|
|
| שורה 1: |
שורה 1: |
| {{פרשני}}{{#makor-new:אגרות הראיה: אגרת קג |אגרות הראיה-|אגרת|קג|}}
| |
|
| |
|
|
| |
|
| |
| = רקע לאגרת =
| |
|
| |
|
| |
|
| |
| = הערות, מקבילות, וביאורים נצרכים =
| |
|
| |
|
| |
|
| |
| = נמען האגרת =
| |
|
| |
|
| |
|
| |
| =האגרת=
| |
|
| |
|
| |
|
| |
| ב"ה, עה"ק יפו ת"ו, ך"א טבת תרס"ח.
| |
| עתרת שלו' וברכה מהררי קודש לכבוד הדרת הרב הגאון הגדול, עטרת
| |
| תפארת ישראל, מגדל עז לתורה ולתעודה, כקש"ת מו"ה יצחק אייזיק הלוי
| |
| שליט"א, מחבר ספר המופתי "דורות הראשונים", יהי ד' עמ' ויעל.
| |
| אחדשה"טדהדר"גבאה"ר וברגשי קודש של כבוד והדר,
| |
| היום הופיע האור בביתי, כי הובאה החבילה ובה חמדה גנוזה ספרי דבי רב
| |
| הנהדרים, ארבעת הכרכים של "דוה"ר" אשר לפי מכתב שבא אלי מידידי הרב היקר
| |
| מו"ה אביגדור רבלין נ"י, שד"ר למוסד "שערי תורה" אשר בפה עה"ק ת"ו, שדר לן מר
| |
| דף 123
| |
| הני מרגליתאטבאן דלית להו טימא במתנה. יומא טבא הוא לי יום זה בהגלות נגלות אור
| |
| יקרות זה בביתי. אף כי אמנם הרבה שמעתי את שמע ספרו הנשגב, ומעט ראיתיו
| |
| בדרך העברה מאשר בא לידי בדרך שאלה, אבל לא זכיתי עד כה שיהי' עמדי
| |
| בקביעות משלי, למען אוכל להתבסם יפה מבסמו בכל עת חפץ. והנה אין הזמן
| |
| גרמא, מרוב הטרדות, וגם טרם שנתתי לכריכה הגונה הראויה לפי כבודו של
| |
| אוצר אורה זה, להרחיב איזה דברים אף באחד מכל המקצעות הרבים אשר לתורה,
| |
| הכלולים בספרים הקדושים הללו, הבנוים לתלפיות לחומת אש, מפני אויב ומתנקם
| |
| החפץ לבלע את הקודש, של עזה ותקפה של חיי עולם הנטועים בתוכנו, זו תורה
| |
| שבע"פ . מ"מ כדי להביע מעט את רגשי תודתי להדר"ג מר שליט"א, אציע בזה
| |
| הערה קטנה וכללית, הנראה לע"דבענין אשר הרחיב בזה הדר"ג מפרק ט"ו
| |
| עד פכ"ג מחלק ג' מספרו המזהיר, בדבר היחש שבין הבבלי אל הירושלמי.
| |
| והנה הדר"ג, שהוא הראשון אשר פתח בדורנו את הדלת הננעלת, שהיתה
| |
| מפסקת בין חכמת ישראל, כפי מה שנקלט מושגה ע"פ הספרות האחרונה, ובין
| |
| עומק חכמת התלמוד, ע"פ המושג הטהור והישר, שהוא מורשה לנו מדור דור,
| |
| שעבדו בה באהבה ומסירות נפש כל גאוני הדורות, - לו נאה להציע לפניו,
| |
| כי לדעתי העניה יש לנו עוד מחיצה אחת, שהננו צריכים לפתח בה ג"כ פתח
| |
| להרבות הכניסה והיציאה מגבול לגבול, והיא : בין חכמת האגדה וחכמת ההלכה.
