה ישראל שוטה, או שאנסה או שפיתה אותה, ונתעברה, אינה אוכלת מפני העובר^[141].

בת ישראל שניסת לכהן ומת, והניחה מעוברת, לא יאכלו עבדיה בתרומה, מפני חלקו של עובר^[142].

אבלות

מעוברת אין לה להתאבל, אם היא מצטערת הרבה^[143].

כניסת אשת כהן מעוברת לבית חולים המנהג הוא, שגם אשת כהן יכולה ללדת בבית חולים, אף על פי שיש חשש טומאת מת שם, ולמרות שאם ייוולד תינוק זכר, הרי הוא אסור בטומאה^[144]. הטעם הוא מדין ספק-ספקא: שמא הוולד נקבה, ואם תמצא לומר זכר, שמא יהיה נפל^[145], או מטעם שהיא טהרה בלועה שאינה נטמאת באהל^[146], ויש מי שחולק^[147]. ומכל מקום אם שלמו חודשי עיבורה - יש מי שכתב, שתיזהר שלא להיכנס לאוהל המת^[148], ויש מי שהתירו אפילו במצב זה^[149]. דין זה נכון בימינו ביחס לבתי חולים שאין בהם סידורים מתאימים למניעת טומאת מת בין כתליו^[150].

מעוברת שנבדקה בבדיקת על-שמע^[151] ונמצא שהעובר הוא זכר - יש מי שכתבו, שאסור לה להיכנס לבית חולים שיש בו טומאת מת, כי במצב זה אין עוד ספק ספקא^[152]; יש מי שכתבו, שמכל מקום אם עדיין לא קרבו ימיה ללדת יכולה להיכנס לאהל המת, ואף שבמצב זה אין עוד ספק-ספקא, מכל מקום הרי זו טהרה בלועה, ועוד שאין האשה מוזהרת מלטמא את העובר; אבל אם קרבו ימיה ללדת, אסורה להיכנס שם^[153]; יש מי שכתב, שדווקא אם הבדיקה מראה שמדובר בזכר, וגם שכבר נגמרה צורתו של העובר והוא בשל, אזי אסורה להיכנס לבית החולים, אבל אם טרם נגמרה צורתו - דינו כנקבה, מדין עובר ירך אמו^[154]; ויש מי שכתבו, שאין הדין משתנה גם אם אפשר לבדוק בסריקה על-שמעית, ואין להחשיב את בדיקת העל-שמע כבירור אמיתי בגלל טעויות שונות, ומכל מקום אם המעוברת מקפידה ללדת בבית חולים מסויים ועל ידי רופא מסויים, מותרת להיכנס לשם ללדת, גם אילו היינו מחשיבים את בדיקת העל-שמע כבירור אמיתי, כי הוא מצב של ספק פיקוח נפש^[155]. יש מי שכתבו, שאשת כהן מעוברת שאין בדעתה להיבדק בסריקת על-שמע, יכולה להימנע מהבדיקה כדי לא לדעת אם העובר הוא זכר, אבל אם חייבת להיבדק, אסור לה להימנע מהבדיקה כדי להשאיר את הספק^[156]; ויש מי שכתבו, שראוי לברר את מין העובר על ידי הבדיקה, גם אם במצב רגיל איננה מעוניינת לבצע בדיקה זו^[157], וכשיימצא שהעובר הוא זכר, צריכה להעדיף ללדת בבית חולים שיש בו מיעוט טומאת מת, כגון בית חולים המיוחד ליולדות, או בית חולים המקפיד על טומאת כהן, ומפנה את הנפטרים מיד לביתן חיצוני, או שאין חדר המתים שלו מחובר ליתר חלקי בית החולים^[158].

ענייני אבן העזר

תשמיש המיטה

הבעל חייב לקיים מצות עונה גם בימי עיבורה של אשתו^[159].

בעצם השימוש עם מעוברת יש מצווה משום ושמח את אשתו, אם היא רוצה בכך^[160].

מניעת הריון

מעוברת היא אחת משלוש נשים המשמשות במוך, שמא תעשה עוברה סנדל, היינו וולד שאין לו צורת פנים, דברי ר' מאיר, וחכמים אומרים שמשמשת והולכת כדרכה, ומן השמים ירחמו, משום שנאמר 'שומר פתאים ה'^[161].

ייחוד

איסור ייחוד קיים גם באשה מעוברת^[162].

ייחוס

אשה מעוברת, שאין אנו יודעים ממי נתעברה, והיא אומרת שנבעלה על ידי אדם כשר, הרי היא נאמנת הן ביחס לעצמה, שהיא כשרה אף לכהונה^[163], והן ביחס לבתה, ואפילו אם רוב פסולים הם אצל האשה^[164].

