|
|
| שורה 1: |
שורה 1: |
| {{פרשני}}{{#makor-new:אגרות הראיה: אגרת קעח |אגרות הראיה-|אגרת|קעח|}}
| |
|
| |
|
|
| |
|
| |
| = רקע לאגרת =
| |
|
| |
|
| |
|
| |
| = הערות, מקבילות, וביאורים נצרכים =
| |
|
| |
|
| |
|
| |
| = נמען האגרת =
| |
|
| |
|
| |
|
| |
| =האגרת=
| |
|
| |
|
| |
| קעח
| |
|
| |
| ב"ה, עה"ק יפו ת"ו, ז' טבת תרס"ט.
| |
| לכבוד ידידי אהובי, הרב החכם השלם, אוצר אורה, מר בנימין מנשה
| |
| לעווין שליט"א, וכא"ל, שוי"ר.
| |
| במועדו הגיעני מכתבו היקר מיוד מרחשון העבר, ובשום אופן לא עלתה
| |
| בידי לקחת מועד להשיב עליו כראוי, לפי חפץ לבבך, יקירי, ולפי חפצי ואהבתי
| |
| העזה לכבודך. אמנם כאשר ראיתי, שהזמן הולך ונמשך, ואנכי לא אוכל להתנער
| |
| מטרדות עבודות שונות שמפריעות אותי מחפצי, הנני מתגבר וכותב, איך שיעלה
| |
| בידי, בחפזון, רק כדי שלא להניח את יקרת מעלתך בלא תשובה.
| |
| והנה ע"ד צערך מענין ב"א, מרה נפשי גם אני על זה, אבל ראוי לנו להשקיט
| |
| את רוחנו, כי אם רק נעורר את הרוח, והאור האצור במקור ישראל יגיח ממקומו,
| |
| ישובו לנו כל אשר סרו מעלינו. למשל, כאשר יגלה לעין כל, כי כל חלק טוב
| |
| הנמצא בתוך האנרכיה הנה הוא נמצא עמנו בתכלית שלמותו בטהרת הישראלות,
| |
| ואותם הזבלים וההריסות הרעות, המגובלים בה בהכרח, אין אנחנו צריכים להם כלל.
| |
| אז תקיף האורה הישראלית ג"כ את כל אנרכיסתינו. כל שיטה שבעולם אינה צדה
| |
| נפשות בצד הרע והשפל שבה כ"א בצד הטוב וניצוצי האורה שבה, על-כן עבודתנו
| |
| היא למצא את ניצוצי האורה שבכל שיטה, אפילו המהרסת, ובטוחים אנו שכל מה
| |
| דף 230
| |
| שהוא טוב מסכים הוא עמנו, "אך טוב לישראל אלהים לברי לבב". ע"כ על שאלתך,
| |
| יקירי, בנידון זה "עד מתי קללת אלהים רובצת עלינו", שתשובתך היא "ד' אלהים
| |
| הוא יודע", מוסיף אנכי רק את סיפא דהאי קרא: "וישראל הוא ידע"<ref>יהושע כב כב</ref>, וכשידע
| |
| ישובו לנו הימים, שבהם נתהפכה קללתו של בלעם לברכה<ref>דברים כד ו וע' ויקרא רבה פ"ד</ref>, ותשוב גם קללה זאת,
| |
| של האנרכיה ויתר הפגעים האוכלים אותנו בכל פיותיהם, לברכה.
