רבי אברהם ישעיהו קרליץ

מתוך ויקישיבה
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
Baustelle.PNG הערך נמצא בשלבי עריכה
כדי למנוע התנגשויות עריכה אתם מתבקשים שלא לערוך ערך זה בטרם תוסר הודעה זו, אלא אם כן תיאמתם זאת עם מניח התבנית.
שימו לב! אם הדף לא נערך במשך שבוע ניתן להסיר את התבנית ולערוך אותו, אך רצוי לתת קודם תזכורת בדף שיחתו של הכותב.
התבנית הונחה ע"י אריאל ביגל נ"י (שיחה) 23:16, 25 ביוני 2015 (IDT)


רבי אברהם ישעיה קרליץ
Hazonish.jpg
החזון איש
תאריך לידה י"א בחשוון תרל"ט
תאריך פטירה ט"ו בחשוון תשי"ד
מקום פעילות בני ברק
השתייכות יהדות חרדית - ליטאים
נושאים שבהם עסק תלמוד; הלכה; הנהגת ציבור
תלמידיו ראה לקמן
חיבוריו "חזון איש"; "אמונה ובטחון"; "קובץ אגרות חזון איש".

רבי אברהם ישעיהו קרליץ, המכונה החזון איש על שם סדרת ספריו, היה פוסק הלכה בולט, מנהיג היהדות החרדית בארץ ישראל וממעצבי דמותה.

תולדות חייו

ראשית ימיו

נולד בקוסובה שברוסיה הלבנה בי"א בחשוון תרל"ט לאביו, הרב שמריהו קרליץ, רב העיירה, ואמו ראשה לאה, בתו של הרב שאול קצנלנבוגן, רב העיר הקודם (ובהמשך רבה של קוברין). לפי עדות אחיו, הרב מאיר קרליץ, בבר המצווה שלו קיבל על עצמו להשקיע את חייו בתורה. את בסיס לימודיו התורניים רכש מאביו וממלמד פרטי ששכר לו בשם ר' משה טוביה, אך את עיקר לימודו למד לבדו ללא רב. הוא נסע ללמוד בישיבת בריסק אצל רבי חיים סולובייצ'יק, אולם הוא לא מצא שם את מקומו ותוך זמן קצר שב לביתו. בשנת תרס"ו נישא לבתיה, בת הסוחר ר' מרדכי ביי, ועבר לגור בבית חמיו בעיר כווידאן, שם פתחה רעייתו חנות בדים, ואיפשרה לו לעסוק בתורה. בתקופה זו למד בשקט ובהתמדה גדולה, ואף למד בחברותא עם רב העיר, ר' משה רוזין (בעל "שאילות משה", "נזר הקודש" ועוד, ולימים נשיא אגדות הרבנים בארה"ב). עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה, נכבה כווידאן על ידי הצבא הגרמני, והחזון איש נמלט עם רעייתו אל תחומי רוסיה, והתיישב בסטויבץ, וגם בה התפרנס ממסחרה של רעייתו, ושקד על תלמודו בשקט. יש אומרים, כי כיהן באופן בלתי רשמי כרב העיירה, לבקשתו של רב העיירה הרב יואל סורוצקין, שנאלץ לעזוב בהוראת הרוסים, עד לשובו[1], ויש הטוענים כי חרף בקשתו של הרב סורוצקין, סרב החזון איש לתפקיד זה[2]. כך או כך, היה לדמות מרכזית בעיירה, ולאחר השריפה הגדולה שפרצה בה פעל רבות לשיקום המקווה, וכן טיפל בקבורת המתים כשפרצה מגפה בעיר[3]. לאחר כארבע שנים בסטויבץ, עבר לעיר מינסק, שם שהה לבדו במהלך השבוע (רעייתו המשיכה לנהל את בית המסחר בסטויבץ והגיעה למינסק רק לשבתות). בתקופה זו, הוסיף לשקוד על תלמודו, תוך שהוא נהנה מאנונימיות מוחלטת שמנעה ממנו טרדות. על פי העדויות, שקידתו בתקופה זו היתה כה גדולה, עד שלא היה הולך לבית הכנסת לתפילה במנין אלא בימים שבהם מתקיימת קריאת התורה[4].