| |
| באמת, כשם שחכמת ישראל ההיסתורית לכל ענפיה חיה היא ויונקת מחכמתה של
| |
| תורה לעמקה ולרחבה, והאחרונה מושפעת ג"כ הרבה מהראשונה, כן הוא בענין
| |
| חכמת ההגדה עם חכמת ההלכה, שיסוד הראשונה חכמת הלב והרעיון, שכל ההלכות
| |
| המרובות התלויות בדעה ובמחשבה נובעות ממנה, והשביה היא חכמת המעשים.
| |
| ששניהם נובעים משני השרשים שמסתעפים מתוה"ק, הם החכמה והנבואה, שלא
| |
| נתבארו עדיין יפה גדריהםביחשלנתוח ההלכות וענין תורה שבע"פ. כי הך
| |
| כללאד"לא בשמים היא" יש בו כמה הררים גדולים, אע"פ ששיטת הרמב"ם היא
| |
| ביסודי-התורה )פ"ט( דאין שייכות לנבואה לענין הלכה, מ"מ הלא שיטת התוס'
| |
| )יבמות י"ד ד"ה רבי ועוד כ"מ( היא דאין זה כלל גדול, ופשוט שהיו לכלל זה ג"כ
| |
| יוצאים, והיתה הנבואה מעולם פועלת ג"כ על הליכות תורה שבע"פ, והכי משמע
| |
| פשטות המשנה דאבות : "וזקנים לנביאים", שהי' ערך לענין הנבואה בענין תורה
| |
| שבע"פ, דדוחק הוא לומר שרק במקרה היתה המסורת ע"י נביאים ובאמת לא
| |
| פעלה כלום הנבואה בזה. וכן משמע לע"ד בהא דזבחים )ס"ב( "ג' נביאים עלו
| |
| עמהם מן הגולה", והלא היו שם ג"כ כמה חכמים, אלא שהיו ענינים כאלה שצריך
| |
| דוקאכח נבואה. ואפי' אם נאמר שאין גומרים ההלכה ע"פ נבואה, מ"מ פועלת
| |
| היא על סדור הלמודים. ע"כ בא"י, שהיא מקום הנבואה, יש רושם לשפע הנבואה
| |
| בסדר הלימוד, וההבנה היא מוסברת מתוך השקפה פנימית וא"צ כ"כ אריכות
| |
| בירורים, והיינו "אויראדא"י מחכים" , ותלמודאבבלאה הוא מטריד להו , וחכמת
| |
| הנבואה, שהיא יסוד לחכמת האגדה, שהיא הצד הפנימי של שרשי התורה, פעלה
| |
| בא"י הרבה יותר מבבבל, שאינה ראויה לנבואה, כדאמרי' במו"ק )כ"ה( "ראוי
| |
| הי' רבנו שתשרה עליו שכינה, אלא שבבל גרמה לו". והנה אותם המושפעים
| |
| דף 124
| |
| מהשרשים של חכמת הנבואה - הקיצור הוא מעלה אצלם, והנתוח של ההלכות
| |
| והוצאת דבר מתוך דבר נעשה; אצלם בסקירה רחבה מאד, ודי להם רמז קל להחליט
| |
| משפט, וזה הי' יסוד סדר הלימוד של ירושלמי, שלגבי אותם הזוכים ליהנות מאורה
| |
| של מעלה הי' די דקדוקים קצרים לבירור ההלכה, אבל לגבי בני בבל, ששרשי
| |
| הנבואה לא השפיעו עליהם כ"כ, לא הי' מספיק הקיצור והי' צריך אריכות
| |
| דברים. ונראה לע"ד, דיסוד הדבר תלוי בחילוק שבין בבלי וירושלמי בסוגיא
| |
| דזקן ממרא בסנהדרין, בפירוש "דבר" האמור בפרשה, דהבבלי מפרש "זו
| |
| הלכה" וירושלמי מפרש "זו אגדה". דבהקדמהלחוה"ל כתב, דעניני הדעות
| |
| )שבאמת הן הן עניני האגדה העיקריים( לא נזכרו במקרא "וכי יפלא", וזה ראי'
