מעילה: הבדלים בין גרסאות בדף

הגדרה

הנהנה מן ההקדש חייב לשלם קרן וחומש ולהביא אשם מעילות (הסוגיות בכל מסכת מעילה).

לדוגמא, נתן טבעת של הקדש בידו (מעילה תחילת פרק חמישי במשנה).

מקור וטעם

מקור העונש מהפסוקים "נפש כי תמעול מעל וחטאה בשגגה מקודשי ה', והביא את אשמו איל תמים מן הצאן בערכך כסף שקלים בשקל הקודש לאשם. ואת אשר חטא מן הקודש ישלם ואת חמישיתו יוסף עליו ונתן אותו לכהן, והכהן יכפר עליו באיל האשם ונסלח לו" (ויקרא ה-טו).

מקור האזהרה אינו מפורש בתורה (רש"י מכות יג. ד"ה הקדש), ויש בו ארבע דעות (הביאם גריפ"פ עשה קפא דף פא ע"א בדפיו, ד"ה ומה"ט וד"ה אלא):

א) גזירה שווה "חטא חטא" מתרומה, ונאמר בתרומה (ויקרא כב-י) "וכל זר לא יאכל קודש" (רש"י שם, והוסיף שרוב הלכות מעילה נלמדות מתרומה בגזירה שווה זו).

ב) "לא תוכל לאכול בשעריך מעשר דגנך וגו' וכל נדריך" (דברים יב-יז) (רמב"ם מעילה א-ג, סמ"ג לאווין שמב).

ג) "וזר לא יאכל כי קודש הם" (שמות כט-לג) שנאמר במילואים (ספר הפרדס לרש"י בסופו).

ד) "לא יחל דברו" (בל יחל) (במדבר ל-ג) שנאמר בנדרים (והגריפ"פ שם הביא שיש שתמהו על הראשונים שלא הביאו את מקור זה. ומדעת עצמו כתב שלא שייך בל יחל בהקדש).

בטעמו חקרו האחרונים האם הוא מדין גזל גבוה, שהרי גזל את ההקדש, או שהוא איסור הנאה נפרד משום ביזיון הקדושה (קובץ שיעורים בבא בתרא רצט. קובץ הערות נב-א תלה במחלוקת ראשונים. גר"ח סטנסיל מעילה כ. (סימן "בדין מעילה ע"י שליח"): גזל, והדגיש שהוא בין במעילה של הוצאה ובין במעילה של הנאה. אתוון דאורייתא ג ד"ה והנה הספק, והוסיף שם בד"ה אולם, שגם לצד שהוא גזל, הוא יותר חמור מגזל הדיוט, ולכן צריך להביא גם חומש ואשם). והנתיבות המשפט (כח-ב) חילק שבקדושת דמים הוא גזל ובקדושת הגוף אינו משום גזל (אלא איסור הנאה נפרד)^[1].

ונפק"מ שנהנה מחצר דלא קיימא לאגרא, שלא שייך בה איסור גזל (אתוון דאורייתא ג ד"ה והנה הספק).

במהות איסור המעילה כתבו ראשי הישיבות (גרש"ש נדרים ט ד"ה ע"כ, חידושי ר' שמואל נדרים עמוד ריז) שכאשר האדם מקדיש את החפץ הוא לא מחיל עליו בעצמו את איסור המעילה, אלא שהוא רק מפרישו מכל העולם ומייחדו לגבוה, וממילא חל עליו איסור המעילה (ונקרא "דבר הנדור" משום שהייחוד לגבוה נעשה ע"י האדם).

בדינים שונים ==בדינים שונים== בדינים שונים בקודשי מזבח, קודשי בדק הבית וחרמי כהנים יש דין מעילה (חינוך קכז). בדינים שונים קודשים קלים אין בהם מעילה (מעילה ז: במשנה), וכתב השיטה מקובצת שעדיין יש עליהם איסור בל יחל (מנחות ד. ותוס' נדרים י. (ד"ה אדם) סתמו שיש בהם איסור דאורייתא). והקובץ שיעורים (ח"ב יח-ד) כתב שלדברי השיטה מקובצת אינם איסורי חפצא אלא רק איסורי גברא, ונשאר בזה בצ"ע (משום שהביא ראיה שהם כן איסורי חפצא, שהרי אפשר להתפיס בהם).

במחובר לקרקע ובעבדים אין מעילה, ואעפ"כ אסור להנות מהם. והסתפק המנחת חינוך האם האיסור להנות מהם הוא דאורייתא או דרבנן (קכז-א [ז] ד"ה ונראה. ובסוף המצווה (ד"ה ולפי) כתב שהאיסור במחובר הוא דרבנן).

קדושה הבאה מאליה, כלומר שלא האדם הקדישה, כגון חפץ שנקנה להקדש ע"י קניין חצר - יש בזה שלוש דעות בראשונים:

א) לרמב"ן אין בו מעילה, שדין מעילה נאמר רק בקדושת פה (בבלי:בבא בתרא עט.).

