אנציקלופדיה תלמודית:סבלונות: הבדלים בין גרסאות בדף

הגדרת הערך - מתנות ששולח החתן לכלה לענין חשש קידושין או הוכחה לקידושין, ודין חזרת סבלונות כשהתבטלו השידוכים.

מהותו

מהות סבלונות, דורונות שדרך חתן לשלוח לכלתו^[1], בין לאחר שידוכים^[2], ובין לאחר קידושין^[3], ויש מקומות שנוהגים לשלוח הסבלונות בעת שרואים פני הכלה^[4], ואפילו נתן לה הסבלונות בעצמו - בלי שליח ובלי פרסום - חשובים כסבלונות^[5], וזהו מוהר האמור בתורה^[6]. וכתבו ראשונים, שפעמים שולחים הסבלונות כדי לפרסם השידוכים^[7].

מיני הסבלונות

סבלונות הם בגדים וכלים ששולח החתן לכלה לצורכי החופה והנישואין^[8], וכן שאר דורונות ומתנות חשובות ששולח החתן לכלה^[9], ואף מיני מאכל ומגדנות חשובים סבלונות^[10].

סבלונות שאחרים שולחים זה לזה

סבלונות הם מתנות שדרך החתן לשלוח לכלה, ואף סבלונות שאחרים שולחים זה לזה חשובים סבלונות^[11]. ויש מהאחרונים שכתבו בדעת ראשונים, שדורנות שאף אחרים שולחים זה לזה - לענין דינים מסויימים^[12] - אינם חשובים סבלונות, ודווקא דברים שניכר בהם שהם דרך חתנות נקראים סבלונות^[13]. ויש סוברים שאף הדורונות שהחתן שולח לכלתו אינם חשובים סבלונות, אלא הדורון הראשון שדרך חתן לשלוח תחילה^[14].

סבלונות ממשפחת החתן

סבלונות ששלחו משפחת החתן לכלה, כתבו ראשונים ואחרונים שאינם חשובים סבלונות^[15]. ויש מהראשונים שחולקים וסוברים שאף סבלונות ששלחו משפחת החתן לכלה, חשובים סבלונות^[16].

סבלונות למשפחת הכלה

סבלונות ששלח החתן למשפחת הכלה – וכן סבלונות ששלחה הכלה למשפחת החתן, לסוברים שאף מתנות שהכלה שולחת חשובים סבלונות^[17] - לענין דינים מסויימים חשובים כסבלונות^[18]. ולענין דינים אחרים נחלקו בו ראשונים: יש מהם שכתבו, שאף סבלונות שהחתן שולח למשפחת הכלה - לכבודה של הכלה^[19] - חשובים סבלונות^[20]. ויש מהראשונים חולקים שאינם חשובים סבלונות, אלא שחוששים להם בתורת ספק, שמא הכלה עשתה אותם שליח לקבלת הסבלונות^[21].

כלה השולחת לחתן

כלה ששלחה דורונות לחתן, נחלקו בו ראשונים ואחרונים: יש סוברים שאף אלו חשובים כסבלונות^[22]. ויש חולקים וסוברים שאינם חשובים סבלונות^[23].

קודם קידושין

סבלונות יש מקומות שנהגו שלא לשולחם קודם קידושין^[24], שמא תחזור בה הכלה ויפסיד סבלונות העשויים ליבלות^[25], ויש מקומות שנהגו לשולחם אף קודם קידושין^[26], ולא חששו שמא תחזור בה הכלה, לפי שבאותם מקומות הקפידו שלא לחזור בהם לאחר ששידכו ביניהם^[27].

אופן שליחתם

יש מקומות שנהגו ליתן לרב העיר או הפרנס להוליך הסבלונות לכלה, וטובי העיר ושאר הקרואים הולכים עימו^[28], ונהגו לומר בשעת נתינתם לאשה: הנה החתן שלח לך דורון זה שיהא שלך לאחר קידושין^[29]. ויש מקומות שהחתן עצמו מוליך הסבלונות לכלה^[30].

סעודת סבלונות

סעודת סבלונות, כתבו ראשונים שדרך החתנים שלאחר סעודת האירוסין חוזר ושולח סבלונות לארוסתו, ואחר כך סועד שם בבית חמיו, וסעודה זו נקראת סעודת סבלונות^[31], וכתבו אחרונים שבזמנינו אין נוהגים כן^[32]. על סעודה זו אם חשובה סעודת מצוה, ע"ע סעודת-מצוה. על אכילת החתן בסעודה זו, שמחמתה מוחל על הסבלונות ששלח, עי' להלן^[33]. על סעודת סבלונות שיש שנהגו לעשות בלילה שלפני החופה, ע"ע חתן-וכלה: ביום החופה^[34].

על הגונב ושולח הגניבה בתורת סבלונות לבית חמיו - מקום מגורי הכלה^[35] - שחשוב כמכירה לענין חיוב ארבעה וחמשה, ע"ע ארבעה-וחמשה^[36]. על הלוקח כלים מבית האומן לשגרן לבית חמיו בתורת סבלונות, ואמר לו שאם יקבלו ממנו סבלונות אלו יתן לו דמיהם ואם לאו יתן לו כפי טובת הנאה שיחזיקו לו על שרצה לתת להם הסבלונות, ונאנסו הסבלונות בהליכתו או בחזרתו, ע"ע שומר-שכר.

בתורת כסף קידושין

חשש קידושין

השולח סבלונות למשודכתו^[37] - וכן המקדש את משודכתו בכסף, ולא פירש לשם קידושין, שחשוב כסבלונות^[38] - נחלקו בו ראשונים בדעת אמוראים: א) יש סוברים בדעת אמוראים שחוששים ששלח סבלונות אלו בתורת קידושין*^[39], ולדעתם זהו שאמרו רב הונא ורבה שחוששים לסבלונות^[40], ומהאחרונים יש שכתב שאף שאר האמוראים סוברים כן^[41]. בטעם שחוששים שנתן הסבלונות בתורת קידושין, יש שכתבו שכיון ששידכו ביניהם ושלח לה סבלונות כמנהג החתנים^[42], חשוב כמדבר עימה על עסקי קידושיה, שאינו צריך לפרש כוונתו בתורת קידושין^[43]. ויש שכתבו, שחוששים שפירש בשעת שידוכים שישלח לה אח"כ קידושיה^[44]. ויש שכתבו, שכיון שירא שמא תחזור בה מהשידוכים ויפסיד הסבלונות, חוששים שכיוון בסבלונות עצמם לשם קידושין^[45]. ומהאחרונים יש שכתב בדעת ראשונים, שאין חוששים שנתן הסבלונות בתורת קידושין, שהרי לא פירש כוונתו, אלא הואיל והשולח סבלונות לכלה חשוב כהוכחה שקידשה תחילה, לסוברים כן^[46], חוששים אף לסבלונות עצמם בתורת קידושין, שלדעתם כל מקום שיש מעשה המוכיח שכבר נעשה הדבר, הרי הוא חשוב כמו הדבר בעצמו^[47]. על הסוברים שצריך לפרש בעת נתינת הסבלונות, עי' להלן^[48]. ב) ואביי חולק וסובר שאין חוששים לסבלונות^[49], ויש מן הראשונים סוברים שאף שאר האמוראים סוברים כן, וביארו דבריהם באופנים אחרים^[50]. בטעם שאין חוששים לקידושין, כתבו ראשונים, משום שלא פירש בעת נתינת הסבלונות שנותנם בתורת קידושין^[51]. ג) בדעת רב פפא, שמחלק בין מקום שנוהגים לקדש ואחר כך לשלוח סבלונות לבין מקום שנוהגים לשלוח סבלונות ואחר כך לקדש^[52], יש מן הראשונים שכתבו שמקומות שנהגו לקדש תחילה ואחר כך לשלוח סבלונות - ואין שולחים סבלונות קודם קידושין^[53], שמא הכלה תחזור בה ויפסידו הסבלונות^[54], או שמא תסרב לקבלם ואין לך בושה גדולה מזו^[55] - חוששים שמא שלח סבלונות אלו בתורת קידושין, ומקומות שנהגו לשלוח תחילה סבלונות ואחר כך לקדש, אין חוששים לקידושין^[56], שכיון ששלח סתם ולא פירש לשם קידושין, מסתמא כוונתו כמנהג המדינה שלא בתורת קידושין^[57]. על מקום שהרוב נהגו לקדש תחילה ואחר כך לשלוח סבלונות ומיעוט נהגו לשלוח סבלונות ואחר כך לקדש, ע"ע רוב. על חתן ששלח סבלונות לכלה באופן שחוששים בהם לקידושין וחזרו בהם החתן או הכלה או שמת אחד מהם אם מחזירים אותם, עי' להלן^[58].

הלכה

להלכה, כתבו ראשונים ואחרונים, שמקום שנהגו לקדש תחילה ואחר כך לשלוח סבלונות חוששים לקידושין, אבל מקום שנהגו לשלוח תחילה סבלונות ואחר כך לקדש, אין חוששים לקידושין^[59]. ובזמנינו שאין מקדשים אלא בשעת נישואין וחופה^[60], כתבו ראשונים, שחשוב כמקום שנהגו לשלוח סבלונות תחילה ואחר כך לקדש, שאין חוששים לקידושין^[61], ומכל מקום כתבו ראשונים, שאם ראינו החתן מחזר אחר עדים שיראו נתינת הסבלונות, אף בזמנינו חוששים לקידושין^[62].

ספק או ודאי קידושין

החשש לקידושין, לסוברים כן, נחלקו בו ראשונים: א) יש מהראשונים שכתבו, שחוששים בתורת קידושי ספק^[63], ואם נתקדשה לאחר צריכה גט* מן הראשון^[64]. וכתבו אחרונים בדעתם, שהחשש לקידושין הוא להצריכה לכתחילה גט, אבל אם נישאת לאחר לא תצא^[65], לפי שקידושי הראשון קידושי ספק וקידושי השני קידושי ודאי^[66]. ב) ויש מהראשונים חולקים וסוברים, שמקודשת בתורת ודאי, שחזקה* כל השולח סבלונות לאחר שידוכים, בתורת קידושין שולח^[67]. ג) ומהאחרונים יש מחלקים, שמקום שהכל נוהגים בו לקדש תחילה ואחר כך לשלוח סבלונות, מקודשת בתורת ודאי, ומקום שיש שנהגו לקדש תחילה ואחר כך לשלוח סבלונות ויש שנהגו לשלוח סבלונות ואחר כך לקדש, מקודשת מספק^[68].

עיר חדשה

עיר חדשה שאין בה מנהג, נחלקו בה ראשונים: יש סוברים שחוששים בה לקידושין^[69], שכל מקום שאין בו מנהג רואים אותו כמחצה על מחצה^[70]. ויש מהראשונים חולקים וסוברים שאין חוששים בה לקידושין^[71], לפי שיש לכלה חזקת הגוף שלא התקדשה^[72]. ויש מהראשונים שכתבו, שלעולם חוששים לקידושין, ואף במקום שנוהגים לשלוח סבלונות ואחר כך לקדש, שמי יכניס עצמו לספק זה לידע מנהג המקום שיצא משם, שמא נהגו לקדש ואחר כך לשלוח סבלונות^[73], ויש שפירשו בדעתם, שדווקא במקום שיש מיעוט שנוהגים לקדש ואחר כך לשלוח סבלונות חוששים, אבל במקום שאין מקדשים כלל קודם סבלונות אין חוששים לקידושין^[74]. ומדברי הרבה ראשונים נראה שאין חוששים שמא מנהג מקום שיצא ממנו הוא לקדש ואחר כך לשלוח סבלונות^[75]. מקום שהיה בו מנהג לקדש תחילה ואחר כך לשלוח סבלונות, ונתבטל המנהג מחמת גזירה, כתבו ראשונים שאותו המנהג התבטל, ושוב אין חוששים לקידושין^[76].

