פרשני:בבלי:נזיר סד ב: הבדלים בין גרסאות בדף

ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים. מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

נזיר סד ב

חברותא[עריכה]

א. שנינו במשנה: ירד וכו' ליטהר מטומאת מת טמא, שחזקת טמא טמא וחזקת טהור טהור; והיינו שלא הותרה טומאת התהום לנזיר, אלא כשנטמא בטומאת התהום כשלא היה טמא בטומאת מת, אבל אם היה טמא לא הותרה לו טומאת התהום. ב. דין זה האמור במשנתנו אינו בדוקא בנזיר, והוא הדין ב"עושה פסח" לא הותרה לו טומאת התהום כשהוא בחזקת טמא.
ג. השמועה שלפנינו מתבארת על פי גירסת הרא"ש ופירושו, והתוספות קיצרו בדבריהם בפירוש שמועה זו.  1  אמר רב המנונא:

 1.  בסוף הסוגיא בהערות, תתבאר שיטה אחרת בהבנת הסוגיא, על פי דברי רבינו עקיבא איגר בשיטת התוספות.
נזיר טמא בטומאת מת ועושה פסח טמא בטומאת מת שהלכו בקבר התהום בשביעי שלהן (ביום השביעי לטומאתן) אחר הזאה וטבילה, הרי אלו טהורין.  2 

 2.  כלומר: הותרה להם טומאת התהום כשאר נזיר ועושה פסח, אם לא נודעה לנזיר טומאה זו עד לאחר שחיטת אחד מקרבנות נזירות הטהרה שמנה אחר טומאה ראשונה, ולא נודע לעושה הפסח שנטמא, עד אחר שחיטת הפסח.
מאי טעמא? דהא לא אלימא טומאת התהום למיסתר  3 , אין טומאת התהום חזקה דיה כדי לסתור בנזיר, ולא לעכב עושה פסח, ואף שעדיין בשביעי של טומאה הראשונה הן עומדים.

 3.  בפשוטו, אין כוונת הגמרא לסתירת ימים הראשונים, שהרי עדיין לא התחיל נזירות טהרה, אלא הכוונה שימי הטומאה מחמת טומאת התהום, עולים לו למנין נזירות טהרה, וכבר מצינו כעין זה במכילתין; וראה בהערה בסוף הסוגיא.
סבור היה רבא,  4  שלדעת רב המנונא כל שנטמאו בשביעי בטומאת התהום אפילו קודם טבילה אין הם בחזקת טמאים והותרה להם טומאת התהום, ולכן מתיב רבא ממשנתנו:

 4.  נתבאר על פי ה"קרן אורה", וכן משמע קצת ברא"ש; וסיבת טעותו היתה משום שרב המנונא לא הזכיר הזאה וטבילה, אלא "יום השביעי" בלבד; (וב"חזון איש" ביאר באופן אחר מה עלה על דעת רבא להקשות מן המשנה, ראה ליקוטים כאן).
ירד הנזיר ליטהר מטומאת המת, טמא, שחזקת טמא טמא וחזקת טהור טהור, הרי שאפילו בשביעי שלו בשעת טבילה אם נטמא בטומאת התהום אינו טהור!?
אמר ליה רב המנונא לרבא:
מודינא לך בנזיר, כלומר: מודה אני לך בנידון משנתנו כיון שמחוסר הוא תגלחת טומאה, שהרי משנתנו עוסקת כשירד לטבול מטומאתו ובהכרח שלא גילח, אבל אני לא אמרתי אלא בעושה פסח שהיזה וטבל, ובנזיר שאף גילח לאחר טבילתו.  5  אמר הקשה ליה רבא לרב המנונא:

