אין אלמנה נפרעת מנכסי יתומים אלא בשבועה: הבדלים בין גרסאות בדף

אלמנה הבאה לגבות את כתובתה מן הנכסים שנפלו ליתומים בירושה מבעלה, צריכה להישבע שעדיין לא קיבלה כלום על חשבון הכתובה.

בתחילה נמנעו בתי הדין מלהשביע את האלמנה הבאה לגבות את כתובתה מנכסי היתומים, מחמת החשש שתיענש בחומרה אם תישבע לשקר. והואיל ואלמנה טורחת בגידול היתומים, ישנו חשש שתורה היתר לעצמה להישבע שלא קיבלה מכתובתה כלום, אף על פי שנטלה מקצת כתובתה, משום שסבורה היתה, שבשכר טירחתה נטלה מה שנטלה ולא לשם פירעון הכתובה, משום כך נמנעו מלהשביעה, ולא היתה יכולה לגבות כתובתה מן היתומים, לפיכך התקין רבן גמליאל הזקן, שבמקום שבועה תהא נודרת על דבר שירצו בו היתומים, כגון שתאמר: "קונם עלי פרי פלוני אם קבלתי מכתובתי כלום", וגובה כתובתה, משום שכל שאסרה עליה מין מאכל בנדר, והיא נזקקת לו תמיד, הרי כל שעה שאוכלת היא זוכרת שאותו מאכל אסור לה, ולא חשודה לנדור ולעבור על שבועתה. דהיינו שבועה היא הבירור הטוב ביותר בכדי לדעת אם כבר קיבלה חלק מכתובתה, אך מכיוון שנמנעו מלהשביעה משתמשים בנדר שהוא גם יכול לעשות את פעולת הבירור (על פי סברת הירושלמי, לפי שאימת נדרים עליה יותר מן השבועות)

להלכה: אם רצו בית דין או היתומים להשביעה, אין משביעים אותה אלא מחוץ לבית דין; ואם רצו להדירה, מדירין אותה בבית דין.