| |
| וע"ד מנהג הספרדים בסירכא דלבא בא"י, הם נוהגים להחמיר בזה כדברי
| |
| הב"י, שהם נוהגים תמיד אחריו. רק זה נודע לי מפי שו"ב ספרדי אחד, שבא
| |
| ממערב (ממאראקא, כך קוראים הספרדים פה את בני מאראקא : מערבים), שאצלם
| |
| פשט המנהג להתיר ע"י נפיחה, כפי שהובאה כבר הוראה זו בדברי גאונים קדמאי
| |
| ובתראי, דהיינו שאינם קולפים את הסירכא, כמו שהונהג אצל האשכנזים בתקופה
| |
| האחרונה, אלא הם נופחים את הריאה כמו שהיא, עם הסירכא שבה, וכיון שאינה
| |
| מבצבצת, הרי אין בה נקב, סומכים ע"ז ומתירין אותה בלא בדיקה אחרת. ובאמת
| |
| הוראה זו קרובה היא יותר לשיטת התלמוד, ממנהגנו לקלוף את הסירכות בלא
| |
| הבדל בין מה שנסרכה לריאה עצמה, אפילו שלא כסדרה ממש, דהיינו מאונה אחת
| |
| להאחרת הרחוקה ממנה, בהפסק של אונה המבדלת ביניהן, שזאת היא תכונת
| |
| "שלא כסדרן" הברורה מדין התלמוד. ובאמת אין לכחד, שאחינו אלה, הרחוקים יותר
| |
| ממנו מחיים קולטוריים מחודשים, עמד בם הטפוס של סדרי החיים שהיו מונהגים
| |
| בימים הראשונים, יותר ממה שהם עומדים בשלמות צביונם אצלנו. זה השו"ב
| |
| בעצמו נתקבל פה אצל הספרדים, והנה היה אצלו מנהג חדש שהשו"ב צריך גם
| |
| הוא לעשות הפעולה של '''השחיטה'''. אצלם במערב אין המנהג כן, אלא החכם,
| |
| שהוא השו"ב לפי מובן שלנו, הוא בודק את הסכין, ומוסר אותו לטבח (הקצב),
| |
| והטבח יודע רק חמשת ההלכות שבשחיטה, שהייה, דרסה, חלדה, הגרמה ועיקור,
| |
| והוא שוחט, והשו"ב בודק את הריאה, ובזה תמה כל עבודתו. והאמת אגיד, שאצלי
| |
| מוצא חן סדר כזה, וזהו יותר נוטה לרוח ישראל סבא. תלמיד-חכם, איש רוחני,
| |
| ועם זה קבוע יהיה לעסוק בזביחת בעלי חיים ונטילת נשמתם, אין זה מסכים עם
| |
| רגשי הלב הצלולים. אע"פ שהשחיטה, ובכלל אכילת בע"ח, היא מוכרחת עדיין
| |
| להיות נוהגת בעולם, מ"מ ראויה מלאכה זאת להעשות ע"י אנשים שלא הגיעו עדיין
| |
| להמדה של התעדנות ההרגשה, והמלומדים בעלי המוסר, הדעה והדת, הם ראויים
| |
| להיות פקידים על שמירת התכונה שלא תהיה ההמתה של בע"ח ברברית, ושיכנס
| |
| בכל הענין הזה של אכילת הבשר אור אצילי, שיוכל בעתו להבריק את העולם.
| |
| וזה אצור באמת בהלכות שחיטה וטריפות<ref>ע' "אפיקים בנגב", ב"הפלס" תרס"ג, פרק ח י</ref>, כאשר ידוע לנו לנו, יקירי. ובעיקר הענין
| |
| בסירכא דליבא אם היא מחוברת לשומן הלב, אין הדבר ברור לאסור, ואין לתמוה
| |
| כלל על המתירין, שאפילו ע"פ האחרונים שלנו יש מקום לעשות אותה עכ"פ
| |
| לספק טריפה, עיי' מקדש מעט שבס' דעת קדושים סי' ל"ט סקפ"א. ואי אפשר לי
| |
| כעת להאריך בענין זה, שרבו שריגיו.
| |
| ע"ד השמות שבפרגמנט<ref>קטע כתב-יד עתיק שנמצא בספריה בעיר ברן</ref>, אין בהם כל חדש, ובאחדים נראה להגיה קצת. אדירירון
| |
| דף 231
| |
| מצוי בתקוני-זוהר<ref>תקון שבעים</ref>, ודרשו אותו ע"פ הוראות "בי' אדיר בי' ירון", כלומר הרננה
| |
| האדירה של ההויה, כמו שהפיתגוריים היו אומרים ע"ד ההרמוניאה של המוסיקה
| |
| הכללית, שודאי חזיון נצחי הוא בעמקי הרוחניות. הדרניאל הוא ג"כ מצוי אפילו
| |
| במדרשים, ונמצא בספר הקבלה השימושית "רזיאל המלאך", בסופו. וכן נמצא שם
| |
| ג"כ אנסיפיאל, ואולי צריך לנסח כן את אנסיסיאל שבפרגמנט, וההוספה "אנס"
| |
| היא הוראת הנצחיות בכפל אמן נצח סלה בר"ת, והיוד להוראת היחש והיחוד.
