אנציקלופדיה תלמודית:נגעי בתים

מתוך ויקישיבה
גרסה מ־11:15, 17 באפריל 2023 מאת Rakovsky (שיחה | תרומות) (יצירת דף עם התוכן "<span dir="rtl">'''הגדרת הערך''' - דיני נגע צרעת שנראה בבית.</span> == <span dir="rtl">פתיחה</span> == <span dir="rtl">ערך...")
(הבדל) → הגרסה הקודמת | הגרסה האחרונה (הבדל) | הגרסה הבאה ← (הבדל)
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

הגדרת הערך - דיני נגע צרעת שנראה בבית.

פתיחה

ערך זה עוסק בדיני צרעת הבית, ובכלל זה באופנים שבהם מסגירים ומחליטים לטומאת נגעים בית שנראה בו נגע, וכן בדיני חליצת האבנים שבהם הנגע מהבית ונתיצת הבית כשהוחלט לטומאה, וכן איזה בית ראוי ליטמא בנגעים. על דיני הבית עצמו בזמן שהוא מוסגר או לאחר שהוחלט לטומאה, ובכלל זה דיני טומאתו וטומאת אבניו וטומאת הנכנס לתוכו, והאיסור ליהנות מאבנים שנחלצו ממנו ומאבניו ועציו ועפרו לאחר נתיצתו, ע"ע בית המנוגע. על החיוב להוציא את אבני בית-המנוגע* לאחר נתיצתו אל מחוץ למחנה, ע"ע שלוח מחנות. על טהרת בית המנוגע לאחר שנרפא מנגעו, ע"ע טהרת מצורע: בבית המנוגע.

המצוה וגדריה

המצוה

מצות-עשה* לעשות בנגעי בתים כמשפט הכתוב בתורה בפרשת צרעת הבית[1], כגון לטמא בית שיש בו צרעת[2], שנאמר: כי תבֹאו אל ארץ כנען אשר אני נֹתן לכם לאחֻזה ונתתי נגע צרעת בבית ארץ אחֻזתכם וגו'[3]. המצוה כוללת את כל דיני צרעת הבית, ובכלל זה איזה בית צריך הסגר, ואיזה נתיצה בחלקו ואיזה נתיצה בכולו[4], וכיצד ואיך נטמאים בתים בנגעים[5].

במניין המצוות

דיני נגעי בתים יש ממוני המצוות שמונים אותם במנין-המצוות* כמצות עשה[6]. ויש ממוני המצוות שמונים את פרשת נגעי בתים ביחד עם פרשת נגעי-בגדים* למצות עשה אחת[7]. ויש ממוני המצוות שנראה מדבריהם שהם אינם מונים את פרשת נגעי בתים כמצות עשה בפני עצמה אלא כחלק ממצות עשה כללית של דיני נגעים[8]. ויש ממוני המצוות שאינם מונים את דיני נגעי בתים כמצות עשה[9], לשיטתם שאין למנות את משפטי הטומאות למצות עשה[10]. על טהרת בית המנוגע, אם היא נמנית כמצות עשה בפני עצמה, ע"ע טהרת מצורע[11].

טעמה והנהגתה

נגעי בתים אינם נוהגים בדרך הטבע אלא הם בדרך נס[12], שנאמר: ונתתי נגע צרעת[13], בהשגחתו ורצונו יתברך[14], ובדרך הטבע לא יתכן שיימצא חולי צרעת שנגרם מעיפוש הדם והפסד הליחה בבתים שהם דוממים ואין להם לא דם ולא ליחה[15], וכאשר יקרה באחד מישראל חטא ועון יתהוה כיעור בביתו, להראות כי השם סר מעליו[16], ויחזור בתשובה קודם שתפגע הצרעת בבגדיו ובגופו[17]. הטעם שאין נגעי בתים נוהגים אלא בארץ ישראל[18], יש מן הראשונים סוברים שהוא מטעם זה שנגעי בתים הם בהשגחה מיוחדת, ולכן לא יבואו אלא במקום השראת השכינה שהוא בארץ ישראל[19]. וכן הטעם שאין נגעי בתים נוהגים אלא לאחר כיבוש וחלוקה[20], יש מן הראשונים סוברים שהוא מטעם זה, שרק לאחר כיבוש וחלוקה נתישבה דעתם עליהם לדעת את ה' ושרתה שכינה בתוכם[21]. וכן הטעם שאין בתי גויים מיטמאים בנגעים[22], יש מן הראשונים סוברים שהוא מטעם זה שנגעי בתים הם בהשגחה מיוחדת, ודוקא ישראל הם מושגחים באופן מיוחד[23]. וכן הטעם שמעולם לא נמצא למעשה בית המנוגע, לסוברים כן[24], יש מן הראשונים סוברים שהוא לפי שלא עלו הדורות למדרגה ראויה להשגחה מיוחדת זו[25]. החטא המיוחד שעליו באים נגעי בתים, אמר רב שמואל בר נחמני אמר ר' יוחנן, וכן אמרו בתרגום שהוא גזל[26], שנאמר: וצִוה הכֹּהן ופִנו את הבית[27], הוא כנס ממון שאינו שלו, יבא הכהן ויפזר ממונו[28]. ועוד אמרו שנגעי בתים באים על צרות העין[29], שנאמר: ובא אשר לו הבית[30], מי שמיוחד ביתו לו[31], ואינו רוצה להשאיל כליו ואומר שאין לו, הקב"ה מפרסמו כשמפנה את ביתו[32]. ועוד אמר רבי שנגעי בתים באים על גניבה ועל שבועת שקר, שנאמר: ובאה אל בית הגנב ואל בית הנשבע בשמי לשקר ולנה בתוך ביתו וכלתו ואת עציו ואת אבניו[33], איזה דבר שמכלה עצים ואבנים, זו צרעת שצריך לנתוץ את עצי ואבני הבית[34]. ויש מן הראשונים סוברים שהחטא המיוחד שעליו באים נגעי בתים הוא לשון-הרע*, כפי שהוא החטא שעליו באים שאר הנגעים[35]. ור' שמעון בר יוחאי אמר במדרש שבשורה לישראל היא שבאים נגעים על בתיהם, שנאמר: ונתתי נגע צרעת[36], לפי שהטמינו הכנענים את ממונם בכותלי בתיהם, וכשאדם סותר את ביתו בעקבות הנגע – במקום שדינו של הבית הוא בנתיצה[37] - הוא מוצא את האוצרות המוטמנים בכתליו[38]. ויש מן הראשונים סוברים שנגעי בתים הם בהשגחה לטובה מטעם אחר, לשמור את העומדים בבית מן המפולת, שישראל בבואם לארץ ישבו בבתים שלא נבנו על ידיהם, ואפשר שיהיו רעועים ונכונים לנפילה לרוב זמן הבניין, והם לא ידעו[39]. בטעם שדינם של נגעי בתים קל יותר מדינם של נגעי בגדים, שבנגעי בגדים אם פשה הנגע בסוף שבוע ראשון או אפילו עמד בעיניו בסוף שבוע שני שורף את כל הבגד[40], ואילו בנגעי בתים באופנים כאלו אינו נותץ את כל הבית אלא רק חולץ את האבנים שבהם הנגע[41], ועוד שבנגעי בגדים אינו נותן לנגע יותר משני שבועות, ואם לא כהה הנגע שורף את כל הבגד[42], ואילו בנגעי בתים פעמים שהוא מסגיר את הבית שלושה שבועות[43], יש מן הראשונים סוברים שהוא לפי שבניגוד לבגד שהוא דבר קל ואין בו חיסרון ממון רב, ולכן לא חששה התורה עליו הרבה, הבית בנוי בקרקע והפסדו מרובה, ולכן חששה התורה בהפסדו[44]. ויש מן הראשונים סוברים שאין הבדל בין נגעי בגדים לנגעי בתים בחיוב הסרת הנגע, אלא שבבגדים כל הבגד חשוב כאחד ולכן יש לשורפו כולו, ואילו אבנים הם חלקים מהבית, ולכן מספיק לחלוץ רק את אלו שבהם הנגע[45].