תקופת וילנא

עם שוך המלחמה, שב לסטויבץ (שהיתה אז תחת השלטון הסובייטי), ומשם חצה את הגבול עם רעייתו לליטא, שם התגוררו בדירה ששכרו עבורו אחיו באחד מפרברי וילנא, וגם שם ניהלה אשתו חנות טקסטיל. בהמשך עברו לדירה בתוככי וילנא, שם התקשר לרב העיר הרב חיים עוזר גרודז'ינסקי., ועל פי עדות הרב גרודזי'נסקי "בכל ענין חמור הייתי מתיישב אתו... כמה פעמים רציתי למנות אותו למו"צ פה ולא נענה לזה"[5]. מנהגו באותה תקופה היתה לצעוד רגלית כל בוקר לאחד מפרברי העיר, שם שכר לו אחיו דירה פשוטה שבה היה לומד עד הלילה או עד לאפיסת כוחותיו. פעם אחת, לאחר שהתמוטט כתוצאה משקידתו, נאלץ להפסיק לתקופת מה את הלימוד האינטנסיבי[6]. בעקבות כך, החל ללמוד עם בחורים מהעיר. בוילנא שהה שלוש עשרה שנה. בשנים אלו, נטל גם חלק בפעילות הציבורית, כגון המחלוקת אודות מינוי רב לוילנא (שבה פעל לסיכול התכנית למנות "רב מטעם" תחת הנהגתו של הרב גורדז'ינסקי) ועוד.

עלייתו לארץ ישראל

הוא הוזמן על ידי מנהיג "העדה החרדית" ואגודת ישראל בירושלים, הרב משה בלוי, לכהן כסגנו של הרב יוסף חיים זוננפלד ולרשת את מקומו בבוא העת. החזון איש סרב להצעה זו, בשל העובדה כי בתפקיד זה כרוכה השתתפות בדיני ממונות, שבהם לא רצה לקחת חלק[7].

בשנת תרצ"ג החליט לעלות לארץ ישראל. ישנן שתי גרסאות בשאלה כיצד השיג את אשרת העלייה ("סרטיפיקט"). על פי גרסה אחת[8], פנה החזון איש אל הרב גרודז'ינסקי, שפנה לרב משה בלוי. הרב בלוי הודיע לחזון איש, כי אם יקבל משרת רבנות בעדה החרדית, הדבר יקל על קבלת האשרה, אולם החזון איש סרב. לאחר פעילות קדחתנית של איש אגדות ישראל בירושלים, הרב משה פרוש, שהתחייב בפני שלטונות המנדט כי החזון איש לא יפול לנטל על הציבור, הושג הסרטיפיקט, שנשלח לוילנא. לפי הגרסה השניה[9], הסרטיפיקט הושג על ידי הרבנות הראשית לישראל והעומד בראשה באותם ימים, הרב אברהם יצחק הכהן קוק. בקיץ של אותה השנה עזב את וילנא ברכבת לורשה, ממנה לנמל קונסטנצה שברומניה, שם הפליגו בספינה לנמל יפו, שאליו הגיעו בט"ז בתמוז תרצ"ג. בתחילה התגורר בתל אביב, ולאחר הזמנתו של הרב מתתיהו שצ'יגל לבוא להתגורר במושבה החדשה בני ברק, שבה ייסד את ישיב בית יוסף נובהרדוק, עבר להתגורר בה. הרב שמואל הלוי וואזנר סיפר, לימים, כי החזון איש נימק באזניו את החלטתו להשתקע דוקא במושבה בני ברק, שהשתייכה ליישוב החדש, ולא בירושלים (כפי שהוצע לו לא אחת על ידי "העדה החרדית"): "ירושלים מלאה צדיקים וגדולי תורה, אולם ביישוב החדש מצאתי מדבר, רציתי לשתול בו נטיעות של תורה, לפיכך באתי לבני ברק. אם לא אצליח לשתול? אזי אלך לגיהנם עם יושביה כאחד"[10]. הוא התגורר בשכונת "גבעת רוקח", על ישיבת נובהרדוק, ומדי פעם אף היה מגיד שיעורים לתלמידי הישיבה. בהמשך עבר לבית שנבנה במיוחד עבורו בשוליה המזרחיים של העיר, בשכונת "זכרון מאיר" של היום[11]. בבני ברק לא צלחו עסקי המסחר של רעייתו, והוא התפרנס בדוחק רב ממכירת ספריו. הרב גרודזי'נסקי, שהיה מודע למצבו הדחוק, פנה במכתב לרב קוק, שיפעל לכך שספריו של החזון איש יקנו, על מנת לסייע לו בפרנסתו[12]. בשל מצב בריאותו הרופף שהה תקופה ממושכת בצפת, ואף כששהה בבני ברק הרבה לטייל בפרדסים שבפאתי העיר.

