מצווה הבאה בעבירה

From ויקישיבה
Revision as of 12:49, 5 September 2012 by יוסף שמח בוט (talk | contribs) (טיפול בסוגריים מיותרים בתבנית:מקור)
(diff) ← Older revision | Latest revision (diff) | Newer revision → (diff)
Jump to navigation Jump to search

הגדרה[edit]

הרוצה לקיים מצווה ע"י שעובר עבירה, אינה נחשבת למצווה (הסוגיא בסוכה ל., בסוגיא זו האריכו שדי חמד ח"ד מ-עז (עמוד 146 והלאה) ושאגת אריה סימנים צו עד צט).

לדוגמא, הנוטל לולב גזול - רוצה לקיים את מצוות נטילת לולב ע"י העבירה של גזל, ולכן נטילת הלולב אינה נחשבת למצווה.

החולק על דין זה - יש צד לומר ששמואל חולק על דין זה וסובר שהמצווה כן כשרה (שאגת אריה צח ד"ה מ"מ). להלכה נחלקו הפוסקים האם יש דין מצווה הבאה בעבירה והמצווה פסולה (הובאו בשדי חמד ח"ד עמוד 148 ובשאגת אריה צז בתחילתו ד"ה אחר וד"ה לכאורה וצח בתחילתו ד"ה ועתה).

דינים דומים: יש שלושה סוגי מקרים של מצווה שיש בה עבירה (חתן סופר דף צח, הובא בשדי חמד ח"ד עמוד 181 אות כד):

  1. עשה דוחה לא תעשה[1] - כגון מי שיש לו רק מצה של איסור חדש, ובזה אין דין מצווה הבאה בעבירה כי העבירה נדחתה, שהרי לא היה יכול לקיים את המצווה בהיתר, וא"כ אין כאן עבירה כלל (וכן כתב השאגת אריה צו ד"ה ונ"ל (הראשון). (וכשהיה יכול לחפש מצה של היתר ולא חיפש וכעת יש לו רק מצת איסור - נחלקו האחרונים האם אומרים בזה עשה דוחה לא תעשה או שהיא מצווה הבאה בעבירה, הובאו בשדי חמד ח"ד עמוד 154 אות ד ד"ה אף).
  2. לאו הניתק לעשה[2] - לכתחילה אסור לעבור על הלאו על מנת לקיים את העשה, אך אם עבר על הלאו וקיים את העשה - ביטל את הלאו.
  3. מצווה הבאה בעבירה - כשאין בה דין עשה דוחה לא תעשה, כגון שהיה יכול לקיים את המצווה בלי לעבור על האיסור כלל ועבר על העבירה, אינה מצווה כלל (והשאגת אריה צז בתחילתו הוסיף שכשיש לא תעשה ועשה או עונש מיתה - שאינם נדחים ע"י העשה - יש דין מצווה הבאה בעבירה). ובזה נדון בערך זה.

נקרא גם אין עבירה מצווה (בלשון הירושלמי).

מקור וטעם[edit]

מקורו מהפסוק "והבאתם גזול ואת הפיסח ואת החולה והבאתם את המנחה, הארצה אותה מידכם אמר ה'" (מלאכי א-יג) - גזול דומיא דפיסח, שלא יוצא בו ידי חובה (סוכה ל.).

ונחלקו הראשונים האם הוא מדאורייתא (ר"ת בתוס' סוכה ט. ד"ה ההוא, שדי חמד ח"ד עמוד 149 אות ג מדייק מתוס' סוכה ל. ד"ה משום, רשב"א וריטב"א (הובאו בשדי חמד שם בעמוד 151 ד"ה ודאתן)) או שהוא מדרבנן והפסוק הוא רק אסמכתא (תוס' סוכה ט. ד"ה ההוא, רמב"ן (הובא בשדי חמד ח"ד עמוד 151 ד"ה הן). ובדעת הרמב"ם נחלקו האחרונים האם סובר שמדאורייתא או מדרבנן, הביאם השדי חמד שם עמוד 152 ד"ה ובדעת. וכן השאגת אריה צט האריך האם הוא דאורייתא או דרבנן).