מקומה

אין מצות נגעי בתים נוהגת אלא בארץ ישראל[46], אבל חוץ לארץ אינה מיטמאה בנגעי בתים[47], ואפילו בבתי ישראל[48], שנאמר: כי תבֹאו אל ארץ כנען וגו' ונתתי נגע צרעת וגו'[49], או שנאמר: אחֻזתכם[50], וחוץ לארץ אינה אחוזתכם[51]. ובטעם הדבר שחוץ לארץ אינה מיטמאה בנגעים, יש מן הראשונים סוברים שאין נגעי בתים חובת קרקע – שאינה נוהגת אלא בארץ ישראל[52] – אלא שנגעי בתים הם בהשגחה מיוחדת - שאינם בדרך הטבע אלא בדרך נס[53] - ולכן לא יבואו אלא בארץ הנבחרת שה' שוכן בתורה[54]. ויש מן הראשונים סוברים שדיני נגעי בתים נוהגים דוקא בארץ ישראל לגודל מעלתה[55], ועל כן הוזקקה להיות נקיה וטהורה[56]. עבר-הירדן*, אמרו בתורת כהנים שאף הוא אינו מיטמא בנגעי בתים, שנאמר: אל הארץ[57], הארץ המיוחדת[58], וזוהי ארץ ישראל שהיא זבת חלב ודבש[59], או שהכתוב אומר: ארץ כנען[60], ודוקא הארץ שממערב לירדן היא הארץ המיוחדת להם[61], ואף ארץ עמון ומואב – והיינו ארץ עמון ומואב שכבש סיחון, שחשובה זבת חלב ודבש[62], או שהיא סמוכה לארץ המיוחדת[63] – אינה מיטמאת בנגעים, שנאמר: אשר אני נותן לכם[64], ולא עמון ומואב[65], שאינם בכלל המתנה לאבות[66]. על בית שחציו בארץ ישראל וחציו בחוץ לארץ, שאינו מיטמא בנגעים, עי' להלן[67].

בירושלים

ירושלים, נחלקו תנאים אם היא מיטמאה בנגעי בתים: לדעת חכמים אינה מיטמאה[68], שנאמר: ונתתי נגע צרעת בבית ארץ אחֻזתכם[69], וירושלים אינה אחוזה[70], לפי שלא נתחלקה לשבטים[71], שכן היא מקום עבודה משותף לכל[72], או שנאמר: ובא אשר לו הבית[73], פרט לירושלים שהיא לכל השבטים[74], ואינה שייכת לאיש מיוחד[75]. ור' יהודה אומר שלא שמע אלא שרק מקום המקדש אינו מיטמא בנגעים[76], שלדעתו ירושלים נתחלקה לשבטים[77], ורק מקום המקדש לא נתחלק לשבטים[78]. הלכה שאין ירושלים מיטמאת בנגעים[79]. גגין-ועליות* של ירושלים, יש מן האחרונים מצדדים לומר שנתחלקו לשבטים ומיטמאים בנגעים, כפי ששאר עליות מיטמאות בנגעים[80]. ויש מן האחרונים סוברים שאינם מיטמאים בנגעים, לפי שלדעתם אף גגים ועליות של ירושלים לא נתחלקו לשבטים[81], ואפילו אם נתחלקו לשבטים, מכל מקום נאמר: ארץ אחֻזתכם[82], והארץ עצמה שהעליות נמצאות מעליה לא נתחלקה לשבטים[83].

זמנה

אין מצות נגעי בתים נוהגת אלא לאחר כיבוש הארץ וחלוקתה, שנאמר: לאחֻזה[84], עד שיכבשו, ונאמר: ובא אשר לו הבית[85], עד שיהא כל אחד מכיר את שלו[86], והיינו לאחר חלוקת הארץ לשבטים, למשפחות ולגברים[87], ואף על פי שבית השותפים מיטמא בנגעים למרות שאינו מיוחד לאדם אחד, לסוברים כן[88], שונה הדין קודם חלוקת הארץ לכל אחד, לפי שלא נתברר לכל אחד חלקו מעולם[89]. ובטעם לכך יש מן הראשונים סוברים שהוא מכיון שנגעי בתים הם בהשגחה מיוחדת – שאינם בדרך הטבע אלא בדרך נס[90] - ורק לאחר כיבוש וחלוקה נתישבה דעתם עליהם לדעת את ה' ושרתה שכינה בתוכם[91]. ויש מן הראשונים סוברים שנחלקו תנאים בדבר, ולדעת הסוברים שבית השותפים מיטמא בנגעים, מצות נגעי בתים נוהגת אף קודם שנחלקה הארץ לכל אחד ואחד מהגברים[92].

בזמן הזה

מצות נגעי בתים, יש מן הראשונים סוברים שנוהגת בזמן הזה, אף על פי שאין בית המקדש קיים, ובלבד שיהיה כהן שראוי לראות נגעים[93]. ואפילו במקומות שבטלה בהם קדושת הארץ בזמן הזה, כגון מקומות שכבשום עולי מצרים ולא כבשום עולי בבל - שקדושה ראשונה בטלה, לסוברים כן[94] - יש מן הראשונים סוברים שנוהגת בהם מצות נגעי בתים, שמכל מקום אף בזמן הזה חשובים הם כארץ ישראל שמיטמאה בנגעים[95], וכן אף בדעת הסוברים שקדושת הארץ לעניין חיוב מצוות התלויות בה בטלה בגלות טיטוס[96], יש מן האחרונים סוברים שמצות נגעי בתים נוהגת בזמן הזה, שאף כשבטלה קדושתה יש לקרוא בבתי ארץ ישראל שביד ישראל: ארץ אחֻזתכם[97]. ויש מן האחרונים סוברים שלאחר שבטלה קדושה ראשונה, אין נגעי בתים נוהגים במקומות שכבשום עולי מצרים ולא כבשום עולי בבל, לפי שהם חשובים כחוץ לארץ לכל דבר, שאינה מיטמאה בנגעי בתים[98], וכן בדעת הסוברים שקדושת הארץ לעניין חיוב מצוות התלויות בה בטלה בגלות טיטוס[99], יש מן האחרונים סוברים שאין מצות נגעי בתים נוהגת כלל בזמן הזה, שכשם שבטלה קדושתה לעניין שאר מצוות התלויות בה, כך בטלה לעניין נגעי בתים, ודינה כחוצה לארץ שאינה מיטמאה בנגעי בתים[100].

