אנציקלופדיה תלמודית:ציצית: הבדלים בין גרסאות בדף

הגדרת הערך - חוטים שמצוה לתלותם על ארבע כנפות הבגד.

מצותה וגדרה

מצותה

מצות-עשה* לעשות ציצית על כנפי הכסות, שנאמר: ועשו להם ציצִת על כנפי בגדיהם וגו'^[1]. המצוה נמנית במנין המצוות^[2]. ואף על פי שיש במצות ציצית שני צווים, תכלת ולבן^[3], עי' על כך להלן^[4], הן אינן שתי מצוות עשה אלא מצוה אחת, שכן דרשו: והיה לכם לציצת^[5], מלמד ששניהם מצוה אחת^[6].

כל שאין לו ציצית בבגדו עובר בחמש מצוות עשה^[7]: ועשו להם ציצת^[8], ונתנו על ציצת הכנף פתיל תכלת^[9], והיה לכם לציצת^[10], וראיתם אֹתו^[11], גדילים תעשה לך^[12].

החיוב

אין אדם מחויב לקנות לו טלית ולהתעטף בה כדי שיעשה בה ציצית, אלא שאם הוא מתכסה בטלית המחויבת, הוא חייב לעשות בה ציצית^[13]. ומכל מקום אין ראוי לאדם חסיד שיפטור עצמו ממצוה זו, אלא לעולם ישתדל להיות עטוף בכסות המחוייבת בציצית כדי שיקיים את המצוה^[14], ובזמן כעס מענישים מן השמים את מי שאינו לובש טלית המחויבת בטלית^[15]. על מעלתה ושכרה ועונשה של מצות ציצית עי' להלן^[16].

בשעת התפילה, כתבו ראשונים שצריך להזהר ביותר להתעטף בטלית המחויבת בציצית^[17].

המחויב

מצות ציצית, נחלקו אמוראים אם היא חובת האדם או חובת הבגד: רבא בר רב נחמן, ורב נחמן בשם רב, סברו שהיא חובת האדם^[18], וכן מדברי המלאך, שהוכיח את רב קטינא על שלבש טליתות שאינן חייבות בציצית, כדי להיפטר מציצית^[19], מוכיחה הגמרא שציצית היא חובת האדם, ולא הבגד^[20]. לסוברים כן העושה טלית בבגד, מאחר ואינו גמר מצותה, אינו מברך על העשיה, עד שיתעטף בה^[21]. וכן לסוברים כן בגד המונח בקופסא, ואין לובשים אותו, אין חייבים לתת בו ציצית^[22].

ורבה בר הונא ורב טובי בר קיסנא בשם שמואל, ורב חסדא, חלקו וסברו שטלית אינה חובת האדם אלא חובת הבגד^[23]. ולסוברים כן אפילו טלית המונחת בארון, שאין לובשים אותה, חייבים לתת בה ציצית^[24]. ולסוברים כן העושה ציצית בבגדו, מברך על העשיה^[25].

להלכה כתבו הרבה ראשונים ואחרונים שציצית היא חובת האדם, ולא חובת הבגד^[26]. ויש שפסקו שהיא חובת הבגד^[27].

ביטולה

התכסה בבגד שהוא חייב בציצית ולא הטיל בו ציצית ביטל מצות עשה^[28].

נפסלה טלית שעליו, כתבו אחרונים שחייב לתקנה מיד^[29].

נפסלה טלית שעליו בשבת, שאסור לו לתקנה משום איסור קושר*, יש ראשונים שסוברים שאסור ללבשה בשבת, ואם לובשה עובר בעשה של ציצית^[30]. ויש חולקים וסוברים שמצות עשה של ציצית אינה אלא להטיל ציצית כשילבש, אבל אין איסור ללבוש בלא ציצית, ולפיכך בשבת, שאי אפשר להטיל ציצית, אינו מצווה בעשה, ואין איסור בלבישה^[31].

על מי שנפסקה טליתו, שיש אופנים שמותר לו להשאירה עליו מפני כבוד-הבריות*, ע"ע כבוד הבריות.

לבישה ועיטוף

טלית שיש בה ציצית, כתבו ראשונים ואחרונים שעיקר מצותה ללבשה על בגדיו, כדי שתמיד יראנה ויזכור המצוות^[32].

סדר עטיפת הציצית, יש גאונים שסוברים שצריך להתעטף כעטיפת ישמעאלים, שהיא עטיפה גמורה, שמכסה ראשו בטלית, ומחזיר קצתה על פיו^[33]. ויש חולקים וסוברים שאין צריך להתעטף כל כך, אלא כדרך בני אדם שמתכסים בכסותם ועוסקים במלאכתם, פעמים בכיסוי הראש ופעמים בגילוי הראש^[34], וכן פסקו אחרונים להלכה^[35], ומכל מקום נכון לכסות את הראש בטלית^[36].

דרך העטיפה, כתבו ראשונים שהיא שיהיה רוחב הבגד לקומת האיש^[37], שכך הוא דרך עיטוף^[38], ובדעתם כתבו אחרונים שטליתות קטנים שלנו, שאין רוחבן לקומת האיש, אין יוצאים בהם ידי חובה^[39]. ויש חולקים וסוברים שדין רוחבו לקומתו אינו אלא לכתחלה, ואינו מעכב, ולפיכך יוצאים ידי חובה אף בטליתות קטנים^[40].

חלוק, יש ראשונים שסוברים שמאחר ולובשים אותו ולא מתעטפים בו, אינו חייב בציצית^[41]. וראשונים אחרים חולקים וסוברים שאף בגד שהוא בדרך לבישה חייבים בו בציצית^[42].

צריך להחזיר שתי ציציות לפניו ושתים לאחריו, כדי שיהא מסובב במצוות^[43].

עמידה

בזמן עטיפת הטלית כתבו ראשונים שצריך לעמוד, לפי שלמדים גזרה-שוה* לכם לכם מספירת-העומר* - שבספירת העומר נאמר: וספרתם לכם^[44], ובציצית נאמר: והיה לכם לציצת^[45] - שצריך לעשותה בעמידה^[46].

על עמידה בשעת הברכה ע"ע ברכת המצוות.

כוונה

בעטיפת הטלית, מלבד הכוונה לקיים מצות ציצית^[47], כתבו ראשונים שצריך לכוין שצונו המקום להתעטף כדי שנזכור כל מצוותיו לעשותם^[48], שנאמר: למען תזכרו ועשיתם את כל מצותי^[49], וכתבו אחרונים שהוא דין מיוחד במצות ציצית, שעיקר המצוה וקיומה תלוי בכוונה שיכון בשעת קיום המצוה, שלא כברוב המצוות, שיוצאים בהן ידי חובתן אף כשאין מכונים בהן דבר כי אם שעושה המצוה לשם ה' שציוה אותו לעשות^[50], וע"ע כונה^[51] וע' מצוות צריכות כוונה.

ברכה

המתעטף בציצית מברך אשר קדשנו במצוותיו וצונו להתעטף בציצית^[52]. והברכה היא קודם הלבישה^[53]. ואם ידיו מטונפות ואינו יכול לברך, ילבש, וכשיהיו ידיו נקיות ימשמש בציצית ויברך^[54].

טלית קטן, יש ראשונים שכתבו שאין מברכים עליה להתעטף בציצית, לפי שאין בה עיטוף, אלא מברכים עליה על מצות ציצית^[55]. ויש חולקים וסוברים שאף על טלית קטן מברכים להתעטף בציצית^[56].

המחליף טלית, חוזר ומברך^[57].

הלבוש טלית מצויצת וחוזר לובש טלית נוספת, חוזר ומברך על השניה, לפי שחייב אדם לעשות ציצית בכל הבגדים שיש להם ארבע כנפות, וכל בגד הוא מצוה בפני עצמה^[58]. התעטף בכמה טליתות בזו אחר זו בלא הפסק, אין צריך לברך על כל אחת, אלא מברך ברכה אחת על כולן^[59]. על גדר ההפסק ע"ע ברכות וע' ברכת המצוות.

לסוברים שלילה אינו זמן ציצית^[60], הישן בטליתו בלילה – באופן שאינו חייב בציצית^[61] - בבוקר הוא חוזר ומברך עליה^[62].

קודם הברכה, כתבו ראשונים שהחרד על דבר ה' יבדוק את החוטים, שהם שלמים, כדי שלא תהיה ברכתו לבטלה^[63].

פשט טליתו, ולא היתה דעתו ללבשה מיד, כשלובש חוזר ומברך^[64]. היתה דעתו ללבשה מיד, נסתפקו ראשונים אם כשחוזר ולובשה צריך לחזור ולברך^[65], ולהלכה יש סוברים שאין צריך לברך^[66], ויש סוברים שצריך לברך^[67], ויש מחלקים, שאם נשארה עליו טלית קטן אינו חוזר ומברך, ואם לא נשארה, חוזר ומברך^[68].

נפלה טליתו שלא במתכוין, נחלקו ראשונים: יש סוברים שאינו צריך לברך^[69], ויש סוברים שצריך לברך^[70].

על ברכה בעשיית הציצית עי' להלן^[71].

הסתכלות

יש מן הראשונים שכתבו שמצוה להסתכל בציצית, שנאמר: וראיתם אתו^[72]. ויש חולקים וסוברים שאינה מצוה בפני עצמה, אלא הוא טעם למצות ציצית^[73], ואף לדעתם טוב וראוי להסתכל בציצית בשעת העטיפה, כשמברך עליה^[74].

על הסתכלות בציצית בעת קריאת-שמע* ע"ע קריאת שמע.

בלילה

לילה*, נחלקו תנאים אם הוא זמן ציצית: יש תנאים שסוברים שלענין ציצית אין חילוק בין יום ללילה, וחייבים בין ביום ובין בלילה ובין בכסות יום ובין בכסות לילה, ולדעתם ציצית נחשבת מצות עשה שאין הזמן גרמא^[75]. ויש תנאים שסוברים שכסות לילה פטורה מציצית, שנאמר: וראיתם אותו^[76], פרט לכסות לילה, ולדעתם ציצית נחשבת מצות עשה שהזמן גרמא^[77]. הלכה שלילה אינו זמן ציצית^[78].

