ירושלים

ירושלים הוכרזה כבירת מדינת ישראל ב-5 בדצמבר 1949. ראש הממשלה דאז, דוד בן-גוריון‏‏ ‏‏^[1] מסר הודעה לפיה העיר תהיה בירת המדינה. הכנסת עלתה לירושלים בדצמבר 1949. משרדי ממשלת ישראל עברו לאחר מכן לעיר. בית המשפט העליון יישב לראשונה בדין ביום י"ב אלול תש"ח (‏16.9.48) [[תמונה:מדינת ישראל - הרשות השופטת.

בכ"ח אייר תשכ"ז (7 ביוני 1967)) שוחררה העיר העתיקה - "ירושלים שבין החומות". מרדכי גור, הרמט"ל, הודיע בקשר "הר הבית בידינו", והרב שלמה גורן תקע בשופר אל מול הכותל המערבי. עוד באותו החודש החליטה ממשלת ישראל להחיל את החוק הישראלי על ירושלים המורחבת. לקראת יום השנה למלחמת ששת הימים, ביום י"ד באייר תשכ"ח – 1968, קבעה הכנסת את התאריך כ"ח באייר כיום ירושלים – יום שנועד לציין את איחודה מחדש של העיר ואת הקשר ההיסטורי המיוחד של עם ישראל לירושלים לאורך כל הדורות. יום ירושלים קיבל תוקף חוקי בשנת תשנ"ח – 1998, באמצעות "חוק יום שחרור ירושלים" ובו נקבע כ"ח באייר כחג לאומי.

ירושלים נכבשה על דוד המלך בשנת 2891 לבריאת העולם. שלמה המלך בנה בה את בית המקדש הראשון. הייתה לבירת מלכות ישראל ולאחר פילוג הממלכה לבירת מלכות יהודה. לאחר חורבן הבית הראשון, בשנת 3402 לבריאת העולם, נחנך הבית השני. הבית נחרב בתשעה באב 70 למנינם. מאז שאף עם ישראל לשוב לציון ושלוש פעמים ביום הוא מתפלל:"ותחזינה עינינו בשובך לציון ברחמים" ובסיום כל סעודה הוא מברך: "וְתִבְנֶה יְרוּשָׁלַיִם עִירָךְ בִּמְהֵרָה בְיָמֵינוּ: בָּרוּךְ אַתָּה ה', בּוֹנֵה יְרוּשָׁלָיִם". ובכל הזדמנות היהודי מצפה לשיבה לציון. וכך נקבעה השבועה: "אִם-אֶשְׁכָּחֵךְ יְרוּשָׁלִָם תִּשְׁכַּח יְמִינִי. ותִּדְבַּק לְשׁוֹנִי, לְחִכִּי אִם-לֹא אֶזְכְּרֵכִי:אִם-לֹא אַעֲלֶה, אֶת יְרוּשָׁלִַם עַל, רֹאשׁ שִׂמְחָתִי" ([[ספר תהילים]], קל"ז,ה'-ו').

מלבד היות ירושלים בירת מדינת ישראל, בחלוקה המינהלית של המדינה היא בירת מחוז ירושלים, הכולל את הנפות: הרי ירושלים ושפלת יהודה. כמו כן, היא מרכזה של אזור יהודה, הכלול באזור יהודה ושומרון. ליום 30 ביוני 2008 מנתה אוכלוסיית הבירה 753,111 נפש - העיר הגדולה במדינת ישראל ^[2]. מחוז ירושלים מנה 897.000 תושבים, שהם 12.3% מתושבי המדינה - 7,303,000.

מאפינים דמוגרפיים

לשנת 2004 נערכו אומדנים של הנתונים הדמוגרפיים של העיר, לעומת שלוש ערים אחרות.