אפשרותה למעשה

בית המנוגע, נחלקו בו תנאים אם אפשרי להיות במציאות: תנא קמא בתוספתא ובברייתא אמר שבית המנוגע לא היה ולא עתיד להיות, ולמה נכתב, דרוש וקבל שכר[101], וכן לדעת ר' אלעזר בן ר' שמעון, שאמר שלעולם אין הבית טמא עד שיראה כשני גריסים על שתי אבנים, בשתי כתלים, בקרן זוית, ארכו כשני גריסים ורחבו כגריס[102], ואי אפשר שיימצאו כל הדברים הללו[103], בית המנוגע לא היה ולא עתיד להיות, ולמה נכתב, דרוש וקבל שכר[104], ויש מן הראשונים שנתנו טעם לכך שנגעי בתים לא היו, לפי שנגעי בתים הם בהשגחה מיוחדת - שאינם בדרך הטבע אלא בדרך נס[105] - ולא הגיעו הדורות למדרגה כזו של השגחה[106]. ור' אליעזר בן ר' צדוק[107] אומר: מקום היה בתחום עזה והיו קורין אותו חורבתא סגירתא – חורבת מצורע, שנותץ משם בית המנוגע[108] - וכן אמר רבי שמעון איש כפר עכו: פעם אחת הלכתי לגליל וראיתי מקום שמציינים אותו – שלא יאהילו עליו, שאבן מבית המנוגע מטמאת באהל, לסוברים כן[109] - ואמרו אבנים מנוגעות פינו לשם[110], וכן יש גורסים בדברי ר' יונתן – שאמר על כמה דברים שעליהם אמרו שלא היו ולא עתיד להיות, שהוא ראה אותם[111] – שפינה בעצמו אבנים של בית המנוגע[112].

על הכהן הכשר לראות נגעי בתים, ע"ע כהן[113] וע' מראות נגעים.

על הסותר אבן שיש בה נגע, שעובר בלא-תעשה* של: הִשמר בנגע הצרעת[114], ע"ע קוצץ בהרת.

הנגע

מראיתו

שני מראות הן לנגע שבבית, האחד הוא מראה ירקרק והשני הוא מראה אדמדם[115], שנאמר: והנה הנגע בקירֹת הבית שקערורֹת ירקרקֹת או אדמדמֹת[116], ועל מהותם של ירקרק ואדמדם, ע"ע מראות נגעים. ואין הנגע מטמא בנגעי בתים עד שיראה שוקע, שנאמר: שקערורֹת[117], ועל מהותו של מראה כזה, ע"ע הנ"ל.

סיבת הגעתו

אין הנגע מטמא בנגעי בתים, אלא כשבא מאליו[118], אבל נגע שבא באונס נחלקו בו תנאים: ר' שמעון[119] אומר שאינו מטמא, שנאמר: ונתתי נגע צרעת[120], פרט לנגעי אונסים[121], ש"ונתתי" משמעו שהנגע בא מאליו[122]. ונחלקו אמוראים: רבא אמר שדוקא נגע שבא על ידי שד אינו מטמא, אבל נגע שבא על ידי אדם מטמא[123]. ורב פפא אמר שאף נגע שבא על ידי אדם, כשהגיע על ידי כשפים חשוב הוא כבא באונס ואינו מטמא[124]. ומכל מקום, נגע שהגיע על ידי הכאה או כויה, אינו חשוב נגע הבא באונס, ומטמא אף לדעת ר' שמעון[125], והוא הדין נגע שהגיע על ידי דלקה שאינו חשוב כאונס[126], וכן נגע שהגיע על ידי מליחות או שאר דברים המזיקים את האבנים אינו חשוב כאונס[127]. ובדעת ר' יהודה, שדרש את הכתוב "ונתתי" בעניין אחר[128], יש מן האחרונים סוברים בדעת ראשונים שהוא חולק וסובר שנגע הבא באונס מטמא[129]. ויש מן האחרונים סוברים בדעת גאונים, שלא שייך כלל מציאות של אונס בנגעי בתים, ואף ר' שמעון מודה בכך, שלא שייך אונס אלא על דבר שאפשר לבוא בדרך הטבע, ונגעי בתים אינם בדרך הטבע אלא בדרך נס[130]. הלכה, יש מן האחרונים סוברים בדעת ראשונים שאף נגע הבא באונס מטמא[131].

שיעורו

שיעורו של נגע המְטמא בנגעי בתים הוא שני גריסים[132], והיינו שני גריסים אורך על גריס אחד רוחב[133], שנאמר: וראה את הנגע והנה הנגע[134], מלמד שאין הבית מיטמא אלא בשני גריסים[135], שכיון שסתם נגע בשאר נגעים שיעורו כגריס[136], ונאמר פעמיים נגע, והנגע השני הוא מיותר, שהיה לו לומר: וראה את הנגע והנה בקירות וגו', למדנו שצריך שני גריסים[137], שכונת הכתוב היא לומר: וראה הכהן את הנגע שהוא גריס והנה נגע אחר עמו שהוא גריס אחר[138]. ויש מן הראשונים סוברים שכיון שהנגע צריך להיות על שני אבנים, לסוברים כן[139], ואין האבנים נקשרות בבניין באופן שיהיו לאבן אחת, לכן צריך שיהיה בכל אחת מהן שיעור נגע וביחד שני גריסים[140]. ויש מן הראשונים סוברים ששיעור שני גריסים לטמא בנגעי בתים הוא הלכה-למשה-מסיני*[141], וביארו אחרונים בדעתם שאף על פי שלמדוהו מן הכתוב, מכל מקום עיקרו הוא הלכה[142]. ודוקא כששני הגריסים נמצאים במקום אחד, אבל גריס במקום אחד בבית וגריס במקום אחר, אינם מצטרפים לשני גריסים לטמא בנגעי בתים, כפי שאין שני חצאים מצטרפים לטמא בשאר נגעים[143]. במה דברים אמורים שנגע בשיעור שני גריסים מטמא בנגעי בתים, כשהיו שני הגריסים זה בצד זה[144], אבל היו שני הגריסים זה למעלה מזה, והיינו שגובה הנגע הוא שני גריסים, אבל רחבו לאורך קירות הבית אינו אלא גריס, יש מן האחרונים סוברים בדעת ר' אלעזר בן ר' שמעון שאינו מְטמא, כיון שלדעתו שני הגריסים צריכים להיות בשני קירות שונים[145], ואף בדעת ר' עקיבא ור' ישמעאל הסוברים ששני הגריסים יכולים להיות על קיר אחד[146], יש מן האחרונים סוברים בדעת ראשונים, שהם מודים שנגע שבו שני הגריסים זה למעלה מזה אינו מְטמא[147]. ויש מן האחרונים סוברים בדעת ראשונים, שלר' עקיבא ור' ישמעאל נגע כזה מטמא[148]. ומכל מקום, אף לסוברים שנגע שגובהו שני גריסים ורוחבו גריס מטמא, כשאין בו אורך של שני גריסים לא באורך ולא ברוחב, אף על פי שיש בשטח הנגע כדי לרבע בו שני גריסים, יש מן האחרונים סוברים בדעתם שאינו מטמא, וכפי שבשאר נגעים אין מצרפים את הרוחב לאורך כדי שיצא שיעור מרובע על מנת לטמא[149].

מקומו

מקומו של הנגע המטמא בנגעי בתים הוא דוקא כשהוא נמצא בתוך הבית, אבל כשהוא מאחורי הבית אינו מטמא, שנאמר: בבית[150], ומשמעו מבפנים[151], או שנלמד מהייתור של הכתוב, שנאמר "בית" כמה פעמים, ולכן יש לדרשו[152], או שנאמר בהסגר הבית לאחר ראיית הנגע: ויצא הכהן מן הבית אל פתח הבית[153], ומכאן למדים שהנגע נוהג דוקא בתוך הבית ולא מאחוריו[154].