בטעמו כתב הירושלמי שאין קטיגור נעשה סניגור (הובא בשדי חמד ח"ד עמוד 179 אות יז), ומעין זה כתב המנחת חינוך שכיוון שיש בו עבירה הקב"ה לא רוצה במעשה זה (שכה-ט [י] תחילת ד"ה והנה).

ונחלקו המפרשים האם טעמו מדין כל מילתא דאמר רחמנא לא תעביד אי עביד לא מהני[3], שכיוון שרחמנא אמר לא לקיים את מצווה זו (שבאה בעבירה), אם קיימה לא מועיל (שדי חמד ח"ד עמוד 168 אות יא מוכיח מהשאגת אריה צח והטורי אבן ראש השנה כח ד"ה שלמים, וכן הביא שם שתבואת השדה ד-ו (דף פו ע"ד בדפיו) הבין כך מהרמב"ן שכתב שקיי"ל שמצווה הבאה בעבירה פסולה, וגם אם לא נלמד מהפסוק "והבאתם" - נלמד מסברא, וביאר בדבריו שכוונתו לסברא שכל מילתא דאמר רחמנא לא תעביד), או שהוא דין נפרד (שדי חמד שם מוכיח מהכתב סופר או"ח פח).

במהותו ביאר הלקח טוב (יב-ג) שהחפץ אינו פסול, אלא שהמצווה אינה לרצון. כגון לולב הגזול - אינו לולב פסול, אלא שנטילתו אינה מועילה.

בדינו כתבו כל הראשונים והאחרונים שהמצווה פסולה אף בדיעבד ולא יצא ידי חובה. אולם יש מי שכתב שבדיעבד יצא (שדי חמד ח"ד עמוד 169 אות יב).

דין מצווה הבאה בעבירה נחלק לשלושה חלקים - המצווה, העבירה, והקשר ביניהן. ונחלקם לשלושה סעיפים:

המצווה[edit]

במצוות בתוצאה אין דין מצווה הבאה בעבירה, והמצווה כשרה. ולכן המל בשבת (מילה שלא בזמנה), או מי שהוליד בן ממזר, אע"פ שעבר עבירה קיים את המצווה[4] (עונג יום טוב ל בסוף הסימן ד"ה אחרי, קובץ שיעורים כתובות רמט, קובץ הערות יא-א).

מצווה שלא צריכה כוונה, כגון שחיטה, אין בה דין מצווה הבאה בעבירה. ולכן אם שחט בשבת שחיטתו כשרה (יקר עט סופר ח"ב ל-ד, דף י סוף ע"א בדפיו, הובא בשדי חמד ח"ד עמוד 179 אות יז)[5].

במצווה קיומית[6] כתב המנחת חינוך (שכה-ט [י] ד"ה והנה) שאין דין מצווה הבאה בעבירה, והמצווה כשרה. כגון ציצית, שאין חובה להטיל ציצית אלא רק אם לובש ארבע כנפות, ולכן גם אם גזל ציצית לא ביטל עשה דציצית, שהרי הוא כאילו לא לבש ארבע כנפות כלל. ורק במצוות חיוביות, כגון אתרוג ומצה, שחייב לקיימם, יש דין מצווה הבאה בעבירה וביטל עשה.

אולם השערי יושר (ג-יט ד"ה ואם) חלק עליו וכתב שדבריו היו נכונים אילו גדר מצוות ציצית היה איסור ללבוש ארבע כנפות בלי ציצית (שלילה), שאז היה שייך לומר שכאשר מטיל ציצית בעבירה עדיין אינו נחשב שהיה בלי ציצית. אך אינו כן, אלא שהגדר הוא שכאשר לובש ארבע כנפות יש מצווה להטיל ציצית כשאר כל מצווה, וכמו מצוות תפילין (חיוב), ולכן גם במצווה קיומית יש דין מצווה הבאה בעבירה (וכן השדי חמד ח"ד עמוד 179 הביא שנחלקו אחרונים בשחיטה ונטילת ידיים, והביא חתן סופר דף קא אות יג שלא שייך בזה מצווה הבאה בעבירה כי הטעם לדין מצווה הבאה בעבירה הוא שאין סנגור נעשה קטגור (כך כתב הירושלמי), וזה שייך רק במצוות חיוביות. ומשמע שם קצת שאינו מחלק בין מצווה קיומית להכשר מצווה).

