עמוס הנביא

עמוס היה נביא בימי בית שני, מנביאי התרי עשר. נבואותיו מרכיבות את ספר עמוס. שם אביו לא מפורש במקרא, וישנה מחלוקת בחז"ל האם גם אביו היה נביא או לא ^{(דרוש מקור)}. עמוס היה משבט אשר והתגורר בעיר תקוע בנחלת שבט אשר (רד"ק עמוס ז י). נקרא עמוס על שם שהיה עמוס בלשונו (מגמגם), וליצני דורו צחקו על נבואותיו וכינו אותו פסילוס (ויקרא רבה י ב).

קיבל את תורתו מהושע בן בארי, והתנבא על ממלכת ישראל וממלכת יהודה בימי עוזיהו בן אמציה וירבעם בן יואש, "שנתיים לפני הרעש" (ראה להלן). בתקופתו, התנבאו עוד שלושה נביאים גדולים: הושע, ישעיהו ומיכה.

עמוס היה עשיר גדול ועסק בגידול שקמים (עמוס ז יד). כמו כן, עסק ברעיית צאן, ואף חז"ל מסבירים במדרש תנחומא: "הקב"ה בוחן את הצדיקים במרעה. דוד נבחן במרעה, עמוס נבחן במרעה שנאמר (עמוס ז טו): 'ויקחני ה' מאחורי הצאן ויאמר אלי לך הנבא על ישראל' ".

בספר סדר הדורות כתוב כי עמוס נהרג על ידי עוזיה ששם קרן על מצחו והרגו, ואולם מדברי רש"י (רש"י פסחים סז א) משמע שעמוס האריך ימים עד ימי חזקיהו.

בגמרא (בבלי סוכה נב ב) עמוס נמנה בין "שמונה נסיכי אדם": ישי, שאול, שמואל, עמוס, צפניה, צדקיהו, משיח ואליהו הנביא.

בימיו ישבו ישראל בשלווה על אדמתם, שכן עוזיהו כבש את עמי הפלשתים שסבבו את ארץ יהודוה, וכן ירבעם בן יואש הרחיב את גבולות ממלכת ישראל, ועמי הסביבה העלו לישראל מס. בשל כך נוצר מצב, כי כוחם של העשירים גדל, והם החלו לעשוק את העניים והמסכנים, והמצוות שבין אדם לחברו היו נרמסות והרמה המסורית היתה ירודה.

בתקופה זו, נכנס עוזיה המלך להקטיר קטורת שלא כדין ונצטרע על כך עד יום מותו, וזהו "הרעש" הגדול המוזכר בתחילת הספר (פרק א פס' א, וראה זכריה יד ה).

עמוס לא התנבא על ישראל ויהודה בלבד, אלא התנבא גם נבואות רבות על דמשק, עזה, צור, אדום, עמון ומואב, בהן הנתבא על חורבנם הקרב ונקמה על מעלליהם.

את יהודה הוכיח עמוס שמאסו בתורת ה', ואת ישראל הוכיח על הפגיעה במצוות שבין אדם לחברו. הוא מסיבר כי כל קרבנותיהם ועבודת בית המרדש אינה חשובה לפני הקב"ה כאשר הם ממשיכים במעשי הגזל והחמס. הוא מנבא להם כי על אף שכרגע הם יושבים בשלווה, השקט הזה הוא זמני ובעתיד האומות ילחצו אותם לחץ גדול ויחזירו את השטחים שנכבשו.