מקומו בתוך הבית

מקומו של הנגע המטמא בתוך הבית, נחלקו בו תנאים: א) ר' ישמעאל אומר שהנגע מטמא בין כשנראה על אבן אחת ובין כשנראה על שני אבנים[155], ואף על פי שנאמר: וחִלצו את האבנים[156], והיינו שני אבנים, מכל מקום נאמר: ומראיהן שפל מן הקיר[157], אפילו על אבן אחת[158], שכן קיר משמעו אפילו כשיש בו אבן אחת[159], או שכיון שהיה לכתוב לומר "בקיר" ואמר "מן הקיר", משמע אפילו על אבן אחת מן הקיר[160], והכתוב המדבר על אבנים מלמדנו שאם נראה הנגע על שני אבנים, צריך לחלצן[161], או שהמשכו של הכתוב הוא: אשר בהן הנגע, ולכן הכונה לאחת מהן, שלדעת ר' ישמעאל "הן" פירושו אחד[162]. ב) ור' עקיבא אומר שאין הנגע מטמא עד שיראה על שני אבנים[163], שנאמר: וחִלצו את האבנים אשר בהן הנגע[164], אין פחות משתי אבנים[165], שמיעוט רבים שנים[166], ומה שאמר הכתוב: ומראיהן שפל מן הקיר[167], בא ללמד אותנו שהנגע מטמא אפילו שתי האבנים הן בכותל אחד[168]. ומכל מקום יש מן האחרונים סוברים בדעת ר' עקיבא, שאין צורך שיהיה גריס שלם על כל אבן, ואפילו עיקר הנגע על אבן אחת ומשהו על האבן השניה, מטמא[169]. ויש מן הראשונים שנראה מדבריהם שלדעת ר' עקיבא צריך להיות גריס על כל אבן, שזהו שיעור נגע[170]. ג) ור' אלעזר בר' שמעון אף הוא אומר שאין הנגע מטמא עד שיראה על שתי אבנים, אלא שהוא מצריך שאבנים אלו יהיו בשני כתלים שונים, באופן שהנגע יראה בזוית הבית[171], שנאמר "קיר" – ומראיהן שפל מן הקיר[172] - ונאמר "קירֹת" – והנה הנגע בקירֹת הבית[173] - איזהו קיר שהוא כקירות, הוי אומר זה קרן זוית[174], ששני הקירות סמוכים זה לזה ונראים כקיר אחד[175], ובכל אחד מהכתלים יהיה גריס[176], שזהו שיעור נגע[177]. הלכה כר' עקיבא[178], שהלכה כר' עקיבא מחברו[179].

בתקרה

נגע שנראה בתקרת הבית, יש מן האחרונים מצדדים לומר בפירוש דברי המשנה שאינו מטמא בנגעים[180], שנאמר: קירֹת[181], או שאין הדרך לתת בתקרה אבנים בגודל של משוי שני אנשים – שהוא שיעור האבנים המיטמאות בנגעים, לסוברים כן[182] - ולכן אף אם נתן אבנים כאלו, אין דרך בניין בכך[183]. ויש מן האחרונים מצדדים לומר בפירוש דברי התוספתא שאף נגע שנראה בתקרה מטמא בנגעים[184].

בבית הסתרים

אין הנגע מטמא בנגעי בתים אלא כשהוא נמצא על קיר הבית במקום גלוי, אבל נגע הנמצא בבית-הסתרים* של הבית אינו מטמא בנגעי בתים[185], כפי שנגע הנמצא בבית הסתרים אינו מטמא בנגעי-אדם*[186], והוקשו כל הנגעים זה לזה[187], ולכן נגע שנראה בחורים ובסדקים של הבית אין נזקקים לו[188], שדינם כבית הסתרים[189], וכן נגע שנראה בין הנסר לכותל – שדרכם היה לכסות את הקיר בנסרים של עץ, כדי שהמשתפשף בקיר לא יתלכלך[190] - ובין יריעה לקורות – שדרכם היה לפרוש יריעה מתחת לקורה של הגג מפני העפר הנושר[191] - אין נזקקים לו[192], שהרי הוא כנגע שנראה בבית הסתרים[193]. סילק את הנסר ואת היריעה, דינו כבית הסתרים שנתגלה[194], ויראה הנגע כבתחילה[195].

בחומרים אחרים

נגע שנראה על חומר שאינו מהחומרים שבית העשוי מהם מיטמא בנגעים – כגון על שיש[196] – אף על פי שהבית עצמו מיטמא בנגעים – שיש בו אבנים ועצים ועפר[197] - אינו מטמא[198]. במה דברים אמורים? כשאותו חומר עומד בפני עצמו בבית או שהוא משמש כחיפוי על האבנים ודרכו בכך[199], אבל היה אותו חומר משמש כחיפוי על האבנים ואין דרכו בכך – כגון חיפוי של סלע או לבנים[200] – יש מן האחרונים סוברים בדעת ראשונים שנגע שנראה עליו מטמא[201]. ויש מן האחרונים סוברים שאף נגע שנראה על חומר המשמש כחיפוי על האבנים ואין דרכו בכך, אינו מטמא[202]. נראה הנגע בעצים ובעפר הבית – שהם חלק מהחומרים שבית העשוי מהם מיטמא בנגעים[203] - יש מן האחרונים סוברים בדעת ראשונים שאינו מטמא, שלדעתם דוקא נגע שנראה באבני הבית מטמא[204]. ויש מן האחרונים סוברים בדעת ראשונים בפירוש דברי התוספתא שאף נגע שנראה על בעצים ובעפר הבית מטמא[205]. ויש מן האחרונים סוברים בפירוש דברי התוספתא שנגע שאינו נראה כלל באבנים אינו מטמא, אבל כשנראה באבנים פחות משיעור נגע – שהוא שני גריסים[206] – ומה שנראה בעצים ובעפר משלימו לשיעור נגע, הרי הוא מטמא[207]. ויש מן האחרונים סוברים שדוקא נגע הנראה על עפר המחובר לאבנים ועשוי כטיט עליהם מטמא, שכיון שהוא מחובר לאבנים כטיט, חשוב הוא כחלק מגוף האבנים[208], מהם מצדדים לומר שאף חיפוי של עצים המחוברים לאבנים חשוב הוא כחלק מגוף האבנים ונגע הנראה עליהם מטמא[209].

סדר ראיית בית המנוגע

סימני טומאה

שלושה סמני-טומאה* יש לנגעי בתים: ירקרק, אדמדם ופשיון[210], שנאמר: שקערורֹת ירקרקֹת או אדמדמֹת[211], ונאמר: והנה פשה הנגע בקירֹת הבית[212]. על פרטי המראות של ירקרק ואדמדם, ע"ע מראות נגעים. על הפשיון והאופן בו הוא מטמא, עי' להלן: פשיון ופריחה[213].

ההגדה לכהן

כיצד ראיית הבית? מי שנראה נגע בביתו עליו לבוא לכהן ולומר לו שראה כנגע בביתו[214], בלשון ספק[215], ואפילו הוא חכם ויודע ודאי שהוא נגע לא יאמר שראה נגע[216], שנאמר: ובא אשר לו הבית והִגיד לכֹּהן לאמֹר כנגע נראה לי בבית[217], ואף על פי שממילא אין הדבר תלוי בבעל הבית לטמא או לטהר אלא בכהן[218], מכל מקום דרך ארץ הוא שלא יאמר אדם טומאה אפילו על דבר הברור לו[219], או שדרך ארץ הוא כלפי הכהן, שלא יראה כאילו הוא מורה הוראה בפניו שצריך לטמא את הנגע[220], או שכיון שאין הבית טמא עד שיטמאנו הכהן, שקר הוא להגיד שיש בו נגע[221], או שמא לא יראה הכהן טומאה ויתבדה בעל הבית בדבריו[222], או שלא יפתח את פיו לשטן, שאפשר שישתנה הבית לסימן טהרה קודם שיראהו הכהן[223], או שאף על פי שאין כלי הבית נטמאים קודם ראיית הכהן, מכל מקום מכוער הדבר שהרי לפי דבריו הם טמאים[224]. ויש מן האחרונים סוברים שכשאומר בעל הבית באופן ודאי שיש בבית נגע, הכהן חייב לטמאו עוד קודם שפינו ממנו את כליו[225]. על הכהן לדקדק עם בעל הבית כיצד הגיע אליו הנגע, שנאמר: והגיד לכהן[226], והגדה היא לשון ביאור ופירוש[227].