הכשר מצווה, כגון אגד לולב, נחלקו האחרונים האם גם עליהם יש דין מצווה הבאה בעבירה, ואם נעשו בעבירה נפסלו (שדי חמד ח"ד עמוד 179 אות יז. ומשמע שם קצת שאינו מחלק בין הכשר מצווה למצווה קיומית).

מצווה דרבנן נחלקו האחרונים האם יש עליה דין מצווה הבאה בעבירה (דהיינו האם היא נפסלת ע"י עבירה), כגון האוכל מרור גזול (שדי חמד ח"ד עמוד 156 אות ו).

העבירה[edit]

גזל - חידש יד המלך (חמץ ומצה ו-ז בתחילתו ד"ה ולדעתי) נגד כל הראשונים שכל דין מצווה הבאה בעבירה נאמר רק בגזל, אך בשאר העבירות המצווה כשרה. וטעמו, שבשאר כל הלאווים לא שייך מצווה הבאה בעבירה משום שיש בהם דין עשה דוחה לא תעשה, ולכן גם כאשר העשה לא דוחה את הלאו (כגון שאפשר לקיים את שניהם) אין דין מצווה הבאה בעבירה. אמנם בגזל אין דין עשה דוחה לא תעשה כלל, שהרי אסור לגזול מצה מחבירו כדי לאוכלה (אפילו אם אין לו מצה אחרת), ולכן רק באיסור גזל יש דין מצווה הבאה בעבירה. אולם מכל שאר המפרשים משמע שלא חילקו בין גזל לשאר העבירות.

הקורע בשבת והמוציא מצה מרשות לרשות כתב הירושלמי (שבת יג-ג) שיוצא ידי חובה, ואין בזה דין מצווה הבאה בעבירה, ודווקא במצה גזולה, למשל, יש דין מצווה הבאה בעבירה משום ש"תמן (במצה גזולה) גופה עבירה, ברם הכא (בקורע בשבת) הוא עבר עבירה". ונחלקו המפרשים בפירושו, ויש ביניהם נפק"מ גדולה לגדרי מצווה הבאה בעבירה (הובאו כולם בשדי חמד ח"ד עמוד 146):

  1. במוציא מצה אין מצווה הבאה בעבירה כי המצווה יכולה להתקיים גם בלי העבירה, שהיה יכול לאוכלה בלי להעבירה מרשות לרשות. אך הגוזל מצה לא היה יכול לאוכלה לולא שגזלה (שיירי קרבן על הירושלמי שם, וכן חתם סופר. ואת חילוק זה חילק גם תוס' (סוכה ל. ד"ה משום) מדעת עצמו (לא בפירוש הירושלמי). הובאו כולם בשדי חמד ח"ד עמוד 146 ד"ה רבותינו).
  2. איסורי שבת תלויים בזמן, שהרי אילו היה בחול לא היתה עבירה, ולכן אין דין מצווה הבאה בעבירה. אך איסור גזל אינו תלוי בזמן, ולכן יש בו דין מצווה הבאה בעבירה (ספר הלכות יום טוב למהריט"א ח-סד ד"ה ואולם, הובא בשדי חמד ח"ד עמוד 146 ד"ה וכן).
  3. איסורי שבת הם איסורי גברא, ולכן אין בהם דין מצווה הבאה בעבירה. אך גזל הוא איסור חפצא ולכן יש בו דין מצווה הבאה בעבירה (אתוון דאורייתא י בתחילתו, תפארת יוסף או"ח יד ד"ה אולם (הובא בשדי חמד ח"ד עמוד 146 ד"ה גם), שו"ת בית יצחק או"ח צט-ב (הובא בשדי חמד שם עמוד 147 ד"ה גם אשור)).

