עליה לרגל: הבדלים בין גרסאות בדף

יש להשלים ערך זה ערך זה עשוי להיראות מלא ומפורט, אך הוא אינו שלם, ועדיין חסר בו תוכן מהותי. הנכם מוזמנים להשלים את החלקים החסרים ולהסיר הודעה זו. ראו פירוט בדף השיחה.

מצות עשה מן התורה לבוא לבית הקדש לשלוש רגלים, דהיינו פסח שבועות וסוכות.

מצות העליה לרגל[עריכה]

בספר שמות^[1] נאמר:

שָׁלֹשׁ פְּעָמִים בַּשָּׁנָה יֵרָאֶה כָּל זְכוּרְךָ אֶל פְּנֵי הָאָדֹן ה':

ובספר דברים^[2]:

שָׁלוֹשׁ פְּעָמִים בַּשָּׁנָה יֵרָאֶה כָל זְכוּרְךָ אֶת פְּנֵי ה' אֱלֹקֶיךָ בַּמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחָר, בְּחַג הַמַּצּוֹת וּבְחַג הַשָּׁבֻעוֹת וּבְחַג הַסֻּכּוֹת, וְלֹא יֵרָאֶה אֶת פְּנֵי ה' רֵיקָם. אִישׁ כְּמַתְּנַת יָדוֹ כְּבִרְכַּת ה' אֱלֹקֶיךָ אֲשֶׁר נָתַן לָךְ.

ומסקנת התלמוד ירושלמי^[3] שהמצוה היא להראות בעזרה ולא מספיק בהר הבית. [יש לציין שבזמן הזה אסור לעלות לעזרה, כיון שכולם טמאי מת].

מצוות נלוות למצות העליה[עריכה]

בתלמוד מסכת חגיגה^[4]נאמר: "שלש מצות נצטוו ישראל בעלותם לרגל: ראייה, וחגיגה, ושמחה." ולהלן הסבר לשלושת המצות הללו:

א. עולת ראיה[עריכה]

עצם המושג של "ראיה" זוהי מצות העליה לרגל שהוזכרה בפסוקים הנ"ל, ואולם לדעת הרמב"ם^[5] מצוה זו כוללת הבאת קרבן עולה:

"הראייה האמורה בתורה היא שנראה פניו בעזרה ביום טוב הראשון של חג ויביא עמו קרבן עולה בין מן העוף בין מן הבהמה."

ומי שבא לעזרה ביום ראשון ולא הביא עולה, ביטל מצות עשה (הנ"ל), וגם עבר על מצות לא תעשה שנאמר לא יראו פני ריקם^[6].

בספר החינוך^[7] מבאר ההגיון שבמצות הבאת עולת ראיה:

"משרשי מצוה זו, לפי שאינו בדין לבוא בידים ריקניות לפני המקום ברוך הוא, ואף על פי שהאמת כי אינו צריך דבר מידינו, כמו שכתוב [תהילים נ', י"ב] אם ארעב לא אומר לך, אף על פי כן בדמיון מחשבתנו אנחנו רואין כאלו נעמוד לפניו, והאמת שהנפשות קרובות אל הטוב במקום ההוא יותר משאר מקומות ואור פני מלך נוגה עליהם שם, ועל כן ראוי לנו לעשות מעשה הקרבן בעת ההיא, כי בפעולת הקרבן נתכן לקבלת הטובה ותתעלה נפשותינו מעלה מעלה."

ב. קרבן חגיגה[עריכה]

מצוה זו נלמדת מהפסוק "תחוג לה' אלהיך", ופירשו חז"ל שהיא הקרבת קרבן שלמים (והוא הנקרא קרבן חגיגה) ביום טוב הראשון של חג בבואו להראות^[8].

ג. שמחה - קרבן שלמים נוסף[עריכה]

מצוה זו נלמדת מהפסוק "ושמחת בחגך", וכתב הרמב"ם^[9]:

"והשמחה האמורה ברגלים היא שיקריב שלמים יתר על שלמי חגיגה, ואלו הם הנקראים שלמי שמחת חגיגה שנאמר וזבחת שלמים ואכלת שם ושמחת לפני ה' אלהיך".