ההולך לכהן

האדם שעליו מוטל ללכת לכהן ולומר לו על הנגע, הוא בעל הבית עצמו, ולא ישלח ביד שליח, שנאמר: ובא אשר לו הבית[228], וממה שאמר הכתוב בא, ולא אמר: והגיד אשר לו הבית, משמע שהוא בעצמו צריך לבוא[229], או ש"אשר לו" היינו דוקא האדם עצמו[230]. בטעם לכך שצריך בעל הבית לבוא בעצמו לכהן, יש מן האחרונים סוברים שהוא כדי שיתבזה בבואו לפני הכהן[231], ועוד שהכהן צריך לומר לבעל הבית דברי תוכחה[232]. במה דברים אמורים? כשיכל בעל הבית לבוא בעצמו, אבל היה אנוס מלבוא, כגון שהוא זקן או חולה – ויש מן האחרונים מצדדים לומר שהוא הדין אישה, שכל כבודה בת מלך פנימה[233] - אמרו בתורת כהנים שיכול הוא לשלוח שליח, שנאמר: ובא וגו' והגיד[234], והיה יכול הכתוב לומר: ובא וגו' לאמר, אלא שרצה הכתוב לרבות שיש אופנים שיכול להגיד על ידי שליח[235]. ויש מן הראשונים סוברים שאף זקן או חולה צריכים לבוא לכהן בעצמם[236]. נראה הנגע בבית ששייך לכמה אנשים – כגון בית השותפים, שאף הוא מיטמא בנגעים, לסוברים כן[237] – יש מן האחרונים סוברים שאין צריכים כולם ללכת לכהן, אלא די באחד מהם[238].

תוכחת הכהן

קודם שהולך הכהן לראות את הבית, עליו להוכיח את בעל הבית שיחזור בתשובה, לפי שאין הנגעים באים אלא על חטא, לסוברים כן[239], שנאמר: והגיד לכהן לאמר[240], והמילה לאמר מיותרת, ורצה הכתוב לומר שעל הכהן לומר לבעל הבית[241].

פינוי הבית

קודם שהכהן הולך לראות את הבית עליו לצוות שיפנו את הבית מכל מה שבתוכו, שנאמר: וצוה הכהן ופנו את הבית בטרם יבא הכהן לראות את הנגע ולא יטמא כל אשר בבית ואחר כן יבא הכהן לראות את הבית[242]. הציווי צריך להיות על ידי הכהן עצמו, אבל הפינוי יכול להיות על ידי כל אדם, שנאמר: וצוה הכהן ופנו[243]. בחיוב הפינוי ובדברים אותם צריכים לפנות, נחלקו תנאים, וראשונים ואחרונים בדעתם, וכמה דעות בדבר: א) לדעת ר' יהודה עליו לפנות את כל מה שיש בבית, ואפילו חבילי עצים וחבילי קנים[244], שאינם מקבלים טומאה[245], שגזירת הכתוב הוא ואינו מטעם שלא יטמאו כליו[246], שלכך אמר הכתוב: ופנו את הבית[247], ולא אמר מה יפנו[248], או שלכך אמר הכתוב: כל אשר בבית[249], לרבות אפילו דברים שאינם מקבלים טומאה[250], או שלדעתו בנגעי בתים הכל מקבל טומאה, ואפילו דברים שאינם מקבלים טומאה בשאר טומאות, שהרי אפילו הבית עצמו מקבל טומאה[251]. ואף בדעת ר' שמעון, שאומר שעסק הוא לפינוי[252], יש סוברים שהוא מודה שצריך לפנות את כל כלי הבית, ואף דברים שאינם מקבלים טומאה, שהעסיקו הכתוב לפנות את הכל[253], ושמא בין כך ילך הנגע מן הבית או יכהה צבעו בעקבות תשובתו של בעל הבית[254], או שגזירת מלך הוא להטריחו בהן[255], ואינו בא לחלוק על דברי ר' יהודה אלא לפרשם[256], או שאף על פי שתמה על דברי ר' יהודה, לא נחלק עליו למעשה[257], או שנחלק עליו בעניין אחר ולא בכך שצריך לפנות את הכל[258]. ואף בדעת ר' מאיר, שאומר שחסה התורה על כלי חרס – שאין להם טהרה במקוה[259] - שאילו שאר כליו אף כשייטמאו יוכל להטבילם ולטהרם[260], יש סוברים שאינו חולק למעשה[261], ולא בא אלא לומר כמה גדולים רחמי הבורא אפילו על החוטא[262]. ואף בדעת רבי, שנחלק על ר' יהודה אם ממתינים בראיית הנגע לצורך דבר הרשות[263], יש סוברים שהוא מודה שצריך לפנות את כל הבית[264]. ואף בדעת חכמים, שנחלקו על סומכוס הסובר שדבר המיטמא בנגעים אין מסככים בו[265], יש סוברים שנחלקו מטעם שכל דבר מיטמא בנגעים לדעתם, ולכן צריך לפנות את כל הבית[266]. ב) ויש שנראה מדבריהם בדעת ר' שמעון שעליו לפנות את כל כליו – המקבלים טומאה[267] - אבל אינו צריך לפנות חבילי עצים וחבילי קנים[268], שהרי אינם מקבלים טומאה[269], והדבר יטרידו מלעסוק בפינוי כליו[270]. ג) ויש סוברים בדעת ר' מאיר שצריך לפנות רק דברים המקבלים טומאה ושאין דרך לטהרם לאחר שנטמאו, שעליהם חסה התורה[271], ולא הוצרך הכתוב לומר מה יפנה, שהדבר נלמד מכונת הכתוב[272], ויש סוברים שאף ר' שמעון מודה בדבר[273]. ד) ויש סוברים בדעת ר' מאיר שאין חובה לפנות את כליו מהבית, אלא עצה טובה היא לו לפנות את כליו קודם שיבוא הכהן, ואם ברצונו לומר שאי אפשר לו בטובה זו, רשאי[274], שלא מצינו בשום מקום שלא יהיה האדם רשאי לטמא את כליו[275]. הלכה, נחלקו ראשונים: יש פוסקים שיש לפנות את כל מה שבבית, ואפילו חבילי עצים וחבילי קנים[276], שלדעתם לא נחלקו תנאים בדבר[277], או שאף על פי שנחלקו, מכל מקום אחד מהתנאים – ר' שמעון[278] או ר' מאיר[279] – מודה לר' יהודה, והלכה כרבים[280], או שכיון שרבי סובר כן אף הוא, לסוברים כן[281], הלכה כרבי מחברו[282], או שכיון שחכמים סוברים כן אף הם, לסוברים כן[283], הלכה כחכמים[284]. ויש פוסקים שאין צורך לפנות אלא כלי חרס[285], שלדעתם ר' שמעון ור' מאיר סוברים כן[286], והלכה כרבים[287].

הסגרת הבית בתחילתו

אחרי שרואה הכהן את הנגע – על אופן הראיה, ועל דינו של בית אפל, שאין הנגע שבו נראה ללא שידליקו בתוכו נר, ע"ע מראות נגעים. על הזמנים שבהם רואים את הנגע, ע"ע הנ"ל - עליו להסגיר את הבית למשך שבעה ימים[288], שנאמר: וראה את הנגע וגו' והסגיר את הבית שבעה ימים[289]. במהותו של ההסגר, נחלקו ראשונים ואחרונים בדעת ראשונים: יש סוברים שהוא הסגר בדיבורו של הכהן שהבית מוסגר[290], וכמשמעותו של הסגר בשאר נגעים[291]. ויש סוברים שההסגר הוא סגירת דלת הבית[292]. ויש שנראה מדבריהם שההסגר צריך להיות הן בדיבור והן בסגירת דלת הבית[293].