חילוקי מנהגים בין המקומות

היה החתן ממקום שאין חוששים לסבלונות, והכלה ממקום שחוששים לסבלונות, נחלקו בו ראשונים ואחרונים: יש מהראשונים שכתבו, שהולכים אחר מקום שליחת הסבלונות בין להקל ובין להחמיר^[77], ואפילו אמר החתן שלא ידע מנהג המקום אינו נאמן, שאנן-סהדי* ("אנחנו עדים") שכל השולח סבלונות חוקר ודורש תחילה מנהג המקום^[78]. ויש מהאחרונים חולקים וסוברים, שהולכים אחר מנהג מקומו של החתן, שאין המשלח מקפיד אלא על מנהג מקומו^[79]. היה מנהג מקום החתן לחוש לסבלונות ומנהג מקום הכלה שלא לחוש לסבלונות, כתבו ראשונים שאין חוששים לסבלונות, שהרי הוא כאילו אמרה בפירוש שמקבלת הסבלונות שלא בתורת קידושין^[80], ועוד שאין האשה מתקדשת אלא מדעתה, ואם אינה יודעת שכוונתו בתורת קידושין אין לחוש לכך^[81]. ויש מהאחרונים חולקים וסוברים, שלעולם הולכים אחר מנהג מקומו של החתן בין להקל ובין להחמיר^[82].

מיני הסבלונות

מתנות ששלח החתן לכלה שחוששים בהם לקידושין, כתבו אחרונים בדעת ראשונים, שאין חוששים אלא בדברים שדרך חתן לשלוח לכלה, שניכר בהם שהם דרך חתנות, וחוששים שקבלתם בתורת קידושין, אבל מתנות שאף אחרים שולחים זה לזה, ואפשר שניתנו בתורת מתנה או פקדון וכדומה, אין חוששים בהם לקידושין^[83]. ויש מהראשונים חולקים וסוברים, שאף בשאר מתנות חוששים לקידושין^[84]. ויש מהאחרונים שכתבו בדעת ראשונים לחלק, שאם פירש שנותנם לשם אהבה וחיבה, אף במתנות שאחרים שולחים זה לזה, חוששים לקידושין^[85].

עדות על הסבלונות

השולח סבלונות למשודכתו - שחוששים בהם לקידושין, לסוברים כן^[86] - אם צריך עדות על שליחתם, נחלקו בו ראשונים ואחרונים: א) יש ראשונים ואחרונים שכתבו, שאין חוששים אלא אם שלח הסבלונות בפני עדים - וכן שהשליח ימסרם לאשה בפני עדים^[87] - אבל אם שלח הסבלונות בלא עדים, אפילו שניהם מודים שנתנם לה, הכל מודים שאין חוששים לקידושין^[88]. ואפילו היה עד-אחד* על הסבלונות, כתבו ראשונים – שאף לסוברים שהמקדש בעד אחד חוששים לקידושיו^[89] - שאין חוששים לקידושין, שאין מוסיפים חומרא על חומרא, ועוד שיש הוכחה ממעשיו שלא התכוין לקידושין, שאם לא כן היה שולח הסבלונות בעדים כדרך המקדשים^[90]. ב) ויש מהראשונים שחולקים וסוברים, שמקום שנהגו לקדש ואחר כך לשלוח סבלונות, אפילו שלח הסבלונות בלא עדים כלל ושניהם מודים שנתנם לה, חוששים לקידושין^[91], שהואיל ושידכו ביניהם, שליחת הסבלונות הם דרך חתנות, ואנן סהדי שכיוונו בכך לקידושין^[92]. ויש מהאחרונים שכתב בדעתם, שאפילו אינם מודים ששלחו סבלונות חוששים לקידושין, שכיון שיש עדים שנשתדכו ומנהג אותו המקום לשלוח סבלונות, אנן סהדי ששלח לה סבלונות, וחשוב כאילו עדי השידוכים ראו הקידושין^[93]. ג) ויש מהראשונים שמחלקים, שדווקא אם נתן החתן הסבלונות לשליח בפני עדים חוששים לקידושין, ואפילו מסר השליח הסבלונות לכלה בלא עדים^[94], שבודאי עשה השליח שליחותו^[95]. ד) ומהאחרונים יש שמחלק, שכשיש עדים על הסבלונות חוששים לקידושין בתורת ודאי, וכשאין עדים על הסבלונות חוששים לקידושין בתורת ספק^[96]. על אופן ששניהם אומרים ששידכו ביניהם, ואין עדים על כך, ואחר כך שלח סבלונות, עי' להלן^[97].

אומרים שלא התכוונו לקידושין

השולח סבלונות לאשה - שחוששים בהם לקידושין, לסוברים כן^[98] - ולאחר מכן אמרו שניהם שלא התכוונו בסבלונות לשם קידושין, כתבו ראשונים ואחרונים שאינם נאמנים וחוששים לקידושין^[99], ואפילו נשבעו על כך^[100], שכל מקום שהכריעו חכמים שלכך התכוונו, אינם נאמנים לומר לא התכווננו^[101]. היו אומרים בשעת נתינת הסבלונות, שאין כוונתם לקידושין, כתבו ראשונים ואחרונים שנאמנים ואין חוששים לקידושין^[102].

הכלה אומרת שלא התכוונה לקידושין

השולח סבלונות לכלה – שחוששים בהם לקידושין, לסוברים כן^[103] – והכלה מכחישה ואומרת שלא נתנם בתורת קידושין, אלא מתנה בעלמא, כתבו ראשונים שנאמנת – כדין האשה שאומרת לבעלה גרשתני – שחזקה אין-אשה-מעיזה-פניה-בפני-בעלה*^[104]. ויש מהאחרונים חולקים וסוברים, שבמקום שנהגו לקדש ואחר כך לשלוח סבלונות אינה נאמנת, לפי שחשוב כאילו יש לחתן עדים שקידשה^[105]. לא היו עדים על שליחת הסבלונות, ואין אנו יודעים אלא מפיהם ששלח לה סבלונות – לסוברים שחוששים לקידושין^[106] – כתבו אחרונים, שנאמנת להכחיש ולומר שלא נתנם בתורת קידושין, במיגו שהיתה מכחישה את שליחת הסבלונות עצמם^[107].

שתק ולא פירש

השולח סבלונות למשודכתו, ושתק ולא פירש בשעת נתינתם לאשה שנותנם בתורת קידושין, נחלקו בו ראשונים ואחרונים: א) יש ראשונים ואחרונים שכתבו שחוששים לקידושין^[108]. בטעם שחוששים לקידושין - ואינו חשוב כמקדש סתם שאין חוששים לקידושיו, אלא אם כן היו עסוקים באותו ענין^[109] - יש מהם שכתבו שכיון ששידכו ביניהם, חוששים שמא אמר לה שישלח קידושיה לאחר מכן^[110]. ויש שכתבו שהואיל ושידכו, דעתם לעולם - ואפילו לאחר זמן מרובה^[111] - בתורת קידושין וחשובים כעסוקים באותו ענין^[112]. ויש שכתבו שהואיל ואין דרך לשלוח סבלונות אלא לארוסתו^[113], הרי זה כאילו פירש השליח לשם קידושין^[114]. ויש מהראשונים שכתבו, שהשולח סבלונות ולא פירש כוונתו, חוששים לקידושין בתורת ספק, ולא בתורת ודאי^[115]. ומהאחרונים יש שכתב, שלעולם אין צריך לפרש לשם קידושין, ואפילו אינם עסוקים באותו ענין^[116]. על האופנים שבהם לדעתו צריך לפרש לשם קידושין, ע"ע קידושין. ב) ויש ראשונים שחולקים וסוברים שאם לא פירש ששולח בתורת קידושין אין חוששים לקידושין^[117]. מהם שכתבו שדווקא כשאין ידוע אם פירש בשעת נתינת הסבלונות לשם קידושין, חוששים לקידושין, שמא פירש בשעת מסירתם^[118]. ומהם שכתבו שדווקא כשאמר בעת נתינת הסבלונות לשון המוכיח על סבלונות - כגון לשון אהבה וחיבה - חוששים לקידושין^[119]. ג) ויש מהאחרונים שכתבו בדעת ראשונים לחלק, שהשולח דברים שדרך החתן לשלוח לכלה, חוששים לקידושין אפילו סתם ולא פירש, אבל השולח דברים שאף אחרים שולחים זה לזה, אין חוששים לקידושין אלא אם פירש שנותנם לשם קידושין^[120]. ד) ומהאחרונים יש מחלקים, שבאופן שהתרצתה בעת השידוכים לקבל קידושיה, חוששים לקידושין אפילו לא אמר השליח דבר, אבל אם לא התרצתה לקבל קידושיה, אין חוששים לקידושין^[121]. השולח סבלונות על ידי שני שלוחים, יש מהראשונים שכתב, שאפילו שתקו השלוחים חוששים לקידושין, שכיון ששלח על ידי שנים - ושינה משאר משלחי דורונות - גילה דעתו שמכוין לקידושין^[122].

מדבר על עסקי קידושין

היה השליח מדבר עימה על עסקי קידושיה - שחשוב הוכחה שמכוין לקידושין^[123] - ואחר כך נתן לה סבלונות, יש מהראשונים סוברים שמקודשת^[124]. ויש מהראשונים שמחלקים, שאם נתן סבלונות מיד לאחר שדיבר עימה על עסקי קידושיה, אף על פי שלא פירש שנותנם בתורת קידושין, הרי היא מקודשת, ואם שהה מעט לאחר שדיבר עימה ולא פירש שנותנם בתורת קידושין, אינה מקודשת^[125].

מפרש לשם סבלונות

השולח סבלונות למשודכתו, ומפרש שנותנם בתורת סבלונות - דהיינו מתנה בעלמא^[126] - כתבו ראשונים ואחרונים שהכל מודים שאינה מקודשת^[127]. ומהאחרונים יש שכתב שחוששים לקידושי ספק^[128]. ומהאחרונים יש שכתב בדעת ראשונים שחולקים וסוברים, שאף כשמפרש שנותנם בתורת סבלונות, חוששים לקידושין^[129].

אמר לה השליח בשעת נתינת הסבלונות לשון המוכיח כוונת סבלונות יותר מקידושין - כגון שאמר לה, דברים אלו שולח פלוני שתתנאי בהם בין הבנות^[130] - יש מהראשונים סוברים שנחלקו בה אמוראים, רב הונא ורבה סוברים שחוששים לקידושין, ואביי סובר שאין חוששים לקידושין, ורב פפא מחלק בין המקומות, שמקומות שנהגו לקדש תחילה ואחר כך לשלוח סבלונות חוששים לקידושין, ומקומות שנהגו לשלוח תחילה סבלונות ואחר כך לקדש אין חוששים לקידושין^[131].

מפרש לשם אהבה וחיבה

השולח סבלונות למשודכתו, ופירש שנותנם לשם אהבה וחיבה, כתבו ראשונים ואחרונים שחוששים לקידושין^[132]. ואפילו שלח דורונות שאף אחרים שולחים זה לזה - שאינו חשוב כסבלונות, לסוברים כן^[133], ופירש שנותנם לשם אהבה וחיבה, יש מהאחרונים שכתבו שחוששים לקידושין^[134]. ויש מהאחרונים שכתבו, שאף השולח סבלונות לאשה בלא ששידכה תחילה ופירש שנותנם לשם אהבה וחיבה, חוששים לקידושין^[135].