 5.  א. כתב הרא"ש, שיכול היה לומר לו רב המנונא: מודינא לך בנזיר שמחוסר טבילה, שהרי משנתנו עוסקת כשעדיין לא טבל, אלא חידוש השמיענו רב המנונא, שאפילו אם טבל כבר אלא שלא גילח ונטמא בטומאת התהום שהוא סותר. ב. סברת רב המנונא שתלה את הדין בתגלחת הטומאה, צריכה ביאור, שלא אמרה משנתנו אלא ש"חזקת טמא טמא", ומה ענין תגלחת טומאה לטומאת הנזיר, וכי אטו נמשכת טומאתו אחר טבילה עד שגילח! ? ולשון הרא"ש הוא: "רב המנונא איירי אחר שטבל וגילח, ופסקה ממנו טומאת נזיר", וצריך תלמוד. וב"קרן אורה" הסביר טעמו של רב המנונא, שהוא סובר כמאן דאמר (ראה לעיל דף יח): נזירות טהרה משביעי חיילא אחר התגלחת, ולכן הדין תלוי בתגלחת; וכן כתב ה"חזון איש" (ראה ליקוטים כאן) בהשקפה ראשונה, והוסיף בזה הסבר "כיון דאין צריך להפקיע נזירותו אלא להשאירו במה שהוא עד עכשיו, וכל שנטמא קודם דחייל עליה נזירות טהרה, הרי הוא מעוכב מלחול עליה נזירות וכו"', ראה עוד שם ב אריכות. ושוב כתב ה"חזון איש" שאין לומר כן, כי לא מסתבר לפרש את דברי כל האמוראים שבסוגייתנו שלא כהלכה, כי אנן קיימא לן כמאן דאמר שנזירות טהרה לא חיילא אלא עד שיביא קרבן אחד בשמיני; ומטעם זה ביאר הענין באופן אחר, ראה שם. אך ראה ב"שיטה מקובצת" שכתב, דמשנתנו כרבי אליעזר (כוונתו, דבלאו הכי מפרשת הגמרא לעיל שמשנתנו כרבי אליעזר, וכן כתב ב"חידושי רבינו מאיר שמחה"), ורבי אליעזר הרי סבירא ליה דנזירות טהרה משביעי חיילא, "כדמוכח בפרק הריני נזיר ובפרק כהן גדול" ולא נתבארה כוונתו, ואולם ב"חידושי רבינו מאיר שמחה" ציין לגמרא לעיל יח ב לפי גירסת התוספות (שלא כגירסת הגר"א), שרבי אליעזר סובר כן. ג. מתבאר מסוגייתנו שתגלחת טומאה מעכבת, וראה בזה בהערות נה ב הערה 3 ; וראה ב"חידושי רבינו מאיר שמחה" כאן שהביא ראיה זו, והוסיף "ומכל שכן לרבי אליעזר - שסוגיא זו לפי שיטתו - דאף תגלחת דטהרה מעכבת לדידיה", והדברים צריכים ביאור, שהרי אין דין מסויים לרבי אליעזר שהתגלחת מעכבת, אלא כל המעשים כולן מעכבים ואפילו תנופה, ואילו כאן הרי סובר רבי אליעזר שנזירות טהרה חיילא משביעי, אף שאת הקרבנות מביא הוא ביום השמיני, ואם כן מהיכי תיתי יהא הדין שתגלחת הטומאה מעכבת לדעת רבי אליעזר יותר מלרבנן! ? ואולם במאירי לעיל מד ב כתב לפרש מה ששנינו שם "שהנזיר טהרתו תלויה בימיו (ולא בתגלחתו) ": "והגילוח אינו מעכב את הטהרה אף בתגלחת טהרה" ומשמע: שדין תגלחת הטומאה כדין תגלחת הטהרה, ולרבי אליעזר הרי הוא מעכב, ולרבנן אינו מעכב, והוא מסייע ואינו מסייע לדברי בעל ה"אור שמח"; וראה במשנה לעיל מד ב פירוש אחר במשנה לדעת הסוברים, שתגלחת הטומאה מעכבת.
הרי אף אנא מודינא לך  6  בעושה פסח דלא מחוסר ולא כלום, כלומר: כיון שלא אמרת את דבריך אלא אחר טבילה וגילוח, אף אני מודה לך שהם טהורים ואין בזה שום חידוש, ומאי קא משמע לן!?

 6.  בתוספות נראה שגרסו כאן "בנזיר ועושה פסח", ואף שהרא"ש לא גרס כן, מכל מקום ביאר שאין קושיית רבא על עושה פסח דוקא, והוא הדין על נזיר אחר גילוח, ועל דרך זה נתבאר בפנים.
אמר ליה אביי לרבא זה הוא חידושו של רב המנונא, שהרי:
והא מחוסר - עושה הפסח והנזיר - הערב שמש, וקא משמע לן רב המנונא שמכל מקום אין הם חשובים בחזקת טמאים משום חסרון הערב שמש.
אמר ליה רבא לאביי:
שימשא ממילא ערבא (השמש מאליה היא שוקעת), ופשיטא שאין בזה שום חסרון, ואין צריך רב המנונא להשמיענו זאת.  7 