לסוברים שכסות לילה פטורה מציצית נחלקו ראשונים: א) יש סוברים שאין הדבר תלוי אלא בזמן הלבישה, שביום חייבים בציצית ובלילה פטורים, אבל אין חילוק בסוג הבגד, אלא בין כסות יום ובין כסות לילה חייבים ביום ופטורים בלילה^[79]. ב) ויש סוברים שאין הדבר תלוי בזמן הלבישה אלא בסוג הבגד, שבגד של יום חייב אפילו כשלובשים אותו בלילה ובגד של לילה פטור אפילו כשלובשים אותו ביום^[80]. ג) יש סוברים שהדבר תלוי בין בזמן הלבישה ובין בסוג הבגד, כלומר שגם כסות לילה פטורה, וגם לילה אינו זמן ציצית, ולפיכך אין חייבים אלא בכסות יום שלובשים אותה ביום^[81].

אף לסוברים שבגד לילה פטור מציצית, בגד המיוחד ליום ולילה חייב^[82].

לסוברים שלילה אינו זמן ציצית, יש שכתבו שתחילת זמנה בשחר הוא משיכיר בין תכלת שבה ללבן שבה^[83], ויש שכתבו שזמנה מעלות השחר^[84].

גדר ארבע ציציות

ארבעת הציציות, נחלקו תנאים בגדרן: תנא קמא סובר שארבעתן מצוה אחת, ולדעתו הן מעכבות זו את זו^[85], ולדעתו סדין של פשתן, אף על פי שכשנותנים בו ציצית צמר כהלכתה, אין בו משום כלאים, לסוברים כן^[86], כשחסרה בו ציצית אחת או יותר, מאחר ואין בו מצוה, יש בו משום כלאים^[87], ולדעתו טלית בעלת חמש קרנות, שהיא חייבת בציצית, לסוברים כן^[88], אין נותנים בה אלא ארבע ציציות, בארבע מכנפותיה, ולא חמש, בכל כנפותיה, לפי שמצוה אחת היא בארבע כנפות, ואין מצוה ביותר^[89], ולדעתו היוצא בשבת בטלית שיש בה שלש ציציות חייב חטאת – כדין היוצא בטלית שאינה מצויצת כהלכתה^[90] - לפי שהציציות, מאחר ואינו מקיים בהם מצוה, הרי הן משוי, וחייב עליהן משום הוצאה*^[91].

ורבי ישמעאל חולק וסובר שארבע הציציות ארבע מצוות נפרדות הן^[92], ולדעתו אף על פי שצריך לתת ארבע ציציות דוקא, שהרי נאמר: על ארבע כנפות כסותך^[93], אם חיסר אחת או יותר, קיים מצוה, ולפיכך סדין של פשתן שנתן בו ציצית צמר, וחיסר ציצית אחת או יותר, מאחר ועדיין הוא מקיים בו מצות ציצית, אינו עובר משום כלאים^[94], ולדעתו טלית בעלת חמש קרנות, שהיא חייבת בציצית, לסוברים כן^[95], נותנים בה חמש ציציות, אחת בכל קרן, לפי שכל ציצית היא מצוה נפרדת^[96], ולדעתו אף על פי שהיוצא בשבת בטלית שאינה מצויצת כהלכתה חייב משום הוצאת משוי^[97], היוצא בשבת בטלית שיש בה שלש ציציות אינו חייב חטאת, שמאחר והוא מקיים בהן מצוות, אינן משוי^[98].

להלכה אמר רב יהודה בשם שמואל שארבע הציציות הן ארבע מצוות נפרדות^[99], אבל אמרו בגמרא שאין הלכה כמותו, אלא כתנא קמא, שארבעתן מצוה אחת היא^[100], וכן כתבו ראשונים ואחרונים להלכה, שארבע הציציות מעכבות זו את זו^[101], וכן פסקו שבטלית בעלת חמש כנפות אין מטילים אלא ארבע ציציות^[102].

מעלתה ושכרה ועונשה

מצות ציצית שקולה כנגד כל המצוות, שנאמר: וראיתם אותו וזכרתם את כל מצות ה'^[103]. וראייתה מביאה לידי זכירת המצוות, וזכירתם מביאה לידי עשיה, שנאמר: וראיתם אותו וזכרתם וגו' ועשיתם^[104], לפיכך לעולם יהא אדם זהיר במצות ציצית^[105].

הזריז במצות ציצית זוכה ומקבל פני שכינה, שבציצית נאמר: וראיתם אותו^[106], ובשכינה נאמר: ואותו תעבוד^[107], מה להלן שכינה אף כאן שכינה^[108]. והזהיר בציצית זוכה ומשמשים לו שני אלפים ושמונה מאות עבדים^[109].

בעון ציצית, רבי מאיר או רבי יהודה אמר שבנים מתים, שנאמר: גם בכנפיך נמצאו דם נפשות אביונים נקיים^[110], כלומר שבשביל שביטלת מצוות ציצית שבכנפות, נמצא עליך חובת נפשות בנים קטנים שלא חטאו^[111].

קשה עונש מי שאינו מניח חוטי לבן בטלית יותר מעונש שאינו מניח חוטי תכלת, לפי שהלבן מצוי לכל והתכלת אינו מצויה בכל מקום ולא בכל זמן^[112].

על מעלת הזהירות במצות ציצית עי' לעיל^[113].

על מי שאין לו ציצית בבגדו, שיש סוברים שהוא הנקרא עם-הארץ*, ע"ע עם הארץ.

נויה

על המצוה לעשות ציצית נאה משום הדור-מצוה* ע"ע הדור מצוה^[114].

החייבים

הכל חייבים בציצית, כהנים, לויים, ישראלים וגרים^[115].

על סומא עי' להלן^[116].

נשים

נשים, רבי שמעון סובר, וכן סוברים תנאים ואמוראים נוספים, שהן פטורות מציצית, לפי שלדעתם כסות לילה פטורה מציצית^[117], ולפיכך היא מצות-עשה-שהזמן-גרמא*, שנשים פטורות ממנה^[118]. ותנאים ואמוראים אחרים חולקים וסוברים שנשים חייבות בציצית, לפי שלדעתם כסות לילה חייבת בציצית^[119], ולפיכך היא מצות עשה שלא הזמן גרמא^[120]. הלכה שנשים פטורות מן הציצית^[121].

על אשה שרוצה להתעטף בציצית, אם מותר לה, ואם היא מברכת עליה, ע"ע מצות עשה שהזמן גרמא.

קטן

קטן היודע להתעטף בציצית חייב בציצית^[122], כלומר שאביו חייב לקנות לו ציצית כדי לחנכו^[123], מדרבנן^[124].

תכלת ולבן

תכלת ולבן

במצות ציצית יש שנים צווים: א) לעשות על כנף הבגד ענף שיוצא ממנו, ב) לכרוך על הענף חוט צבוע בתכלת*, שנאמר: ועשו להם ציצית ונתנו על ציצית הכנף פתיל תכלת^[125]. על גדרם של שני צווים אלו, שאינם אלא מצוה אחת עי' לעיל^[126].

החוטים שאינם של תכלת נקראים חוטי לבן^[127], בטעם הדבר יש ראשונים שכתבו שזה משום שאין מצוה לעשותם בצבע מסוים^[128], ויש שכתבו שזה משום שמצוה לעשותם בצבע הבגד, לסוברים כן^[129], ורוב הטליתות הן לבנות^[130].

תכלת

על מהות התכלת, צבעה, דרך הכנתה, הסממנים שמוסיפים לה, בדיקתה, מעלתה ושכרה ועונשה, ודין קניית תכלת, ע"ע תכלת.

עיכוב

אם הלבן והתכלת מעכבים זה את זה נחלקו תנאים: א) תנא קמא במשנה סובר שאינם מעכבים, ואם עשה את כל החוטים תכלת או לבן, יצא ידי חובתו^[131], שנאמר: וראיתם אותו^[132], משמע כל אחד לחוד^[133], וכן אמר רבי יצחק בשם ר' נתן שאמר בשם רבי יוסי הגלילי שאמר בשם רבי יוחנן בן נורי שמי שאין לו תכלת מטיל לבן^[134], בכל החוטים^[135], וכן אמר רבי ישמעאל במסכת ציצית שהתכלת והלבן אינם מעכבים זה את זה^[136]. ב) ורבי סובר שהתכלת והלבן מעכבים זה את זה^[137], שנאמר: הכנף^[138], ודרשו: מין כנף^[139], כלומר חוטי הלבן^[140], ואחר כך נאמר: פתיל תכלת^[141], ועל שניהם נאמר: וראיתם אותו, עד שיהיו שניהם ביחד^[142], וכן סבר תנא קמא במסכת ציצית^[143]. להלכה התכלת והלבן אינם מעכבים זה את זה^[144], ויש שמצדדים לומר שלהלכה הם מעכבים זה את זה^[145].

נחתכו חוטי הלבן או התכלת

אף לסוברים שחוטי התכלת והלבן מעכבים זה את זה^[146], אם בתחלה הטיל בטלית חוטי תכלת ולבן, ולאחר מכן נחתכו חוטי הלבן, וחוטי התכלת קיימים, או שנחתכו חוטי התכלת, וחוטי הלבן קיימים, כשר^[147]. על פרטי הדין ע"ע גרדומין^[148].

הקדמת הלבן לתכלת

מצוה להקדים לבן לתכלת^[149], לפי שהלבן כתוב תחלה בתורה^[150], שבתחילה נאמר: הכנף^[151], ודרשו: מין כנף^[152], היינו החוטים שהם בצבע הבגד, שבדרך כלל הוא לבן^[153], ורק אחר כך נאמר פתיל תכלת^[154]. הקדים תכלת ללבן יצא, אלא שחיסר מצוה^[155], היינו שלא עשה מצוה מן המובחר^[156], לפיכך כשנתן תכלת תחלה לא יפסוק אותה, אלא יתן הלבן אחריה^[157].