יצא קול שהתקדשה

מקום שנהגו לשלוח סבלונות ואחר כך לקדש - שלהלכה אין חוששים לקידושין^[136] - ויצא עליה קול מחמת הסבלונות שהתקדשה, כתבו ראשונים שאין חוששים לקידושין^[137], הואיל ודרך הנשים לומר על סבלונות אלו שהם קידושין^[138].

יצא קול ששלח לה סבלונות

יצא קול ששלח לה סבלונות, כתבו אחרונים שאין חוששים לקידושין, שאין חוששים לשתי חששות, שמא שלח לה סבלונות ושמא קדשה בהם^[139].

נתן הסבלונות בעצמו

חתן שנתן סבלונות לכלה בעצמו ולא על ידי שליח, יש מהאחרונים שכתב, שאף במקום שנוהגים לשלוח סבלונות ואחר כך לקדש חוששים לקידושין^[140], שמטירחתו שטרח להביא הסבלונות בעצמו ולא שלחם על ידי שליח, ניכר שכוונתו בתורת קידושין, שמצוה-בו-יותר-מבשלוחו*^[141]. והאחרונים חולקים וסוברים שבמקום שנוהגים לשלוח סבלונות קודם קידושין, אפילו נותן הסבלונות בעצמו אין חוששים לקידושין^[142]. מקום שנהגו לשלוח סבלונות על ידי שליח ואחר כך לקדש, והוא שינה ממנהג המקום ונתן הסבלונות בעצמו, כתבו אחרונים שחוששים לקידושין, לפי ששינה ממנהג המקום ונתנם בעצמו, חוששים שהיתה דעתו בתורת קידושין^[143].

היה שם ושלח על ידי אחר

השולח סבלונות לכלה על ידי שליח, והחתן עצמו נוכח במסירת הסבלונות לאשה, כתבו ראשונים שאין חוששים בהם לקידושין, לפי שאם היה מכוין בהם לקידושין, היה נותנם בעצמו ולא מוסרם ביד השליח, שמצוה בו יותר מבשלוחו^[144].

נתנה לאחרת לקבלם

השולח לאשה סבלונות במקום שנהגו לקדש ואחר כך לשלוח סבלונות, ואותה האשה כסתה פניה מלהסתכל בהם, וקבלה אשה אחרת הסבלונות תחתיה, כתבו ראשונים שחוששים לקידושין, שמא התכוונה שתעשה שליח לקבל הסבלונות עבורה^[145], ואין אומרים שסירובה לקבלם מוכיח שלא התכוונה לקידושין, שדרך הנשים לעשות כן מחמת הבושה^[146]. ויש מהראשונים והאחרונים חולקים וסוברים, שאין חוששים לקידושין^[147]. בטעם שאין חוששים לקידושין, יש שכתבו שהואיל וסירבה לקבלם, אין חוששים לקידושין^[148]. ויש שכתבו שאין חוששים לשני חששות, שמא החתן התכוין לקדשה בסבלונות, ושמא עשתה את מקבלת הסבלונות שליח לקבלם עבורה^[149]. אמרה האשה שאינה מוכנה לקבל הסבלונות מיד החתן אלא מיד אחרים, כתבו ראשונים שאין חוששים לקידושין, שדווקא אם שתקה חוששים שמא התביישה לקבלם, אבל אם אמרה בפירוש שאינה רוצה לקבלם, אנו תולים שעשתה כן כדי ליזהר מלהתקדש לו^[150].

מקום שנוהגים שאחרות מקבלות

מקום שנהגו ששולחים סבלונות מיד לאחר השידוכים, ונהגו שאותם הסבלונות אין האשה עצמה מקבלתם אלא אשה אחרת, כתבו ראשונים שהמנהג מוכיח שעושים כן כדי שלא יחשבו הסבלונות כקידושין^[151].

הורי החתן שלחו הסבלונות

אבי החתן ואמו ששלחו סבלונות לכלה, נחלקו ראשונים אם חוששים בהם לקידושין: יש מהראשונים שכתבו, שחוששים לקידושין, שמא החתן עשה אותם שליח לקדש עבורו^[152]. ויש מהראשונים חולקים, שאין חוששים בהם לקידושין^[153], ואפילו אמרו שנותנים בתורת קידושי בנם^[154].

בנותן שטר כתובה

הוחזק בשוק שלאחר שליחת הסבלונות נתן לה שטר כתובה*, כתבו ראשונים בדעת אמוראים, שאף במקום שנהגו לשלוח סבלונות קודם קידושין, אם נהגו שלא לכתוב כתובה קודם קידושין, חוששים שנתן הסבלונות בתורת קידושין^[155]. בטעם שחוששים לקידושין כתבו ראשונים, שאלמלא היו קידושין לא היה כותב לה כתובה^[156], ואין אומרים שמא אין הסופר מצוי בעיר תמיד ועל כן הקדים לכתוב כתובה קודם קידושין^[157]. ויש מהאחרונים שכתב, שלפי ששינה ממנהג מקומו וכתב כתובה קודם קידושין, חוששים ששינה אף בסבלונות ושלחם בתורת קידושין^[158]. ויש מפרשים, שאף על פי שאין חוששים לסבלונות לבד או לכתובה לבד, מכל מקום הואיל ושלח סבלונות ואף כתב לה כתובה, חוששים מחמת שניהם יחד לקידושין^[159].

הכותב שטר כתובה מדעת שניהם ולעיני הכל כמנהג שעושים בחתונות, ולאחר מכן שלח לה סבלונות, כתבו ראשונים בדעת אמוראים, שודאי דעתו היתה לקדשה בסבלונות^[160], ולפיכך כתב לה כתובה, שאלמלא היה מקדשה לא היה מקדים לכתוב הכתובה^[161].

בלא שידוכים

השולח סבלונות לאשה, בלא שנשתדכה עימו תחילה - לסוברים שחוששים בסבלונות לקידושין^[162] - כתבו ראשונים, שאין חוששים לקידושין^[163], שהאשה אינה יודעת שכוונתו בתורת קידושין^[164]. ויש מהראשונים שכתב, שאם שניהם מודים שהתכוונו לקידושין, אף על פי שלא שידכו ביניהם תחילה, חוששים לקידושין^[165]. ויש מהאחרונים שכתבו, שהשולח סבלונות לאשה ופירש שנותנם לשם אהבה וחיבה, חוששים לקידושין^[166].

היו שניהם אומרים ששידכו ביניהם תחילה - ולא היו עדים על כך - ואחר כך נתן לה סבלונות, כתבו ראשונים שחוששים לקידושין^[167]. אם לא היו עדים לא על השידוכים ולא על הסבלונות, אלא שהם אומרים עצמם אומרים ששידכו ושלח לה סבלונות, כתבו אחרונים שאין חוששים לקידושין^[168].

שלח גם קודם שידוכים

השולח סבלונות לאשה קודם ששידכה, ואחר כך שידכה ושוב שלח לה סבלונות, כתבו אחרונים שאין חוששים שקידשה בסבלונות אלו, שהרי ראינו ששלח לה סבלונות אף קודם ששידכה^[169]. ויש מהאחרונים שכתבו שמשמע מדברי ראשונים שחולקים וסוברים, שאף באופן זה חוששים לקידושין^[170].

בשעת השידוכים

השולח סבלונות לאשה בשעת שידוכים, כתבו אחרונים שחוששים שמא קדשה בסבלונות אלו, ואפילו במקום שנהגו לקדש ואחר כך לשלוח סבלונות חוששים לקידושין, ואין אומרים שהואיל ושינה מהמנהג לא שלחם בתורת קידושין, לפי שעיקר הקפידא הוא שלא להקדים הסבלונות לקידושין, שמא יחזרו בהם מהשידוך^[171]. ויש מהאחרונים חולקים וסוברים, שאין חוששים אלא לסבלונות שנשלחו לאחר השידוכים, אבל סבלונות שנשלחים בשעת השידוכים, אין חוששים להם^[172].

שלח לאחר זמן רב

השולח סבלונות למשודכתו לאחר זמן מרובה, כתבו ראשונים, שאף על פי שעבר זמן רב לאחר שנשתדכו, חוששים שנתנם בתורת קידושין^[173].

שידך בצנעא

חתן ששדך את הכלה בצנעא ולא פרסמו הדבר - ושינו ממנהג המקום לפרסם השידוכים - ואחר כך שלח לה סבלונות, כתבו אחרונים שאין חוששים לקידושין, שכיון שלא פרסמו הדבר אינם מתביישים לחזור בהם, ואינו חשוב כשידכה לענין זה^[174]. ומכל מקום אם היה מנהג המקום שלא לפרסם השידוכים, כתבו אחרונים שחוששים לסבלונות שנתנם בתורת קידושין^[175].

קידושין באיסור

השולח סבלונות בשבת, כתבו ראשונים ואחרונים שאין חוששים לקידושין, שבודאי לא שלח הסבלונות בתורת קידושין, לפי שאין מקדשים בשבת^[176]. וכן השולח סבלונות שאולים, כתבו אחרונים שאין חוששים לקידושין, שבודאי לא עבר על איסור וקידש בדבר שאול^[177]. ויש מהאחרונים שנראה מדבריהם שחולקים וסוברים, שבאסור-דרבנן* אין הכל זהירים, וחוששים ששלח הסבלונות בתורת קידושין^[178]. מקום שהחרימו שאין מקדשים בפחות מעשרה, כתבו ראשונים ואחרונים שאין חוששים לסבלונות שנתנם בתורת קידושין, לפי שאין חוששים שעברו על החרם לקדש שלא בפני עשרה, ואם קדשה בפני עשרה היה יוצא קול שהתקדשה^[179]. ויש מהראשונים חולקים וסוברים שחוששים שנתנם בתורת קידושין^[180].

לאחר קידושין שלא תפסו

המקדש אשה בפחות משוה פרוטה - שאין קידושיו קידושין^[181] - ולאחר מכן שלח לה - על ידי עדים כשרים^[182] - סבלונות, אינה מקודשת בהם^[183], ואף בתורת ספק קידושין - אפילו לסוברים שחוששים בסתם סבלונות לקידושין^[184] - אין חוששים בהם^[185], בין שלח הסבלונות לאלתר מיד לאחר קידושין הראשונים שחשוב כעסוקים באותו ענין^[186], ובין שלח לאחר זמן מרובה שיתכן שנודעה לו טעותו^[187], לפי שאנו אומרים שאין דעתו לקדש בסבלונות, ומחמת קידושין הראשונים שלחם^[188]. וכתבו ראשונים, שאפילו נתן הסבלונות בסתמא - שלא פירש שהם בתורת סבלונות - אינה מקודשת, ואין אומרים שמאחר שלא פירש, כוונתו בתורת קידושין^[189]. וכן קטן שקידש אשה - שאין קידושיו קידושין^[190] - ולאחר שהגדיל שלח לה סבלונות, אינה מקודשת^[191], לפי שאינו שולח הסבלונות בתורת קידושין^[192]. ואפילו היה מדבר עימה על עסקי קידושיה, ואחר כך שלח לה סבלונות, כתבו ראשונים שאינה מקודשת^[193], לפי שהוא סבור שקידושיו הראשונים היו כדין, ואינו מכוין בסבלונות לקידושין^[194]. ומכל מקום כתבו ראשונים, שאם הזכיר בהם השליח לשון קידושין, מקודשת^[195].

מקום שנהגו לקדש ואחר כך לשלוח סבלונות, ושלח לה סבלונות ואחר כך קדשה בפחות משוה פרוטה, כתבו ראשונים שחוששים ששלח תחילה הסבלונות בתורת קידושין, אבל מקום שנהגו לשלוח סבלונות ואחר כך לקדש, וקדשה בפחות משוה פרוטה, אין חוששים להם בתורת קידושין, שכוונתו כמנהג המקום ולא בתורת קידושין^[196].