| |
| פתחיאל ג"כ נמצא בספר הנ"ל, והכונה היא ההויה המתחלת ופותחת פתח לכל
| |
| המציאות, הכללית והפרטית, המורגשת ומושגת מההברקה של האמונה והידיעה
| |
| באור האלהות ועזוזו. זגנזיאל נראה לנסח זגזגאל, שהוא מצוי הרבה, והכונה היא
| |
| ההלבשה החיצונה של כל המהויות הרוחניות והחמריות בכללות המצוי, כמו זג
| |
| שהוא הפך החרצן הפנימי, ולפעמים מתאים הדבר ג"כ על ההצטיירות של התוכן
| |
| הפנימי בנגוד להמתודיקה החיצונה, לאותו מ"ד שהפנימי קרוי זג, כמבואר נזיר
| |
| ל"ד ב', והכל ע"פ העז האלהי חיי החיים. במקום מכורתאל נראה להגיה אכתריאל,
| |
| המצוי גם בגמרא<ref>ברכות ז</ref>. צב צביב נראה שצ"ל צבצביה, והכונה : צב' מצבאות, שהוא
| |
| השרש של צבא, כלומר מקור החיל להכחות וההויות המרובים שבמציאות, וקשרות
| |
| הרוחניות עם החמריות והפעול בפועל, והוכפל לכונה של חיזוק הרושם, וכמו
| |
| שמכפלת הפילוסופיא את המושגים האביקטיביים והסוביקטיביים. הבהביב ג"כ
| |
| יותר טוב צ"ל הבהביה, כלומר : כח התביעה למלא כל חסרון ולקבל תמיד שבמציאות,
| |
| כמו שהשכל מקבל מושכל והחומר - כח, ויתר האיכויות, שכח-התביעה "הב הב"<ref>משלי ל טו; עבודה-זרה יז</ref>,
| |
| שהוא ההעדר המקביל את ההויה, עומד ופועל תמיד, והמסתכל עליו בעין חמושה
| |
| באור אמונה בהירה רואה ומרגיש את האלהות הפועלת שבמציאות ובכל פרטיה.
| |
| הקבוץ הכללי של כל ההזרחות וקשר הכחות בכל מלא העולמים, בחומר וברוח,
| |
| במוסר ובחברה, - זהו מובן השם הגדול הכולל כל. וההסתעפות של המובנים
| |
| לפלגות של כחות הפעולה וההנהגה בריבוים, שהם שבעים, - משבע של יסודות
| |
| הכמות המעשית, כמו ששה קצוות של החומר והכללות שלהם, וכיוצא בזה דימויים
| |
| רבים בריבוים ע"י עשר, - הם הסך-הכל המתגלה במרחק אופק ההסתכלות<ref>"שבעים שמות שיש לקב"ה", במדבר רבה פ' יד, אותיות דר' עקיבא, וכפגרמנט הנ"ל</ref>.
| |
| וראויים האורות הללו למסור ציור הוד מלכות למלך עולמים, ע"פ חזון ברואי
| |
| מטה הקוראים בשם המלך הגדול, לאשר הוא למעלה מכל שם ותאר, אבל מקור
| |
| חיי כולם. - תחת צורנוק צ"ל צורתק, והוא שם מצוי בספ"ר הנ"ל ובכתבי
| |
| האר"י ז"ל<ref>ע' סידור האר"י (להרב ר' שבתי מראשקוב) מוסף ראש השנה, פיוט "האוחז", וסתרי תורה זהר וירא קח:</ref>. והכונה היא : אור האלהי שבהויה הנגלית, "צור עולמים", ת"ק הוא
| |
| מחצית מספר האלף, הרביעי שבמספרים, הנחשב כסמל הריבוי, "בין ארץ לרקיע
| |
| ת"ק שנה"<ref>חגיגה יג</ref>, "עץ החיים מהלך ת"ק שנה"<ref>ירושלמי ברכות פ"א ה"א</ref>, כלומר : הגלוי שבכל וכח הפועל
| |
| והמחזיק שבו, המטביע את החותם על אופני ההתגלות וגוניה המיוחדים, הכבירים
| |
| מאוד.
| |
| בספירה כזאת, שהיו הלמודים המטפיזיים מצוים, נעשו מבטאים כמו אלה
| |
| דף 232
| |
| שגורים, ובאוצר מלים של חביונות כאלה השתמשו בו, ובאמת יש כח-פועל נפלא
| |
| לכל מבטא מהם, העשיר בתכנו וקצר בביטויו. זהו כח דינמי המחולל נפלאות.