עבירה דרבנן נחלקו האחרונים האם יש בה דין מצווה הבאה בעבירה (דהיינו האם היא פוסלת את המצווה), כגון הגוזל מצה מחרש שוטה וקטן (שדין גזל מהם הוא רק מדרבנן משום דרכי שלום) (שדי חמד ח"ד עמוד 162 ד"ה וגם, ושם אות ז, וכן הסתפק בזה המנחת חינוך רצט-ה [כ] ד"ה והנה לדעת הר"מ).

עבירה בשוגג נחלקו האחרונים האם יש בה דין מצווה הבאה בעבירה (האם היא פוסלת את המצווה) (שדי חמד ח"ד עמוד 164 אות ח. מהרי"ט אלגאזי בכורות פ"ח אות סה הראשונה ד"ה ואולם לפי חומר העניין, באמצע הדיבור (תחילת נז. בדפיו): יש דין מצווה הבאה בעבירה (ובאונס אין)).

עבירה באונס נחלקו האחרונים האם יש בה דין מצווה הבאה בעבירה, למשל מי שבא על הערווה באונס - האם קיים פרו ורבו (שדי חמד ח"ד עמוד 166 אות ט. מהרי"ט אלגאזי בכורות פ"ח אות סה הראשונה ד"ה ואולם לפי חומר העניין, באמצע הדיבור (תחילת נז. בדפיו): אין דין מצווה הבאה בעבירה (ובשוגג יש)).

איסור שבידו לתקנו, כגון מצה של טבל, שהרי היה יכול להפריש תרומה ומעשר, ולא הפריש - לרש"י תוס' ור"ן גם בזה יש דין מצווה הבאה בעבירה, והאוכל את מצה זו לא יצא ידי חובה, אך לרמב"ן ולריטב"א אינה מצווה הבאה בעבירה הואיל והיה בידו לתקנו, אע"פ של תיקנו (שדי חמד ח"ד עמוד 167 אות י).

הקשר ביניהן[edit]

בסעיף זה נדון בקשר בין המצווה לעבירה.

כשהמצווה יכולה להתקיים גם בלי העבירה, כגון לולב של אשירה, שגם אם לא היה אשירה היה יכול לצאת בו - חידשו התוס' (סוכה ל. ד"ה משום) שאין דין מצווה הבאה בעבירה. וכל דין מצווה הבאה בעבירה הוא רק שע"י העבירה מתקיימת המצווה, כגון לולב הגזול, שע"י שגוזל אותו נעשה שלו ויכול לקיים את המצווה.

והוסיפו האחרונים שכל הקולא של התוס' במצווה שיכולה להתקיים בלי העבירה היא רק כשבזמן המצווה כבר אין עבירה, כגון לולב של אשירה, שאת העבודה זרה עבד קודם, ולא עובר שוב בזמן הנטילה. אך אם ברגע המצווה עובר את העבירה, כגון האוכל מצה של טבל - יש דין מצווה הבאה בעבירה אע"פ שהיה יכול לקיימה גם בלי העבירה (בית יצחק או"ח צט-ב וחתן סופר דף ק סוף ע"ג, הובאו בשדי חמד ח"ד עמוד 147 ד"ה גם אשור וד"ה וכתב).

ויש מי שכתב שביסוד התוס' חלוקים הראשונים: הראב"ד סובר כמותם והרמב"ם חולק וסובר שגם אם יכול לקיים את המצווה בלי העבירה יש דין מצווה הבאה בעבירה (שו"ת בית אב סוף סימן יב, הובא בשדי חמד ח"ד עמוד 147 ד"ה ובעיקר).