| |
| דאין זה שייך לחכמי הסמך והמסורת כ"א אפשר לברר ע"פ השכל, וכמה
| |
| מהגאונים אמרו ע"פ זה שאין האגדות כ"כ מיוסדות להלכתא; אבל היו מהם, כפי
| |
| הנראה מתשובת רב האי גאון בעניני החכמות, שהיו מחזיקים לעיקר ג"כ עניני
| |
| ההגדות. והחילוק הוא פשוט, דסדר-לימוד שהוא נסמך על שרשי הנבואה וסעיפיה,
| |
| ההלכות עם האגדות מתאחדות על ידו, ויש עניני קבלה ומסורת בדעות כמו
| |
| במעשים, וזאת היא דעת הירושלמי שלא כד' חוה"ל, אבל בסדר לימוד שבחו"ל,
| |
| שאינה ראויה לנבואה וממילא אין ענפי רוה"ק מתלכדים עם ההלכה ונתוחיה,
| |
| הדעות הנן רק מה שאפשר להוציא מתוך השכל ההגיוני, ואין לעניני האגדות
| |
| שייכות להלכה ולא שייך עליהם לא-תסור, וזה החילוק טבע את חותם ההבדל
| |
| בין בבלי לירושלמי. ולע"ד זהו החילוק שבין כהן לשופט, המוזכר בתורה לענין
| |
| קבלה מבי"ד, שהכונה : בין דרך לימוד שרוח הקודש ג"כ מסייע את בירור
| |
| ההלכה, והיינו כהן ד"שפתיו ישמרו דעת כי מלאך ד"צ הוא", ובפרט כהן
| |
| גדול דבעי' שיהי' מדבר ברוה"ק בשביל אורים ותומים )כיומא ע"ג(, לשופט
| |
| דהיינו שמוציא משפט ע"פ הסברא ודרך הלימוד המבורר מתוך פלפול. ובאמת
| |
| יש לכל אחד מהם צד חידוש שישנו בכלל לא תסור, דאם הי' כתוב רק כהן הייתי
| |
| אומר דדוקאבהמדבר ברוה"ק יש ל"ת, ואם הי' כתוב רק שופט הייתי אומר דאין
| |
| שייכות לענין רוה"ק כלל בנטית סברת ההלכה. וי"ל דבמקום שאין שם שום
| |
| צד מקום ספק ע"פ סברת העיון שייך "לא בשמים היא" אליבא דכו"ע, אבל במקום
| |
| שיש ע"פ עיון משרשי התורה, הכתובה או המסורה, צדדי ספק, כבר אין זה בכלל
| |
| "לא בשמים היא". וי"ל, שההלכות שנשתכחו בימי אבלו של משה נשתכחו לגמרי,
| |
| ומשו"ה לא הי' אפשר להחזירן כ"א ע"י פלפול של עתניאל בן קנז )כתמורה ט"ז(,
| |
| וי"ל שהי' די באמת שיוציא את צדדי הספיקות מתוך פילפול, וההכרעה תהי'
| |
| ע"פ נבואה או רוה"ק דיהושע או של פינחס, אלא שהי' מאת ד', בהתחלת נטיית
| |
| תורה שבע"פ, לחזק ידם של חכמים ע"פ השכל היוצא מפילפולה של תורה, וזכה
| |
| עתניאל לברר אפילו את גמר ההחלטה ע"פ פלפול, והיינו שנתן לו גולות עלית
| |
| וגולות תחתית, נגד שני עניני הבירור : מה ששייך לשכל הארצי ההגיוני ומה
| |
| ששייך לשכל העליון של השפעת הנבואה ורוה"ק. וי"ל דהיינו הכאה ולכידה
| |
| דאמר קרא, ואמר הכתוב רבותא, דאפילו הגמר שאחר הוראת צדי הספק ע"פ
| |
| עיון השכל, שהי' אפשר להיות מוכרע מהשמים, מ"מ גמרה עתניאל בפילפולו,
| |
| והיינו "וילכדה עב"ק".