 7.  מתבאר מדברי הגמרא שיש שני דינים בדין "חזקת טמא טמא": האחד: עד שלא חלה נזירות טהרה, לא הותרה טומאת התהום, וזה מה שנתבאר לעיל "שאני בנזיר דמחוסר תגלחת". השני: עד שלא נטהר בפועל לא הותרה טומאת התהום, וזה אינו משום נזירות טהרה שעדיין לא חלה, שהרי הערב שמש אינו מעכב בנזירות טהרה, (לא מיבעיא לרבי אליעזר הסובר שמשביעי חיילא, אלא אף לדעת החולקים לא מצינו מי שיאמר שהערב שמש מעכב בנזירות טהרה, אלא או משמיני שהוא יום הראוי להביא קרבן, או מעת שהביא קרבנו בפועל). וצריך ביאור: מנין להם לאביי ורבא שהטומאה בפועל מעכבת, עד שהוצרכו לסברא ד"שימשא ממילא ערבא"! ?
מוסיפה הגמרא ומבארת: ואף אביי הדר ביה, אף אביי חזר בו והודה לסברתו של רבא, דשימשא ממילא ערבא:
דתניא:
כתיב בפרשת תזריע (ויקרא יב ב): "אשה כי תזריע וילדה זכר וטמאה שבעת ימים וגו'. ושלשים ים ושלשת ימים תשב בדמי טהרה בכל קודש לא תגע ואל המקדש לא תבוא עד מלאת ימי טהרה. ואם נקבה תלד וטמאה שבועים וגו' וששים יום וששת ימים תשב על דמי טהרה. ובמלאת ימי טהרה לבן או לבת תביא (ביום מא לזכר וביום פא לנקבה) כבש בן שנתו לעולה ובן יונה או תור לחטאת וגו'. והקריבו לפני ה' וכפר עליה וטהרה ממקור דמיה זאת תורת היולדת לזכר או לנקבה".
ומאחר שנאמר "זאת תורת היולדת", דמשמע: תורה אחת ליולדת ולדות הרבה, הרי זה "מלמד: שמביאה קרבן אחד על ולדות הרבה", כגון שילדה וחזרה והפילה.
יכול תביא קרבן אחד על לידה שלאחר מלאת, כלומר: יכול שאפילו אם ילדה מיום מא לזכר ופא לנקיבה, שיהא די לה בקרבן אחד על שתי הלידות -
תלמוד לומר: "זאת תורת היולדת" - למעט.
יכול לא תביא קרבן נפרד על לידה שניה שהיתה לפני מלאת של הלידה הראשונה, אבל תביא על לידה שלישית שהיתה לאחר מלאת של לידה ראשונה, ותוך מלאת של לידה שניה -
תלמוד לומר: "ובמלאת ימי טהרה" ומשמע: דוקא אם הפילה ביום מלאת של לידה קודמת (או לאחריו) תביא קרבן נפרד, אבל אם ילדה תוך מלאת של הלידה הקודמת לה לא תביא קרבן נפרד, אלא קרבן אחד על כל שלשת הלידות, ואף שלידה שלישית היתה לאחר מלאת של הלידה הראשונה, כיון שהיא תוך מלאת של הלידה השניה.
ואמר רב כהנא: מה טעם אינה מביאה קרבן נפרד על הלידה השלישית ואף שהיתה אחר מלאת של הלידה הראשונה:
משום דשאני הכא דמחסרא קרבן, כלומר: היות ולא יצאה שעה הראויה להביא קרבן על הלידה הראשונה עד שימלאו ימיה של הלידה השניה, ולכן הרי זה כאילו היה זה תוך מלאת של הלידה הראשונה.
והוינן בה: אם כן התם - כשילדה לידה שניה אחר מלאת של לידה ראשונה - נמי, למה מביאה היא קרבן נפרד, והרי מחסרא הערב שמש!? כלומר: והרי משמע שהיא מביאה קרבן ללידה שלאחר מלאת אף אם איחרה את טבילתה עד ליום מא לזכר או יום פא לנקבה וטעונה היא עדיין הערב שמש, ואינה יכולה להביא כפרתה אלא עד למחר, נמצא שלא יצאה שעה הראויה להביא קרבן, ולמה אינה נפטרת בקרבן אחד על שניהם!?
ואמר תירץ אביי: שימשא ממילא ערבא, ומטעם זה אין זה חשוב שעה שאינה ראויה להביא קרבן; וגם מה שאינה יכולה להביא בלילה משום שאין מביאין קרבנות בלילה, אין בזה חסרון כי "לילה לאו מחוסר זמן", ולכן חייבת קרבן נפרד על הלידה השניה.
הרי למדנו שסובר אביי עצמו: "שימשא ממילא ערבא".  8 