כשבשעת המצווה כבר נגמרה עבירה, כגון לולב של אשירה, שבשעה שנוטלו אינו עובר עבירה, נחלקו האחרונים האם יש דין מצווה הבאה בעבירה (שער המלך: יש דין מצווה הבאה בעבירה, שו"ת תורת חסד לא-ב בדעת התוס': אין דין מצווה הבאה בעבירה, כתב סופר או"ח קכז: לר"י אין דין מצווה הבאה בעבירה ולר"ת יש, בדעת הרמב"ם נחלקו האחרונים. הובאו כולם בשדי חמד ח"ד עמוד 175 אות טו. מנחת חינוך א-א [ח]: אין דין מצווה הבאה בעבירה (לעניין בא על הערווה וקיים פרו ורבו)).

עבירה של אחד ומצווה של אחר, כגון שאחד גזל את הלולב וחבירו נוטלו, וכן אחד שכתב תפילין בשבת וחבירו מניחם - גם בזה יש דין מצווה הבאה בעבירה, אמנם יש מי שמתיר (שדי חמד ח"ד עמוד 170 אות יג).

בדינים שונים[edit]

בא על הערווה והוליד ממזר, כתב הירושלמי שיצא ידי חובת פרו ורבו (יבמות ו-ח, האריך בזה המנחת חינוך א-א [ח]. ויש גורסים שהירושלמי נשאר בספק (שו"ת רדב"ז ח"ז ב (והביא שהרמב"ן הריטב"א והר"ן גרסו בירושלמי שיצא)). והב"ש אה"ע א-יא הביא מספר חסידים שלא יצא כי ממזר אינו חי. והרי"ף הרמב"ם והרא"ש לא הזכירו את הירושלמי כלל).

בטעם שיצא, ולא אומרים על זה מצווה הבאה בעבירה, יש שלושה הסברים:

  1. את מצוות פרו ורבו מקיים כשהעבירה כבר נגמרה, שהרי העבירה בזמן הביאה והמצווה בזמן הלידה (מנחת חינוך א-א [ח]. אמנם שם א-ב [יד] הביא תוס' שמשמע ממנו שהמצווה בזמן הביאה)[7].
  2. פרו ורבו היא מצווה בתוצאה, שיש לו בנים, ובמצווה בתוצאה אין דין מצווה הבאה בעבירה (קובץ שיעורים כתובות רמט. אמנם המנחת חינוך א-ב [יד] הביא תוס' שמשמע ממנו שהמצווה בפעולה, דהיינו בביאה).
  3. מדובר בירושלמי שבא על הערווה באונס, ובאונס אין דין מצווה הבאה בעבירה (מהרי"ט אלגאזי בכורות פ"ח אות סה הראשונה ד"ה ואולם לפי חומר העניין, באמצע הדיבור (תחילת נז. בדפיו))[8].

הערות שוליים[edit]

  1. ע"ע עשה דוחה לא תעשה.
  2. ע"ע לאו הניתק לעשה.
  3. דנו בזה בערך נפרד - כל מילתא דאמר רחמנא לא תעביד.
  4. ע"ע מילה#מקור_וטעם (ד"ה במהותה) שיש חולקים וסוברים שהמצווה בפעולה.
  5. כלל זה דומה לכלל שבמצוות שבתוצאה אין דין מצווה הבאה בעבירה (כדלעיל בסמוך ד"ה במצוות שבתוצאה), שהרי במצוות שבתוצאה אין צריך כוונה, כמו שהבאנו בערך מצווה הבאה בעבירה#בדינים_שונים ד"ה מצוות שבתוצאה.
  6. את הגדרותיהם של מצווה קיומית ומצווה חיובית ביארנו בערך מצוות קיומיות#הגדרה.
  7. עיין לעיל בסעיף "הקשר ביניהן" (ד"ה כשבשעת) שיש אומרים שיש דין מצווה הבאה בעבירה גם כשהעבירה נגמרה.
  8. עיין לעיל בסעיף "העבירה" (ד"ה עבירה באונס) שנחלקו האחרונים האם יש באונס דין מצווה הבאה בעבירה.