הדין להקדים לכתחלה לבן לתכלת, אמר רמי בר חמא, וכן סבר שמואל, שאינו אלא בטלית לבנה, אבל טלית שכולה תכלת, נותנים בה את התכלת תחלה, שהרי צריך להקדים את החוטים שבצבע הבגד^[158], ולדעתם זהו ששנינו: התכלת אינה מעכבת את הלבן והלבן אינו מעכב את התכלת^[159], שאף על פי שמצוה להקדים את החוטים שבצבע הבגד, בין בבגד תכלת ובין בבגד לבן, אם הקדים חוטי תכלת בבגד לבן או חוטי לבן בבגד תכלת, יצא^[160]. ורבא חולק וסובר שאין צבע הטלית גורם, אלא אפילו בטלית שכולה תכלת מצוה להקדים את חוטי הלבן^[161], שלכך נאמר תכלת אחר הכנף, לומר שלעולם חוטי הלבן - שבדרך כלל הם בצבע הכנף, שרוב טליתות הן לבנות - תחלה והתכלת בסוף^[162].

מנין חוטי התכלת והלבן

כמה חוטי תכלת וכמה חוטי לבן נותנים בציצית, נחלקו ראשונים בדעת התנאים והאמוראים הסוברים – וכן הלכה - שנותנים בציצית בסך הכל ארבעה חוטים וכופלים אותם לשמונה^[163]: א) יש שכתבו שנותנים שבעה חוטי לבן וחוט אחד תכלת^[164], כלומר שחוט אחד מהארבעה שנותנים בתחלה וכופלים אותם, יהיה מקצתו תכלת ומקצתו לבן^[165]. ב) ויש סוברים שנותנים ששה חוטי לבן ושני חוטי תכלת, כלומר שחוט אחד שלם מהארבעה שנותנים בתחלה וכופלים יהיה צבוע בתכלת^[166]. ג) ויש סוברים שנותנים ארבעה חוטי לבן וארבעה חוטי תכלת, כלומר ששני חוטים מהארבעה שנותנים בתחלה יהיו תכלת ושנים יהיו לבן^[167].

הבגד

בגד פשתן

סדין, היינו בגד של פשתן, נחלקו תנאים אם הוא חייב בציצית: א) בדעת בית שמאי, ששנינו שהם פוטרים סדין מציצית^[168], יש ראשונים שכתבו שהוא פטור מתכלת בין מן התורה ובין מדרבנן, לפי שתכלת היא צמר – ע"ע תכלת - ובבגד כלאים* היא כלאים, ולדעתם כלאים אסורים אף בציצית^[169], לפיכך אסור לתת תכלת בסדין פשתן, והוא פטור מתכלת^[170], ולשיטה זו בחוטי לבן, שאינם דוקא מצמר, ואינם כלאים בבגד פשתן, אף הסדין חייב, ויעשם מפשתן^[171]. ב) בית הלל מחייבים סדין בציצית^[172], בין תכלת ובין לבן, לפי שלדעתם כלאים הותרו מן התורה בציצית^[173] - עי' על כך להלן^[174] - וכך סבר רבי יהודה בר אלעאי^[175]. ג) רבי אמר - יש ראשונים שכתבו שאמר כן בדעת בית שמאי^[176], ויש שכתבו שאמר כן בדעת בית הלל בדעת מנהג ירושלים שלא היו נותנים ציצית בבגד פשתן^[177] - וכן סברו תלמידי רבי יהודה בר אלעאי, שמן התורה סדין חייב בציצית, בין בחוטי לבן ובין בחוטי תכלת, לפי שכלאים הותרו בציצית, אלא שחכמים אסרו את הכלאים ופטרוהו מציצית^[178], וכמה טעמים נאמרו בדבר: א) רבי אמר לפי שאין הכל בקיאים^[179], היינו שאין הכל יודעים שכלאים הותרו בציצית, ואם יראו שלובשים כלאים יבואו להתירם אף במקום אחר^[180]. ב) ויש אמוראים שסוברים גזרה משום קלא-אילן*^[181], או משום טעימה^[182], כלומר שמא יטעו ויתנו בטלית של פשתן צמר צבוע בקלא אילן – שהוא צבע שדומה לתכלת^[183] - או צמר צבוע בתכלת של טעימה, כלומר של נסיון, שנצבע לבדוק בו את היורה, שהוא פסול^[184], ויעברו משום כלאים שלא במקום מצוה^[185]. ג) ורבא אמר שמא יקרע סדינו בתוך שלש אצבעות ויתפרנו בחוטי צמר, ויניח את שארית חוטי התפירה תלויים שם, ולאחר זמן ישכח וישתמש בהם כחוטים לציצית, ומאחר ומן הדין הם פסולים לציצית^[186], הרי הם כלאים עם חוטי הצמר של התכלת^[187]. ד) ורבי זירא אמר גזירה משום כסות לילה - שהיא פטורה מציצית, לסוברים כן^[188] - שמא יטעו ויעשו בה ציצית תכלת, והם כלאים שלא במקום מצוה^[189].

לסוברים שחכמים אסרו לתת תכלת של צמר בבגד פשתן משום כלאים, נחלקו ראשונים אם אסרו אף לתת בו חוטי לבן מפשתן: יש סוברים שאסרו, גזרה שמא יעשה תכלת^[190]. ויש סוברים שלא אסרו אלא תכלת, שהיא כלאים, אבל חוטי לבן של פשתן נותנים בבגד פשתן^[191].

להלכה מן התורה בגד פשתן חייב אפילו בתכלת, וחכמים פטרוהו ואסרוהו בתכלת^[192], ואף חוטי פשתן בבגד פשתן כתבו אחרונים שירא שמים אין לו לתת, לפיכך אין לעשות טלית מפשתן, ועדיף לעשות ממין אחר, אבל אם אי אפשר אלא בבגד פשתן, יעשהו מפשתן ויתן בו חוטי פשתן^[193].

בגד שאינו מצמר או פשתן

אף בגד שאינו מצמר – רחלים^[194] - או פשתן, כגון השיראין והכלך והסריקין, חייב בציצית^[195], אלא שנחלקו תנאים ואמוראים במקור החיוב, אם הוא מן התורה או מדרבנן: רב נחמן סבר שאינם חייבים אלא מדרבנן^[196], שכן שנינו בשם רבי ישמעאל שמן התורה אין חייבים אלא בבגד צמר ובבגד פשתים, שהואיל ונאמרו בגדים בתורה סתם, כגון בציצית, שנאמר בגד סתם: על כנפי בגדיהם^[197], ופרט לך הכתוב באחד מהם צמר ופשתים, שנאמר בכלאים: לא תלבש שעטנז צמר ופשתים^[198], וכן בנגעים: בבגד צמר או בבגד פשתים^[199], אף כל מקום שנאמר בגד, הכוונה דוקא צמר ופשתים^[200]. ורחבה בשם רב חולק וסובר שאף חיובם של בגדים משאר מינים הוא מן התורה^[201], וכן סבר רבא^[202], וכן שנינו בשם רבי ישמעאל במקום אחר, שכשנאמר בתורה בגד סתם הכוונה אף לשאר מינים, שכן דרשו לענין נגעים: בגד, אין לי אלא בגד* צמר, מנין לרבות צמר גמלים וצמר ארנבים ונוצה של עזים והכלך והסריקין והשיראין, תלמוד לומר או בגד^[203].

להלכה יש ראשונים ואחרונים שכתבו שחיוב בגדים שאינם מצמר או פשתים בציצית אינו אלא מדרבנן^[204], ויש שכתבו שחיובם מן התורה^[205].

בגד של עור

בגד של עור פטור מציצית^[206].

טלית של בגד וכנפיה של עור, כגון שנחתכו כנפיה ותלה בהם עור, או טלית של עור וכנפיה של בגד, רב אמר, וכן אמרו משמו של רבי זירא, שהולכים אחר עיקר הבגד, ולא אחר הכנפות, ורב אחאי אמר שהולכים אחר הכנף^[207]. הלכה שהולכים אחר עיקר הבגד^[208].

גודל הטלית החייבת

שיעור גודל הטלית להתחייב בציצית הוא שהקטן מתכסה בה ראשו ורובו – באורך וברוחב^[209] - והגדול יוצא בה דרך עראי, אבל טלית קטנה יותר, שאין הקטן מתכסה בה ראשו ורובו, אף על פי שהגדול יוצא בה עראי, פטורה^[210]. וטלית שהקטן מתכסה בה ראשו ורובו, אבל אין הגדול לובשו עראי ויוצא בו לשוק, יש ראשונים ואחרונים שכתבו שחייבת^[211], ויש שכתבו שפטורה^[212]. ובאיזה קטן אמרו, כתבו ראשונים שהוא קטן המתהלך לבדו בשוק ואין צריך אחר לשמרו ולילך עמו^[213], שזהו גודל הקטן שבגד שהוא מתכסה בו ראשו ורובו, הגדול יוצא בו דרך עראי^[214], ויש ראשונים שכתבו שמדובר בקטן בן תשע שנים^[215], ויש שכתבו כבן שש או שבע^[216].

שיעור ציצית באמות, יש אחרונים שכתבו שהוא ג רבעי אמה באורך וחצי אמה ברוחב, ויש שכתבו שאנשי מעשה נוהגים לדקדק שיהיה אמה מלפניו ואמה מלאחריו, ונקב בית הצואר אינו עולה למנין, וכתבו שעל כל פנים לא יפחות מג רבעי אמה באורך לכל צד^[217].

כלי קופסא

על המחלוקת בכלי קופסא, שאין לובשים אותם, אם הם חייבים בציצית, עי' לעיל^[218].

בגד של מת

בגד העשוי לתכריכים* , אף לסוברים שכלי קופסא חייבים, בציצית^[219], הוא פטור מציצית, לפי שנאמר: אשר תכסה בה^[220], ואלו אינם עומדים להתכסות בהם^[221].

על הסוברים שנותנים ציצית בבגד של מת משום לועג-לרש* ע"ע לועג לרש; על מנהגים שונים בנתינת והסרת ציצית מבגדי המת ע"ע לועג לרש וע' מת וע' תכריכים.

בגד המיוחד ללילה

על בגד המיוחד ללילה, שיש ראשונים שסוברים שמחלוקת תנאים היא אם הוא חייב בציצית, עי' לעיל^[222].

כסות סומא

כסות סומא*, אף על פי שאינה בכלל הכתוב בציצית: וראיתם אותו וגו'^[223], היא חייבת בציצית^[224], שנאמר: אשר תכסה בה^[225], לרבות כסות סומא^[226], ולסוברים שכסות לילה חייבת בציצית^[227], למדים כסות סומא בכל שכן, מה כסות לילה, שאינה בראיה אצל אחרים, חייבת בציצית, כל שכן כסות סומא שישנה בראיה אצל אחרים^[228], ובספרי אמרו שלמדים מהריבוי: והיה לכם לציצִת^[229], מכל מקום^[230].

