פאה נכרית

מתוך ויקישיבה
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

דינים ומנהגים

ישנם דעות מנהגים שונים בין הקהילות היהודיות הדתיות השונות בעניין רמת כיסוי הנדרשת של שיער האישה על ידי כיסוי הראש, וגודל השיער שניתן להשאיר מחוץ לכיסוי הראש. יש מנהג שעל פיו מותר לגלות טפח מהשיער כלפי פנים, אולם מנהג זה נדחה באופן נחרץ ע"י גדולי הפוסקים, ויש המחמירות ומכסות את כל השיער ללא השארת אף שערה גלויה. ישנן מיעוט קטן, בעיקר בקרב קבוצות חרדיות קיצוניות, שמגלחות כליל את שיער ראשן לאחר נישואיהם.

לכיסוי הראש מקובל להשתמש במטפחת ראש, כובע או פאה נוכרית. ישנם סוגים שונים ומגוונים של מטפחות: בנדנות, צעיפים ומשולשים בצבעים שונים.

על פי שורת הדין, גם נשים שהיו נשואות בעבר חייבות בכיסוי ראש. אולם מפאת הצורך של גרושות ואלמנות צעירות להתחתן מחדש, יש רבנים שהתירו לנשים אלו ללכת ללא כיסוי ראש.[1].


המחלוקת

הפאה מעוררת מחלוקת הלכתית. לפי הדעה הרווחת, הפאה היא פתרון הלכתי מצויין, ומותר לנשים ללבוש פאה. כשיטה זו סוברים הרמ"אשו"ע או"ח סימן ע"ה סעיף ב'}}, המשנה ברורה|שם ס"ק ט"ו}}, הרב משה פיינשטיין|אגרות משה אבן העזר חלק ב', יב}}, הרבי מלובביץ' (שאף העדיף את הפאה הנכרית על המטפחת), ועוד עשרות פוסקים. הדעה המנוגדת טוענת שהפאה אינה יכולה לשמש ככיסוי ראש שכן היא נראית בדיוק כמו השיער הטבעי, ואדם רגיל אינו יודע להבדיל בין הפאה לשיער אמיתי. בדעה זו מחזיקים הרב עובדיה יוסף ואחרים.

למעשה, ברוב הציבור החרדי האשכנזי (הן הליטאים והן החסידים, למעט יהדות הונגריה) נוהגות הנשים ללכת עם פאה נוכרית. גם בציבור החרדי הספרדי ישנו רוב מוחלט של נשים לובשות פאה. למרות זאת, ערוצי הקודש מקדישים חלק ניכר מהשידורים על מנת לעודד נשים לעבור מפאה לכיסוי ראש אחר (כובע, מטפחת וכו'.

בציבור הדתי לאומי והחרדי לאומי נוהגות רוב הנשים ללבוש כובעים ומטפחות, אך חלק מהנשים (בעיקר צעירות יותר) לובשות פאה נוכרית.

בשנת תשס"ה נפוצה ידיעה בקרב הציבור החרדי שמקור השיער לפאות מגיע מהודו, ידיעה שהתבררה כעורבא פרח, ומפני זה המשיכו נשי היהדות החרדית ללבוש פאה נכרית.