מקום ההסגר

אין הכהן מסגיר את הבית המנוגע כשהוא בביתו – לסוברים שההסגר הוא סגירת דלת הבית המנוגע[294], באמצעות חבל ארוך שמגיע מבית הכהן עד דלת הבית המנוגע[295], או באמצעות שליח[296], ולסוברים שההסגר נעשה באמירה[297], שממתין הכהן באמירתו עד שמגיע לביתו[298] - ולא כשהוא בתוך הבית המנוגע, אלא עומד על פתח הבית המנוגע ומסגירו[299], שנאמר: ויצא הכהן מן הבית אל פתח הבית והסגיר וגו'[300], והיה די לו לומר ויצא הכהן[301]. ובטעם לכך שאין הכהן רשאי להמתין מלהסגיר את הבית המנוגע עד שיגיע לביתו, יש מן האחרונים סוברים שהוא אינו רשאי לשתוק מלפסוק את דינו של הבית מיד כשיכול לעשות כן בלי להיטמא[302]. ויש מן הראשונים סוברים שהוא הדין שיכול הכהן להסגיר את הבית בדרך הליכתו לביתו[303], ובלבד שיעשה כן קודם שיגיע לביתו[304]. ולא יעמוד הכהן תחת המשקוף – היינו על מפתן הבית המנוגע[305] - ויסגיר את הבית, אלא יצא לגמרי מהבית ויעמוד בצד המשקוף ויסגיר[306], שנאמר: מן הבית[307], עד שיעקר מכולו[308]. ומכל מקום, אף במקום בו הלך הכהן לביתו ורק לאחר מכן הסגיר את הבית המנוגע או שעמד תחת המשקוף של הבית המנוגע והסגירו, הבית מוסגר[309], שנאמר: והסגיר את הבית[310] - בלשון עבר, היינו אף קודם ליציאתו[311], או שלא נאמר היכן יסגיר[312], או שהריבוי "את הבית" מיותר, ומלמד שהיכן שיסגירו מוסגר[313] - מכל מקום[314], אלא שלא קיים מצוה[315]. הסגיר הכהן את הנגע כשהוא בתוך הבית המנוגע, יש מן הראשונים סוברים שהוא מוסגר[316]. ויש מן הראשונים סוברים שאינו מוסגר[317], כיון שלא קיים כלל את עיקר הכתוב המחיבו לצאת מן הבית[318].

הסגרה באמצעות שליח

הסגרת הבית באמצעות שליח – לסוברים שההסגר הוא סגירת דלת הבית המנוגע[319] – יש מן האחרונים סוברים שהיא אסורה, שנאמר: והסגיר את הבית[320], ולא נאמר: וצוה הכהן והסגירו את הבית, שעליו למהר להסגירו כדי שלא ייכנס אדם וייטמא, וכשיצוה לאחרים הם עלולים להתעצל ולהשתהות ותתרבה הטומאה[321]. ויש מן האחרונים סוברים שמותר להסגיר את הבית באמצעות שליח – כשהכהן שראה את הנגע נמצא בעצמו בסמוך לבית[322] – ובלבד שאף השליח עצמו הוא כהן[323].

בסוף השבוע הראשון

בית שנראה בו נגע והסגירו אותו, ביום השביעי להסגרו רואה הכהן שוב את הבית[324], שנאמר: ושב הכהן ביום השביעי וראה[325]. אם פשה הנגע בבית, חולץ את האבנים שבהן הנגע וקוצה את העפר שסביבן אל מחוץ לעיר ומביא אבנים אחרות במקום האבנים שנחלצו וטח את הבית ומסגירו שבוע שני[326], שנאמר: והִנה פשה הנגע בקירֹת הבית וצִוה הכֹּהן וחִלצו את האבנים אשר בהן הנגע והשליכו אתהן אל מחוץ לעיר אל מקום טמא, ואת הבית יקצִע מבית סביב ושפכו את העפר אשר הקצו אל מחוץ לעיר אל מקום טמא ולקחו אבנים אחרות והביאו אל תחת האבנים ועפר אחר יקח וטח את הבית[327], ועל הפשיון והאופנים שבהם הוא חשוב פשיון, עי' להלן: פשיון ופריחה, ועל החליצה ודיניה, עי' להלן: החליצה ודיניה. כהה הנגע – והיינו ששינה מראהו מירקרק לירוק או מאדמדם לאדום, אבל אם כהה מעט ועדיין הוא ירקרק או אדמדם, אינו חשוב כהה[328] - או הלך לגמרי – ואפילו כהה או הלך חלקו באופן שנשארו בו פחות משני גריסים[329] - קולף את מקום הנגע - היינו שמסיר את הטיח מהמקום שבו היה הנגע[330], ויש סוברים שאף טח את מקום הנגע מחדש[331] - והבית טהור[332], ולמדים שצריך קליפה מכל מקום, ממה שאמר הכתוב: אחרי הִטֹחַ את הבית וטהר הכהן את הבית[333], אין טהרה אלא לאחר טיחה, ואין טיחה אלא אחרי קליפה[334], או שנאמר: וטִהר את הבית כי נרפא הנגע[335], אין טהרה של הבית אלא לאחר מעשה של ריפוי, והיינו קליפה וטיחה[336], או שיש ללמוד נגעי בתים מנגעי בגדים, שכפי שבנגעי בגדים אפילו כשהלך הנגע לגמרי, אין הבגד טהור מאליו ללא כיבוס[337], כך בנגעי בתים אפילו הלך הנגע לגמרי אין הבית טהור מאליו, וקליפה בבית היא כמו כיבוס בבגד[338]. עמד הנגע בעיניו, מסגירו שבוע נוסף כפי שהוא[339].