ויש גאונים וראשונים שכתבו שלסוברים שכסות לילה חייבת בציצית, למדים מהכתוב: וראיתם אותו^[231], שכסות סומא פטורה מציצית^[232], וכן יש שפסקו להלכה^[233].

טלית שאולה

טלית שאולה, כל שלשים יום פטורה מן הציצית^[234], שנאמר: כסותך^[235], אבל מכאן ואילך היא חייבת^[236], וכתבו ראשונים שהחיוב אינו אלא מדרבנן, לפי שהיא נראית כשלו^[237].

שאלה עם ציציותיה, יש ראשונים שסוברים שמברך עליה מיד^[238], ויש חולקים וסוברים שאינו מברך עליה עד אחר שלושים יום^[239].

שותפים

אף על פי שנאמר בציצית: כסותך^[240], בלשון יחיד, אף כסות השותפים חייבת בציצית, שנאמר: על כנפי בגדיהם לדורותם^[241].

בגד שאינו ראוי ללבישה כשאינו כפול

טלית ארוכה מאד, פי שנים מן הראוי, ואין ראוי ללבשה אלא אם כן כופלים אותה, יש ראשונים שכתבו שנחלקו תנאים אם היא חייבת בציצית כשהיא כפולה: תנא קמא סובר שהיא חייבת בציצית, ורבי שמעון סובר שמאחר ואינה ראויה ללבישה כפי שהיא, היא פטורה מציצית^[242]. תפרה לאחר שכפלה חייבת בציצית לדברי הכל, לפי שהיא ראויה ללבישה^[243].

בגד שחלקו סתום

בגד שסתום מלמעלה כחלוק, ומלמטה יש לו ארבע כנפות, כתבו ראשונים שדינו תלוי במחלוקת האמוראים אם הולכים אחר עיקר הבגד או אחר הכנפות^[244], שלסוברים שהולכים אחר עיקר הבגד הוא פטור, ולסוברים שהולכים אחר הכנפות הוא חייב^[245], ומאחר ולהלכה הולכים אחר עיקר הבגד, הוא פטור^[246]. היה הבגד פתוח רובו, לדברי הכל הוא חייב בציצית^[247].

ויש ראשונים שכתבו שהחלוק חייב בציצית אפיל כשאין רובו פתוח^[248].

כסות ראש

כסות ראש פטורה מציצית, שכן דרשו בספרי: כסותך אשר תכסה בה^[249], פרט למעפורת של ראש^[250]. ויש ראשונים שנראה מדבריהם שכשיש בה שיעור היא חייבת בציצית^[251].

שאינו בדרך לבישה

בגדים שמונחים על האדם שלא בדרך לבישה, יש ראשונים ואחרונים שכתבו שאינם חייבים בציצית, שנאמר: אשר תכסה בה^[252], משמע דוקא דרך מלבוש^[253], וזהו שאמרו בספרי שכרים וכסתות אינם חייבים בציצית, שנאמר: אשר תכסה בה^[254]. ויש חולקים וסוברים שאפילו שלא כדרך לבישה חייבים בציצית, ולדעתם אפילו בגד שמציעים אותו תחת האדם חייב בציצית^[255].

שאין עיקרו ללבישה

בגד שאין עיקרו ללבישה, כגון שמביאים אותו לצרור בו מעות ולהביא פירות ולקנח הזיעה וכדומה, כתבו אחרונים שאף על פי שנהנים בו בחמה מפני החמה ובגשמים מפני הגשמים, מאחר ואין עיקר הבאתו לכך, אינו חשוב, ואינו בכלל: כסותך אשר תכסה בה^[256], ולפיכך הוא פטור מציצית^[257].

בגד שלובשים אותו מפני הכבוד, ולא להגן מפני החום והקור, אף על פי שלפעמים נהנים בו, מאחר ולא עשה מתחלה ליהנות בו, יש אחרונים שמצדדים לומר שהוא פטור מציצית לפי שאינו נקרא כסות^[258]. ויש חולקים וסוברים שאף בגד שנעשה לכבוד ולא להגן, חייב בציצית^[259].

שמגיע עד הארץ

על בגד שמגיע עד הארץ, שאם יתנו בו ציציות הן יפסקו בכל עת בדריסת הרגלים, והיה צריך לתקנן, שיש אחרונים שצדדו לומר שהוא פטור מציצית משום שאין זה דרכי-נועם*^[260], ע"ע דרכי נועם.

הכנפות

מנין הכנפות

חיוב ציצית נאמר בתורה בטלית בעלת ארבע כנפות, שנאמר: על ארבע כנפות כסותך^[261].

טלית בת שלש כנפות פטורה מציצית, אבל בת חמש כנפות - או יותר^[262] - חייבת בציצית^[263], שנאמר: על ארבע כנפות כסותך^[264], ודרשו: ארבע ולא שלש, אתה אומר ארבע ולא שלש, או אינו אלא ארבע ולא חמש, כשהוא אומר: אשר תכסה בה^[265], הרי בעלת חמש אמור – שחייבת - ומה אני מקיים על ארבע, ארבע ולא שלש, ומה ראית לרבות בעלת חמש ולהוציא בעלת שלש, מרבה אני בעלת חמש, שיש בכלל חמש ארבע, ומוציא אני בעלת שלש, שאין בכלל שלש ארבע^[266]. ויש תנאים שחולקים וסוברים שאף טלית בעלת חמש כנפות או יותר פטורה מציצית, שנאמר: על ארבע כנפות כסותך^[267], ארבע ולא חמש^[268]. להלכה פסקו הרבה ראשונים ואחרונים שבעלת חמש או יותר חייבת^[269]. ויש שפסקו שפטורה^[270].

חתך קרן אחת מארבע כנפות הטלית באלכסון אינו נפטר מן הציצית, שהרי עשאה בעלת חמש קרנות, שהיא חייבת^[271], לסוברים כן^[272].

כמה ציציות נותנים בטלית בעלת חמש קרנות, נחלקו תנאים: לסוברים שכל ציצית היא מצוה נפרדת^[273], נותנים בה חמש ציציות, אחת בכל אחת מן הקרנות, ולסוברים שארבעת הציציות הן מצוה אחת^[274], אין נותנים בה אלא ארבע ציציות^[275], בארבעת הכנפות המרוחקות ביותר^[276], וכן הלכה^[277].

מקום הציציות בטלית מקופלת

טלית כפולה, כגון שהיתה ארוכה כשתים וכפלה, נחלקו תנאים ואמוראים היכן מניחים את ציציותיה: תנא קמא אמר שהיא חייבת בציצית^[278], כלומר שמניחים שני ציציות בראשי הקפל, שהן באמצע הטלית^[279], וכן סבר רבא בר רב נחמן^[280]. ורבי שמעון פוטר^[281], כלומר סובר שאין מניחים את הציציות בראשי הכפל, לפי שאם תיפשט הטלית, ימצאו הציציות באמצעיתה^[282], אלא נותנים אותן בקרנות שבקצות הטלית^[283], וכן סבר רבה בר עולא^[284]. להלכה יש ראשונים ואחרונים שכתבו שאין נותנים ציציות בראשי הכפל^[285]. ויש שכתבו שנותנים ציצית בראשי הכפל^[286].

כפלה ותפרה, אפילו בתפירה שאינה גמורה – כגון שחיברה ביתדות, ויש מפרשים שחברה בתפירות רחבות^[287], ויש מפרשים שלא תפרה אלא מצד אחד^[288] - חייבת לדברי הכל בציצית במקום הכפל^[289], לפי ששוב לא תחזור ותיפשט^[290]. ויש ראשונים שכתבו בדעת רב דימי מנהרדעא שהתפירה אינה מועילה, אלא רואים את הטלית כאילו היא פתוחה, לפי שאם היה רוצה שתישאר כך, ודאי היה חותך אותה, ולא כופלה, ומשלא חתך ודאי סופו להתירה, לפיכך אין מניחים ציציות בראשי הכפל אלא בקצות הבגד^[291].

ביטול קרנות על ידי קיפול

טלית שקיפלו וקשרו את קרנותיה, ודומה כאילו קיצעון, ואין לה כנפות, כתבו ראשונים שאמר רב משרשיא שלא עשה כלום לפטרה מציצית, לפי שסופה לחזור לתחילתה^[292]. ולדעתם אמר רב דימי מנהרדעא שאפילו אם תפר את הכפלים שלא ישובו הכנפות ויתגלו, לא עשה כלום להפקיעה מן הציצית, שכל שלא פסק אותם ודאי הוא רוצה אותם, ועדיין הם מן הטלית^[293]. וכן כתבו ראשונים ואחרונים להלכה^[294].

מרחק הציצית מקצה הכנף

כמה ניתן להרחיק את הציצית משפת הכנף, אמר רב הונא שצריך לעשותה בתוך ארבע אצבעות מן הקצה, ורב יהודה אמר בתוך שלש אצבעות מן הקצה, וכן פסק רב פפא להלכה^[295], וכן אמרו במסכת ציצית^[296], וכן פסקו ראשונים ואחרונים להלכה^[297]. והמדידה היא ביושר, ולא באלכסון^[298]. והאצבעות הן גודלים^[299].

כמה ניתן לקרב את הציצית לשפת הכנף, נחלקו תנאים ואמוראים: תנא קמא סובר אפילו הטיל על הקרן, כלומר על שפת חודה של קרן, או על הגדיל, כלומר על החוט העבה והחזק שנותנים בבגד תחלה כדי שלא יהיה נח להקרע, כשרה^[300]. רבי אליעזר בן יעקב פוסל בשתיהן^[301], שלדעתו אין להצמיד את הציצית לשפת הבגד^[302], וכן אמר רב גידל בשם רב, שהציצית, צריך שתהא נוטפת על הקרן^[303], כלומר שיגביהנה למעלה מן השפה, כדי שתהא תולה ומכה על הקרן^[304], שנאמר: על כנפי בגדיהם^[305]. ומהו השיעור שצריך להרחיק מן הקצה, אמר ר' יעקב בשם רבי יוחנן שירחיק מלא קשר גודל^[306], כלומר שיגביהנה מן השפה כשיעור הציפורן של האגודל עם הבשר עד פרק ראשון^[307], וכן כתבו ראשונים ואחרונים להלכה שצריך להרחיק לא פחות מקשר גודל^[308].