| |
| ובאותו הדרך, המתעלה מעל נתוחי הסברות הפשוטות עד שפונה אל נטיית
| |
| דף 125
| |
| ההערות העליונות, ישנו ג"כ מין עומק שכלי, שמ"מ אין דרך לפרשו בחתימת
| |
| תלמוד, והוא מסור לת"ח המשכילים בשכל טוב, והירושלמי סומך יותר על רמזים
| |
| כאלה משום יתרון החכמה דאויראדא"י. למשל, בסוגיאדבב"ק )ט"ו( בפ"נ
| |
| קנסא או ממונא : "ליתני זה הכלל כו', תיובתא והלכתא פ"נ קנסא. תיובתא -
| |
| והלכתא ? אין, ט"מ הוי תיובתא משום דלא קתני כמו שהזיק, לא פסיקא ליה
| |
| משום דאיכא חצי נזק צרורות כו'". והדבר תמוה למה לא אמר בתחילה התירוץ
| |
| ולא תהי' תיובתא כלל, ואינו דומה להא דעירובין בב' המקומות )י' וט"ז(, דהתם
| |
| ממקום שמותיבהויאתיובתא, אלא דמ"מ קיימא הלכתא משום די"ל יסוד ממ"א,
| |
| אבל כאן אין כאן תיובתאלכתחלה ולמה לן להאריך בשפת יתר. ונלע"ד, דביסוד
| |
| הלל"מדצרורותי"ל, שההלכה באה לא לחדש דין התוך בתור הלכה עקורה שאין
| |
| לה דמיון, כי-אם לברר לנו בהא דנזק אינו חייב כ"א בפועל אבל גרמא פטור.
| |
| וגבי בהמה ודאי לכו"עגרמא פטור, א"כ גבי כחו יש בזה צד לומר שהוא גופו
| |
| וצד לומר שהוא כחו, ובאה הלל"מ לומר שיש בזה חלק מגופו וחלק של גרמא,
| |
| ע"כ החצי דגרמא פטור והחלק דגופו שיש בזה חייב, ומשו"ה באמת הוי חצי
| |
| נזק דצרורות ממש כמו שהזיק, דגרמא לא מקרי "הזיק", ומ"מ לא פסיקא לי'.
| |
| דסברות כאלה צריכות כמה הסברות כדי להעמידן ואינן נמסרות לכל, והיו טועים
| |
| לומר דהוי פחות ממה שהזיק, משו"הנקיטמלתאדפשיטא. ואפי' לר"נ, דבדליכא
| |
| לאשתלומי מהאי משתלם מהאי מכ"מ כאן דומה להא ד"מי מצי אמר בשר אזיק
| |
| אימורין ל"א", וה"נגרמא אזיק כמו גופו, דעצם מהות כחו הוא ממוצע בין גופו
| |
| לגרמא ויש בו מענין שניהם ככל הממוצעים, אבל מ"מ לא ניתן דבר כזה להאמר
| |
| בסגנון של תלמוד בבלי. וכה"ג במכות )ה'( במימרידרבא : "שנים באו ואמרו
| |
| במזרח בירה הרג פלוני אה"נכו', מהו דתימא ניחוש לנהורא בריא", ואח"כ אמר
| |
| "באו שנים ואמרו בסוראבצפרא בחד בשבתאכו', מ"ד ליחוש לגמלא פרחא",
| |
| ולכאורה שניהם ענין אחד דאין חוששין לדבר שאינו מצוי. ונלע"ד, דיש סברא
| |
| מחודשת במאמר הב', דהו"א כיון דע"זגזה"כ הוי בעינן דוקאשתסרה גופה של
| |
| עדות מעצם עדותם של המזימין, והיינו כשהעידו על השעה ההיא עצמה "עמנו
| |
| הייתם", אבל כשאמרו הזמה כזאת שאני צריך בה הוכחה צדדית להכחישם, משום
| |
| דאי אפשר אח"כ להיות בשעה אחרת במקום אחר, שאינו לפי הזמן, הייתי אומר
| |
| דזהו הכחשה, אלא דאין דרך לפרש דיוקים כאלה בבבלי, ע"כ סמכו אגמלא
| |
| פרחא והמעיין יבין הרמוז. וכיו"ב בריש בב"מבסוגיאדתנא ר"ח "ומה פיו שאין
| |
| מחייבו ממון, ופיו מחייבו ממון וכו' מאי ממון קנס", דהו"א כזו קשה למצא.