נישואין

גזרו חכמים שלא ישא אדם, ולא יקדש, מעוברת חברו^[165], והוא תקנת חכמים מפני סכנת הוולד^[166]. אם עבר ונשאה קודם הזמן, מנדים אותו, וכופים אותו להוציאה בגט, ואפילו הוא כהן שלא יוכל להחזירה, וצריך לתת לה כתובה אם תתבענה לו^[167]. נחלקו הפוסקים, אם נשא מעוברת חברו בשוגג, אם גם אז חלה הגזרה^[168]. מחלוקת האחרונים, אם גזרת מעוברת חברו חלה גם כאשר נתעברה מגוי^[169]. אם נאנסה אשתו תחתיו ונתעברה, לא חלה הגזרה, ומותרת לבעלה גם בימי עיבורה^[170]. יש מי שכתב, שגם אם אירס בהיתר ונמצאת מעוברת, מותר לו לשאתה לאשה^[171].

יבום וחליצה

כל יבמה צריכה להמתין שלושה חודשים ממיתת הבעל לפני שתתייבם, שמא מעוברת בעלה היא ואסורה בייבום^[172]. דין זה חל גם במקרים שברור שאין היבמה מעוברת, כגון בתולה שנתאלמנה מן האירוסין, וכן קטנה, זקנה ועקרה^[173].

מי שמת, והניח אשתו מעוברת וילדה, פוטר הוא מן החליצה ומן היבום, שהעובר נידון כוולד לפטרה מן הייבום^[174].

הכונס את יבימתו ונמצאת מעוברת, אם ילדה וולד בן קיימא, חייבים היבם והיבמה בקרבן, שהרי בא על אשת אחיו שלא במקום מצווה^[175]; ואם הפילה לאחר שכינסה, או שלא שהה הוולד שלושים יום, חייב לחזור ולבוא עליה, ואינו יכול להוציאה בגט, כיוון שביאת מעוברת לא שמה ביאה^[176].

הכונס את יבימתו ונמצאת מעוברת, לא תינשא צרתה לשוק, שמא יהיה הוולד בן קיימא, ואין הוולד מתיר עד שיצא לאוויר העולם^[177].

הכונס את יבימתו נמצאת מעוברת והפילה, לכל הדעות אינם חייבים בקרבן^[178]; כינס את יבימתו ונמצאת מעוברת והפילה, רשאי לקיימה^[179]; הכונס את יבימתו ונמצאת מעוברת - יש אומרים, שבעודה מעוברת צריך לגרשה בגט^[180], אך רוב הראשונים סוברים שאינו צריך לגרשה, אלא מפרישים אותם וממתינים, שאם תפיל יחזור ויקיים, ואם תלד וולד גמור - יוציאה^[181]; נמצאת מעוברת וילדה וולד של קיימא, חייב להוציאה, ואינה צריכה ממנו גט^[182].

החולץ למעוברת והפילה, צריכה חליצה מן האחים, שחליצת מעוברת אינה חליצה, ואף על פי כן פסולה לכהונה, והוא אסור בקרובותיה, והיא אסורה בקרוביו^[183].

ענייני חושן משפט

שבועה

אין משביעים אשה כשהיא מעוברת^[184], והיינו דווקא כשהוכר עוברה, ומכל מקום אם המעוברת רוצה בשבועה הברירה בידה^[185].

שכירות

השוכר את החמור להרכיב עליה אשה, מותר לו להרכיב כל אשה, ואפילו מעוברת^[186].

עניינים עתידיים

טומאה

המעוברת היא מארבע הנשים שדיין שעתן, היינו שאם ראתה דם אינה מטמאה טהרות למפרע. ראתה דם ואחר כך הוכר עוברה, הרי זו מטמאה למפרע ככל הנשים^[187]. יש שפסקו, שמעוברת דיה שעתה רק בראיה ראשונה, אבל ראתה פעם שניה מטמאת למפרע ככל הנשים, ואם ראתה פעם ראשונה באונס, אף בראיה שניה דיה שעתה^[188]; ויש שפסקו, שמעוברת דיה שעתה כל ימי עיבורה^[189].

ומכל מקום, אף שמעוברת דיה שעתה, ואינה מטמאה למפרע, צריכה שתבדוק עצמה תמיד, וכל אשה המרבה לבדוק משובחת^[190].

סוטה מעוברת עצמו^[191], יש מי שפסק שמקנא לה ושותה מי המרים כמות שהיא, ואין ממתינים לה עד שתלד^[192]; ויש שפסקו, שממתינים לה עד שתלד, שאין הורגים את העובר^[193].

