חזקת קרקעות
|
|
אדם היושב בקרקע תקופה מסויימת ומתנהג כבעלים - נאמן לטעון שהוא קנה אותה. ואם משהו מערער וטוען הלה איננו בעלים - אינו נאמן, אף אם הוא מביא הוכחות להיות בעלים קודם לתקופת החזקה.
אורכה
קבעו חכמים שאדם היושב בקרקע חברו שלוש שנים ונוהג בה כבעלים - יש לו "חזקה" (כלומר: הוא נאמן לומר שקנאה).
לדעת חלק מהתנאים, אין צורך בשלוש שנים שלימות, אלא די בפחות מכך. שיטת רבי ישמעאל שניתן להסתפק בשלוש פעמים בהם המחזיק אכל[1] גידולים חד-שנתיים בשדה, בכדי ליצור לו "חזקה". כגון: מי ש"כנס את תבואתו ומסק את זיתיו וכנס את קייצו" הרי זו חזקה (ר"פ חזקת הבתים - ב"ב כח.).
בגמרא (שם) מבואר שרבי ישמעאל לומד את חזקת שלוש שנים משור המועד, וכמו ששור תם שנוגח שלוש פעמים נעשה מועד - כך חזקת שלוש שנים נוצרת ע"י שלוש אכילות.
בהסבר השוואה זו ישנן שתי גישות:
- כשם ששור שנגח שלוש פעמים הוחזק לשור נגחן כך בעלים שישבו בקרקעו שלוש שנים ולא צווח הוחזק שתקן (תוס' שם ד"ה עד נגיחה), וממילא ודאי שמכר או נתן (במתנה) את הקרקע למחזיק (תוס' ב"ב כט. ד"ה שתא קמייתא). כלומר: משור המועד למדנו שעד שלוש פעמים ניתן לתלות את הדבר במקרה, אך בפעם השלישית אנו לומדים שזהו תכונתו, וכך כאן - בפעם השלישית איננו תולים את שתיקתו במקרה (הגאון הנצי"ב, מרומי שדה, ר"פ חזקת הבתים, ד"ה ומעתה אמרינן; שיעורי רבי שמואל[2] שם, אות ה, עמ' סג).
- "כשם ששור המועד כיון שנגח שלש נגיחות יצא מאותה חזקה של תמוּת, אף כאן יצאה שדה זו מחזקה של מוכר, וכיון שיצאת מחזקת המוכר - עליו להביא ראיה שלא מכרה שהרי חברו מוחזק ועומד" (רמב"ן ב"ב כח. ד"ה משור המועד; וכן שאר הראשונים שם). וכוונת הדברים היא ששדה שאיננו יודעים מי בעליה, אנו תולים זאת באדם שדר בה עד שנתעורר הספק, אך אם אדם אחר דר שלוש פעמים (בלא מחאה[3]) בקרקע, אז בטלה חזקת מרא קמא של הבעלים הקודם (הערות וציונים, הרב א. אוסטרן, בני ברק תשנ"ז, עמ' ד; ועוד), וההנחה של הרואים היא שהאדם שדר בה קודם לכן היה הבעלים הקודם של הקרקע[4] (ברכת יצחק[5], עמ' רכב, ד"ה ונראה דצ"ל; ועוד).
לעומת זאת, רבנן אינם מקבלים את דעתו של רבי ישמעאל (ב"ב כח: ולו:), ולשיטתם נצרכות שלוש שנים שלימות בכדי ליצור "חזקה". בגמרא (ב"ב כח:-כט.) נדחים כמה הסברים לדעתם, עד שהמסקנה היא משום שאנשים נזהרים לשמור את שטרותיהם עד שלוש שנים, ולאחר מכאן מאבדים אותם, לפיכך חזקה היא שלוש שנים[6].
יש אומרים, שלדעת שמואל, מודים חכמים לרבי ישמעאל שאין צריך שלוש שנים שלימות, אלא די בשלושה גידולים, אלא צריכים להיות שלושה גידולים מאותו מין (רמב"ם ר"פ יב מהל' טוען ונטען; שיטמ"ק ב"ב לו: ד"ה ולעניין פסק הלכה; ועי'[7] רשב"ם שם ד"ה דקל נערה רמב"ן שם; מאירי שם; ועוד). ויש חולקים וסוברים שאף לדעת שמואל צריך שלוש שנים שלימות (רשב"ם ורמב"ן הנ"ל; חי' הרשב"א והריטב"א שם; וכ"ד הר"י מיגא"ש בחי' שם; ועוד).
רבי יהודה חולק על דעת רבי ישמעאל וחכמים, וסובר שכל הצורך בשלוש שנים הוא כדי שאם הבעלים הקודם ילך למקום רחוק (כמו אספמיא שהוא במרחק שנה הליכה מארץ ישראל[8]), יספיק לשמוע שמשהו ישב בשדהו ויבוא למחות, אבל אם ישב אדם בקרקע חברו ואכל מפירותיה בפניו והלה לא מחה - הרי זו ראיה שקנה או קיבל ממנו את השדה (רשב"ם ב"ב לח. ד"ה א"ר יהודה לא אמרו).
ראו גם
הערות שוליים
- ↑ כמובן, אין צריך אכילה פיזית דוקא, אלא העיקר שיקח הגידולים לעצמו. (ור' להלן שאם המחזיק פיתח את השטח, אבל לא לקח דבר לעצמו - אין זו חזקה).
- ↑ שיעורי רבי שמואל, על בבא בתרא חלק ב, תשנ"ג.
- ↑ עי' עליות דרבינו יונה שם.
- ↑ ולדעה זו, חזקת שלוש שנים איננה נובעת משתיקתו של המחזיק (ביאורי סוגיות על מסכת בבא בתרא, הרב שמואל הלוי הוניגסברג, בני ברק תשנ"ו, עמ' כג).
- ↑ ברכת יצחק, מאת הרב יצחק (בן ר' יעקב) אברג'ל, על מסכתות: בבא קמא, בבא מציעא, בבא בתרא, סנהדרין, מכות ושבועות, אשדוד תשס"ז.
- ↑ טעם זה איננו מסביר את טעם החזקה, וראה בערך חזקת שלוש שנים.
- ↑ הראשונים המובאים להלן, לא בהכרח סברו כשיטה זו, אך הביאו הסבר כזה.
- ↑ ולא חששו לאדם שמרחיק יותר (תוס' ב"ב לח. ד"ה אלא כדי).