| |
| וי"ל שרמז, דכח נאמנות של פיו אינו מועיל כלל אפי' לממון, וחיוב הממון בא
| |
| דק מצד שבכחו לחייב עצמו, כד' המפרשים, ומהא דאינו מחייב עצמו בקנס מוכח
| |
| דחיוב הממון הוא מצד התחייבות, דאם מצד נאמנות של הסיפור הלא בקנס אין
| |
| הסיפור של הידיעה מועיל כי-אם צריך בי"ד כמו מיתה, א"כ למה נוציא הודאה
| |
| מ"אשר ירשיעון אלהים" : אפי' הודה מ"מ בעינן אלהים שירשיעוהו, אלא ודאי
| |
| ענין ההודאה היא ההתחייבות דהיינו ההרשעה, ולזה הוציאה תורה מקנס, א"כ
| |
| גם בממון אין כח של הודאה בתורת נאמנות, ומ"מ אין דרך לפרש ענין
| |
| דף 126
| |
| כזה שיוצא מחוג הסברות המובנות לכל שהם יסוד התלמוד בבלי. וכה"ג בחולין
| |
| )ס"ו( : "יגדיל תו"י", נלע"ד דהפי' הוא, דעניני ידיעות נמצאים הרבה בתורה
| |
| שאין בהם הלכה, ו"יפה שיחתן של עבדי אבות כו'" , וא"כ אם הי' כתוב קשקשת
| |
| הייתי אומר שכח הטהרה מונח בקשקשת לבד, ובסנפיר לא משכח טהרה, כתב
| |
| רחמנא סנפיר להודיענו הידיעה המופשטת שכח הטהרה מונח בשניהם, וממילא
| |
| ידענו שאין הסימנים ענינים הסכמיים, אלא שבהם מונחת הטהרה, ויש לבנות על
| |
| ידיעה זו כמה רעיונות טובים שהם הם גופי תורה, ומ"מ אין זה דרך של פירוש
| |
| בסוגיא. וכבר כתב רמ"עמפאנו , דכ"מ שיש "שתיק רב" הי' בזה ענין נסתר,
| |
| ויש בזה כמה פנים זה לפנים מזה, וכל שהשכל הוא יותר כללי הוא משוטט יותר
| |
| מענינים דקים ודי לו פלפול מועט, והכלליות של השכל עצמו נמשכת משפע של
| |
| רוה"ק, עד אשר אפילו בדרך רחוק הרבה יש בו איזה רושם, וזה הרושם הוא
| |
| עיקר ההבדל שבין בבלי לירושלמי. ומשו"ה לדידן הבבלי עיקר, דדרך הלמוד
| |
| הפשוט מוסבר בו בהרחבה, ומ"מ לכל עת שיחדש השי"ת לב חדש על עמו ויוחזר
| |
| כח קדושת אה"ק בגלוי, יגלה האור של הירושלמי מצד סגנונו הקצר והעמוק.
| |
| שמסתייע ממהלך שכל עליון, וההגדה המקובלת מחוברת בו עם ההלכה בדרך
| |
| פעולה נסתרת.
| |
| וישנן סברות מופשטות למכביר רמוזות בבבלי, שהן מסגנון הירושלמי.