לאחר נישואים בנימוסי האומות

השולח סבלונות לאחר נישואים בנימוסי האומות ("נישואים אזרחיים"), כתבו ראשונים שאין חוששים בהם לקידושין, שעל דעת אותם נישואים שלח הסבלונות^[197].

לאחר שהתחייבו לינשא

השולח סבלונות לאשה לאחר שהתחייבו זה לזה לינשא, יש מהראשונים שכתב שאין חוששים לקידושין, לפי שלא שלח הסבלונות בתורת קידושין, אלא על דעת ההתחייבות שהתחייבו זה לזה לינשא^[198]. והרבה ראשונים חולקים וסוברים שבמקום שמקדשים ואחר כך שולחים סבלונות חוששים לקידושין, לפי שהכל יודעים שההתחייבות לינשא אינה קידושין, וחוששים שמא גמר בדעתו לשלוח הסבלונות בתורת קידושין^[199].

בתורת הוכחה לקידושין

חשש קדימת קידושין

השולח סבלונות לאשה - לאחר ששידכו ביניהם^[200], ויש חולקים שאפילו לא שידכו ביניהם^[201], ויש מחלקים שאף על פי שלא שידכו אלא שדיברו ביניהם בעניני שידוכים ונישואין^[202] - ולא ידוע אם קדשה תחילה, נחלקו בו ראשונים בדעת אמוראים: א) יש סוברים בדעת אמוראים שחוששים שמא קדשה תחילה - בפני עדים שהלכו למדינת הים^[203], ויש שכתבו, שדווקא כשאומר החתן בפירוש שקדשה בפני עדים והלכו למדינת הים^[204] - שכיון שאין שולחים סבלונות אלא לאחר קידושין, חוששים שמא קדשה קודם^[205], ולדעתם זהו שאמרו רב הונא ורבה שהשולח סבלונות לאשה חוששים לסבלונות^[206]. ב) ואביי חולק וסובר שאין חוששים לסבלונות^[207], ויש מן הראשונים סוברים שאף שאר האמוראים סוברים כן, וביארו דבריהם באופנים אחרים^[208]. בטעם שאין חוששים לסבלונות, כתבו אחרונים לפי שאם אכן התקדשה, היה צריך להיות קול על הקידושין^[209]. ג) בדעת רב פפא, שמחלק בין מקום שנוהגים לקדש ואחר כך לשלוח סבלונות לבין מקום שנוהגים לשלוח סבלונות ואחר כך לקדש^[210], יש מן הראשונים שכתבו שמקומות שנהגו לקדש תחילה ואחר כך לשלוח סבלונות - ואין שולחים סבלונות קודם קידושין שמא הכלה תחזור בה ויפסידו הסבלונות^[211], או שמא תסרב לקבלם ואין לך בושה גדולה מזו^[212] - חוששים שקדשה תחילה ומחמתם שלח הסבלונות, ומקומות שנהגו לשלוח תחילה סבלונות ואחר כך לקדש, אין חוששים לקידושין^[213]. על מקום שהרוב נהגו לקדש תחילה ואחר כך לשלוח סבלונות ומיעוט נהגו לשלוח סבלונות ואחר כך לקדש, ע"ע רוב.

הלכה

להלכה, כתבו ראשונים, שמקום שנהגו לקדש ואחר כך לשלוח סבלונות, חוששים לקידושין אבל מקום שנהגו לשלוח תחילה סבלונות ואחר כך לקדש אין חוששים לקידושין^[214]. ואפילו בעיר שאין בה מנהג, יש מהראשונים שכתבו שחוששים שמא קדשה תחילה^[215]. ויש מהראשונים שחולקים, שמקום שאין בו מנהג, אין חוששים לקידושין^[216].

ספק או ודאי קידושין

החשש לקידושין, לסוברים כן, נחלקו בו ראשונים: א) יש מהראשונים שכתבו, שחוששים בתורת קידושי ספק^[217], ואם נתקדשה לאחר צריכה גט* מן הראשון^[218]. על נשאת לאחר אם צריכה לצאת ממנו, עי' להלן^[219]. ב) ויש מהראשונים חולקים וסוברים, שמקודשת בתורת ודאי^[220], שחזקה* שכבר קדש, שאלמלא כן לא היה שולח סבלונות^[221].

נשאת לאחר

השולח סבלונות לאשה - שחוששים שקדשה תחילה, לסוברים כן^[222] - ואחר כך נשאת האשה לאיש אחר, כתבו ראשונים ואחרונים שאינה צריכה לצאת מהשני - כדין ספק אשת-איש* שנשאת לאחר^[223] - לפי שהחשש לקידושין אינו מן הדין, אלא חומרא להצריכה גט לכתחילה^[224]. ויש חולקים וסוברים שצריכה לצאת מהשני, שלדעתם החשש לקידושין הוא בתורת ודאי^[225].

עיר חדשה

עיר חדשה שאין בה מנהג, נחלקו בה ראשונים ואחרונים: יש סוברים שחוששים לקידושין^[226], שכל מקום שאין בו מנהג רואים אותו כמחצה על מחצה^[227]. ויש חולקים וסוברים שאין חוששים בה לקידושין^[228], לפי שיש לכלה חזקת הגוף שלא התקדשה^[229]. מקום שהיה בו מנהג ונתבטל המנהג מחמת גזירה, כתבו ראשונים שאותו המנהג התבטל, והולכים אחר מה שנוהגים עכשיו^[230].

חילוקי מנהגים בין המקומות

היה החתן ממקום שאין חוששים לסבלונות, והכלה ממקום שחוששים לסבלונות, או להיפך שהחתן ממקום שחוששים בו לסבלונות והכלה ממקום שאין חוששים לסבלונות, נחלקו בו ראשונים ואחרונים: יש מהראשונים שכתבו, שהולכים אחר מקום שליחת הסבלונות בין להקל ובין להחמיר^[231]. ויש מהאחרונים חולקים וסוברים, שהולכים אחר מנהג מקומו של החתן^[232], שאין המשלח מקפיד אלא על מנהג מקומו^[233]. על חתן שבא ממקום שנהגו שלא לחוש לסבלונות והכלה ממקום שחוששים לסבלונות, ואמר החתן בשעת שליחת הסבלונות שנותנם כמנהג מקומו שלא יהיה בהם הוכחה לקידושין, עי' להלן^[234].

מפרש לשם סבלונות

השולח סבלונות למשודכתו, כתבו ראשונים, שבין אם שלחם בסתמא ולא פירש דבר בשעת נתינם ובין אם פירש שנותנם בתורת סבלונות, חוששים שמא קידשה תחילה^[235]. וכתבו אחרונים שאם שלח סבלונות בלי שהשתדכו תחילה - לסוברים שאף באופן זה חוששים שמא קידשה תחילה^[236] - אין חוששים אלא אם פירש בשעת נתינתם שנותנם בתורת סבלונות, אבל אם נתן הסבלונות בסתמא, הכל מודים שאין חוששים שמא קידשה תחילה^[237].

ההוכחה

שליחת סבלונות שחשובה כהוכחה לקידושין, לסוברים כן, כתבו אחרונים שהוא משעת שילוח הסבלונות, קודם שיגיעו הסבלונות לידיה, שמשעה זו ואילך חוששים לקידושין^[238], ואפילו היתה מסרבת לקבל הסבלונות חוששים לקידושין^[239]. ויש חולקים, שאינה מוחזקת כמקודשת אלא משעה שבאו הסבלונות ליד האשה^[240], ואם לא התרצתה בקבלתם, אין חוששים לקידושין^[241].

מסרבת לקבל

היתה מסרבת לקבל הסבלונות, כתבו ראשונים ואחרונים שאין חוששים לקידושין^[242], שחשוב כאומרת לא קדשתני שנאמנת^[243]. ויש מהאחרונים שחולקים וסוברים שאף על פי שמסרבת לקבל הסבלונות, חוששים לקידושין^[244], שלדעתם ההוכחה לקידושין הוא משעה שנשתלחו על ידי הבעל^[245]. וכתבו אחרונים, שאם יש הוכחה שהטעם שסירבה לקבלם הוא מפני שלא התקדשה תחילה, הכל מודים שאין חוששים לקידושין^[246].

נתנה לאחרת לקבלם

השולח לאשה סבלונות במקום שנהגו לקדש ואחר כך לשלוח סבלונות, ואותה האשה סירבה לקבלם, ונתנה לאשה אחרת לקבלם תחתיה - אפילו נתנה לקטנה, שאינה יכולה להעשות שליח לזכות בהם עבורה^[247] - כתבו ראשונים שחוששים לקידושין, ואין אומרים שסירובה לקבלם מוכיח שלא התקדשה, שדרך הנשים לעשות כן מחמת הבושה^[248].

מקום שנוהגים שאחרות מקבלות

מקום שנהגו שאין הכלה עצמה מקבלת הסבלונות, אלא אשה אחרת מקבלת אותם עבורה, כתבו ראשונים שהמנהג מוכיח שנהגו כן כדי שלא יהיו הסבלונות ראיה על קידושין^[249]. ויש מהראשונים חולקים וסוברים שחוששים שקידשה קודם לכן, ואין הוכחה מהמנהג, שיתכן שמה שכולם אינם מקבלות הסבלונות בעצמם, הוא מחמת הבושה^[250].

עדות על שליחתם

השולח סבלונות לאשה - שחוששים שקדשה תחילה, לסוברים כן^[251] - אם צריך עדות על שליחתם: נחלקו בו ראשונים ואחרונים: א) יש מהראשונים שכתבו, שאין חוששים אלא אם שלח הסבלונות בעדים, אבל אם שלח הסבלונות בלא עדים, אפילו שניהם מודים שנתנם לה, הכל מודים שאין חוששים לקידושין^[252]. היה עד אחד מעיד על סבלונות אלו ועד אחר מעיד על סבלונות אחרים, כתבו אחרונים שחוששים לקידושין^[253]. היה עד אחד ששלח הסבלונות, ושניהם מודים שנתן לה - אפילו היו מכחישים את הקידושין^[254] - יש מהאחרונים שכתבו שחוששים לקידושין, אבל אם היו מכחישים את העד, אין חוששים לקידושין^[255]. ב) ויש ראשונים ואחרונים שחולקים וסוברים, שאפילו שלח הסבלונות בלא עדים, ושניהם מודים שנתנם לה - או שהדבר ידוע שנתן לה סבלונות^[256] - חוששים לקידושין^[257]. ויש מהראשונים שכתבו בדעתם, שדווקא אם היו עדים שראו הסבלונות אחר כך ביד האשה, או שיצא עליהם קול שהתקדשו, חוששים לקידושין, אבל אם לא היתה שום הוכחה על הקידושין, הכל מודים שאין חוששים לקידושין^[258].