בסוף שבוע שני לאחר הסגר

במקום בו עמד הנגע בעיניו והסגירוהו למשך שבוע נוסף[340], בא הכהן בסוף השבוע השני – היינו ביום השלושה עשר מתחילת הסגרו הראשון[341] – ורואה את הבית שוב, אם פשה הנגע או אפילו עמד בעיניו, דינו שחולץ וקוצה וטח – כדין הבית כשפשה הנגע בסוף השבוע הראשון[342] – ומסגירו למשך שבוע נוסף[343], שנאמר בפשיון: ובא הכהן וראה והנה פשה הנגע בבית[344], וכתוב זה אינו אמור במקומו בנגע החוזר לאחר חליצה, שהרי חזרה אינה צריכה פשיון[345], ואף אינו אמור בפשיון בסוף השבוע הראשון - שהרי כבר קודם לכן דיבר הכתוב על דינו של פשיון בסוף השבוע הראשון[346] - אלא אמור בעומד בסוף השבוע הראשון ופושה בסוף השבוע השני, ולמדים - בגזרה שוה[347] - מהכתוב: "ושב הכהן" - שאמור בפושה בסוף השבוע הראשון[348] - לכתוב: "ובא הכהן" - שאמור בסוף השבוע השני[349] - וזו היא שיבה זו היא ביאה – שאף על פי שאין זו אותה מילה, מכל מקום הכל אמור בביאת הכהן מביתו לבית המנוגע[350], או שאף הביאה שבסוף השבוע השני, שיבה היא[351] - מה שיבה חולץ וקוצה וטח ונותן לו שבוע – שזהו דינו של נגע שפושה בסוף השבוע הראשון[352] - אף ביאה חולץ וקוצה וטח ונותן לו שבוע[353], וכשעמד הנגע בעיניו בסוף השבוע השני ולא פשה, למדים שכך הוא דינו מהכתוב: ואם בא יבא הכהן וראה והנה לא פשה[354], הרי כאן שתי ביאות בנגע העומד בעיניו – שהיה לו לומר רק: ובא[355] - ואף על פי שהמשיך הכתוב: וטהר הכהן את הבית כי נרפא הנגע[356], אינו אמור בעומד בעיניו, שהרי לא נרפא הנגע, והיינו שעדיין לא נסתלק או כהה[357], או שהריפוי האמור בכתוב הוא שצריך לעשות מעשה לשם הריפוי ועדיין לא נעשה[358], ולמדים שכמו שהביאה הראשונה האמורה למעלה בפשיון חולץ וקוצה וטח ונותן לו שבוע[359], אף בביאה השניה האמורה כאן בעמד בעיניו בסוף השבוע השני, שחולץ וקוצה וטח ונותן לו שבוע[360], ובשם ר' ישמעאל אמרו שלמדים לנגע העומד באליו בסוף השבוע השני, ממה שנאמר בנגעי בתים: צרעת ממארת[361], ונאמר בנגעי בגדים: צרעת ממארת[362], ולומדים – בגזרה שוה[363] – שכמו שבנגעי בגדים דין העומד בעיניו בשבוע שני כדין הפושה בשבוע ראשון – שבשניהם שורף את הבגד[364] – כך בנגעי בתים דין העומד בעיניו בשבוע שני כדין הפושה בשבוע ראשון[365], שחולץ וקוצה וטח ונותן לו שבוע[366]. ואם כהה הנגע או הלך, קולף את מקום הנגע – על מהות הקליפה, עי' לעיל[367] - והבית טעון ציפורים[368], וטהור[369], שנאמר: ולקח לחטא את הבית שתי צִפֳּרים וגו'[370], ואף על פי שכתוב זה אמור בהסגר שאחר חליצה[371], מכל מקום מכך שנאמר: הבית – והוא מיותר, שהרי בבית הכתוב מדבר[372] – אנו למדים לרבות בית אחר[373], שאחרי רפואתו טעון ציפורים, והוא הכהה או הולך בשני אחר שעמד בראשון[374].

לאחר חליצה

במקום בו הסגירו את הבית למשך שבוע נוסף לאחר חליצה וקיצוע וטיחה, בין בסוף שבוע ראשון, - כגון שפשה הנגע[375] - ובין בסוף שבוע שני – כגון שעמד הנגע בעיניו במשך שתי שבועות או שפשה בסוף השבוע השני[376] - בא הכהן בסוף אותו שבוע נוסף – כשחלץ וקצה וטח בסוף השבוע הראשון, ביום השלושה עשר מתחילת הסגרו הראשון[377], וכשחלץ וקצה וטח בסוף השבוע השני, ביום התשעה עשר מתחילת הסגרו השני[378] – ורואה את הבית שוב, אם חזר הנגע לבית, הוחלט הבית לטומאה וטעון נתיצה[379], שנאמר: ואם ישוב הנגע ופרח בבית אחר חִלץ את האבנים ואחרי הִקצות את הבית ואחרי הִטוח ובא הכהן וראה והנה פשה הנגע בבית צרעת ממארת הִוא בבית טמא הוא ונתץ את הבית את אבניו ואת עציו ואת כל עפר הבית[380], ואף על פי שהכתוב מפורש רק על חזרה שאחרי חליצה שבסוף השבוע הראשון, מכל מקום מכך שפרט לך הכתוב: אחרי חלץ את האבנים ואחרי הקצות את הבית ואחרי הטוח, והרי כל חליצה יש עמה קציעה וטיחה[381], בא הכתוב לרבות אף חזרה לאחר חליצה שאחרי פשיון או עמידה בסוף שבוע שני[382], ועל החזרה ודיניה, עי' להלן: נגע החוזר, ועל דיני נתיצת הבית, עי' להלן: הנתיצה ודיניה. ואם לא חזר הנגע לבית, הבית טעון ציפורים[383], וטהור[384], שנאמר: ואם בֹּא יבֹא הכהן וראה והנה לא פשה הנגע בבית אחרי הִטֹח את הבית וגו' ולקח לחטא את הבית שתי צפרים וגו'[385].

מקום פטור והחלטת הבית

המקום שבו עומד הכהן ופוטר את הבית המנוגע או מחליטו לנתיצה, יש מן הראשונים סוברים שהוא על פתח הבית בצד המשקוף, באותו מקום שבו הוא צריך להסגיר את הבית[386], שהרי אין הבדל בין אופן ההסגר לאופן הפטור וההחלט, שכולם נעשים על ידי דיבורו של הכהן, לסוברים כן[387]. ובדעת הסוברים שהסגר הבית נעשה באמצעות סגירת דלתו[388], יש מן האחרונים שנראה מדבריהם שאין הפטור והחלטת הבית צריכים להיעשות דוקא על פתח הבית, שהרי אינו צריך לסגור בהם את דלת הבית[389].

===
סדר ראיית בית המנוגע – תרשים זרימה
===


פשיון ופריחה

מקומו

מקומו של פשיון, שאם אירע בסוף שבוע ראשון להסגרו של הבית, הבית טעון חליצה[390], הוא בין כשהוא סמוך לנגע עצמו – היינו שהפשיון מחובר לנגע[391] - ובין כשהוא רחוק ממנו[392] – היינו שאינו מחובר לנגע עצמו[393] - שנאמר: והנה פשה הנגע בקירֹת הבית[394], "והנה פשה" זה פישיון הסמוך, "בבית", זה פישיון הרחוק[395], שכיון שנאמר "בבית" – ולא היה צריך לכתבו, שהרי בו הכתוב מדבר[396] - משמעו כל מקום שיפשה הנגע בבית, בין קרוב ובין רחוק[397], אלא שהבדל יש ביניהם בשיעורם, ועל הבדל זה, עי' להלן[398]. במה דברים אמורים? כשפשה הנגע לתוך אותו בית, אבל כשפשה הנגע לבית אחר, אפילו הוא סמוך ומחובר לו, אינו חשוב פשיון אלא נגע בפני עצמו[399], ועל גדר בית אחד ושני בתים, עי' להלן[400].

בתקרה

נגע שפשה לתקרה, אף לסוברים שאין נגע שבתקרה מטמא[401], מכל מקום יש מן האחרונים סוברים שחשוב פשיון[402].

לפנים

אין פשיון מטמא אלא כשהוא פושה חוץ לנגע, אבל נגע שהיה באמצעו מקום נקי בלא נגע ופשה הנגע לתוכו, אינו חשוב פשיון, כפי שאינו חשוב פשיון בנגעי אדם ובגדים[403], שכיון שהוקש נגע לנתק לעניין שאין פשיון לתוכו מטמא[404], כל שהוא קרוי "נגע" בכלל זה[405], או שנאמר: והנה פשה הנגע בבית[406], ומשמע בית שחוץ לנגע[407].

בחומרים שונים

פשיון מחומר אחד של הבית המיטמא בנגעים לחומר אחר של הבית המיטמא בנגעים – כגון שפשה מהאבנים לעצים ולעפר[408] - אמרו בתוספתא שחשוב הוא פשיון[409].