 8.  א. מבואר ברא"ש, דלאו דוקא שימשא ממילא ערבא (גבי יולדת), אלא הוא הדין אם ילדה לידה שניה קודם הטבילה של לידה הראשונה, שהיא צריכה להביא קרבן נפרד על הלידה השניה, ואף שאין שייך בזה "טבילה ממילא באה", ודימה את זה ללידה שהביאה קרבן, שהיא צריכה קרבן נפרד אף על פי שעדיין לא הביאה את קרבנה בפועל, (ואף שלשון הרא"ש משובשת, מכל מקום מבואר כן מדבריו; ודמיונו לקודם הבאת קרבן צריכה לימוד, כי בפשטות הדין תלוי ב"יצתה שעה הראויה לקרבן" ולא בקרבן עצמו). ב. אף בתוספות מבואר שאין הטבילה בפועל מעכבת לענין יולדת, ומשום ש"הרי מקוה לפניו ובידו לטבול", ולמד רבינו עקיבא איגר מדבריהם, שהוא הדין לענין טומאת התהום שאין הטבילה מעכבת (אלא תגלחת), ואם נטמאו ביום השביעי קודם הטבילה הותרה להם טומאת התהום. ג. ואולם דבריו נסתרים בפשטות מדברי הרא"ש, שהרי אף הוא כתב כהתוספות לענין טבילה ביולדת, ומכל מקום מבואר בכל דבריו שלענין טומאת התהום טבילה מעכבת, עד שנדחק בדברי רב המנונא שהזכיר תגלחת ולא טבילה שרבותא השמיענו רב המנונא, כמבואר לעיל בהערה 5, ובהכרח שחילוק יש לענין זה בין טומאת התהום ליולדת, וראה "ארזי הלבנון". ד. רבינו עקיבא איגר לפי שיטתו פירש פירוש מחודש במה שחילקו במשנתנו בין ירד לטבול מטומאת שרץ שהוא טהור, לבין ירד לטבול מטומאת מת שהוא טמא; וביאר, שעיקר החילוק הוא בין טומאה - כטומאת שרץ - שבידו לטבול ושימשא ממילא ערבא, לבין טומאה שצריכה תגלחת, והוא הדין בטומאת מת שאינה צריכה תגלחת כגון שנטמא ברובע קב עצמות או ברביעית דם (וכן נזיר בקבר), אם נטמא עוד בטומאת התהום ביום השביעי - אפילו קודם טבילה - הותרה להם טומאת התהום כמו בטומאת שרץ, (וראה ברמב"ם פרק ו' מהלכות קרבן פסח ובהשגת הראב"ד שם, דמשמע שהבין בדברי הרמב"ם שהטבילה אינה מעכבת, והשיג עליו; ובכסף משנה כתב בדעת הרמב"ם שהטבילה מעכבת, וראה מאירי כאן שהביאם). ה. כתבו אחרוני זמננו, שלפי שיטתו של רבינו עקיבא איגר מתיישב מה שיש להקשות לפי פירושו של הרא"ש: איך אמר רב המנונא בסתם "נזיר ועושה פסח שהלכו בקבר התהום בשביעי שלהן טהורין", והרי אין זה אמת, שבעושה פסח אינו טהור אלא אחר טבילה, ובנזיר רק לאחר תגלחת. ועוד קשה, מה שנתקשו ה"קרן אורה" וה"חזון איש", כיון שרב המנונא לא אמר אלא לאחר טבילה, מה הקשה לו רבא מן המשנה העוסקת קודם טבילה, (ומטעם זה כתב ב"קרן אורה" שטועה היה רבא, וסבור שאמר רב המנונא אפילו קודם טבילה). ואם אכן טועה היה רבא בדברי רב המנונא לומר שאפילו קודם טבילה הותרה להם טומאת התהום (כדברי ה"קרן אורה"), איך לא העמידו רב המנונא על טעותו, ולא אמר אלא "שאני נזיר שמחוסר תגלחת". וביותר דאדרבה לשונו של רב המנונא: "מודינא לך בנזיר שמחוסר תגלחת", משמע שדין המשנה אינו אלא בנזיר, והרי כיון שמשנתנו עוסקת קודם שטבל, אם כן הוא הדין ב"עושה פסח". ולפי שיטתו של רבינו עקיבא איגר יתיישב הכל, שהרי כבר נתבאר לעיל ששני דינים יש, האחד, שתחול נזירות טהרה, והשני שיהיה טהור בפועל; ואם כן יש לומר שרב המנונא לא בא אלא ללמדנו שלענין טהרה בפועל די במה שהגיע יום השביעי, ואפילו קודם טבילה והערב שמש, ומשכחת לה דין זה אפילו בנזיר כגון שנטמא ברובע קב עצמות שאינו טעון תגלחת; ואף שאם נטמא בשאר טומאות מת לא הותרה לו טומאת התהום משום דמחוסר תגלחת, הדין דין אמת, אך אין זה מענין חידושו של רב המנונא. והקשה לו רבא, משום שהיה סבור בטעם משנתנו שהוא משום חסרון הטבילה, והשיב לו רב המנונא שאינו כן, אלא "שאני נזיר דמחוסר תגלחת", כלומר: שאני נזיר כשהוא מחוסר תגלחת דמטעם אחר לא הותרה לו טומאת התהום, כיון שלא חלה עליו נזירות טהרה, ונתיישבו כל הקושיות. ולפי זה יש ליישב גם לשונו של רב המנונא "לא אלימא טומאת התהום למיסתר", שבפשוטו אינו מדויק כל כך, שהרי אין אנו דנים כלל על סתירת ימים הראשונים, שכבר נסתרו בטומאה קודמת (ראה הערה 3 לעיל) ; אך לפי מה שנתבאר מתיישב, כי רב המנונא גופיה דיבר בטומאות שאין הנזיר מגלח עליהם, ואם כן נמצא שאם היתה טומאת התהום שנטמא בה טומאה שהנזיר מגלח עליה, היה עכשיו סותר את הימים הראשונים, ורק משום שטומאת התהום היא - אינו סותר.
מתניתין:
המוצא מת יחיד בקבר בתחילה היינו שלא היה ידוע שיש שם קבר, והיה המת מושכב שם כדרכו,  9  ורצה לעשות שם טהרות -  10 