הכחשת הקידושין

השולח סבלונות לאשה - שחשוב הוכחה שקדשה תחילה, לסוברים כן^[259] - ולאחר מכן מכחישים שניהם שלא קדשה מעולם, נחלקו בו ראשונים ואחרונים: א) יש ראשונים ואחרונים שכתבו שאינם נאמנים^[260], ואפילו בשבועה^[261], שחזקה שקדמו קידושין לסבלונות^[262]. ואפילו אם אין עדים על שליחת הסבלונות, ואין אינו יודעים ששלח אלא מפיהם, חוששים לקידושין^[263], ואין אומרים הפה-שאסר-הוא-הפה-שהתיר*, לפי שחשוב כמיגו* במקום עדים^[264], שכיון ששניהם שמודים ששלח סבלונות, אנן-סהדי* ("אנחנו עדים") שקדשה תחלה^[265]. אבל עדים המעידים שלאחר שנשתדכו לא קדשה - קידושי כסף^[266] - נאמנים^[267]. היתה הוכחה מתוך מעשיהם שלא התקדשו תחילה, צידדו אחרונים שנאמנים^[268]. היו מכחישים הקידושין בשעת שליחת הסבלונות, ואומרים שלא קדשה מעולם, כתבו אחרונים שנאמנים ואין חוששים לקידושין^[269]. ויש חולקים וסוברים שאינם נאמנים, וחוששים לקידושין, שכל מקום שהכריעו חכמים שלכך נתכוין אינו נאמנים לומר לא לכך התכווננו^[270]. ויש מהאחרונים שכתבו בדעתם, שדווקא כשמכחישים הקדושין עצמם אינם נאמנים, אבל אם מפרשים דבריהם שמה שנתנו לא היה בתורת סבלונות אלא מתנה בעלמא - שאינם מכחישים העדים - נאמנים^[271]. היה החתן ממקום שנהגו שלא לחוש לסבלונות והכלה ממקום שחוששים לסבלונות, ואמר החתן בשעת שליחת הסבלונות שנותנם כמנהג מקומו שלא יהיה בהם הוכחה לקידושין, כתבו אחרונים בדעת ראשונים, שאין חוששים לקידושין^[272]. לא היו עדים על נתינת הסבלונות, ואין אנו יודעים על כך אלא מפיהם, כתבו ראשונים ואחרונים שנאמנים לומר שלא קדשה^[273]. ב) ויש מהראשונים והאחרונים שחולקים וסוברים, שנאמנים לומר שלא קדשה מעולם^[274]. היתה האשה מכחישה הקידושין, כתבו אחרונים שאינה נאמנת וחוששים שקידשה תחילה^[275]. ג) ויש מהראשונים והאחרונים שמצדדים לחלק, שמקום שרובם נוהגים לקדש תחילה ואחר כך לשלוח סבלונות, אינם נאמנים לומר שלא קדשה, לפי שהוא נגד מנהג אותו המקום שאין שולחים סבלונות לפני קידושין, אבל מקום שהרוב שולחים סבלונות ואחר כך מקדשים ומיעוט מקדשים ואחר כך שולחים סבלונות - שחוששים לקידושין, לסוברים כן^[276] - נאמנים לומר שלא קדשה, לפי שאינו נגד מנהג המקום^[277]. ויש מהאחרונים שחולקים וסוברים שדווקא אם היה מנהג כל אנשי אותו המקום לקדש ואחר כך לשלוח סבלונות אינם נאמנים, מפני שהוא נגד מנהג המקום, אבל אם היו רק רוב אנשי המקום מקדשים ואחר כך שולחים סבלונות נאמנים, שלדעתם טענה נגד מנהג המקום – שאין מאמינים לה – אינה אלא כנגד מנהג כל אנשי אותו המקום, אבל כנגד מנהג רוב אנשי המקום, נאמנים^[278]. אמרו תחילה ששלח לה סבלונות – במקום שהרוב שולחים סבלונות קודם קידושין - ואחר כך הכחישו הקידושין, כתבו אחרונים שאינם נאמנים להכחיש הקידושין, לפי שהוא מיגו למפרע, שאינו חשוב מיגו, לסוברים כן^[279]. ד) ומהאחרונים יש שכתבו בדעת ראשונים לחלק, שהאומר לא קידשתיה מעולם אינו נאמן, אבל האומר לא קידשתיה תחילה, אלא הסבלונות עצמם ניתנו בתורת קידושין, נאמן^[280].

יצא קול ששלח לה סבלונות

יצא קול ששלח לה סבלונות, כתבו ראשונים שאין חוששים לקידושין, שאין חוששים לשתי חששות, שמא שלח לה סבלונות ושמא קדשה קודם לכן^[281].

משדך בפרהסיא

המשדך בפרהסיא ואחר כך שלח לכלה סבלונות, כתבו ראשונים שאין חוששים שמא קדשה תחילה, שאין החשש אלא שמא קדשה קודם בצינעא, שחושש שמא יקנאו בו אחרים או שמא יסיתוה שלא תינשא לו, אבל לאחר ששידכה בגלוי, גילה דעתו שאינו חושש לכך ובודאי יקדשנה בפרהסיא^[282].

שידך בצנעא

חתן ששדך את הכלה בצנעא ולא פרסמו הדבר ושינו ממנהג המקום לפרסם השידוכים, ואחר כך שלח לה סבלונות - לסוברים שאין חוששים בסבלונות שקידשה תחילה אלא בששידכו^[283] - כתבו אחרונים שאין חוששים שקדשה תחילה, שכיון שלא פרסמו הדבר אינם מתביישים לחזור בהם, ואינו חשוב כשידכה לענין זה^[284]. ומכל מקום אם היה מנהג המקום שלא לפרסם השידוכים, כתבו אחרונים שחוששים שקדשה תחילה קודם הסבלונות^[285]. שלח הסבלונות בצנעא - ואפילו נתנם לכלה בעצמו בלא שליח - כתבו ראשונים, שחוששים שקידשה תחילה^[286].

תיכף לשידוכים

השולח סבלונות לאשה מיד לאחר שהשתדכו, כתבו ראשונים ואחרונים שאין חוששים שמא קדשה קודם^[287], שהרי שידך עכשיו בפנינו ואנן סהדי שלא קידש אחר השידוכים^[288]. ואפילו שלח סבלונות יום או יומיים לאחר השידוכים, כתבו ראשונים שאין חוששים לקידושין^[289], לפי שאין החשש אלא שמא קדשה בצינעא זמן רב קודם, אבל לאחר ששידכה עתה בגלוי, אילו היה מקדשה מיד אחר כך, היה מתפרסם הדבר קודם שליחת הסבלונות^[290]. ויש חולקים וסוברים, שסבלונות ששלח לאחר שידוכים חוששים להם^[291].

קבעו שלא לקדש עד זמן מסויים

קבעו ביניהם בשעה שהשתדכו שלא לקדש עד זמן פלוני, וקודם אותו הזמן שלח לה סבלונות, צידדו אחרונים שאין חוששים לקידושין, שהואיל וקבעו ביניהם שלא לקדש קודם אותו הזמן, אין הסבלונות שנתנו בסתם, מוציאים מידי מה שקבעו ביניהם תחילה, ואין תולים שחזרו בהם וקבעו לקדש קודם אותו הזמן^[292].

מקום שהחרימו שלא לקדש

מקום שהחרימו שאין מקדשים בפחות מעשרה, ושלח החתן לכלה סבלונות, כתבו ראשונים שאין חוששים שמא קידשה קודם שליחת הסבלונות, לפי שאין חוששים שעברו על החרם לקדש שלא בפני עשרה, ואם קדשה בפני עשרה היה יוצא קול שהתקדשה^[293]. ויש מהראשונים חולקים וסוברים שחוששים שעבר על החרם וקידשה תחילה^[294].

סבלונות ששויים מועט

חתן ששלח לכלה סבלונות של מיני מתיקה - ששויים מועט ואין חוששים עליהם להפסידם - כתבו אחרונים בדעת ראשונים, שהכל מודים שאין הוכחה בסבלונות אלו שקידשה תחילה, לפי שאפילו אם תחזור בה אינו חושש להפסידם^[295]. ויש מהראשונים חולקים וסוברים, שאף בסבלונות ששווים מועט חוששים שקידשה תחילה לסוברים כן^[296].

שידך בתו קטנה ומת

המשדך בתו קטנה, ומת האב, ואחר כך שלח לה החתן סבלונות, כתבו אחרונים שחוששים שמא קדשה תחילה בחיי האב, ומחמת קידושין אלו שלח לה סבלונות^[297].

שליח קטן

השולח סבלונות לאשה על ידי שליח קטן, כתבו אחרונים שחוששים שמא קדשה קודם^[298].

סבלונות למשפחת הכלה

סבלונות ששלח החתן למשפחת הכלה: נראה מדברי ראשונים, שאף סבלונות שנשלחו על ידי החתן למשפחת הכלה חוששים בהם שמא קדשה קודם, ומחמת קידושין אלו שלח להם סבלונות^[299].

סבלונות מאבי החתן

השולח סבלונות למשודכת לבנו - וכן סבלונות ששלחו משפחת החתן לכלה - כתבו ראשונים שחוששים שמא קדשה בנו קודם לכן, ומחמת קידושין אלו שלח לה אביו של החתן סבלונות^[300]. ויש מהאחרונים חולקים, שאין חוששים לקידושין^[301]. בטעם שאין חוששים לקידושין, כתבו אחרונים, שההוכחה לקידושין הוא - לדעתם - משליחת החתן הסבלונות לכלה, ולא מקבלת האשה הסבלונות^[302].

שלחה הכלה לחתן

כלה ששלחה דורונות לחתן, כתבו אחרונים שאף אלו חשובים כסבלונות, וחוששים שמא התקדשו קודם^[303].

נשא אשה אחרת

שלח החתן סבלונות לכלה, ואחר כך נשא אשה אחרת, כתבו אחרונים שאין חוששים שמא קידשה תחילה, לפי שאין חוששים שעבר על חרם-דרבנו-גרשום* לישא שתי נשים^[304].

שלח גם לפני קידושין

השולח סבלונות קודם קידושין, ולאחר זמן חזר ושלח שוב סבלונות, כתבו ראשונים שאין בשליחת סבלונות אלו הוכחה שקדשה, שהרי ראינו ששלח לה סבלונות אף קודם קידושין, ואין סבלונותיו ראיה שקדשה^[305]. ויש מהאחרונים שכתבו שמשמע מדברי ראשונים שחולקים וסוברים, שאף באופן זה חוששים לקידושין^[306].

שולח בתורת קידושין

השולח סבלונות לכלתו, ואחר כך אומר שהתכוין בהם לקידושין, כתבו ראשונים שאין חוששים שמא קדשה תחילה, שהרי הוא עצמו מודה בדבריו שלא קדשה תחילה ואחר כך שלח לה סבלונות, אלא ששלחם בתורת קידושין^[307]. ויש מן האחרונים שכתבו בדעת ראשונים שחוששים שמא קדשה תחילה, ואין אנו סומכים על דבריו שלא קדשה תחילה^[308].

לאחר קידושין שלא תפסו

המקדש אשה בפחות משוה פרוטה - שאין קידושיו קידושין^[309] - ולאחר זמן שלח לה סבלונות, אין חוששים שמא קדשה שוב כדין, ומחמת קידושין אלו שלח הסבלונות, אלא מחמת קידושין הראשונים שלחם^[310]. וכן קטן שקידש - שאין קידושיו קידושין^[311] - ולאחר שהגדיל שלח סבלונות לארוסתו, אין חוששים שמא קדשה תחילה כדין, ומחמת קידושין אלו שלח הסבלונות, אלא מחמת קידושין הראשונים שלחם^[312].

הוכחה שלא קדשה

מקום שנהגו לשלוח סבלונות מיד לאחר שידוכים או לאחר קידושין, ויצא קול בעיר שאחד קידש או שידך אשה, ועברו כמה חודשים ולא שלח לה סבלונות, כתבו ראשונים שאין חוששים לקידושין, לפי שאם היה מקדשה או משדכה, היה שולח לה סבלונות^[313].