ציצית שנתנוה במרחק מלא קשר גודל, ולאחר מכן נסתרה הטלית והתמעט המרחק מכדי שיעור קשר גודל, כגון שנתרחב הנקב וירד הגדיל למטה, או שנסתר הבגד מלמטה ונתמעט משפתו, אמר רבינא שהציצית כשרה, שלא אמרו שצריך שיהיה כמלא קשר גודל אלא בשעת עשיה^[309], וכן הלכה^[310].

השיעור של קשר גודל, יש ראשונים שכתבו שלא נאמר אלא באורך הבגד, אבל ברוחבו אין שיעור, וניתן להצמיד את הציצית לשפת הבגד, ובלבד שלא יתנה על החוטים שעושים בשפת הבגד^[311]. ויש חולקים וסוברים שדין הרוחב כדין האורך^[312].

צורת התליה על הקרן

הציצית, יש ראשונים שכתבו שצריך לתלותה באורך הטלית, ולא ברוחבה, לפי שצריך שתהא נוטפת על הכנף, כלומר תלויה על הקרן, ולא תלויה כלפי הקרקע, ואם יהיו הציציות תלוים לרוחבה, יהיו תלוים כלפי הקרקע^[313], שהרי רוחב הטלית הוא לקומת האדם^[314]. ויש חולקים וסוברים שאין צריך להקפיד על זה, אלא רק שלא תהיה הציצית תלויה באלכסון בקרן זוית^[315].

יש ראשונים שכתבו שאין לעשות חור אחד ליד השפה ולתלות בו את הציצית סביב הקרן, לפי שאז הציצית נראית בשוה בשני צידי הבגד, והרי זה כאילו כל ציצית היא שתי ציציות, ויש שמונה ציציות, ולדעתם זהו שדרשו בספרי: על ארבע כנפות כסותך^[316], ולא על שמונה^[317], אלא צריך לעשות שני נקבים סמוך לשפה, ובהם לתלות את הציצית^[318]. ויש חולקים וסוברים שאין לחוש לזה, שיש בזה משום נראה כיוהרא, והמחמיר אינו אלא מן המתמיהים^[319].

טלאי על הקרן

יש ראשונים שכתבו שאין לעשות טלאי על הקרן, שנאמר: על כנפי בגדיהם^[320], וזה אינו על, אלא על על^[321]. ויש מתירים^[322].

העברת כנף מבגד לבגד

כנף בגד שיש בה ציצית, אפילו היא בגודל אמה על אמה, לא יעבירנה ויתלנה בטלית אחרת^[323]. בטעם הדבר יש ראשונים שכתבו שנאמר על כנפי בגדיהם^[324], וכנף זה לא היה מבגד זה בשעת עשיה^[325], ויש שכתבו משום תעשה-ולא-מן-העשוי*, שהרי זה דומה לציצית שנעשתה מאליה^[326].

כנפות עגולות

בגד שכנפותיו אינן עגולות פטור מציצית^[327], שכן דרשו בספרי: כסותך^[328], פרט לטגא ולתובלא ולתיבלטירים לתקרקים לבורסים לבורדסים לפי שאינם מרובעים^[329].

בגד שכל כנפותיו מלפנים

בגד שכל כנפותיו מלפנים, ואי אפשר לתת שתי ציציות מלפניו ושתים מלאחריו, יש אחרונים שמצדדים לומר שהוא פטור מציצית^[330].

החוטים

טויה ושזירה

הציצית, אמרו בספרי שאינה מצמר כמות שהוא, אלא מחוטים טוויים ושזורים, שכן דרשו: ועשו להם ציצית^[331], שומע אני יעשה צמר כמות שהוא, תלמוד לומר: ונתנו על ציצית הכנף פתיל תכלת^[332], טווי ושזור, אין לי אלא תכלת טווי ושזור, לבן מנין, הרי אתה דן, הואיל ואמרה תורה תן תכלת ותן לבן, מה תכלת טווי ושזור אף לבן טווי ושזור^[333]. וכן בגמרא נראה שצריך שהחוטים יהיו שזורים^[334], וכן להלכה כתבו ראשונים ואחרונים שצריך שהחוטים יהיו שזורים^[335]. ויש שכתבו להלכה שאין צריך שיהיו שזורים^[336].

על דין ניפוץ וטויה ושזירה לשמה עי' להלן^[337].

מנין החוטים בכל ציצית

הציצית אינה חוט אחד בלבד בכל כנף, אלא כמה חוטים, שכן דרשו בספרי: ועשו להם ציצית^[338], שומע אני יעשה חוט אחד בפני עצמו, תלמוד לומר גדילים^[339]. וכמה חוטים הם בכל כנף, נחלקו תנאים ואמוראים: א) בית שמאי אומרים, וכן אמר רב הונא, וכן אמר רב פפא להלכה, ארבעה^[340], וכן נהגו רב אחא בר יעקב ומר בריה דרבינא^[341]. המקור לשיטה זו הוא מדרשה, שנאמר: גדילים^[342], ודרשו: גדיל, שנים - שאין גדיל פחות משנים^[343] - גדילים, ארבעה^[344]. ב) בית הלל אומרים, וכן אמר רב יהודה, שנותנים שלשה חוטים^[345]. ג) רב ירמיה מדפתי היה מטיל שמונה חוטים^[346].

הלכה שנותנים ארבעה חוטים^[347], בין כשמטילים תכלת, שאז חלק מהחוטים הם תכלת וחלקם לבן^[348], ובין כשמטילים לבן לבד, שאז כל הארבעה לבנים^[349].

על כפילת החוטים עד שייעשו שמונה עי' להלן^[350].

רצה להוסיף על מנין החוטים, יש ראשונים שסוברים שיכול להוסיף כמה חוטים שירצה^[351]. ויש שכתבו שעד שמונה חוטים כפולים, שהם ששה עשר, יכול להוסיף, אבל לא יותר^[352], ובדעתם צדדו אחרונים לומר שזה דוקא כשמטיל תכלת ולבן, שיכול להוסיף ולהטיל ארבעה תכלת וארבעה לבן, במקום שנים תכלת ושנים לבן, אבל כשמטיל לבן בלבד, לא יוסיף על ארבעה חוטים^[353], וכן יש ראשונים שסוברים שלעולם אין להוסיף על ארבעה חוטים^[354], וכן כתבו אחרונים להלכה^[355].

מקור מנין חוטי הציצית, בברייתא אמרו שהוא מדרשת הכתובים^[356], ובגמרא אמרו שציצית עיקרה מדברי תורה ופירושה מדברי סופרים^[357], ופרשו ראשונים שחכמים הם שדרשו מן הכתובים את מנין החוטים^[358]. ויש ראשונים שכתבו שמנין החוטים אינו אלא מדרבנן, ומן התורה אין מנין לחוטי הציצית^[359].

הכפלת החוטים

כופלים את חוטי הציצית^[360], ונמצא שלסוברים שמכניסים ארבעה חוטים^[361], אחר הכפילה הם נעשים שמונה, ומהם עושים את הגדיל^[362], ולסוברים שמכניסים שמונה חוטים^[363], אחר הכפילה הם נעשים ששה עשר, ומהם עושים את הגדיל^[364]. ואימתי כופלים את החוטים, רב אחא בר יעקב היה כופל אותם קודם הכנסתם לבגד, והיה מכניס את הכפל בנקב הטלית, ועונב את החוטים, כלומר שהיה מכניס את שמונת ראשי החוטים בתוך הכפל, ועל ידי כן היו החוטים מחוברים לטלית בעניבה^[365]. ואמוראים אחרים לא היו עונבים את החוטים, אלא כופלים אותם אחר הכנסתם לבגד^[366], וכן הלכה^[367].

מין החוטים

חוטי צמר ופשתן פוטרים בין בגד שהוא ממינם ובין בגד שאינו ממינם^[368]. אבל חוטים משאר מינים אינם פוטרים אלא בגד ממינם, ולא בגד שלא ממינם^[369], שכן דרש רבא, שכתוב: הכנף^[370], מין כנף^[371], כלומר שהציצית תהא ממין הבגד, כגון כשהבגד של משי, אף הציצית תהא משי^[372], ומאידך כתוב: צמר ופשתים וגו' גדילים תעשה וגו'^[373], לרמז שהציצית תהא דוקא מצמר ופשתים^[374], הא כיצד, צמר ופשתים פוטרים בין במינם ובין שלא במינם, ושאר מינים במינם פוטרים, שלא במינם אין פוטרים^[375]. יש מן הראשונים שכתבו שחוטי צמר ופשתן פוטרים בשאר מינים דוקא כשהם יחד, ולא כל אחד לחוד^[376], וכתבו ראשונים שאין נוהגים כן, אלא צמר ופשתן לחוד פוטרים בשאר מינים^[377].

חוטי צמר פוטרים אף בבגד של פשתן, וחוטי פשתן פוטרים אף בבגד של צמר^[378], לסוברים שכלאים הותרו בציצית^[379], ובאופנים שבהם הם הותרו^[380], אבל לסוברים שכלאים לא הותרו בציצית, או באופנים שכלאים לא הותרו, או לסוברים שנאסרו מדברי חכמים^[381], אסור לתת חוטי צמר בבגד פשתן או להפך, משום איסור כלאים^[382].

יש ראשונים שכתבו שנכון שלא לעשות ציצית של פשתן אפילו בבגד של משי^[383], וכן יש אחרונים שכתבו שנוהגים, שלא לתת ציצית של פשתן בשום בגד^[384], וכתבו אחרונים בטעם הדבר, שהם סוברים שבטלית של פשתן אין עושים ציצית כלל, אפילו של פשתן^[385], ואם יטיל טלית של פשתן אפילו בבגד של שאר מינים, יבא להטיל אף בבגד של פשתן^[386].

בגד של שאר מינים, הסתפקו ראשונים אם ניתן להטיל בו מקצת ציציות ממינו ומקצת ציציות מצמר או פשתים^[387].

צבע החוטים

על חוטי התכלת והלבן שנותנים בציצית עי' לעיל.