 9.  בגמרא יתבאר מה בא התנא להוציא באומרו: מושכב כדרכו.   10.  רשב"ם בבא בתרא קא ב.
הרי זה: א. נוטל אותו, כלומר: מותר לו ליטול את המת ממקומו, כי היות ולא היה ידוע שיש שם קבר, אנו מניחים שבאקראי נקבר שם ועל דעת לפנותו.
ב. ונוטל עמו (כלומר: לוקח משם כדי לטהר את המקום) את תפוסתו מקצת מן הקרקע שתחתיו,  11  שאף בה יש לחוש לטומאת מת; ומשנטל אותו ואת תפוסתו, שוב אינו חושש לטומאה לא באותו מקום ולא בסביבותיו.  12 

 11.  ויתבאר השיעור בגמרא.   12.  המשנה נתבארה כפי משמעות דברי הרשב"ם בבבא בתרא קא ב, ודברי המפרש כאן, ודברי המאירי כאן, וגם מעט מדברי התוספות כאן; אבל הרמב"ם הזכיר את כל דין משנתנו בפרק ט מטומאת מת רק לענין טומאה, ומשמע שאין המשנה דנה כלל בהיתר לפנותם. ומכל לשונות הראשונים נראה, שאין זה חיוב ליטול יחד עם המת את תפוסתו ולקוברו יחד עמו, אלא שהתפוסה אף היא מטמאה, וצריך ליטלה משם ולהניחה במקום אחר אם רוצה לעשות שם טהרות.
וכן אם מצא שנים, הרי זה נוטלן ואת תפוסתן.
אבל אם מצא שלשה מתים:
אם יש בין זה לזה מארבע אמות ועד שמונה, כלומר: אם היו מונחים כפי שהם ראויים להיות מונחים במערה שרחבה ארבע אמות וארכה שמונה אמות -  13 

 13.  ראה בתוספות שביארו סדר הנחתם.
הרי זו "שכונת קברות"; ולפיכך:
א. אסור לפנותן, שהרי נתברר שבית קברות היה שם.

דרשני המקוצר[עריכה]