חזרת סבלונות

סבלונות שאינם עשויים ליבלות

חתן שקידש אשה ושלח לה סבלונות שאינם עשויים ליבלות - כגון תכשיטים מכסף וזהב, על בגדים אם חשובים עשויים ליבלות, עי' להלן^[314] - ולאחר מכן חזרו בהם או שמת אחד מהם, מחזירים הסבלונות^[315], ואפילו שלחם בסתמא בלא לפרש ששולחם כדי שתביאם אחר כך לביתו^[316]. בטעם שמחזירים הסבלונות כתבו ראשונים ואחרונים, לפי שלא שלחם אלא על דעת שישאנה^[317], ועוד שירדו חז"ל לסוף דעתם של בריות שהשולח סבלונות לכלה, אין דעתו לשולחם כמתנה גמורה, אלא על דעת שישובו אליו לאחר שישאנה^[318]. ויש מהראשונים שכתבו, שלא שלחם בתורת מתנה, אלא שתתנאה בהם^[319]. ואפילו אכל או שתה החתן עמהם סעודת חתן, מחזירים הסבלונות^[320], לפי שאינו מוחל על סבלונות שאינם עשויים ליבלות^[321]. ואפילו בלו הסבלונות ואינם בעין, כתבו ראשונים ואחרונים שמחזירים דמיהם^[322]. ומכל מקום אמרו בתלמוד, שאם היה מנהג המקום שלא להחזיר הסבלונות, אין מחזירים אותם^[323].

סבלונות העשויים ליבלות

חתן ששלח לכלה סבלונות העשויים ליבלות - קודם נישואין^[324], כגון דברי מאכל^[325], או בגדים שממהרים ליבלות^[326] - וסתם ולא פירש ששולחם כדי שתביאם אחר כך לביתו, ולאחר מכן מת החתן, או שמתה הכלה, או שהחתן חוזר בו ורוצה לגרשה, אם אכל - אפילו מאכל שאינו חשוב^[327], או שתה^[328] - החתן עמהם סעודת חתן^[329], ואפילו לא אכל אלא שווה דינר - שהוא שיעור אכילתו של אדם^[330] - אמרו במשנה שאין מחזירים הסבלונות, ואפילו היו שוים הסבלונות מאה מנה^[331]. היו הסבלונות שוים יותר ממאה מנה, יש מהאחרונים שכתבו בדעת ראשונים, שצריך שיאכל החתן יותר משווה דינר^[332]. ויש מהראשונים שכתבו, שאפילו היו הסבלונות שוים אלף מנה, ואכל החתן שווה דינר, אין מחזירים הסבלונות^[333]. בטעם שכשאכל עמהם החתן אין מחזירים הסבלונות, כתבו ראשונים שמחמת חיבת השמחה שאכל ושתה עמהם מחל הסבלונות^[334]. ויש מהראשונים שנראה מדבריהם, שאותם הסבלונות שלחם על דעת לאוכלם בסעודה, וכשאוכל עמהם מסיח דעתו מהם ומוחל הכל^[335]. על סבלונות העשויים ליבלות שלא בלו אם צריך להחזירם, עי' להלן^[336].

ויש מן הראשונים שכתבו בדעת רבין סבא, שחולק וסובר שאפילו אכל עמהם החתן סעודת חתן מחזירים הסבלונות, מלבד סבלונות של מאכל ומשתה שכלו - וכן סבלונות מועטים שבלו מחמת תשמיש^[337] - שאפילו לא אכל עמהם החתן סעודת חתן, אין מחזירים אותם^[338]. בטעם שלדעתם אין מחזירים סבלונות של מאכל ומשתה ואפילו לא אכל עמהם סעודת חתן, כתבו אחרונים, שכיון שהם דברים שאינם מתקיימים, מוחל עליהם אפילו אם יחזרו בהם^[339]. ואף להלכה נחלקו ראשונים ואחרונים, שיש שפסקו שדווקא אם אכל החתן עמהם סעודת חתן אין מחזירים הסבלונות, אבל אם לא אכל החתן עמהם מחזירים אף סבלונות של מאכל ומשתה^[340], ויש שפסקו שאפילו אכל עמהם החתן מחזירים הסבלונות, מלבד סבלונות של מאכל ומשתה - וכן סבלונות מועטים שבלו - שאינם חוזרים^[341]. ומהראשונים יש שמחלקים, שאם אכל החתן סעודת חתן, סבלונות העשויים ליבלות אינם חוזרים, ואם לא אכל החתן סעודת חתן, מחזירים כל הסבלונות, מלבד סבלונות של מאכל ומשתה שאינם חוזרים^[342].

לא אכל החתן עמהם סעודה

לא אכל החתן בבית חמיו סעודת חתן, מחזירים כל הסבלונות לדברי הכל^[343], מלבד שיעור אכילתו של החתן שאין צריך להחזירו^[344]. ויש מן הראשונים מחלקים שדווקא שאר סבלונות העשויים ליבלות מחזירים, אבל מאכל ומשתה אין מחזירים, שהרי שלחם מלכתחילה לאכילה, ומה היה על הכלה לעשות כיון שהיא אינה חוזרת בה^[345]. אכל החתן מן הסעודה לבדו - בלא הכלה ואביה - ואפילו רכב על סוסו בפתח בית חמיו והביאו לו לאכול מהסעודה שווה דינר, אין מחזירים הסבלונות, לסוברים כן^[346]. שלחו לחתן מהסעודה לביתו, או ששלוחו של החתן אכל עמהם בסעודה, נסתפקו בתלמוד אם מחזירים הסבלונות ולא נפשט^[347]. להלכה נחלקו ראשונים, יש מן הראשונים סוברים שמחזירים הסבלונות^[348]. ויש מהראשונים חולקים וסוברים שמספק אין מחזירים הסבלונות^[349], ואם תפס החתן אין מוציאין מידו^[350].

אכל פחות משווה דינר

אכל החתן עמהם בסעודת חתן פחות משווה דינר אמר רבא שמחזירים כל הסבלונות, ואפילו העשויים ליבלות^[351]. ומהראשונים יש הסוברים, שדברי רבא נדחו בתלמוד, ואפילו אכל פחות משווה דינר אין צריך להחזיר הסבלונות^[352]. ויש מהראשונים סוברים שנסתפקו בתלמוד אם אכל שווה מחצית או שליש דינר, אם מוחל מחצית או שליש מהסבלונות, ולא נפשט^[353]. ומהראשונים יש שסוברים שנסתפקו בתלמוד בששלח חמישים מנה ואכל עמהם בסעודה חצי דינר או אם שלח עשרים וחמשה מנים ואכל רביע הדינר, אם מוחל הסבלונות, ולא נפשט^[354]. להלכה כתבו ראשונים, שמספק אם אכל שווה מחצית או שליש הדינר, אין מחזירים מחצית או שליש הסבלונות^[355], ויש מהאחרונים שכתב בדעת ראשונים, שמחזירים כל הסבלונות^[356]. שלח סבלונות ששויים חמישים מנה והשביחו ועמדו על מאה מנה, ואכל שם החתן שווה מחצית הדינר, יש מהראשונים שכתבו שנסתפקו בתלמוד אם הולכים אחר שעת שליחתם שהיו שוים חמישים מנה, ואין מחזירים אותם לסוברים כן^[357], או שהולכים אחר שעת חזרה שהם שוים מאה מנה, ומחזירים הסבלונות, ולא נפשט^[358].

אכל דבר איסור

אכל החתן עמהם בסעודה ואחר כך נודע שהיה דבר איסור, צידדו אחרונים שאינה חשובה סעודה לענין זה, ואם חזרו בהם מחזירים הסבלונות, שאף על פי שבשעת אכילה שמח עמהם, מכל מקום לאחר שנודע הדבר, חשוב בעיניו כאילו לא אכל ואינו מוחל הסבלונות^[359].

אכל סעודה אחרת

אכל החתן עמהם בסעודה אחרת - שאינה סעודת חתן - אפילו אכל שווה דינר, כתבו אחרונים בדעת ראשונים שמחזירים הסבלונות^[360]. ואפילו אכל סעודת חתן לאחר זמן - ולא מיד כשהביא החתן הסבלונות - כתבו אחרונים בדעת ראשונים שמחזירים הסבלונות^[361]. בטעם הדבר כתבו אחרונים, שדווקא כשאוכל מיד לאחר שליחת הסבלונות מוחל עליהם מחמת שמחת אכילתם^[362]. ויש מהאחרונים חולקים בדעת ראשונים וסוברים שאפילו אכל מהסעודה לאחר זמן, אין מחזירים הסבלונות^[363].

סעודת חתן בזמן הזה

בזמן הזה שאין נוהגים לעשות סעודה בעת שהחתן שולח סבלונות לכלה^[364], יש מהאחרונים שכתבו, שהסעודה שעושים בעת התנאים ובאותה השעה שמחים יחד, חשוב כאכל עמהם החתן בסעודה, ומוחל הסבלונות העשויים ליבלות, לסוברים כן^[365], שבזמן הזה יש יותר התקשרות אהבה בין החתן לכלה בעת קישורי התנאים, מאשר אכילת החתן עמהם בסעודה בזמן התלמוד^[366].

סבלונות בגדים

סבלונות של בגדים, נחלקו בהם אחרונים בדעת ראשונים אם חשובים כסבלונות העשויים ליבלות, או שחשובים כסבלונות שאינם עשויים ליבלות: יש מהאחרונים שכתבו בדעת ראשונים, שדווקא כלי כסף וכלי זהב חשובים סבלונות שאינם עשויים ליבלות, אבל בגדים חשובים סבלונות העשויים ליבלות^[367]. ויש מהראשונים שחולקים וסוברים, שאף בגדים - שאינם ממהרים ליבלות^[368] - חשובים סבלונות שאינם עשויים ליבלות^[369]. ויש מהאחרונים שכתבו בדעת ראשונים לחלק, שיש בגדים שחשובים עשויים ליבלות, ויש בגדים שחשובים אינם חשובים ליבלות, והכל לפי ראות עיני הדיין^[370], וכתבו אחרונים, שבגדים שבזמנינו חשובים אינם עשויים ליבלות^[371]. בגדים שאינם חשובים הממהרים ליבלות, אמרו בתלמוד שחשובים סבלונות העשויים ליבלות^[372]. על השולח כמה בגדים הממהרים ליבלות, אם חשובים יתר הבגדים כאינם עשויים ליבלות, עי' להלן^[373].

מעות

חתן שקידש אשה ושלח לה מעות בתורת סבלונות - והוציאה אותם בדברים שאינם של קיימא^[374] - כתבו ראשונים שחשוב כסבלונות העשויים ליבלות, שאם אכל עמהם החתן בסעודה אינם חוזרות לסוברים כן, לפי שהמעות ניתנו להוצאה לצורך הסעודה^[375]. ומהאחרונים יש שכתבו בדעתם, שאם שלח לה מעות מרובים, מחזירים אותם, שמעות מרובים לא ניתנו להוצאה לצורך הסעודה, וחשובים סבלונות שאינם עשויים ליבלות^[376]. ויש מהאחרונים שכתבו בדעת ראשונים שחולקים וסוברים, שאף מעות מועטים חשובים כסבלונות שאינם עשויים ליבלות^[377]. היו המעות בעין, כתבו אחרונים שמחזירים אותם^[378].

עשויים ליבלות ולא בלו

סבלונות העשויים ליבלות - שאינם חוזרים^[379] - ולא בלו, אם הם דבר מועט - כגון בגד שממהר ליבלות ואינו יקר^[380] - ואכל שם החתן בסעודת חתן, אמר רבא שאין צריך להחזירם^[381], משום שנתנם לה במתנה על דעת שתשתמש בהם ומוחל עליהם^[382]. ויש מהאחרונים שכתבו בדעת ראשונים, שדווקא אם השתמשה בסבלונות אלו, אין מחזירים אותם, אבל אם לא השתמשה בהם, מחזירים אותם^[383]. ויש מן הראשונים שכתבו, שרבין סבא – שלדעתם מחלק בין שאר סבלונות שחוזרים למאכל ומשתה שאינם חוזרים^[384] - חולק וסובר שאם בגדים אלו קיימים בעין, מחזירים אותם, ודווקא אם בלו, אין מחזירים אותם^[385]. ואף להלכה נחלקו ראשונים ואחרונים, שיש שפסקו שאפילו היו סבלונות העשויים ליבלות בעין, אין מחזירים אותם^[386], ויש שפסקו שאם היו בעין, מחזירים אותם^[387].