מעוברת חברו, ממתינים לה להשקותה מי המרים עד שתלד, שאינו רשאי לחבל וולד שאינו שלו^[194].

עבר ונשא מעוברת חברו, יכול לקנא לה, ושותה מי המרים^[195].

מיתת בית דין

מעוברת שנגזר דינה למיתה ויצאה ליהרג, אין ממתינים לה עד שתלד, ומכים אותה כנגד בית ההריון, עד שימות הוולד תחילה^[196].

ערכין

בשיעורי הערכין, דין המעוברת כדין אשה בת גילה, ואין מוסיפים עבור העובר^[197].

יפת תואר היתה השבויה מעוברת, הרי היא מותרת לו, ואין כאן דין של איסור מעוברת חברו^[198].

שונות

תרופות

מעוברת שסובלת מכאבים חזקים, וזקוקה לתרופות, וקיים חשש שהתרופה תזיק לעובר, מכל מקום מותר לה לקחת את התרופה, ואינה צריכה להתחשב בעובר^[199].

פרסום

יש מי שכתב, שלא לפרסם את דבר ההריון עד שתיכנס לחודש החמישי, אבל מותר להודיע לרופא ולקרובים מוקדם יותר כפי הצורך^[200].

הנהגות שונות

יש מי שהנהיג, שעם היוודע ההריון תנהג האשה לפי הוראות הרופאים בענייני אכילה ושתיה וכד'; יבדקו כל המזוזות בבית, ויחליפו את אלו שאינן כשרות; להפריש צדקה לקופת רמי מאיר בעל הנס לפני הדלקת נרות בערב שבת וערב יום-טוב; הבעל יאמר תהלים יום-יום, ולפני ברכת המפיל בקריאת שמע על המיטה יאמר פרק 'למנצח יענך וכו'; שישתדל בפתיחת הארון בימי הקריאה^[201].

יש מי שכתב, שמותר לכרוך מעוברת במפה של ספר תורה לסגולה כדי שלא תפיל^[201].

בדיקה רפואית

יש מי שכתב, שרצוי להימנע מבדיקות פנימיות על ידי הרופא, אלא אם יש בכך נחיצות ממשית, ובתנאי שלא לפגוע ברגשות הרופא^[201].

מחלה ממארת - בדין אשה שבהריון נתגלה בה מחלה ממארת - ראה ערך הפלה

טבילה

יש נשים שנהגו לטבול במקווה טהרה לאחר כניסתה לחודש התשיעי^[201].

זהירות מטומאה

תיזהר האשה בימי עיבורה שלא ללכת ולא להסתכל במקום עבירה, וכל שכן שתשמור עצמה מכל טינוף חטא^[202], ותהא נזהרת שלא להיכנס במקומות של טומאה, ובמקומות שיש בהם ריח רע^[203].

קוואטרי"ן

נוהגים שאין ממנים אשה מעוברת להיות קוואטרי"ן, היינו מי שמביאה את התינוק לצורך הברית לפתח בית הכנסת (או החדר) בו מלים אותו, ובעלה לוקח ממנה את התינוק ומביאו ל'כסא של אליהו'^[204], וגם אינה מסייעת כלל לשאת את התינוק לבית הכנסת^[205]; ויש אומרים, שזה דווקא כשניכר שהיא מעוברת, אבל לפני כן מותר^[206].

שושבינות

המנהג הוא, שמעוברת לא תשמש כשושבינה לכלה^[207]; יש אומרים, שמותר לה לשמש כשושבינה, כל עוד שאין הריונה ניכר^[208]; ויש אומרים, שזה מנהג בטעות, כי רק בברית מילה המנהג כן, אך לא בשושבינות^[209].

לווית המת ובית קברות

המנהג הוא שאשה מעוברת איננה הולכת ללווית המת^[210]. וכן נוהגות נשים צדקניות, שלא לילך לבית הקברות בימי הריונם^[211].

מיעוט בין הפוסקים סבור, שיש לאסור על אשת כהן מעוברת להיכנס לאוהל המת ולבית הקברות, מדין טומאה בעובר, ובעיקר כשכלו כבר חודשי עיבורה^[212].

קבורה

מעוברת שמתה, אומרים העולם שסכנה לקוברה כך, וצריכים להשתדל שתלד, ולכן אם אפשר לעשות על ידי השתדלות וסגולה מה טוב, אבל חלילה לקרוע את ביטנה ולהוציא את הוולד, אלא יקברוה כמות שהיא^[213], ויש מקומות שאין חוששים כלל לקוברה עם עוברה^[214], אך יש שנוהגים לקבור נשים שמתו בלידתן בשורה מיוחדת^[215].

הערות שוליים