טלית, אמרו בברייתא שאין פוטר בה אלא מינה^[388], היינו צבעה, כלומר שהחוטים שבציצית שאינם תכלת – הנקראים "חוטי לבן"^[389] - צריך שיהיו בצבע הטלית^[390], שאם הטלית לבנה, עושים אותם לבנים, ואם היא אדומה או בצבע אחר, עושים אף את החוטים באותו צבע^[391], בטעם הדבר כתבו ראשונים שנאמר: הכנף^[392], ודרשו: מין כנף^[393], לענין שתהיה הציצית בצבע הכנף^[394], ויש ראשונים שצדדו לומר שדין זה אינו מדאורייתא אלא מדרבנן, משום "זה אלי ואנוהו"^[395]. ויש ראשונים שחולקים בדעת רבא וסוברים שאין צריך לעשות את החוטים בצבע הבגד^[396]. להלכה יש ראשונים ואחרונים שפסקו שצריך לעשות את הציצית בצבע הבגד^[397], ויש שפסקו שאין צריך^[398].

לסוברים שצריך לעשות את חוטי הלבן בצבע הבגד, טלית שכולה תכלת, שחוטי התכלת שבה הם בצבע הבגד, אין עושים אף את "חוטי הלבן" שלה בצבע הטלית, לפי שצריך שהחוטים יהיו משני צבעים^[399], ומכל מקום מאחר והטלית אינה לבנה, אין צריך לחזר אחר לבן דוקא^[400], אלא כל מיני צבעונים פוטרים בה^[401], לשם לבן^[402], חוץ מקלא אילן^[403], כלומר שאין נותנים לשם לבן חוטי קלא אילן, לפי שצריך שיהיו בציצית שני מראות, וקלא אילן אינו מראה אחר, שהרי הוא דומה לתכלת^[404]. נתן בה חוטי קלא אילן לשם "חוטי לבן", אם אין בה אלא ארבע חוטים, פסול, לפי שכולם באותו צבע, ואין כאן שני מינים^[405]. ואם יש בה שמונה חוטים, כלומר שכבר היו בה ארבע חוטים כשרים, תכלת וצבע אחר, ומוסיף בה ארבע חוטי קלא אילן, אף על פי שלכתחלה אין לעשות כן, שמא יחשבו שהקלא אילן הוא תכלת ויתירוהו ויתנוהו לשם תכלת בטלית אחרת, בדיעבד כשר, לפי שכבר יש כאן שני מינים^[406].

נפסק חוט

נפסק חוט מעיקרו, היינו בראשו המחובר בטלית, הציצית פסולה^[407].

על שאר דיני חוטי הציצית שנפסקו ע"ע גרדומין.

הפרדתם

חוטי הציצית, כתבו ראשונים ואחרונים שצריך להפרידם זה מזה, עד שיהיו כציצית שער הראש^[408].

הגדיל והענף

גדיל וענף

הציצית, צריך לעשות בה גדיל וענף – גדיל היינו חוטים שזורים יחד^[409], וענף היינו חוטים נפרדים^[410] - הגדיל תלוי על הכנף, והענף יוצא מן הגדיל, שכן דרשו: ועשו להם ציצית^[411], שומע אני יעשה כולה ציצית, תלמוד לומר גדילים^[412], שומע אני יעשה כולה גדילים, תלמוד לומר ציצית, הא כיצד, שתהא גדילה יוצאת מן הכנף, וציצית מן הגדילה^[413].

ובתלמוד נחלקו אמוראים אם צריך לעשות דוקא גדיל וענף או שדי באחד מהם: רב אמר שצריך דוקא גדיל וענף, וכל שאין בה אלא אחד מהם פסולה, ורבה בר בר חנה סבר שדי בגדיל או בענף, וטעם מחלוקתם הוא שנאמר בתורה לשון גדיל, שנאמר: גדילים תעשה לך^[414], וכן נאמר לשון פתיל^[415], היינו חוט, שמשמעו חוטים נפרדים, רבה בר בר חנה סבר או גדיל או פתיל, ורב סבר שדוקא שניהם^[416], ויש ראשונים שמוסיפים בטעמו של רב, שדרש מהכתובים גדיל ופתיל: עשה גדיל ופותלהו מתוכו, שהכוונה לתת פתיל ענף מתחת לגדיל^[417].

ואף בדברי אביי, שאמר שצריך להפריד את הציצית כבלורית של עובדי כוכבים^[418], פרשו ראשונים ואחרונים שצריך לעשות גדיל וענף, וזה כבלורית שלהם, שדבוקה מלמטה ופרודה מלמעלה^[419].

להלכה צריך שיהיה בציצית גדיל וענף^[420].

חוליות

כיצד עושים את הגדיל, אחר שתלו את החוטים על הבגד, לוקחים אחד מן החוטים וכורכים ומקיפים בו את השאר, והכריכות נקראות חוליה^[421]. לצורך הכריכות נותנים בטלית חוט אחד ארוך יותר משאר החוטים^[422]. וכשיש בטלית חוטי תכלת ולבן עושים חוליות משניהם^[423], ולצורך כך מטילים שני חוטים ארוכים יותר משאר החוטים, אחד תכלת ואחד לבן^[424].

חוט של כרך, שבו עושים את החוליות, עולה מן המנין^[425], של חוטי הציצית^[426].

מנין הכריכות בכל חוליה

מנין הכריכות בכל חוליה, אמר רבי שהוא שלש^[427], וכן יש ראשונים שכתבו להלכה^[428]. ויש ראשונים שכתבו שמה שאמרו שלש כריכות זהו מן התורה, אבל מדרבנן לכתחלה לא יפחות משבע כריכות בכל חוליה, ולא יוסיף על שלש עשרה^[429], שלדעתם זהו ששנינו שהפוחת לא יפחות משבע, כנגד שבעה רקיעים, והמוסיף לא יוסיף על שלש עשרה, כנגד שבעה רקיעים וששה אוירים שביניהם^[430], שמאחר והתכלת דומה לים וים דומה לרקיע^[431], מדמים את סידור התכלת לסדר הרקיעים^[432]. ויש ראשונים שסוברים שמה שאמרו שלש כריכות בחוליה, אין זה אלא בחוט התכלת, אבל צריך להוסיף עליהם בכל חוליה עוד ארבע כריכות מחוט הלבן, ונמצא שאין חוליה פחות משבע כריכות של תכלת ולבן^[433], ולדעתם זהו ששנינו שהפוחת לא יפחות משבע, כנגד שבעה רקיעים, והמוסיף לא יוסיף על שלש עשרה, כנגד שבעה רקיעים וששה אוירים שביניהם^[434].

המנהג למעשה, יש ראשונים שכתבו לעשות שלש כריכות בחוליה^[435], ויש שכתבו שנוהגים לעשות שלש עשרה כריכות בכל חוליה, כנגד שלש עשרה מידות של רחמים^[436]. ואחרונים כתבו שנוהגים – לפי המנהג שעושים בכל גדיל ארבע חוליות^[437] - לעשות באויר ראשון שבע כריכות, ובשני תשע, ובשלישי אחת עשרה, וברביעי שלש עשרה, שעולים כל הכריכות ארבעים כמנין ה' אחד שעולה ל"ט, ועם השם עולה ארבעים^[438].

על סדר עשיית הכריכות, כשחלקן מחוט תכלת וחלקן מחוט לבן, עי' להלן^[439].

מנין החוליות

לכתחלה אין די בחוליה אחת בגדיל, אלא עושים כמה חוליות^[440], וכתבו ראשונים שלכתחלה מנין החוליות הוא משבע ועד שלש עשרה^[441], שלדעתם זהו ששנינו שהפוחת לא יפחות משבע חוליות, כנגד שבעה רקיעים, והמוסיף לא יוסיף על שלש עשרה, כנגד שבעה רקיעים וששה אוירים שביניהם^[442], שמאחר והתכלת דומה לים וים דומה לרקיע^[443], מדמים את סידור התכלת לסדר הרקיעים^[444]. ומנין זה אינו אלא למצוה מן המובחר, ואינו מעכב^[445], ובדיעבד אפילו אם כרך רובה כשרה, ואפילו לא כרך בה אלא חוליה אחת כשרה^[446].

על סדר עשיית החוליות כשחלקן מחוט תכלת וחלקן מחוט לבן עי' להלן^[447].

טלית שאין בה תכלת, כתבו ראשונים שמאחר ואין בה דמיון בין הציצית לרקיע, אין מקפידים על מנין החוליות, שיהא כמנין הרקיעים^[448], וכתבו ראשונים ואחרונים שהמנהג היום בטלית שאין בה תכלת לעשות ארבע חוליות^[449]. ויש ראשונים שנהגו אף בטלית שאין בה תכלת להקפיד על מנין החוליות שיהיה כמנין הרקיעים^[450].

קשרים

על כל חוליה וחוליה צריך לקשור^[451], מדרבנן^[452], כדי שיכולו להכיר את מנין החוליות^[453], לפיכך בטלית שיש בה תכלת, שמנין החוליות בה הוא לפחות שבע^[454], צריך לעשות בגדיל לפחות שבעה קשרים^[455]. ויש מן הראשונים שכתבו שבטלית שיש בה תכלת אין קושרים אחר כל חוליה, אלא אחר כל שתי חוליות, אחת של תכלת ואחת של לבן^[456], ולדעתם כשעושים שבע חוליות עושים חמשה קשרים, אחד סמוך לכנף, ואחר כך חוליה לבן וחוליה תכלת, וקשר, ושוב חוליה לבן וחוליה תכלת וקשר, ושוב חוליה לבן וחוליה תכלת וקשר, ובסוף חוליה לבן – שצריך לסיים בלבן^[457] - וקשר^[458].

הקשר העליון שבגדיל, אמר רבה שהוא מן התורה^[459], כלומר הלכה למשה מסיני^[460], וכן הלכה^[461]. ויש אמוראים שחולקים וסוברים שאף הקשר העליון אינו מן התורה^[462]. ומהו הקשר העליון, יש מפרשים שהוא הקשר הסמוך לכנף^[463], ויש שכתבו שלאו דוקא הקשר הזה, אלא שמן התורה צריך לעשות על כל פנים קשר אחד בגדיל^[464].