חזרה בה הכלה, מחזירים אף סבלונות אלו^[388], וכתבו ראשונים - שכשם שמחזירים שאר סבלונות בזול^[389] - כך מחזירים אף סבלונות אלו בזול^[390], על האופן ששמים סבלונות בזול, עי' להלן^[391]. ויש מהראשונים שחולקים וסוברים שאף אם חזרה בה הכלה, אין מחזירים סבלונות אלו^[392].

שלח לה כמה בגדים כאלו, כתבו ראשונים שמחזירים אותם, שהרי אינם צריכים לה בגדים אלו בבית אביה, ולא שלחם אלא כדי שתביאם עימה לביתו^[393]. ויש מהאחרונים שכתבו בדעת ראשונים שחולקים וסוברים, שאפילו שלח כמה בגדים מעין אלו, אין מחזירים אותם^[394].

שאר סבלונות העשויים ליבלות ולא בלו, כתבו ראשונים שנסתפקו בכך בתלמוד אם צריך להחזירם, ולא נפשט^[395]. ויש מהאחרונים שכתבו בדעת ראשונים, שהשולח סבלונות העשויים ליבלות לבד, אין מחזירים אותם, ודווקא כששלח - מלבד סבלונות העשויים ליבלות - גם סבלונות שאינם עשויים ליבלות נסתפקו בתלמוד, אם כשמחזירים סבלונות שאינם עשויים ליבלות, מחזירים עמהם גם סבלונות העשויים ליבלות^[396]. להלכה, כתבו ראשונים ואחרונים, שמספק אין מחזירים הסבלונות^[397].

סבלונות מאכל ומשתה בעין

היו הסבלונות של מאכל ומשתה בעין בשעת חזרת הסבלונות: כתבו ראשונים שאפילו היו הסבלונות בעין אם אכל החתן עמהם סעודת חתן אין מחזירים אותם^[398], כיון שאפשר לאוכלם ולשתותם^[399]. ויש מהראשונים חולקים וסוברים שאם היו המאכל והמשתה בעין, מחזירים אותם^[400]. ובדעת רבין סבא שסובר שאפילו אכל החתן סעודת חתן מחזירים כל הסבלונות מלבד מאכל ומשתה לסוברים כן^[401], נחלקו ראשונים: יש מהראשונים סוברים שמחזירים אותם^[402]. ויש מהאחרונים שכתבו בדעת ראשונים, שאף אם היו המאכל והמשתה בעין אין מחזירים אותם^[403]. ויש מהאחרונים שכתב בדעת ראשונים לחלק בין אם חוזרים בהם לאחר שידוכים, שמחזירים אפילו הסבלונות שבעין, לחוזרים בהם לאחר קידושין, שאין מחזירים סבלונות שבעין^[404].

כלה ששלחה לחתן

כלה ששלחה סבלונות לחתן, ולאחר מכן מת אחד מהם או שחזרה בה הכלה, נחלקו בו ראשונים ואחרונים: א) יש מהראשונים והאחרונים שכתבו שדינם כדין סבלונות ששלח החתן לכלה^[405] - שמחזירים הסבלונות, בין אותם שעשויים ליבלות ובין אותם שאינם עשויים ליבלות^[406] - לפי שאין דעתה לשולחם כמתנה גמורה, אלא על דעת שישאנה^[407]. ואף סבלונות ששלח אבי הכלה לחתן, כתבו ראשונים שמחזירים אותם^[408]. ומכל מקום כתבו אחרונים, שבסבלונות ששלח אבי הכלה - או ששלחה הכלה^[409] - אפילו אכל החתן עמהם סעודת חתן מחזירים הסבלונות, שאין אבי הכלה מוחל הסבלונות מחמת שמחת אכילת חתנו בסעודה^[410]. ויש מהאחרונים שכתבו בדעת ראשונים שחולקים וסוברים, שאף סבלונות ששלח אבי הכלה אם אכל החתן עמהם סעודת חתן, אין מחזירים סבלונות העשויים ליבלות^[411]. אכל אבי הכלה סעודה בבית החתן, כתבו אחרונים, שמחזירים הסבלונות^[412]. ב) ויש מהראשונים שחולקים וסוברים, שסבלונות ששלחה הכלה לחתן אינם חוזרים, שמתנה גמורה הם^[413]. סבלונות ששלח אבי הכלה לחתן, כתבו אחרונים בדעת ראשונים, שהדבר תלוי במחלוקת תנאים: שלדעת תנא קמא, מחזירים הסבלונות^[414]. לדעת רבי נתן, אין מחזירים הסבלונות^[415].

כלה או אביה ששלחו סבלונות לחתן, ואחר כך חזר בו החתן ובא לגרשה, כתבו אחרונים שמחזיר כל הסבלונות^[416], שעל דעת כן לא שלחו לו הסבלונות^[417].

חזרה בה הכלה

חתן ששלח סבלונות לכלה ואחר כך חזרה בה הכלה ואינה רוצה לינשא לו, אפילו אכל עמה החתן בסעודת חתן מחזירים הסבלונות, ואף סבלונות העשויים ליבלות^[418], שעל דעת כן לא שלח הסבלונות^[419]. וכתבו ראשונים שאף שיעור אכילתו של החתן אין מנכים ומחזירים הכל^[420]. ויש מהראשונים שכתבו, שדווקא מה שאכלו משפחת הכלה מחזירים, אבל מה שאכלו השושבינים ושאר האורחים באותה הסעודה אין מחזירים, לפי שלא שלח הסבלונות לאותם האורחים אלא לבית חמיו לאכילה, ואותם האורחים אכלו ברשות בעל הבית^[421]. על מקומות שנהגו שהחתן לאחר האירוסין עושה סעודה או מחלק מעות לשמשים וחזנים וכדומה, וחזרה בה הכלה, אם חייבת לשלם הוצאותיו ע"ע גרמא בנזיקין; גרמי^[422]. בגדים פשוטים שממהרים ליבלות, נחלקו בו ראשונים: יש מהראשונים שכתבו, שאינה צריכה להחזיר^[423]. ויש מהראשונים חולקים וסוברים, שאף בגדים פשוטים אלו מחזירים^[424].

וכן כלה ששלחה סבלונות לחתן - שדינם כסבלונות ששלח החתן לכלה, לסוברים כן^[425] - ואחר כך חזר בו החתן ואינו רוצה לישא אותה, כתבו אחרונים שמחזיר את כל הסבלונות, כדין כלה שחוזרת בה שמחזירה לחתן את כל הסבלונות ששלח לה^[426].

חזר בו החתן מחמת הכלה

חזר בו החתן מחמת הכלה - כגון שחזרה בה מהנדוניא* שהתחייבה להביא עמה, ומחמת כך אינו רוצה לישא אותה - כתבו אחרונים שחשוב כחזרה בה הכלה^[427]. וכן כלה שחזרה בה מחמת החתן - כגון שהיה מכה אותה או שהיה מנבל פיו - כתבו אחרונים שחשוב כחזר בו החתן^[428]. חתן שחזר בו ואחר כך התפייס, ומחמת כך חזרה בה הכלה, כתבו אחרונים שחשוב כחזר בו החתן^[429].

סבלונות מועטים

חתן ששלח לכלה סבלונות מועטים שאינן עשויים ליבלות, וסתם ולא פירש אם שולחם כדי שתביאם אחר כך לביתו, יש מהראשונים שכתבו, שאינם חוזרים, ואפילו לא אכל שם החתן סעודת חתן, שהואיל והם מועטים מוחל עליהם^[430]. ויש מהראשונים שחולקים וסוברים שאפילו סבלונות מועטים שאינן עשויים ליבלות חוזרים, ואפילו אכל החתן עמהם סעודת חתן^[431].

סבלונות מרובים

חתן ששלח לכלה סבלונות מרובים העשויים ליבלות ואכל עמהם החתן סעודת חתן, נחלקו בו ראשונים: יש ראשונים שכתבו שאין מחזירים הסבלונות^[432]. ויש מהראשונים חולקים וסוברים, שאם היו הסבלונות מרובים אפילו אכל עמהם החתן סעודת חתן, מחזירים הסבלונות^[433]. ויש מהראשונים שמחלקים, שאם היו הסבלונות דברי מאכל, אפילו היו הסבלונות מרובים אם אכל עמהם החתן סעודה אין מחזירים אותם, אבל בגדים ושאר דברים אפילו הם עשויים ליבלות, אם היו מרובים מחזירים אותם^[434].

מפרש שתביאם לביתו

חתן ששלח סבלונות לכלה, ופירש שנותנם כדי שתביא אותם עימה לבית בעלה - ואפילו לא אמר על מנת או שכפל תנאו^[435] - ולאחר מכן מת החתן או שמתה הכלה או שחוזר בו ורוצה לגרשה, אפילו היו הסבלונות עשויים ליבלות ואפילו אכל החתן עמהם סעודת חתן, מחזירים הסבלונות^[436].

מפרש שתשתמש בבית אביה

חתן ששלח לכלה סבלונות העשויים ליבלות, ופירש שנותנם כדי שתשתמש בהם בעודה בבית אביה, ולאחר מכן מת החתן, או שמתה הכלה, או שחוזר בו ורוצה לגרשה, אין מחזירים הסבלונות^[437], וכתבו ראשונים ואחרונים שהיינו אפילו לא אכל החתן עמהם סעודת חתן, הואיל ופירש שנותנם כדי שתשתמש בעודה בבית אביה^[438]. ויש מהראשונים חולקים וסוברים שאם לא אכל עמהם החתן סעודה, מחזירים הסבלונות, שאף על פי שפירש שנותנם כדי שתשתמש בהם בבית אביה, לא נתנם אלא על דעת שתנשא לו^[439]. השולח סבלונות שאינם עשויים ליבלות ופירש שנותנם כדי שתשתמש בהם בבית אביה, נחלקו אחרונים בדעת ראשונים: יש שכתבו שאין מחזירים הסבלונות, הואיל ופירש שנותנם כדי שתשתמש בעודה בבית אביה^[440]. ויש שכתבו שאפילו פירש שנותנם כדי שהכלה תשתמש בהם בעודה בבית אביה, מחזירים הסבלונות^[441].

דברים שדרך תשמישם בבית אביה

חתן ששלח סבלונות לכלתו, דברים שדרך תשמישם הוא בבית אביה, ולא פירש שנותנם כדי שתשמש בהם בעודה בבית אביה, אמרו בתוספתא - ויש שפירשו כן גם במשנה^[442] - שאין צריך להחזירם^[443]. השולח דברים שאין דרך תשמישם בבית אביה, ולא פירש שתביאם עמה לביתו, אמרו בתוספתא - ויש שפירשו כן גם במשנה^[444] - שצריך להחזירם^[445].

שבח הסבלונות

השביחו סבלונות שאינם עשויים ליבלות - כגון ששלח בהמות וילדו^[446] - כתבו ראשונים שכשם שמחזירים הסבלונות^[447], כך מחזירים השבח שהשביחו, לפי שהסבלונות שייכים לחתן, והשביחו לו^[448]. ויש מהאחרונים שכתבו, שנסתפקו בתלמוד אם מחזירים הסבלונות, ולא נפשט^[449]. הוציאה הכלה הסבלונות - כגון ששלחו לה סבלונות של מעות והוציאה אותם או שמכרה הסבלונות - ואחר כך השביחו הסבלונות, כתבו ראשונים ואחרונים שאינה צריכה להחזיר את השבח, לפי שברשותה השביחו^[450].