ב) לר"ן יש בו מעילה (גרש"ש נדרים ט ד"ה וקשה).

ג) הרשב"ם (בבא בתרא עט. ד"ה הכי) והתוס' (שם ד"ה ואין) סוברים שחצר בכלל לא קונה להקדש, שהרי חצר מטעם יד ואין יד להקדש (והתוס' יום טוב מעילה ג-ו (ד"ה ואין) הקשה שהרי חצר גם מדין שליחות, ויש שליחות להקדש. במחלוקת זו דנו הקצוה"ח ר-א, הקובץ שיעורים בבא בתרא רצט, והפרי משה קניינים יד-ד. והדרכי משה דרך הקודש ח-ז חקר האם איסור מעילה הוא איסור להנות מדבר שהקדישו אדם או מדבר קדוש). וחקר הקהילות יעקב האם מה שאין חצר להקדש הוא שאין לו קניין חצר (וכן קנייני משיכה והגבהה) אלא הקדש קונה רק בדיבור (או בכסף), או שבפועל אין להקדש חצר, שחצר צריכה להיות מיוחדת לתשמישו של בעליה, כמו שיד מיוחדת לבעליה, אך חצר הקדש אינה מיוחדת לקב"ה יותר משאר חצרות (בבא בתרא לב-ו: בדעת הנתיבות המשפט (בד"ה והנה) - אין קניין חצר, דעת עצמו (בסופו ד"ה ואולם) - בפועל אין להקדש חצר).

קודשי גויים, כגון נדרים ונדבות שהקדישום גויים, אין בהם מעילה (אך מדרבנן אסור להנות מהם (רמב"ם מעילה ה-טו)). וחקרו האחרונים האם הוא משום שהם גויים או משום שאינם ישראל (קובץ שיעורים בבא בתרא רצו, המידות לחקר ההלכה ב-יג).

מעילה בקונמות - ע"ע.

פרטי הדין

ההקדש יוצא לחולין ע"י המעילה. וחקר הגר"א וסרמן (קובץ שיעורים פסחים קכא וקובץ הערות נה-א) האם ההוצאה לחולין גורמת לחיוב המעילה, או שחיוב המעילה מוציא לחולין (ולצד זה חיוב המעילה אינו על ההוצאה לחולין עצמה אלא על מעשה ההוצאה). ונפק"מ במקרה שאין חיוב מעילה, כגון קרקע: אם חיוב המעילה מוציא לחולין - כאן, שאין חיוב מעילה - לא יצא לחולין, אך אם ההוצאה לחולין גורמת לחיוב המעילה - יצא לחולין אע"פ שאין חיוב.

חצי שיעור במעילה, דהיינו שנהנה מחצי פרוטה של הקדש, אין בו מעילה אך אסור בהנאה. ונחלקו המפרשים בטעם לזה:

א) לתוס' הרא"ש איסורו מדאורייתא (גיטין יב: ד"ה בפחות). וחקר הדרכי משה (דרך הקודש ד-א) האם סתם הנאה בכל שהוא והלכה למשה מסיני ששיעור מעילה בפרוטה, או שסתם הנאה בפרוטה וגזירת הכתוב שאסור להנות גם בפחות משווה פרוטה (דחזי לאיצטרופי).

ב) לריב"ם (הובא בתוס' הרא"ש שם) ולרש"ש (שם ד"ה גמרא, וקידושין נ. על רש"י ד"ה שליח) איסורו רק מדרבנן. וביאר הרש"ש (קידושין שם) שהטעם שאינו אסור מן התורה הוא כדעת הסוברים שחצי שיעור אסור מן התורה רק באיסורים שדומים לחלב, שיש בו כרת^[2].

במעילה שלא כדרך הנאתו הסתפק המשנה למלך האם מעל (יסודי התורה ה-ח ד"ה ויש להסתפק גבי מעילה).

זריקת הדם מוציאה מידי מעילה (בבלי:יומא נט:). ויש לחקור האם הוא משום שנעשית מצוותו, או משום שהותר לכהנים (מקדש דוד ח"א ארבע עבודות. וכן חקר בגר"ח סטנסיל שעב האם צריך זריקה המתרת באכילה או רק זריקה המכפרת).נזיקין - קודשים שיש בהם מעילה אין בהם דיני נזיקין, בין שהזיקו ובין שהוזקו (רמב"ם נזקי ממון ח-א). וביאר המנחת חינוך (נא-א [ז] ד"ה ודע) שאינו תלוי בדין מעילה, אלא שאם הוא קודשי גבוה פטור אפילו אם אין בו מעילה (כגון קרקע של הקדש, שאין מעילה במחובר).

אנשים

גוי אין עליו איסור מעילה (דהיינו אם הגוי נהנה מן ההקדש לא מעל) (דן בזה אתוון דאורייתא ג ד"ה והנה אי).

ראה גם

הקדש

מעילה בקונמות

הערות שוליים