מצות עליה לרגל בזמן הזה[עריכה]

נחלקו הפוסקים האם מצות עליה לרגל נהוגה בזמן הזה^[10].

הבטחת התורה לביטחון אל-טבעי[עריכה]

כיון שהתורה מצווה על כל הגברים של עם ישראל, לעלות לירושלים בשלושה רגלים, מתעוררת בעיה בטחונית חמורה, הרי אם כל ארץ ישראל תתרוקן מגברים, בנקל יכולים העמים האוייבים לכבוש את הארץ, או אפילו גנבים מתוך העם יכולים לנצל את העובדה. ובכן מבטיחה התורה^[11]:

"וְלֹא יַחְמֹד אִישׁ אֶת אַרְצְךָ בַּעֲלֹתְךָ לֵרָאוֹת אֶת פְּנֵי ה' אֱלֹהֶיךָ שָׁלֹשׁ פְּעָמִים בַּשָּׁנָה."

בתלמוד מסכת פסחים^[12] ישנה התייחסות להבטחה זו, ולומדים מקל וחומר שההבטחה כוללת אפילו נזק מבעלי חיים: "מלמד שתהא פרתך רועה באפר ואין חיה מזיקתה, תרנגולתך מנקרת באשפה ואין חולדה מזיקתה". ואכן במסורת של חז"ל, הבטחה זו התקיימה באופן מוחשי, וכך נאמר במדרש^[13]: "מעשה באחד ששכח לנעול דלתי ביתו ועלה לפעמי רגלים וכשבא מצא הנחש קשור בטבעות דלתותיו, שוב מעשה באחד ששכח ולא הכניס תרנגולתיו לתוך ביתו ועלה לפעמי רגלים, ובא ומצא החתולות מקורעות לפניהם, שוב מעשה באחד ששכח ולא הכניס כרי של חטים לתוך ביתו ועלה לרגל, וכשבא מצא אריות מקיפין לחטים, אמר רבי פנחס מעשה בשני אחים עשירים שהיו באשקלון והיו להם שכנים רעים מאומות העולם, והוון אמרין אימתי אילין יהודאין סלקין למצלייה, בירושלם ואנן עלין מקפחין ביתיהון ומחרבין להון, מטא זמנא וסלקין, זימן להם הקדוש ברוך הוא מלאכים כדמותן והוו נכנסין ויוצאין בתוך בתיהם, מן דאתיין מן ירושלם פלגין מן מה דאייתון עמהון לכל מגיריהון, אמרון לון אן הויתון, אמרון לון בירושלם, אימת סליקתון, ביום פלן, ואימת אתיתון, ביום פלן, אמרין בריך אלההון דיהודאין דלא שבקון ולא שבק יתהון, אינון גבריא סבירין אימת יסקון אלין יהודאין למצלייה בירושלם דאינון עלין ומקפחין לביתיהון ומחרבין להון, ושלח אלההון מלאכים כדמותהון דהוו נפקין ועללין בגו בתיהון, בגין דאתרחיצו ביה, לקיים מה שנא' מה יפו פעמיך."

הבטחת התורה כהוכחה לאמיתות התורה[עריכה]

ערך מורחב - תורה מן השמים

ישנם מציינים^[14] שיש מכאן הוכחה ברורה שהתורה ניתנה מאת האלקים ולא חוברה על ידי אנוש. שהרי מחבר אנושי לא היה יכול לכתוב הבטחה זו בספרו, משתי סיבות: א) מפני שבפעם הראשונה שיעלו לרגל, אם לא תתקיים הבטחתו, זהו סופו של האימון בספר. ב) אחראיות על העם שמוכן לקיים את הספר, שלא יגיעו למצוקה ביטחונית עמוקה. ועצם העובדה שספר התורה המשיך להמסר גם אחרי שקיימו את מצות עליה לרגל, מוכיח שאכן הנס התרחש, וכפי שמתואר גם בתורה שבע"פ וכנ"ל.

הערות שוליים