| |
| בכחות הנפש אנו רואים את גבורת הכח של ביטוי קצר ועשיר, בחיי החברה ובחיי
| |
| המוסר. יש סגולה פנימית לפעמים להרגיש את עזוז עשרו של איזה מבטא, אפילו
| |
| בלא הכרה שכלית, כ"א ע"י איזו הרגשה סמויה. וכשאוצרות דעה והרגשה כבירים
| |
| מאד סגורים בתיבה אחת, כשהיא מתלוה להכנה רוחנית אדירה מצד המבטא אותה,
| |
| היא פועלת על ההויה כפי אותה מכסת הכח הרוחני, שנצבר בה לצורך התהוותה.
| |
| כדי לבא לענין זה בכל עמקי תכניותיו צריכים לגשת אל הערפל, המלא אורה
| |
| ויפעה למוכשרים להציץ בתוכו, של המיססטיקה בכללה, ולכל הערך הכללי של
| |
| החכמות הנסתרות, באדם בכלל ובישראל בפרט, שרק נשמות קטנות יכולות לזקוף
| |
| חזיונות-עולם הללו, שספחו אבירי דעה וגבורה רוחנית בכחם, על החשבון של
| |
| הדמיון הכזבני, שההשכלה המודרנית היא פודה ממנו את מחזיקיה. אבל האמת
| |
| היא, שהעולם הנסתר, בחומר וברוח, עשיר הוא באין ערוך יותר ויותר מהעולם
| |
| הגלוי עם כל הופעותיו, ואותה התשוקה לנסתר, הנמצאת ביחידי האנושיות בכל
| |
| דור ודור, היא נטיית האורה היותר גדולה, שבמקורה היא נטיית החרות העליונה,
| |
| החפצה לנתק כל חבל מצמצם ומתיש כח. ביחוד תגדל השאיפה להיות נפדה
| |
| מהצמצום הדלותי בעולם הרוח, ברגשי המוסר, האהבה, היופי, העז והצדק, ונשמתו
| |
| של אדם מתרוממת אל האור האלהי ומורידה ממרומי עוזה סדרי חיים כאלה,
| |
| הרגשות עדינות כאלה, שרעפי גבורה כאלה, שהם משחררים את החברה הצבורית
| |
| כולה מגסותה ומופיעים עליה אורה. הנובלות שבאלה הנטיות הנצחיות הנן פזורות
| |
| בכתבים בלים ומפורדים של בעלי הקבלה השימושית. בהמשך הזמן רבו הממשמשים
| |
| בקליפתם של המושגים העשירים הללו, אשר מעולם לא הציצו בתכנם הפנימי. סגולה
| |
| יש לאוצרות כאלה, שבלא דעה ג"כ הם שופכים על הנשמה איזו הפעלה; כשהיא
| |
| לפחות ישרה, כשהרגשותיה הנן נורמליות, תוכל ההפעלה להיות עדינה. רגשי
| |
| האמונה, שהנם הסימנים היותר מובהקים לנשמה בריאה, מתגברים, ונטיית האצילות
| |
| מתחזקת, והבחילה בגסות החיים מתאדרת, גם ע"י סגולת הצלצול המבטאי של
| |
| אוצרות חן הללו. אבל אם הדברים באים לשדרה שפלה, שהגאוה הטפשנית מצויה
| |
| בה, והרשעות והשפלות, שהבערות מחוללתן, לא יחסרו לה, אז עלולים אוצרות
| |
| כאלה להתהפך לרועץ<ref>ע' סנהדרין כב</ref>, לטוות קורים שחורים במעמקי הנשמה, אשר יוכלו להיות
| |
| למקור משחת של השקפות-עולם הפוכות ומדולדלות, שבכחן להרעיל נשמות רבות
| |
| ולחלחל אה ארסן גם בירושה של דורות, עד אשר תקום נטיה של חיים ריאליים,
| |
| שאינה חפצה בשם נסתר, ובמטאטא השמד תטאטא את הקורים הללו. ובראותה
| |
| שהגדילה את האורה, תדמה כי רמה ידה וכי אין חביון ואין סתר במלא ההויה.