כמנהיג היהדות החרדית

אט אט שמו הלך והתפרסם בארץ, והוא החל להפוך לכתובת לפונים רבים בתחום ההלכה והנהגת הציבור. הרב גרודז'ינסקי אף העלה את שמו כמועמד לחבר מועצת גדולי התורה של אגודת ישראל[13]. הוא ייסד כולל גדול בבני ברק (שלאחר פטירתו נקרא על שמו "כולל חזון איש"), וכן פעל לייסוד רשת חינוך תורני ברחבי הארץ. לאחר השואה, רבים ראו בו את ממשיכם של גדולי הדור באירופה שנספו, ובתקופה זו הוא החל לתפוס את מעמד "גדול הדור" בקרב היהדות החרדית בארץ ובחו"ל. בשנת תש"ב, עם התעוררות השאלה הגדולה אודות "קו התאריך" במזרח הרחוק[14], יצא החזון איש בפסק-הלכה המנוגד פסקם של רבני ירושלים והרבנות הראשית, ולפיו קו התאריך עובר מערבית ליפן, ועל כן ביפן יש לשמור שבת ביום ראשון של שאר העולם. פסק זה היה מנוגד גם למנהגם של היהודים שגרו במקום. רבים מהפליטים שהגיעו למזרח הרחוק לא קבלו את פסקו ואימצו את פסק רבני ירושלים, אולם הרב יחזקאל לוינשטיין הורה לתלמידיו בישיבת מיר להיצמד לפסקו של החזון איש. בעקבות חורבנן של הישיבות באירופה, פעל לייסוד ישיבות חדשות (בין הישיבות הבולטות שפעל לייסודן נמנית ישיבת תפארת ציון). בהקשר לכך, נהג לצטט את הקטע מן הסליחות: "העיר הקודש והמחוזות היו לחרפה ולבזות, וכל מחמודיה טבועות וגנוזות- -ואין לנו שיור רק התורה הזאת"(דרוש מקור). הוא פעל לביצור מעמדה של מצוות השמיטה, כאשר עמדתו היתה התנגדות עקרונית ל"היתר המכירה" שהונהג אז על ידי רבנים רבים (ובראשם הרבנות הראשית), תוך שהוא הנחה את החקלאים כיצד לנהוג וסייע כלכלית לחקלאים ששמרו את השמיטה מבלי להיזקק להיתר המכירה. בקשר לכך, עמדו עמו בקשרים הדוקים מנהיגי "פועלי אגודת ישראל" והיישובים החרדיים החלקאיים, בהם הרב קלמן כהנא והרב בנימין מנדלזון.

לאחר קום המדינה

עם קום המדינה, הורה לסיעת "אגודת ישראל" להצטרף אל "החזית הדתית המאוחדת" (יחד עם "פועלי אגודת ישראל", "המזרחי" ו"הפועל המזרחי") בבחירות לכנסת. לטענתם של אנשי העדה החרדית, שהשתתפות בכנסת משמעה הכרה במסכותה של במדינה החילונית, ענה החזון איש כי המקרה דומה לאדם המותקף על ידי שודד, וגמע עמו להסכמה בכדי שלא יהרגו אותו - שאין הדבר מתפרש כ"הכרה" בסמכותו של השודד, אלא התחשבות בהכרח המציאות[15]. ואכן, החזון איש הביע עמדה נחרצת כנגד הציונות והקמת המדינה. אם ארע שהיתה ברית מילה בבית מדרשו ביום העצמאות, הקפיד להודיע בציבור שאינו אומר תחנון משום שהוא סנדק ולא משום שהוא מחשיב יום זה כיום חג[16]. מסופר, כי התבטא על המדינה כי היא "טריפה", ועל כן לא תחזיק מעמד שנה שלימה(דרוש מקור).

