|
|
| שורה 1: |
שורה 1: |
| {{פרשני}}{{#makor-new:אגרות הראיה: אגרת רכו |אגרות הראיה-|אגרת|רכו|}}
| |
|
| |
|
|
| |
|
| |
| = רקע לאגרת =
| |
|
| |
|
| |
|
| |
| = הערות, מקבילות, וביאורים נצרכים =
| |
|
| |
|
| |
|
| |
| = נמען האגרת =
| |
|
| |
|
| |
|
| |
| =האגרת=
| |
|
| |
|
| |
| רכו
| |
|
| |
| עזרי מעם ד'
| |
| קול קורא:-- קדשו את השבת
| |
| שמעו נא דברי אחים אהובים ונכבדים, דברים היוצאים מן הלב.
| |
| חכמינו הקדמונים ז"ל, כחוקרי-הנפש אמיתיים, הורו אותנו שכשמאיימים
| |
| את העדים, שיגידו אמת, אומרים להם פתגם קצר ונוקב עד חדרי לב : "סהדי שקרי
| |
| אאוגרייה וזילי" . על כל מוסר ותוכחה, על כל פחד משפט ובלהות מצוקה, תוכל
| |
| שרירות לב הותל להחליק, אם הרגשת הלב הדלה מהכיר את הדרך הטובה והנכונה.
| |
| הלב המת, שכח-החיים שבההכרה המוסרית, באיוה פרט שיהי, אבד לעמתו את
| |
| תנועתו ודרכה הלב הזה לא ישוב כ"כ בנקל לתהיה מפני כל פחד ואיום. אבל דבר
| |
| אחד יש שעל ידו נוכל להמע עד אותו המקום, ששם טמון הוא זיק-החיים המסתתר
| |
| בקרב האדם פנימה, גם בעת אשר ירד בשפל הדיוטא התחתונה על העולם המוסרי
| |
| זה הוא כח הכרת ערך עצמו והרגשת הכבוד, כבוד הנפש הראוי לאדם באשר הוא
| |
| אדם. וכשיתעודד האדם להכיר את ערכו אז ישובו לו לאטם כל כחותיו והרגשותיו
| |
| המוסריים הנרדמים, וישובו ויחיו. ע"כ כח קסם נפלא יש באיום הזה של "סהדי
| |
| שקרי אאוגרייהוזילי", להשיב מעון גם ישנים נפתים ונדחים נרדמים. זאת היא
| |
| תוכחת אמת, תוכחת חכמה, המיוסדת על הבסיס הנאמן של רגש הכבוד.
| |
| הנני בא הפעם אליכם, אהובי הנכבדים, גם אני במוסר של רגש הכבוד,
| |
| הראוי שיפעם בחזקה בלבבנו : רגש כבוד עצמנו וכבוד עמנו ואה"ק, אלה הלא הנם
| |
| מושגים קרובים ונתפסים בלב כל איש מן הישוב.
| |
| הננו יושבים ב"ה על אדמת הקודש, - כמה כבוד והדר ראוי שירחש לבנו
| |
| למצבנו, וכמה גבוה ומכובד הוא המבט של ישיבת כנסת ישראל בארץ חמדה בעיני
| |
| דף 275
| |
| כל עמנו כל אחינו שבגולה, היוכל הפה להגיד ? ובכן אנחנו יושבי ארץ הצבי,
| |
| כמה ראוי והגון הוא לנו בחובה כפולה ומכופלת, שנראה גלוי לכל, כי אמנם
| |
| מרגישים אנחנו את ערכנו. אנחנו שהננו שוכנים במקום הזה, שיש לו יחש כ"כ גדול
| |
| לסדרי חיינו הפנימיים והמיוחדים, כמה גאון ראוי הוא שנלבש בעת אשר אנחנו
| |
| שומעים פה את קול החצצרה לקדושת יום השבת במועד הנכון, בשעה המוכשרת
| |
| וההגונה, החצצרההמכרזת קול לקדושה ולמנוחה לישראל. כמה נאה ומלבב הוא
| |
| המשטר הזה, וכמה מתאים הוא לחפץ לבבנו האדיר והפנימי כאשר יפעל את פעולתו
| |
| הדרושה, - זכר ימים מקדם ראוי שיעלה על לבבנו, כשנים אשר ישבו בהן
| |
| אבותינו על אדמת קודש הלזו, גם עתה בתקע התוקע והטמין המטמין "נסתלקו
| |
| התריסין וננעלו החנויות, הטמין המטמין והדליק המדליק" , וקדושת שבת חופפת
| |
| על כל ארץ ישראל, בא שבת באה מנוחה, והנפש הישראלית מתקדשת, פושטת
| |
| את החול ואת מחשכיו ומתנשאת אל הקודש אל האור. אבל כמה ימר הלב, כמה
| |
| תדאב הנפש למראה אחינו המקשיחים לבבם מהכרת הכבוד והעז, הנמצא במחזה
| |
| נשא ונשגב זה, והם מאחרים לשבת בחנויותיהם ועסקיהם בשעה קדושה ונעימה
| |
| זאת. להפריע את ההרמוניה הנעימה והקדושה, שכל העם כולו ברוחו ונשמתו שואף
| |
| הוא אליה, בפומבי פה על האדמה הטובה אדמת הקודש, - כמה חרשות ההרגשה
| |
| ופעוטיות נפש יש בזה, וכמה מקטין הוא את ערכנו בעיני עצמנו ובעיני זולתנו.
| |
| ע"כ שובו נא, אחים יקרים, שובו נא ונקדש אה השבת, את יום הקדושה
| |
| והמנוחה לישראל, נקדשהו בכניסתו, בזמנו ועתו, הבו גודל ועז לעמנו הגדול
| |
| לירושת פלטה ושארית נחלה, - חמלו אחים חמלו, חוסו ורחמו על כבוד עמנו
| |
| וארצנו. כאוב מארץ קולנו, חלושים אנחנו ורפוייכח, ידינו לנחושתים הוגשו,
| |
| לא נוכל לפעל באמץ ועז, אבל כבדו נא את החפץ האדיר הצפון באמרה החלושה
| |
| ובידים הרפות הללו. גאון שם צור ישראל ומשגבו, גאון יעקב ונחלתו, קורא לנו
| |
| בכח, קורא לנו בהדר : קדשו את השבת, חדלו לכם ממשא יד מבתי הקאפי ומכל
| |
| חילול שבת קודש, המלאו גאון עז המלאו תפארת עולמים וקדושת אור ישראל.
| |
| "ושמרתם את השבת כי קודש היא לכם". "כל שומר שבת מחללו ושומר
| |
| ידו מעשות כל רע והביאותים אל הר קדשי ושמחתים בבית תפילתי, כי ביתי בית
| |
| הפילה יקרא לכל העמים, נאם ד"א מקבץ נדחי ישראל עוד אקבץ עליו לנקבציו" בב"א.
| |
|
| |
|
| |
| [[קטגוריה:אגרות הראי"ה]]
| |