מזבח: הבדלים בין גרסאות בדף

מזבח / מזבח החיצון / מזבח העולה / מזבח הנחשת

מבנה ריבועי מוגבה במשכן או במקדש שנועד להעלאת קרבנות לה'. בתורה נצטווינו "מִזְבַּח אֲדָמָה, תַּעֲשֶׂה-לִּי, וְזָבַחְתָּ עָלָיו אֶת-עֹלֹתֶיךָ וְאֶת-שְׁלָמֶיךָ, אֶת-צֹאנְךָ וְאֶת-בְּקָרֶךָ^[1]". מסורת בידינו^[2] שהמזבח שבנה אדם הראשון, והמזבח שבנה הבל, והמזבח שבנה אברהם ועקד עליו את יצחק והמזבח שבנה דוד בגורן ארונה היבוסי - כולם נבנו באותו מקום, והוא המקום שנבנה בו המזבח במקדש ראשון ובמקדש שני. במקום זה ייבנה המזבח גם במקדש שלישי, ואין להזיזו ממקומו.

בניין המזבח וחלקיו

התורה אוסרת לבנות את המזבח מאבני גזית^[3] שהונף עליהן ברזל, והמשנה במסכת מידות^[4] מסבירה ואומרת שהסיבה היא מפני שהברזל נועד לקצר את ימי האדם והמזבח נועד להאריך, ולכן אסור להניף את המקצר על המאריך. את המזבח בונים על אדמה מלאה בלי רווחים וחללי אוויר בתוכה.

בקרב התנאים יש שתי שיטות שמסבירות כיצד בנו את המזבח: א. לפי המשנה^[5], היו חופרים בקרקע בתולה שלא נעבדה מעולם ומוציאים משם אבנים שלמות שלא הונף עליהן ברזל. מאבנים אלו היו בונים את המזבח מבלי לסתתן כלל. ככל הנראה, לפי אותה משנה - האבנים לא צריכות להיות חלקות, אלא די לנו שלא נפגמו באופן מלאכותי. ב. לפי הברייתא^[6] את המזבח בבית המקדש היו בונים מחלוקי נחל ומאבנים שלמות הנמצאות בים. לשיטה זו - כל פגימה ואפילו טבעית פוסלת את האבן. את אבני המזבח היו בודקים כמו שבודקים סכין שחיטה. אם הציפורן נעצרת בפגימה - האבן פסולה.

המזבח מחולק לשלשה חלקים:

החלק התחתון הוא מעין מדרגה שבולטת אמה אחת ונקרא 'יסוד'. הוא בולט החוצה לאורך כל הדופן המערבית והצפונית, ובדופן המזרחית והדרומית הוא בולט אמה אחת בקצה. באותה אמה בדופן הדרומית יש שני חורים שאליהם שופכים את שאריות הדם.

החלק האמצעי הוא הסובב. מדרגה בגובה 6 אמות מהרצפה וברוחב של אמה אחת. על הסובב הולכים הכהנים כאשר הם נותנים מהדם על חלקו העליון של המזבח. באמצע המזבח קצת מתחת לסובב מתוח קו בצבע אדום שמבדיל בין הדמים שניתנים למעלה לבין הדמים שניתנים למטה.

החלק העליון נקרא מקום המערכה. בארבע פינותיו בולטות 4 הקרנות - ריבועים חלולים בגודל של אמה אחת. סמוך לקרן הדרומית מערבית היו שני חורים. באחד שופכים את היין של ניסוך היין עם הקרבת הקרבן, ובשני שופכים בימי חג הסוכות את ניסוך המים. החורים האלו מזרימים את היין והמים היישר לשיתין - צינורות שמובילים אל התהום - יסוד העולם. באמצע מקום המערכה נמצא התפוח שהוא ערימת דשן גדולה שנותר משריפת כל הקרבנות. חז"ל מספרים^[7] שלפעמים היו עליו כשלוש מאות כורים של דשן (כמעט 8 מטרים מעוקבים). ליד התפוח בוערת מדורה שנקראת 'מערכה גדולה' שבה שורפים את חלבי הקרבן, בשר העולה, מנחת הנסכים, קמצי המנחות ומנחות הכהנים. ליד מדורה זו בוערת מדורה קטנה שממנה לוקחים גחלים להקטרת הקטורת על המזבח הפנימי. בנוסף, מבעירים על המזבח כל יום שני גזירי עצים מרובעים (אמה על אמה ברוחב מקל של מחיקת מידות).