| |
| אבל מיד תרגיש את חולשתה. אחרי אשר תרגיש רק מעט, כי אותה המלאכה של
| |
| פינוי הקורים כמעט צלחה בידה, תמצא את עצמה עלובה עם כל אוצרה הרוחני
| |
| הגלוי. שלא יוכל למלא את נפשה, ואז תרגיש את הטוב הגנוז באוצר הסתר,
| |
| כשהוא אך ינתן לה באופנים הגונים, בשיעורים מתאימים, באופי נערך ובתכסיס
| |
| מלא של דעה שלמה ומוסר מעשי בריא וחסן.
| |
| דף 233
| |
| תחיית הנסתר בעולם הקולטורי, תחיית ישראל בלאומים, תחיית ארץ ישראל
| |
| בארצות, המלאות כולן רזי עולם, דופקות בקרבנו את דפיקתן בחזקה. ההיליניות
| |
| עשתה את השכלת המערב, ההולכת אחרי עיניה, החפצה להיות שבעה בגלוי
| |
| שבהויה. אבל כל זמן שהבלתי-מוגבל לא יגבל לא תאמר הנשמה די בגלוי. הציבור
| |
| האנושי יחל כמאז להרגיש את מכאוביו, כי חסר לו הכל, כי חיי החברה, הממלכה,
| |
| הדת והמוסר שלו, כולם הם רק גולמים מוגבלים. ואיה הוא העושר הגדול, המעין
| |
| שמימיו מפכים תמיד, הגנוז בנסתר, בסתר עליון? אז יבקע אור "אל מסתתר אלהי
| |
| ישראל מושיע"<ref>ישעיה מה טו</ref>. ו"עם ענני שמיא כבר אנש אתה"<ref>דניאל ז יג</ref>. "ומלכותא תתיהב לקדישי
| |
| עליונין"<ref>שם כז</ref>. והנה החזון מתחיל להתנוצץ. האומה הרזית שבה לארץ הרזים, ארץ
| |
| הפלאות מתחלת להיות נודעת בחיים, והחיים בבאם אל תוכה אינם יודעים את
| |
| עצמם, כי הם נתעלו, כי קודש קדשים הם. אבל עלילות לעלילות יצטרפו והאור
| |
| יבקע מציון, וגור אריה יהודה יחל לחוש את רעם גבורתו.
| |
| נפשי ערגה מאד לדעת מכל פרטי עבודתך הספרותית<ref>מבוא לאגרת רב שרירא גאון</ref>, ומתי תצא לאור
| |
| בעה"י וע"י איזה אמצעיים. והעריכה של "התחכמוני" ג"כ הייתי חפץ לדעת בפרטיות
| |
| מי משתתף בה ביחוד, ותוכן המאמרים שיבאו בו, וכמה תהיה כמותו. והאגודה
| |
| שלכם<ref>של המתלמדים הנאמנים-לתורה באוניברסיטת ברן</ref> האם היא מתקדמת, אם נתוספו לה חברים ואם היא מסמנת את מטרותיה
| |
| ברוח נכון. בעת כזאת הננו כולנו קרואים לעבודה, כל אחד ממנו צריך לתן יד
| |
| לבנין האומה ולהחזקת מלחמתה הפנימית והחיצונה. ועיקר-הכל: החודרת היא
| |
| האגודה אל התוך הנשגב שבאהבת-ציון; היודעת היא איך לשגב את בנין הארץ,
| |
| שהוא הבסים לכל האור והחיים לנו ולכל; היודעת היא, כאשר אקוה, שלא להתבהל
| |
| מפני הרבים הנסוגים אחור, מזה ומזה, מהקשר הגדול אשר לישראל בארצו, שכל
| |
| צפיית ישועה וכל קדושה ואמונה וכל דחיית דופי וכפירה רק בצירופה יצלחו.
| |
| צלח ורכב ע"ד אמת, יקירי, וד' יהי' בעזרך ויופיע על עצותיך אור, ויצליח
| |
| את דרכיך בחיים, והיית לברכה ולתהילה בישראל, ובנו ממך חרבות עולם, מוסדי
| |
| דור ודור תקומם, כנפשך היקרה ונפש אוהבך הנאמן מצפה ישועת ד' על עמו ונחלתו
| |
| במהרה בימינו בקרוב
| |
| הק' אברהם יצחק ה"ק
| |
|
| |
|
| |
| ==הערות שוליים==
| |
|
| |
| [[קטגוריה:אגרות הראי"ה]]
| |