| |
| למשל, בב"מ )ט"ז( לענין מתנה כמכר, שסותר, ע"פ הכללים דחולין )צ"ג(, להא
| |
| דמגילה )כ"ו(, כד' הטו"א, - רמוז דהמתנות יכולות להיות בעולם או ע"י השתדלות
| |
| של המקבל או ע"י הטובה שמקבל הנותן, אפי' בלא כונה מהמקבל שעי"זיתן לו
| |
| מתנה, וזה הוא משפט כללי בחכמת החברה ולא בודד על ענין פרטי, וממילא
| |
| למ"ד דתלינן בהשתדלות של המקבל, אע"פ שהנותן לא נהנה ממנו, יהי' גבי
| |
| ביהכ"נ כירושה, דלא בא לידו דבר שיהי' כעין פדיון, וגבי גזלן כמכר, דטרח
| |
| וארצי, ולמ"ד דתלינן בהנאה שמקבל הנותן אפילו בלא השתדלות מהמקבל, ממילא
| |
| גבי ביהכ"נ יהי' כמכר וגבי גזלן כירושה, דמ"מ לא השתדל, ורמז בלשון דבב"מ
| |
| אמר "טרח וארצי", ובמגילה - "הוה לי' הנאה מיני'". ויש לרמוז דוגמא על קירוב
| |
| הרעיון לנסתר ונשגב, שבירושלמי יותר מכפי הסגנון הרגיל של בבלי, שסתמו
| |
| הדברים יותר בזה מפני כח התלמידים שאינו כ"כ יפה בחו"ל, מהא דיומא )ל"ט(
| |
| בעובדאדשמעון הצדיק, שעובר ע"ז הבבלי בשתיקה והירוש' מתנשא לחביון עז
| |
| הסוד, ופריך ע"ז : "והא כתיב וכל אדם כו' אני אומר הקב"ה הי'". וכן יש להביא
| |
| ראי' על רמז הנטי' אפי' מדיוק הלשון, מהא דרבי יוחנן בן בג בגדשלח אצל ריב"ב,
| |
| בקדושין )י( אי' "שאתה בקי בחדרי תורה", ובירושלמי דכתובות פ' אע"פ ה"ד
| |
| הלשון , "בסתרי תורה, אפילו לדרוש בק"ו", והיינו כפי הנטי' הירושלמית שפועלת
| |
| על הסגנון.
| |
| ובמה שהעיר הדר"ג מענין אשת חמיו, שדבריו המאירים אינם צריכים
| |
| חזוק, נלע"ד להעיר ביסוד הענין, דעיקר הראי' להיתר בירוש' הוא מדוד שנשא
| |
| רצפה בת איה, ובודאי הכי קים להו שרק את רצפה נשא מנשי שאול, והכי אי'
| |
| דף 127
| |
| נמי בירושלמי סנהדרין בפ' כהן גדול ה"ג, והנה רצפה היתהפלגש שאול כמבואר
| |
| בשמואל ב' )ג' ז'(, ולפי זה תלוי הוא אם פלגשהויאבקדושין. והנה גי' הרמב"ם
| |
| ידועה דהויא בלא קדושין )פ"ד דה' מלכים( ולפ"ז אינה בכלל אשה כלל, וי"ל לפ"ז
| |
| דירושלמיוברייתאדיבמותס"לדפלגשהויאבקדושין, וכדמשמע בירושלמי דפ'
| |
| אע"פ ה"ב, דפליגי ר"מ ור"י רק לענין כתובה אם יש לה, או בתנאי כתובה,
| |
| משמע אבל קדושין ודאי יש לה, ומשו"ה הוי ראי' מדוד דאין אסור-תורה בדבר,
| |
| אבל לפי גירסתנו בסנהדרין )כ"א( : "פילגשים בלא כתובה ובלא קידושין" אין
| |
| ראי' כלל מרצפה בת איה' וראוי לאסור. עכ"פ משמע מהירושלמי, שהאיסור הי'
| |
| פשוט טובאבסברא, עד שרצו לומר דהוא תורה, ועל כרחין לאו דוקא תורה ממש
| |
| אלא הלכה לממ"ס או גזירה קדמונית, וכהא דתוס' יומא פ' ד"ה וחצי, דגזירה
| |
| קדמונית מיחלפא בשל תורה, על דרך סלקא-דעתא. ואע"ג דמל' הרמב"ם דה'
| |
| מלכים הנ"ל, דכ' "קונה אותה", י"לדבמלך אפי' בלא קדושין קונה אותה והויא
| |
| כאשתו ממש, לא כדהי' פשוט להרא"מ דלא הויא בכלל ג"ע, מיהו מד' התוס' יומא
| |
| ס"ו ב' ד"ה פלוני משם ר"ח נראה דפשוט להו דגם במלך לא הויאפלגש בכלל אשה
| |
| אם היא בלא קדושין, א"כ אין ראיה מדוד, וי"ל דחזר הדין ע"פ סבראדראוי לאסור,
| |
| ואולי זהו שסמכו עליו לאסור אע"פ שמפורש ההיתר בבבלי, ולפ"זי"לדלדידן
| |
| אסורה באמת מצד חומר של איסור, כס"דדירושלמי, ולא רק משום מ"ע.