אל המזבח עולים הכהנים בעזרת כבש אלכסוני ללא מדרגות. בבית המקדש השני הוא היה באורך 32 אמה (כאורך המזבח).

המזבח במקדש ראשון

דוד המלך בנה בגורן ארונה היבוסי מזבח כפי שציווה אותו ה' כדי לעצור את המגפה^[8]. לאחר בניין המזבח - אמר דוד "זֶה הוּא, בֵּית ה' הָאֱ-לֹהִים, וְזֶה-מִּזְבֵּחַ לְעֹלָה לְיִשְׂרָאֵל". לאחר כמה שנים כשבנה שלמה בנו את המקדש הראשון - הקים את המזבח באותו מקום בדיוק.

מציאת מקום המזבח בבית שני

הגמרא בזבחים (סב.) אומרת שכשעלו בני הגולה מבבל - הם מצאו את מקום המקדש בגלל ש"בשלמא בית מינכרא צורתו", אבל הגמרא שואלת איך הם מצאו את מיקום המזבח? והיא עונה מספר תירוצים: אמר רבי אלעזר: ראו מזבח בנוי ומיכאל השר הגדול עומד ומקריב עליו. ור' יצחק נפחא אמר: אפרו של יצחק ראו שמונח באותו מקום. ור' שמואל בר נחמני אמר: מכל הבית כולו הריחו ריח קטרת, משם הריחו ריח אברים. אמר רבה בר בר חנה א"ר יוחנן: שלשה נביאים עלו עמהם מן הגולה, אחד שהעיד להם על המזבח, ואחד שהעיד להם על מקום המזבח, ואחד שהעיד להם שמקריבין אף על פי שאין בית.

את המזבח הם בנו באורך ורוחב של 32 אמות.

שימושי המזבח

א.שריפת חלבי קרבנות, בשר קרבן העולה, קומץ המנחה, מנחת הכהנים ,מנחת הנסכים ובזיכי הלבונה של לחם הפנים.

ב.נתינת דם הקרבנות על דפנותיו וקרנותיו.

ג.שפיכת שיירי הדם על יסודו.

ד.לקיחת גחלים להקטרת הקטורת מדי יום ולהקטרת הקטורת של הכהן הגדול ביום הכפורים.

ה.לקיחת אש להדלקת המנורה.

ו.ניסוך היין יחד עם הקרבת הקרבן, וניסוך המים בסוכות.

מהות המזבח

בגמרא נאמר שהמילה מזבח מתחילה באות מ, שהיא ראשיתן של המילים – מזיח, מזין, מחבב, מכפר. כלומר, המזבח מזיח (מזיז) ומבטל גזֵרות רעות; מזין את העולם בשפע שבא על־ידי הקרבנות; מחבב את עם ישראל אצל הקב"ה; ומכפר על עוונותיהם של ישראל. עניינו העיקרי של המזבח הוא להקריב קרבנות, כדי לכפר על עוונותיהם של ישראל. על־ידי כך נעשה "ריח ניחוח לה'", נחת־רוח לפני הקב"ה, ואז הוא מעניק את שפע ברכותיו לעם־ישראל.

שיחת השבוע של חבד מבאר בתורת החסידות מוסבר שהקרבן הוא כמו דורון, שהאדם שחטא כנגד המלך משגר אליו, אחרי שביקש את סליחתו, כדי שיתרצה לו, ואז יוכל לבוא לפניו ולבקש את בקשותיו.

על־פי זה היה סדר הדברים צריך להיות הפוך – תחילה 'מכפר' ורק אחר־כך 'מחבב', 'מזין' ו'מזיח'. אין זה הגיוני שתחילה המלך ממלא את בקשותיו של האדם, ורק אחר־כך יכפר על חטאיו. מדוע אפוא הגמרא נוקטת סדר שלכאורה אינו הסדר הנכון?

אלא כאן רמזו חז"ל את עניינו הפנימי המהותי של המזבח. פעולתו של המזבח היא דווקא בסדר הזה – מזיח, מזין, מחבב, מכפר. גם אם עדיין לא נעשתה הכפרה, וקל־וחומר שעדיין לא הגענו ל'מחבב' – בכל־זאת הקב"ה כבר דואג לעם־ ישראל, מסלק ממנו את הגזֵרות הרעות ומזין אותו בכל השפע הגשמי והרוחני הדרוש לו.תורת ^[9]

ראה גם

• הר עיבל

הערות שוליים