שבעה עשר בתמוז: הבדלים בין גרסאות בדף
מ (הוספת קטגוריה בתבנית מקור) |
אריאל ביגל נ"י (שיחה | תרומות) אין תקציר עריכה |
||
שורה 1: | שורה 1: | ||
תענית | {{בעבודה}} | ||
'''שבעה עשר בתמוז''' הוא "'''צום הרביעי'''", יום [[תענית]] החל בי"ז ב[[תמוז]], לזכר כמה מאורעות שארעו לאבותינו ביום זה. | |||
גרסה מ־19:07, 7 בינואר 2012
|
הערך נמצא בשלבי עריכה כדי למנוע התנגשויות עריכה אתם מתבקשים שלא לערוך ערך זה בטרם תוסר הודעה זו, אלא אם כן תיאמתם זאת עם מניח התבנית. שימו לב! אם הדף לא נערך במשך שבוע ניתן להסיר את התבנית ולערוך אותו, אך רצוי לתת קודם תזכורת בדף שיחתו של הכותב. אין מידע לגבי מניח תבנית זו. יש לערוך עם חתימה ( ~~~~ ) כפי שמוסבר בדף התבנית |
שבעה עשר בתמוז הוא "צום הרביעי", יום תענית החל בי"ז בתמוז, לזכר כמה מאורעות שארעו לאבותינו ביום זה.
נאמר בזכריה (ח, יט): "כה אמר ה' צבאות, צום הרביעי וצום החמישי וצום השביעי וצום העשירי...", וקיבלו חז"ל, כי "צום הרביעי", זה שבעה עשר בתמוז, שהוא חל בחודש הרביעי למניין החודשים; "וצום החמישי", זה תשעה באב, שהוא חל בחודש החמישי; "וצום השביעי", זה צום גדליה, שהוא חל בחודש השביעי; "וצום העשירי", זה עשרה בטבת, שהוא חל בחודש העשירי.
ימים אלו נקבעו לימי תענית בשל מאורעות מצערים שאירעו בתאריכים אלו לעם ישראל: בשבעה עשר בתמוז מתענים על כי ארעו בו צרות רבות לעם ישראל: נשברו הלוחות לאחר מעמד הר סיני, בטל קרבן התמיד לפני חורבן בית המקדש, הובקעה חומת ירושלים על ידי האויבים, נשרפה התורה על ידי אפוסטומוס הרשע והועמד צלם בהיכל על ידי רשעי ישראל.
בתשעה באב מתענים על כי ביום זה נחרב בית המקדש הראשון והשני, נגזר על אבותינו - יוצאי מצרים - שלא יכנסו לארץ, נלכדה ביתר ונחרשה ירושלים.
בשלושה בתשרי מתענים על הריגתו של גדליה בן אחיקם ועל הצרות שאירעו לעם ישראל בעקבות הריגתו. הוא הופקד על ידי מלך בבל על שארית הפליטה של העם בארץ לאחר חורבן בית המקדש הראשון. לאחר הריגתו גלו כולם ונהרגו אלפים מישראל.
בעשרה בטבת מתענים על כי ביום זה החל המצור על ירושלים על ידי צבא נבוכדנצר מלך בבל. מצור זה היה תחילתה של הפורענות שבסופה היו חורבן בית המקדש הראשון וגלות בבל.
ימי צום אלו מיוחדים הם לעשיית תשובה, לעריכת חשבון נפש ולתקון המעשים. החורבן, הגלויות והצרות שאירעו לאבותינו בעבר, מעוררים אותנו לשוב אל ה'. בכוחה של ההליכה בדרך ה' למנוע את המשך הפורענות.
וכך כותב הרמב"ם בהלכות תענית (פרק ה, הלכה א): "יש ימים שכל ישראל מתענים בהם, מפני הצרות שאירעו בהם, כדי לעורר הלבבות ולפתוח דרכי תשובה. ויהיה זה זכרון למעשינו הרעים ומעשה אבותינו שהיה כמעשינו עתה, עד שגרם להם ולנו אותן הצרות. שבזכרון דברים אלו נשוב להיטיב, שנאמר: והתוודו את עוונם ואת עוון אבותם וגו'".
על תשובתם של אנשי העיר נינוה נאמר בנביא (יונה ג, י): "וירא האלקים את מעשיהם". חז"ל אמרו על פסוק זה: "וירא את שקם ואת תעניתם לא נאמר, אלא וירא האלקים את מעשיהם, כי שבו מדרכם הרעה" (תענית טז, א). עיקרה של התענית הוא שיפור המעשים ועשיית תשובה שלמה.