טלית שאין בה תכלת, שאין מדקדקים בה במנין החוליות^[465], יש ראשונים שכתבו שאין צריך לקשור על כל חוליה וחוליה, לפי שטעם הקשירה על כל חוליה אינו אלא כדי להכיר מנין החוליות^[466], ומכל מקום כתבו ראשונים ואחרונים שהמנהג אף בטלית שאין בה תכלת לעשות חמשה קשרים וביניהם ארבע חוליות^[467].

כל קשר, כתבו ראשונים שיש לעשותו כפול, של שני קשרים, כדי שיהא קשר של קיימא^[468].

כיצד עושים את הקשר, יש ראשונים שנהגו לחלוק את שמונת החוטים, ארבע לכאן וארבע לכאן, וקושרים אלו באלו^[469], וכן כתבו ראשונים ואחרונים להלכה^[470]. ויש שכתבו שעושים את הקשרים בחוט של הכרך^[471], שתוחבים ראש החוט באמצע שבעת החוטים ומהדקים אותם יחד בקשר אחד^[472].

המרחק בין הקשרים

האוירים שבין הקשרים, שבהם עושים את החוליות, יש ראשונים ואחרונים שכתבו שנהגו לעשותם שוים, כל אחד ברוחב אצבע גודל עם הקשר, שכך הוא נוי הציצית^[473]. ויש שכתבו שהמרחקים אינם שוים, אלא עושים שני קשרים מלמעלה ושלשה מלמטה, כלומר שעושים בתחלה קרוב לכנף שני קשרים קרובים זה לזה, שביניהם כריכות מעטות בלבד, ואחריהם רווח גדול עם כריכות רבות יותר, ובסוף הגדיל שלשה קשרים קרובים זה לזה, שביניהם כריכות מעטות יותר, ונמצאו שני קשרים למעלה ושלש למטה, והטעם שעושים כן הוא משום שמעלים-בקדש-ולא-מורידים*^[474].

אורך הענף והגדיל

אורך חוטי הציצית אין לו שיעור למעלה^[475], ואפשר לעשותם ארוכים כמה שרוצים^[476].

ולכתחלה מה שיעור אורך הציצית - היינו אורך הגדיל^[477], ויש מפרשים אורך הענף^[478], ויש מפרשים אורך הענף והגדיל יחד^[479] - נחלקו תנאים ואמוראים, בית שמאי אומרים, וכן אמר רב הונא ארבע אצבעות, ובית הלל אומרים, וכן אמר רב יהודה, שלש אצבעות^[480], ומדובר באצבעות שכל אחת מהן היא אחת מארבע בטפח* של כל אדם^[481], והיא מדת אגודל*^[482]. הלכה שצריך ארבע אצבעות^[483], וכתבו ראשונים ואחרונים שנוהגים לעשות את הגדיל באורך ארבע אצבעות^[484].

על שיטה אחרת באורך הציצית ע"ע זרת^[485].

היחס בין הענף והגדיל

נוי הציצית הוא שיהיה בה שליש גדיל ושני שלישי ענף^[486], וזהו עיקר מצותה^[487], ולפיכך לסוברים שהגדיל צריך שיהיה באורך ארבע אצבעות^[488], צריך שיהיה הענף באורך שמונה אצבעות, וביחד יהיו הגדיל והענף שנים עשר אצבעות, שהם שלשה טפחים^[489], וכתבו אחרונים שזה מלבד החלק שמונח על הכנף למעלה מן הגדיל, שאינו עולה מן המנין^[490]. בדיעבד אף כשכרך רובה ועשאה גדיל, כשרה^[491].

ציצית של לבן בלבד, בלא תכלת, יש ראשונים שכתבו שאין צריך להקפיד שיהיה בה שליש גדיל ושני שלישי ענף^[492]. וראשונים ואחרונים כתבו שאף בציצית של לבן לבד עושים שליש גדיל ושני שליש ענף^[493].

חוליות תכלת ולבן

טלית שיש בה חוטי תכלת וחוטי לבן, עושים בה חוליות מחוט תכלת וחוליות מחוט לבן, וכשהוא מתחיל מתחיל בלבן^[494], שנאמר תחילה: הכנף^[495], ודרשו: מין כנף^[496], היינו חוטי הלבן^[497], ורק אחר כך נאמר: פתיל תכלת^[498], וכשהוא מסיים מסיים בלבן, שמעלים-בקדש-ולא-מורידים^[499], והלבן חשוב יותר, שהרי הקדימוהו בתחילה^[500].

וכיצד הוא סדר הכריכה בלבן ותכלת נחלקו ראשונים: א) יש סוברים – לשיטתם שבכל חוליה עושים שלש כריכות בלבד^[501] - שבחוליה הראשונה עושים כריכה אחת מחוט לבן, כדי להתחיל בלבן, ואחריה שתי כריכות בחוט תכלת, ובחוליות שעושים אחר כך עושים כריכות מחוט תכלת בלבד, ובחוליה האחרונה עושים שתי כריכות ראשונות בחוט תכלת וכריכה אחרונה בלבן, כדי לסיים בלבן^[502]. ב) ויש סוברים – לשיטתם שבכל חוליה יש שבע כריכות, שלש מתכלת וארבע מלבן^[503] - שבכל חוליה כורכים בתחלה שלש כריכות בחוט לבן, כדי להתחיל בלבן, ואחר כך שלש כריכות בחוט תכלת, ואחר כך כריכה אחת בחוט לבן כדי לסיים בלבן, ובענין זה עושים ארבעה חוליות^[504].

גרדומין

על גרדומי ציצית, והדין כשנחתך מן הענף וכשנחתך מן הגדיל, וכשנחתך מן התכלת וכשנחתך מן הלבן, ע"ע גרדומין.

כלאים בציצית

כלאים בציצית

ציצית, יש תנאים ואמוראים שסוברים שהותרו בה כלאים, ולפיכך בגד של פשתן חייב בתכלת של צמר, אף על פי שהם כלאים^[505], וכן דרשו מסמיכות הכתובים: לא תלבש שעטנז צמר ופשתים יחדו גדילים תעשה לך וגו'^[506], שמותר לעשות כלאים בציצית^[507]. ובדעת בית שמאי, שפטרו סדין מציצית^[508], יש ראשונים שסוברים שכלאים לא הותרו בציצית^[509]. להלכה כלאים הותרו בציצית מן התורה^[510].

אף לסוברים שכלאים הותרו בציצית, יש תנאים ואמוראים שסוברים שחכמים גזרו שלא לעשות כלאים בציצית^[511], וכן הלכה^[512]. על טעם הגזירה עי' לעיל^[513].

כשאפשר לקיים שניהם

לסוברים שכלאים הותרו בציצית, הותרו אף חוטי לבן של צמר בבגד פשתן, וכן חוטי לבן של פשתן בבגד צמר, אף על פי שאפשר לקיים את המצוה במינו בלא כלאים^[514].

יש מן הראשונים שסוברים שלא הותרו כלאים בציצית כשאפשר במינו בהתר אלא בטלית שיש בה תכלת, שמתוך שמצינו בתכלת, שהותרה בטלית של פשתן לפי שאי אפשר לקיים מצותה בה בלא כלאים, הותרה באותה טלית אף לבן של צמר, ומתוך שלבן של צמר הותר בפשתן, הותר אף לבן של פשתן בצמר, אבל טלית שאין בה תכלת, אין אומרים בה "מתוך", ולפיכך מאחר ואפשר לקיים מצותה בלא כלאים, כלאים אסורות בה בציצית^[515], ולדעתם זהו שאמרו בגמרא שבמקום שאין תכלת לא הותרו כלאים בחוטי לבן של צמר בבגד פשתן, לפי שאפשר במינו^[516].

יש מן הראשונים שסוברים שאף על פי שמן התורה הותרו כלאים בציצית אף כשאפשר במינו בלא כלאים, חכמים אסרו כלאים בציצית בכל מקום שאפשר לקיים שניהם^[517], ולדעתם זהו שאמרו בגמרא שבמקום שאין תכלת לא הותרו כלאים בחוטי לבן של צמר בבגד פשתן, לפי שאפשר במינו, שהכוונה מדרבנן^[518].

כלאים בטלית שאין בה אלא שלש ציציות

לסוברים שכלאים הותרו בציצית^[519], טלית של פשתן שנתנו בה שלש ציציות צמר, נחלקו תנאים אם יש בה משום כלאים: לסוברים שכל ציצית היא מצוה נפרדת^[520], שלדעתם יש מצוה אף בטלית שיש בה פחות מארבע ציציות, אין בה משום כלאים, אבל לסוברים שארבעת הציציות הן מצוה אחת^[521], מאחר ולדעתם בטלית שיש בה שלש ציציות אין מצוה, יש בה משום כלאים^[522], וכן הלכה^[523].

כלאים בטלית שחיובה מדרבנן

טלית שחיובה בציצית אינו אלא מדרבנן, כגון בגד שאינו מצמר ופשתים, לסוברים כן^[524], אסור לתת בה ציצית שיש בה כלאים^[525].

כלאים בציצית בטלית פטורה

טלית שאין הקטן מתכסה בה ראשו ורובו, שהיא פטורה מציצית^[526], לא הותרו בה כלאים^[527].

הטיל ציצית נוספת בטלית שכבר הטילו בה ציצית, באופנים שהציציות הנוספות כשרות ואין בהן משום תעשה ולא מן העשוי^[528], אף על פי שהטלית מותרת בראשונות לבדן ובאחרונות לבדן, כלאים הותרו באלו ובאלו^[529].

העשיה

מצוה וברכה בעשיה

עשיית הציצית, נחלקו אמוראים אם מברכים עליה: לעשות ציצית^[530], ואמרו בגמרא שמחלוקתם תלויה בשאלה אם ציצית היא חובת האדם או חובת הבגד^[531], לפי שכלל הוא שדוקא מצוה שעשייתה היא גמר מצוה, מברכים עליה^[532], לפיכך לסוברים שהציצית היא חובת הבגד, הרי בעשיית הציצית נגמרת המצוה, לפיכך מברכים, ולסוברים שהיא חובת האדם, שלדעתם המצוה אינה נגמרת בעשיה אלא בעטיפה, אין מברכים על העשיה^[533]. הלכה שאין מברכים על העשיה^[534].