סבלונות העשויים ליבלות - שאין מחזירים אותם^[451] - והשביחו הסבלונות, נחלקו בו ראשונים בדעת אמוראים: א) יש מן הראשונים סוברים שנסתפקו בתלמוד אם מחזירים שבח הסבלונות, ולא נפשט^[452]. ואף אם שלח סבלונות והתייקרו, כתבו ראשונים שהסתפקו בתלמוד אם מחזירים הסבלונות ולא נפשט^[453]. ויש מהאחרונים חולקים וסוברים, שדווקא אם נוסף שבח בסבלונות הסתפקו בתלמוד, אבל אם הסבלונות עצמם הושבחו - כגון שהתייקרו - אינו מוחל עליהם ומחזירים אותם^[454]. היה שבח הסבלונות בעין, יש מהראשונים סוברים שמחזירים אותם^[455]. ויש מהראשונים שסוברים, שאף כשהשבח בעין, נסתפקו בתלמוד לענין דמיהם, שאף על פי שמחזירים הסבלונות עצמם עם השבח שהשביחו, נסתפקו אם החתן צריך לשלם לכלה את דמי השבח שהשביחו ברשותה, ולא נפשט^[456]. ב) ויש מהראשונים חולקים וסוברים, שמחזירים שבח הסבלונות^[457], ולדעתם הסתפקו בתלמוד באופן אחר^[458]. סבלונות העשויים ליבלות ולא אכל החתן עמהם סעודה^[459], יש מהראשונים שכתבו, שמחזירים אף את השבח שהשביחו הסבלונות^[460]. והרבה ראשונים כתבו, שאף בסבלונות העשויים ליבלות ולא אכל החתן עמהם נסתפקו בתלמוד ולא נפשט^[461].

סבלונות שחוששים בהם לקידושין

סבלונות שחוששים בהם לקידושין - כגון ששלח סבלונות למשודכתו ולא פירש שנותנם בתורת מתנה, שחוששים לקידושין, לסוברים כן^[462] - כתבו אחרונים שאין מחזירים אותם, כדין קידושין שאם חזרו בהם אין מחזירים אותם^[463].

כיצד שמים הסבלונות

כשמחזירים סבלונות העשויים ליבלות שבלו^[464], אמר רב הונא בריה דרב יהושע, ששמים את האוכל והשתיה שאכלו ושתו בזול^[465], והוא פחות שליש משוויו^[466], שכך שמים אוכלים הנאכלים שלא לדעת חזרה, ואין שמים את שוויו המלא, לפי שאם היו יודעים תחילה שצריך להחזירם לא היו אוכלים^[467]. ויש מהראשונים שכתבו, שמשלמים כפי מה שנהנו^[468]. ומהראשונים יש שחולקים וסוברים, שדווקא אוכל ושתיה שנפסדים בהשהייתם - כגון בשר ותבשיל ויין מזוג - שמים בזול, אבל שאר דברים שאינם נפסדים בהשהייתם - כגון יין שאינו מזוג ושמן ותבואה ופירות שאינם נפסדים - שמים כפי ערכם המלא^[469].

ואף סבלונות שאינם עשויים ליבלות, וכן בגדים ותכשיטים העשויים ליבלות שמחזירים אותם, כתבו אחרונים בדעת ראשונים, ששמים אותם בזול, שמנכים שליש משוויים מחמת הבלאי^[470]. ומהאחרונים יש חולקים וסוברים ששמים בגדים ותכשיטים כפי שווים, ודווקא אוכל ושתיה שמים בזול^[471], לפי שדרך העולם לצמצם עצמם באכילה ושתיה - ואילו היו יודעים שצריך להחזיר לא היו אוכלים^[472] - ואין דרכם להצטמצם במלבושים^[473].

מכרה הכלה סבלונות שאינם עשויים ליבלות, כתבו ראשונים ואחרונים שמשלמת כפי שהיו שווים הסבלונות בשעת מכירתם^[474]. וכן מכרה הכלה סבלונות העשויים ליבלות לאחר שחזרו בהם, כתבו אחרונים שמשלמת כפי שהיו שווים בשעת מכירתם^[475].

היו הסבלונות העשויים ליבלות בעין אלא שבלו מעט מחמת תשמיש, אם הם ראויים למלאכתם הראשונה, כתבו אחרונים שאין צריך לשלם את בלאי הסבלונות^[476]. ויש מהאחרונים שחולקים וסוברים, שאפילו ראויים למלאכתם הראשונה - אם לא אכל החתן בסעודה, לסוברים כן^[477] - צריך לשלם את הבלאי שבלו הסבלונות^[478].

חזרו בהם לאחר שידוכים - שמחזירים סבלונות שאינם עשויים ליבלות, לסוברים כן^[479] - כתבו אחרונים שמשלמים הסבלונות בזול^[480]. ויש מהאחרונים שכתבו בדעת ראשונים, שאם חזרו בהם קודם נישואין משלמים הסבלונות כפי שווים^[481].

שבח שהשביחו הסבלונות העשויים ליבלות ובלו - כגון שאכלום או מכרום - לסוברים שמחזירים הסבלונות, יש מהראשונים שכתבו, שהסתפקו בתלמוד אם משלמים כפי שוויים בזמן שליחתם, או כפי שהיו שוים בזמן שבלו, ולא נפשט הספק, והולכים לקולא^[482].

אבדו או נגנבו הסבלונות

חתן ששלח סבלונות לכלה, ואבדו הסבלונות או נאנסו, ואחר כך מת או שחזר בו אחד מהם, כתבו ראשונים ואחרונים שדינה כשואל* - כדין מקבל מתנה בתנאי, ואבד או נאנס, ואחר כך בטל התנאי^[483] - וחייבת לשלם דמיהם^[484]. ומהאחרונים יש חולקים וסוברים שדינה כשומר-שכר* שחייב בגניבה ואבדה ופטור באונסים^[485]. אבדו הסבלונות לאחר שמתו או חזרו בהם, כתבו אחרונים שפטורה מלשלמם, לפי שלאחר שמת או שחזרו בהם, אסורה להשתמש בסבלונות^[486].

חזרו בהם לאחר שידוכים

חתן ששלח סבלונות לכלה לאחר ששידכה - קודם קידושיה - ולאחר מכן מת החתן, או שמתה הכלה, או שחוזר בו ורוצה לגרשה, נחלקו בו ראשונים, ואחרונים בדעתם: א) יש סוברים שאפילו אכל עמהם החתן סעודת חתן מחזירים כל הסבלונות, שהואיל ויכולה הכלה לחזור בה מהשידוכים אינו מוחל הסבלונות^[487]. ויש שכתבו בדעתם, שדווקא סבלונות שבעין - שאם היו חוזרים בהם לאחר קידושין אין מחזירים סבלונות אלו, לסוברים כן^[488] - מחזירים, אבל סבלונות שבלו אין מחזירים הואיל ונתן להם רשות להשתמש בהם^[489]. אם כשחוזרים בהם לאחר שידוכים מחזירים הסבלונות שבלו בזול או כפי ששווים, עי' לעיל^[490]. ב) ויש שחולקים וסוברים, שאפילו מתו או חזר בו החתן אחר שידוכים, אם אכל החתן סעודת חתן, אין מחזירים סבלונות העשויים ליבלות^[491].

כתבו שטר שידוכים ועשו בו קנין, וכל שכן אם נשבעו על השידוכים כמנהג המקום, או שעשו ביניהם קנסות וחיזוקים, כתבו אחרונים שלדברי הכל אין מחזירים הסבלונות, לפי שסמכה דעתם שלא יחזרו בהם, ודינם כחזרו בהם לאחר אירוסין^[492]. ויש מהאחרונים חולקים וסוברים שאף אם עשו ביניהם קנסות וחיזוקים מחזירים הסבלונות, שכיון שיכולה לחזור בה בטענה של קלקול מעשי החתן או מחמת שיעבור זמן הנישואין או שימצאו בו מומים וכדומה, אינו מוחל הסבלונות^[493]. עשו סעודה גדולה לאחר השידוכים וזימנו אליו אורחים, כתבו אחרונים שאין מחזירים הסבלונות, לפי שסמכה דעתם שלא יחזרו בהם, שאין-אדם-טורח-בסעודה-ומפסידה*^[494].

חזרו בהם לאחר קידושין

חתן שקידש את כלתו לאחר ששלח לה סבלונות, ולאחר מכן מת אחד מהם או שהכלה חזרה בה קודם שהכניסה לחופה, כתבו ראשונים שהדבר תלוי במחלוקת תנאים: שלדעת תנא קמא, אין מחזירים הסבלונות, לפי שהחתן שלח אותם כדי שתתקרב דעתם זה לזה, והרי נתקרבה דעתם בקידושין^[495]. לדעת רבי אלעזר בן עזריה, מחזירים הסבלונות, שאין דעתו אלא על דעת שיכניסה לחופה^[496]. ויש מהאחרונים שכתבו בדעת ראשונים, שלא נחלקו בכך תנאים, והכל מודים שאין מחזירים הסבלונות^[497].

כשעדיין לא גירשה

חתן שהתחייב בקנין לגרש את אשתו ולא גירשה, וכן אשה שהתחייבה לקבל את גיטה^[498], כתבו אחרונים בדעת ראשונים שאינם צריכים להחזיר הסבלונות, עד שיגרשנה^[499].

חזרו בהם לאחר נישואין

חתן שנשא את כלתו לאחר ששלח לה סבלונות, ואחר כך מת אחד מהם או שחזרו בהם ובא לגרשה, נחלקו בו ראשונים ואחרונים: יש מן הראשונים והאחרונים שכתבו שאין מחזירים הסבלונות, ואף סבלונות מרובים וסבלונות שאין עשויים ליבלות אין מחזירים^[500]. ויש מן הראשונים והאחרונים שחולקים וסוברים, שאף לאחר שנישאו אם חוזרים בהם, מחזירים הסבלונות, ואפילו הכריז החתן בעת נתינתם ואמר זה נותן החתן לכלה^[501]. בטעם שמחזירים הסבלונות כתבו ראשונים ואחרונים, שהוא אומדנא מוכחת שאינו נותן לה הסבלונות במתנה^[502], אלא שתביאם עימה לביתו^[503]. סבלונות ששלחה הכלה או אביה לחתן, ואחר כך הכניסה לחופה, ומת אחד מהם או שחזרו בהם, כתבו אחרונים בדעת ראשונים שאין מחזירים הסבלונות^[504], שהואיל וכנסה לחופה מחלו הסבלונות^[505]. ויש מהאחרונים חולקים בדעת ראשונים אלו וסוברים שאפילו נכנסה לחופה, מחזירים הסבלונות ששלחה הכלה או אביה לחתן^[506]. על נדוניא ותכשיטים שנותנים לכלה, ומתה הכלה בתוך שנה או שנתיים לנישואים ולא השאירה אחריה זרע, אם החתן צריך להחזירם, ע"ע ירושת הבעל^[507], וע' תקנת שו"ם.

מתנות ששלחו קרוביו לכלה

קרובי החתן ששלחו מתנות לכלה ואחר כך מת אחד מהם או שחזרו בהם, כתבו אחרונים שדינם כמתנות שנתן החתן עצמו לכלה, שהם על דעת שיכנסנה לחופה, ואם לא הכניסה לחופה מחזירים הסבלונות^[508]. הכניסה לחופה - אף לסוברים שסבלונות ששלח החתן מחזירים^[509] - כתבו ראשונים ואחרונים שאין מחזירים הסבלונות^[510], שכיון שיצאו המתנות מידם ודאי נתכוונו בתורת מתנה^[511]. מתנות שנתנו אבי החתן ואמו לכלה, כתבו אחרונים שהם כמתנות שנתן החתן עצמו^[512].

הערות שוליים