לאחר קום המדינה, כשעלו על סדר היום שאלות מהותיות בנושאי דת ומדינה, ניצב החזון איש בחזית עיקשת כנגד פרצה בחומות הדת. הדבר התבטא במאבקו חסר-הפשרה כנגד שירות צבאי לנשים. אודות סוגיה זו התבטא כי נטייתו היא לומר שיש בכך איסור של יהרג ואל יעבור[17]. הוא שלח מכתב לראש הממשלה בן-גוריון לבטל את החוק המחייב נשים לשרת בצבא, ופעל באמצעות עסקנים חרדיים לשכנע את בן גוריון לכך. סירובו של בן גוריון גרר לפרישת "אגודת ישראל" מהממשלה. עם זאת, כשנה לאחר מכן, כאשר עלתה ההצעה כי אשה שקבלה פטור משירות צבאי בשל היותה דתית, חייבת בשירות לאומי, הביע הסכמה עקרונית לכך, בשל תמיכת הרבנות הראשית למהלך זה[18].

בהיותו מנהיגה הלא-רשמי של אגודת ישראל, נפגש עמו ראש הממשלה בן גוריון, כדי לדון עמו "על הבעיה: כיצד יכולים אדוקים ובלתי אדוקים לחיות בתיאום ובשיתוף פעולה במדינת ישראל"[19]. לשאלה זו, השיב לו החזון איש[20] במשל מפורסם, המבוסס על ההלכה (בבלי סנהדרין לב ב) לפיה כאשר שני גמלים או דתי אניות נפגשים בדרך שאין בה די מרווח לשניהם לעבור, על הגמל הלא-טעון לפנות מקום לגמל הטעון; כך גם בשאלה הציבורית: "אנחנו היהודים הדתיים משולים לגמל הטעון משא - יש עלינו עול של הרבה מאד מצוות. אתם צריכים לפנות לנו את הדרך". בן גוריוון, שהתרעם על המשל, ענה לחזון איש: "ומצות יישוב הארץ אינה מצוה? ומצות ההגנה על החיים אינה מצוה? ומה שעושים הבחורים שאתם כל כך מתנגדים להם, והם יושבים על הגבולות ושומרים עליכם, האין זו מצוה?". ועל כך השיב לו החזון איש: "אם ה' לא ישמור עיר - שוא שקד שומר" (תהלים קכז א). עם זאת, בן גוריון כתב ביומניו כי הפגישה התנהלה ברוח טובה, וכי החזון איש תיבל את דבריו בהומור קל. משל זה הפך לסמל למאבק בין הדתיים לחילוניים במרחב הציבורי במדינה.

מאז ועד פטירתו, המשיך החזון איש להוות כתובת לפונים רבים, ולמנהיגה הבלתי-מעורער של היהדות החרדית בארץ.

נפטר מהתקף-לב בליל שבת, ט"ו בחשוון תשי"ד. הלוויתו התקיימה ביום ראשון, והוא נקבר ב"בית הקברות שומרי שבת" בבני ברק, מייסודו של תלמידו רבי יעקב הלפרין.

אישיותו והנהגתו

נודע בדרך לימודו העצמאית והנוטה אל הפשט. כמה מפסקיו זכו לפרסום רב: שיטתו בעניין קו התאריך במזרח הרחוק, שיטתו בעניין שיעורי המצוות, התנגדותו להיתר המכירה והתנגדותו לשימוש בחשמל המיוצר בשבת.