תעשה ולא מן העשוי

בעשיית הציצית נאמר: גדילים תעשה לך^[535], ודרשו: תעשה, ולא מן העשוי^[536], לפיכך כל ציצית שלא נעשית מתחילתה לשם ציצית, פסולה^[537], לפיכך אם הוציא נימים מן הטלית ועשה ממנה ציצית, פסולה^[538], וכן אם נקרעה טליתו סמוך לכנף ותפרה ושייר חוטים בתפירה, החוטים פסולים לציצית^[539], וכן אם הטיל ציצית לבעלת שלש קרנות ואחר כך השלימה לארבע, הציציות שהטיל בתחלה פסולות^[540]. וכן יש ראשונים שכתבו שמטעם זה אמרו שהמביא כנף שיש בה ציצית ותופר אותה בטלית אחרת, אפילו יש באותה הכנף אמה על אמה, פסולה^[541], שהרי זה דומה למי שנעשית מאליה, ופסולה משום תעשה ולא מן העשוי^[542].

על דינים נוספים בדין תעשה ולא מן העשוי, על הטלת ציצית לפני גמר אריגת הטלית, ועל המטיל ציצית בטלית שכבר יש בה ציצית ולאחר מכן נוטל את הראשונות, ועל הטלת חוט אחד ארוך וכפילתו כמה פעמים וקציצתו לאחר מכן, קודם הקשירה או לאחר הקשירה, לכמה חוטים, והדין בעשה כן בשתי קרנות יחד, ע"ע תעשה ולא מן העשוי.

עשייתה על ידי גוי

ציצית שעשאה גוי, אמר רב יהודה בשם רב שהיא פסולה, שנאמר: דבר אל בני ישראל וגו' ועשו להם ציצית^[543], בני ישראל יעשו ולא העובדי כוכבים יעשו^[544]. ורב מרדכי אמר שרב יהודה אמר בשם רב שציצית שעשאה עובד כוכבים כשרה, שנאמר: דבר אל בני ישראל וגו' ועשו להם ציצית, יעשו להם אחרים^[545]. הלכה שציצית שעשאה גוי פסולה^[546].

על ידי אשה

אשה, לסוברים שהיא פטורה מציצית^[547], יש ראשונים שכתבו שהיא כשרה לעשות ציצית^[548]. ויש שכתבו שהיא פסולה^[549], כדרך שהיא פסולה לכתוב ספר-תורה* תפילין* ומזוזות^[550]. להלכה כתבו ראשונים ואחרונים שהיא כשרה^[551], ויש שהחמירו לכתחלה שלא תעשה^[552].

עשיה לשמה

תליית חוטי הציצית בבגד, יש ראשונים שסוברים שצריך שתהיה לשם ציצית, ולדעתם זהו שאמרו בגמרא שאם עשאה מן הקוצים ומן הנימים ומן הגרדים – חוטים היוצאים מן הבגד, שלא ניתנו שם לשם ציצית - פסולה^[553]. ויש ראשונים שסוברים שאין צריך לתלותם לשם ציצית^[554], להלכה כתבו אחרונים שכשאין בגד אחר אפשר לסמוך על המקילים וללבוש בגד שציציותיו נתלו שלא לשמן, אלא שאין לברך עליו^[555].

טוית החוטים לציצית, רב יהודה בשם רב סבר שאין צריך לעשותה לשמה, לפיכך אם עשה ציצית מן הסיסין – פקעיות של חוט - שלא נעשו לשם ציצית, כשרה, ושמואל סבר שצריך אף טויה לשמה, לפיכך אף העשויה מן הסיסים פסולה^[556]. הלכה שצריך שיהיו טווים לשמה^[557].

שזירת החוטים לציצית, כתבו ראשונים שאף היא צריכה להיעשות לשמה^[558].

נפוץ הצמר, יש ראשונים שכתבו שאף הוא צריך להיעשות לשמה^[559]. ויש חולקים^[560].

על צביעת הגד בתכלת, אם צריך לעשותה לשמה, ע"ע תכלת.

על פרטי דיני עשיה לשמה, ודין העושה לשמה, ודין גוי או קטן העושה וישראל גדול עומד על גביו, ע"ע לשמה.

דחיית שבת בעשייתה

על עשיית ציצית, אם היא דוחה שבת לסוברים שמכשירי מצוה דוחים שבת, ע"ע מכשירי מצוה.

דיניה

תפירת טלית שנקרעה

טלית שנקרעה, יש ראשונים שכתבו שאם הקרע הוא חוץ לשלש אצבעות משפת הכנף, יתפור^[561], ואין חוששים שמא יישאר מחוט התפירה, ויניחהו, ויוסיף עליו עוד חוטים לשם ציצית, ותהא פסולה משום תעשה-ולא-מן-העשוי^[562], לפי שחוץ לשלש אצבעות משפת הכנף אין ראוי לתלות ציצית, לסוברים כן^[563]. ולדעת ראשונים אלו אם נקרעה תוך שלש, שהוא מקום הראוי להטיל שם ציצית, נחלקו תנאים ואמוראים: רבי מאיר אומר, וכן אמר רחבה בשם ר' יהודה, שלא יתפור^[564], אפילו הקרע אינו אלא כל שהוא^[565], שמא ישייר מחוט התפירה חוט הפסול לציצית, וישתמש בו לציצית^[566], וחכמים אומרים יתפור^[567], והלכה שלא יתפור^[568]. לשיטה זו כתבו ראשונים שבזמנם, טלית של צמר שנקרעה, אפלו בתוך שלש מותר לתפור, לפי שבזמנם אין דרך לתפור בחוטי צמר אלא בחוטי קנבוס, שאינם ראוים לציצית^[569].

ויש ראשונים שסוברים שאין חילוק בין אם הקרע הוא סמוך לשפת הבגד או רחוק ממנו, אלא יש חילוק בגודל החלק הנקרע, שאם יש בו שלש על שלש, מאחר ויש לו תורת בגד, ניתן לתפרו ולחזור ולחברו לטלית ולהטיל בו ציצית, וכשאין בו שלש על שלש, שאין לו תורת בגד, נחלקו תנאים: רבי מאיר סבר, וכן סבר רחבה בשם ר' יהודה, שהוא כמי שאינו, ואף אחר שנתפר הוא חשוב כמנותק, לפיכך ציצית שמטילים בו אינה פוטרת את הטלית, וחכמים חולקים וסוברים שניתן לתפרו ולהטיל בו ציצית^[570], והלכה כרבי מאיר^[571].

התרת ציצית מבגד לבגד

ציצית, שמואל אמר שמתירים אותה ומעבירים אותה מבגד לבגד, ורב אמר שאין מתירים^[572], לפי שהוא בזיון לטלית, שמסירים ממנה את הציצית^[573]. הלכה שמתירים מבגד לבגד^[574].

בגד שבלה, לדברי הכל מתירים ממנו את הציצית ומעבירים אותה לטלית אחרת^[575] - ובלבד שיהיו כל חוטיה שלמים^[576] - לפי שבגד בלוי, שאינו ראוי לציצית, אין בזיון בנטילת הציצית ממנו^[577].

קניית טלית מצויצת

הלוקח טלית מצויצת מן השוק מישראל הרי היא בחזקתה, שהיא כשרה^[578]. מן העובד כוכבים, אם תגר הוא כשרה^[579], שלא ירע את עצמו, אלא ודאי לקחה מישראל, והיא כשרה^[580], ואם הוא הדיוט, פסולה^[581], שמא הוא עשאה, וציצית שעשאה גוי פסולה^[582], לסוברים כן^[583].

מכירתה לגוי

אין אדם רשאי למכור טלית מצויצת לעובד כוכבים עד שיתיר ציציותיה^[584], וטעם הדבר, יש אמוראים שסוברים שהוא משום זונה^[585], היינו זונה ישראלית, שכשתהיה לגוי ציצית תחשוב שהוא ישראל, ותיבעל לו, ותעבור על איסור^[586], ויש מפרשים משום זונה עובדת כוכבים, שמא יתן לה הגוי את הטלית באתננה, ותאמר שישראל נתן לה, ויבואו לחשדו^[587]. ורב יהודה אמר בטעם שאין מוכרים טלית לעובד כוכבים, שמא יתלוה עם ישראל בדרך, שעל ידי הטלית יטעהו שהוא ישראל, ויהרגנו^[588].

פרשתה בקריאת שמע

על קריאת פרשת ציצית בקריאת-שמע* ע"ע קריאת שמע וע' זכירת יציאת מצרים.

גדר תשמישי מצוה

ציצית נחשבת תשמישי-מצוה*^[589]. על גדרם ודינם של תשמישי מצוה ע"ע.

פטור ממנה במקום כבוד הבריות

על פטור מציצית במקום כבוד-הבריות* ע"ע כבוד הבריות.

צמר או פשתן של עבודה זרה

על צמר או פשתן של עבודה זרה, אם הם נפסלים למצות ציצית משום נעבד* ע"ע נעבד וע' עבודה זרה.

מגזל

הציצית, אין עושים אותה מצמר גזול^[590], שנאמר: ועשו להם^[591], משלהם^[592]. ויש ראשונים שכתבו שאינה פסולה אלא כשעשאה מחוטים גזולים, אבל גזל צמר ועשה ממנו חוטים, הציצית כשרה בדיעבד, לפי שהצמר נקנה ביאוש* ובשינוי*^[593].

עשייתה מדברים בזויים

יש מן הראשונים שכתבו שאין עושים את הציצית מן הצמר הנאחז בקוצים כשהצאן רובצין ביניהם, ולא מן הנימין הנתלשין מן הבהמה, ולא משיורי שתי שהאורג משייר בסוף הבגד^[594], וכן כתבו אחרונים להלכה^[595], וכתבו בטעם הדבר, שהוא ביזוי מצוה^[596].

יציאה בשבת בטלית שאינה מצויצת כהלכתה

על יציאה בשבת בטלית שאינה מצויצת כהלכתה עי' לעיל^[597], וע"ע כלאחר-יד^[598] וע' מוציא^[599].

בבית הקברות

על לבישת בגד שיש בו ציצית בבית-הקברות* ע"ע בית הקברות וע' לועג לרש.

אחיזתה בקריאת שמע

על אחיזת הציצית בעת קריאת-שמע* ע"ע קריאת שמע.

הערות שוליים