| |
| וילה"ע ראי' דבה"ג הי' לפניו הירו', מהא דבה' ע"ז דנקט טעמא דנמנו
| |
| וגמרו דעל ג' דברים יהרג וא"י, אמר ע"ז "מניין, מחנני' מו"ע", ובבבלי ליתא מזה
| |
| מאומה, אבל מירושלמי דפ' זה בורר ה"ה נראה דהי' לפניהם לימוד זה, דמסיים
| |
| "אני פי מלך שמור כו' אנכי ד' א'" ומסיק בנוטריקון דנ"נ שאמרו לו חמו"ע.
| |
| והדברים נראין, שע"ז סמך בה"ג, וכן השאילתות, דג"כ סמך להא דיהרג וא"י דע"ז
| |
| אחמו"ע. אלא דעלה על דעתי לפקפק בזה, דאולי לקחו זה ממדרש שה"ש רבה,
| |
| אע"ג דדוחק הדבר לומר שיקבעו סדר של מקור הלכה ממדרש אגדה. וכה"ג
| |
| יל"ה ג"כ על ראיתודהדר"ג מאשת חמיו, דאולי הי' להם מסכתא ד"א )ולפ"ד
| |
| בעל הריב, הוא ב"דודו"ד", הי' לפני בה"ג מס' ד"א(, ושם מפורש איסור דמ"ע.
| |
| והנה להדר"ג פשוט, דמה שאמר ר"ח בירושלמי "יסבון באתר דלא חכמין לון"
| |
| קאי ג"כ על אשת חמיו, ולע"ד מתוך הלשון נראה דקאידוקא על שני חורגין
| |
| הדרים בבית אחד. וטעמא רבא איכא בזה, משום דיש לדייק עוד בלשון הירוש',
| |
| שבאשת חמיו איתא סתם "אסורה מפני מראית העין" וגבי שני חורגין אמרו
| |
| "אסוריןלהנשא מפני מראית-העין", ולא סתם "אסורין", וי"ל דעיקרמ"ע הוא
| |
| מפני היחוד, שכל מה שהם דרין בקביעות י"לדהרחוקים שאינם יודעים ענינם
| |
| אינם יודעים כלל שהם דרים בקביעות, והקרובים להם שיודעים זה הרי ידעו
| |
| ג"כ את צד הקורבה שלהם שאינה אסורה, ודמי להא דכ' הפוסקים באו"ח סי'
| |
| רמ"ד במרחץ שאין רוחצים בו אלא שכני הדירה, משום שהם יודעים הענין,
| |
| והרחוקים אינם יודעים שיש מרחץ. ולפ"זי"לדדוקאבחורגין, דהמ"ע הוא שיסברו
| |
| שהם אח ואחות, די"לכר"א )קדושין פ"א( מתיחד אדם עם אחותו, וה"נ אי'
| |
| בירושלמי, וכד' ח"מ וב"ש באה"ע ריש סי' כ"ב, דלא ס"ל כהשמטת הראשונים
| |
| הך דינא, דצריך טעמא, א"כ אין מה"ע תמידית כלל, דהרחוקים אינם יכולים
| |
| לדעת כ"א ע"פ מקרה שיראו שמתיחדים, ע"כ אין מה"ע כ"א בשעת נשואין, ע"כ
| |
| דף 128
| |
| אמר ר"ח דוקאדיסבוןבאתראדל"ח לון ואח"כ מותרין לקבע מקומם אפי'
| |
| באתראדחכמין להון. אבל באשת חמיו י"ל הגזירה היא משום חמותו או משום
| |
| אשת אביו, דאסורין ביחוד, והוי גזירה קבועה, ול"מ מה שינשאו באתר דל"ח,
| |
| וי"ל כיון דהמ"ע היא תמידית חיישינןשיבאו אנשים מאתר דחכמין להון ויש
| |
| בזה משום מ"ע, משו"ה לא התיר. ויש לדון בזה הרבה.