משפחתו

היה גיסו של "הסטייפלר"-הרב ישראל יעקב קנייבסקי, בעל "קהילות יעקב", ושניהם היו ביחסי ידידות ואף נקברו אחד על יד השני. אחייניו הם הרב נסים קרליץ והרב חיים קנייבסקי (בנו של הסטייפלר) והרב חיים גריינמן.

מתלמידיו

  • ועוד רבנים וראשי ישיבות רבים

ספריו

לקריאה נוספת

  • הרב צבי יברוב, מעשה איש (שבעה כרכים)
  • הרב שלמה כהן (עורך), פאר הדור (חמישה כרכים)
  • הרב רפאל הלפרין, במחיצת החזון אי"ש, בני ברק תשנ"א
  • אהרן סורסקי, החזון איש בדורותיו, בני ברק תשמ"ד
  • חיים עמנואל קוליץ, החוזה מליטא, ירושלים, תשנ"א
  • בנימין בראון, החזון איש - הפוסק, המאמין ומנהיג המהפכה החרדית, הוצאת מאגנס, ירושלים תשע"א

הערות שוליים

  1. "פאר הדור" ח"א עמ' רלב.
  2. ראה מקורות לכך אצל בנימין בראון, "החזון איש", עמ' 38.
  3. "מעשה איש" ח"א עמ' קצה.
  4. "פאר הדור" ח"א, עמ' רמג-רמד.
  5. הרב ב.צ. שפירא (עורך), "אגרות לראי"ה" (מהדורה שניה), אגרת שטז (עמ' תנה-תנו).
  6. "חזון איש בדורותיו", עמ' נד, שם מצוטט מכתב שכתב בהקשר לכך.
  7. "הדור והתקופה" עמ' מז; "החזון איש" עמ' 55.
  8. הובאה בספר "החזון איש בדורותיו", פרק ט.
  9. גרסתו של מזכיר הרבנות הראשית לישראל דאז, הרב שמואל אהרן שזורי-וובר. ("פרקים מימיה הראשונים של הרבנות הראשית", בתוך: א, בן חן (ערוך), "הרבנות הראשית לישראל, בעבר ובהווה", בהוצאת משרד הדתות תשל"ג, עמ' 94-96; א. ורהפטיג וש. כץ, "הרבנות הראשית לישראל - שבעים שנה ליסודה", הוצאת היכל שלמה י-ם תשס"ב, ח"ג עמ' 1062-1054. הובאה אצל הרב י. ברמסון, "ופדויי ד' ישובון- מפעל ההצלה של הראי"ה קוק זצ"ל", בהוצאת "בית הרב", ירושלים תשס"ו, עמ' 84, ואצל בנימין בראון, "החזון איש", עמ' 56-67).
  10. "פאר הדור" ח"ב עמ' לח.
  11. בבית זה חי עד יום מותו. לאחר פטירתו נקרא הרחוב שבו שוכן הבית על שמו, רח' חזון איש.
  12. אגרות לראי"ה, (מהדורה שניה) עמ' תנה-תנו. ראה אצל הרב משה צבי נריה, "בשדה הראי"ה" עמ' 236;
  13. "אגרות רבנו חיים עוזר" ח"ב, תרלו; תשעט; תרכז.
  14. הסיפור החל לאחר שתלמידי ישיבת מיר ועוד יהודים נוספים נמלטו מאירופה בזמן השואה לסין ויפן, והתעוררה השאלה כיצד לקבוע את התאריך בחלק המזרחי של כדור הארץ. ראו בהרחבה בפרשה זו אצל: הרב מנחם מנדל כשר, "קו התאריך הישראלי" ועוד.
  15. ראה בהרחבה "מעשה איש" ח"ג, עמ' רמג.
  16. "במחיצתם של גדולי התורה" עמ' 86.
  17. קובץ אגרות חזון איש ח"א, אגרת קיב.
  18. ראה מאמרו של ש.ז. שרגאי, ב"הצופה", 30 באוגוסט 1953.
  19. הודעה רשמית של לשכת ראש הממשלה, "דבר" 21 באוקטובר 1952.
  20. כך ע"פ עדותו של יצחק נבון, אז עוזרו של בן גוריון. עם זאת, נוצרו גרסאות נוספות רבות לדו-שיח ביניהם.