| |
| כתבתי דברי אלה המעטים בחפזון נמרץ מתוך טרדות שונות, ואת הדר"ג הסליחה
| |
| אם לא יצאו הדברים מנופים ומסודרים כראוי לפי כבודו הגדול. ואני תפילה, יחזק
| |
| השי"ת את חילי' דמר ויזכה לגמור בכי טוב את אשר כבר עשהו , לרומם קרן
| |
| תוה"ק ולהחזיר עטרה ליושנה, לאחד קדושת חכמת ישראל במקור קדושתה ממעין
| |
| תורת אמת, ואל ישעו עוד אחינו ב"י בדברי שקר של הני טורמיסיןוסורמיסין ,
| |
| אשר עשו את תולדתנו הק' פלסתר, וע"פ רב מבלי דעת.
| |
| והנה אם דברי אלה המעטים יהיו לרצון לפני הדר"ג, לכבדני בתשובתו
| |
| היקרה, אז אקוה לשמו ית' שיהי' דבור של חבה מצוי בינינו בכמה מקצעות
| |
| של תורה, ותלמוד יביא לידי מעשה בע"ה לחזק את ידי הבונים באה"ק, שצריכה
| |
| בדורנו חזוק ואמוץ מרובה, לרומם בה קרן תוה"ק ודת משה ויהודית באמת
| |
| ותמים בכבוד והדר. והדר"ג, דמן שמיא זכו לי' לקדש שם שמים בפרהסיא,
| |
| אקוהשמגלגלין זכות ע"י זכאי, ועל ידו תתעורר ישועה ג"כ ע"ד חפץ לבבי, אשר
| |
| גליתי במכתבי לכ"ג שי', על הדבר הנכבד של קביעות ישיבה פה בעיה"ק במרכז
| |
| הישוב החדש, הצריך שמירה מרובה ויש תקוה לכוננו ולשגבו בקדושת אמונת
| |
| אומן, כחפץ לבב כל יראי ד' וחושבי שמו ית'. אמנם צריך לזה עצה ותושי', ואני
| |
| הנני עני וכואב צעיר לימים ולדעת, אקוה שע"י קבוץ גדולי עם ד' מזה ומזה,
| |
| אשר יתמכוני וינהלוני בעצתם, נוכל לחזק את דגל תורת אמת באה"ק, לקבע ברכה
| |
| לדורות בעה"י. ואשרי הזוכים לעבוד בעבודת-הקודש זאת להחיות את אה"ק
| |
| בחיי אמת.
| |
| אחתום בברכה וברגשי כבוד עמוקים מקרב לב עמוק להדר"ג, וברב תודה
| |
| וברכה על אות חבתו ואהבתו הנאמנה, אשר הרבני בענותו. והי' ז"שכנה"ר ונפש
| |
| ידי"עדוש"תבאה"ר וחותם בכל חותמי ברכות מקודש,
| |
| הק' אברהם יצחק ה"ק הנ"ל
| |
|
| |
|
| |
| = אזכורים בספרים ובמאמרים =
| |
|
| |
|
| |
|
| |
| = קישורים חיצוניים =
| |
|
| |
|
| |
|
| |
| [[קטגוריה:אגרות הראי"ה]]
| |