שיעורו

שיעורו של פשיון כשהוא סמוך לנגע עצמו הרי הוא בכל שהוא[410], שנאמר: והנה פשה[411], וכיון שנאמר בו פשיון בסתם, הרי הוא בכל שהוא[412], וכשהפשיון רחוק מהנגע, שיעורו גריס[413], שנאמר כאן "נגע"[414], ונאמר להלן – בנגעי-אדם*[415] - "נגע"[416], מה נגע האמור להלן כגריס – שנגעי אדם מטמאים בגריס[417] – אף נגע האמור כאן הוא כגריס[418], והיינו בפשיון ש"בבית", שהוא פשיון רחוק[419], ואף על פי שבנגע החוזר אנו דורשים את הכתוב "נגע" לשני גריסים[420], שונה הוא דין פשיון מדין נגע החוזר, שכיון שפשיון הסמוך הוא בכל שהוא[421], דיו לפשיון הרחוק שיהיה בשיעור נגע הפחות, והיינו גריס[422], או שהלכה-למשה-מסיני* היא לדרוש את הגזרה שוה בפשיון הרחוק מנגע של נגעי אדם ולא מנגע של נגעי בתים[423].

במראה אחר

נגע שהיה במראה אחד ופשה במראה אחר, כגון שהיה ירקרק ופשה אדמדם וכן להפך, יש מן האחרונים סוברים שדינו ככל נגע שפשה[424], שכפי שירקרק ואדמדם מצטרפים זה עם זה לנגע אחד – שאם היה גריס ירקרק וגריס אדמדם הרי זה נגע[425] – כך מצטרף פשיון במראה אחד למראה אחר להחשב פשיון[426], או שנלמד מנגעי אדם ונגעי בגדים, בהם פשיון במראה אחר דינו כפשיון[427].

בית שכולו מנוגע בתחילתו

בית שנראה מתחילתו כשהוא כולו מנוגע, דינו שמסגירו שבוע אחר שבוע, ואם עמד בו שני שבועות חולץ את כולו[428], ככל בית שנראה בו נגע במשך שבועיים, שחולץ את האבנים שבהם הנגע[429]. והוא הדין כשכנס הנגע בסוף השבוע הראשון, ופשה שנית בסוף השבוע השני[430]. כנס הנגע באמצע השבוע הראשון ופשה שנית בסוף השבוע הראשון, יש מן האחרונים סוברים שדינו של הנגע כנגע שפשה, וחולץ את כולו כבר בסוף השבוע הראשון[431]. ויש מן הראשונים שנראה מדבריהם שדינו כנגע שעמד בעינו, שמסגירו שבוע נוסף ורק לאחר מכן חולץ[432]. על דינו של הבית לאחר החליצה שאינו טעון בניה מחדש, עי' להלן[433].

פריחה לאחר הסגר

בית שנראה בו נגע והסגירו, ובסוף השבוע פרח הנגע בכולו, אמרו בתוספתא שחולץ את הבית[434], כדינו של כל פשיון שצריך לחלוץ את האבנים שבהם הנגע[435], ואף בדעת ר' נתן בן אבטולמוס, שאמר בנגעי בגדים שבגד שפרח הנגע בכולו לאחר הסגרו טהור[436], יש מן האחרונים סוברים שהוא מודה בנגעי בתים שאין הבית טהור[437], לפי שלא מצינו בנגעי בתים גזרה שוה לנגעי אדם – שבהם פריחה בכולו טהורה[438] – כפי שמצינו גזרה שוה כזו בנגעי בגדים[439]. ויש מן האחרונים מצדדים לומר בדעת ר' נתן בן אבטולמוס, שאף בנגעי בתים נגע שפרח בכל הבית לאחר הסגרו טהור[440], שאפשר ללמוד דין זה מנגעי בגדים, כפי שאנו למדים כמה דינים מנגעי בגדים לנגעי בתים בגזרה שוה של "צרעת ממארת"[441].

החליצה ודיניה

האבנים הנחלצות

מקום בו דינו של הבית בחליצת האבנים שבהם הנגע, כגון בסוף השבוע הראשון להסגרו כשפשה הנגע[442], או בסוף השבוע השני להסגרו כשעמד הנגע בעיניו או פשה[443], האבנים הנחלצות הן כל האבנים שבהן נראה הנגע, שנאמר: וחִלצו את האבנים אשר בהן הנגע[444], ואפילו הן אלף[445], אבל אבנים שאין בהן נגע אין צריך לחולצן[446], ואף על פי שבדין נתיצת הבית כשהוחלט לטומאה יש צורך לנתוץ אף אבנים שאין בהן נגע[447], בזה חמורה נתיצה מחליצה[448]. ומכל מקום אין חולצים פחות משתי אבנים[449], שהרי אינו חשוב נגע כשהוא על פחות משתי אבנים, לסוברים כן[450]. ודוקא אבנים, אבל קרמודין – רעפים[451], והיינו כמין טבלאות של חרס[452] - או לבנים – שעשאן היוצר[453] - שנראה בהם נגע, אין צריך לחולצם[454], ואפילו הם צמודים לאבנים הנחלצות[455], שנאמר: אבנים[456].

חלק האבן הנחלץ

אבן שצריך לחולצה מפני שיש בה נגע, צריך לחלוץ את כולה[457], ואינו יכול לשוברה לשני חלקים ולחלוץ רק את החלק שבצד שבו הנגע[458], ואפילו כשהצד השני שייך לשכנו, כגון באבן שבזוית, צריך לחלוץ את כולה[459], שנאמר: וחִלצו את האבנים[460], אבן כמות שהיא גדולה או קטנה[461], או שנלמד מאותו כתוב המטיל על שכנו אף הוא את האחריות על החליצה[462], ואף על פי שבדין נתיצת בית המנוגע לאחר שהוחלט לטומאה אין צורך לנתוץ את החלק שבצד של חברו[463], בדין זה חליצה חמורה מנתיצה[464]. ודוקא כשהקיר שבינו לבין חברו עשוי משורת אבנים אחת הממלאת את כל עובי הכותל, אבל כשהקיר עשוי משתי שורות אבנים, לדעת ר' אלעזר אין צריך לחלוץ אלא את שורת האבנים הנמצאת בצד שבו הנגע[465], שכך אמר ר' אלעזר, שבית הבנוי ראש ופתים – היינו שהכותל שבין שני הבתים בנוי משורה אחת של אבנים שלמות הממלאות את כל עובי הכותל ונראות בבית זה במערב ובבית זה במזרח, ומשורה אחת מחולקת לשתים, שיש שתי אבנים קטנות בעובי החומה כנגד כל אבן שלמה שבשורה מתחת, באופן שכל אבן נראית רק באחד הבתים, וכן הלאה שורה כזו ושורה כזו עד למעלה[466] - נראה בראש נוטל את כולו, נראה בפתים נוטל את שלו ומניח את של חברו[467]. ובדעת תנא קמא, יש מן האחרונים סוברים שאף כשהקיר עשוי משתי שורות אבנים צריך לחלוץ את שתיהן[468], שנאמר: וחִלצו את האבנים[469], בין שהיא אחת ובין שהיא שתים[470].

העפר הנקצה

העפר אותו קוצים כחלק מהחליצה[471], הינו דוקא העפר שבתוך הבית – היינו הנראה לתוך הבית[472] - ולא העפר שמבחוץ[473] – היינו בצד החיצוני של הכותל[474] – שנאמר: יקצִע מבית[475], והיינו מבפנים[476], או שתרגומו של יקציע הוא יקלף[477], וקילוף הוא בצידו הפנימי של הבית[478]. העפר שבבית אותו צריך לקצות, נחלקו בו תנאים: תנא קמא אומר שאינו צריך לקצות את העפר מקרקע הבית ומהקירות, אלא רק את העפר שסביב הנגע[479], שנאמר: סביב[480], והיינו סביב הנגע ולא סביב הבית, שהרי כבר הזכיר הכתוב קודם לכן שצריך להקציע את הבית, ובאה המילה "סביב" למעט שאין צורך את כולו[481], ולכן קולף את העפר שבין האבן שחלץ לחברתה[482]. ור' יוסי בן ר' יהודה אומר, שיש צורך – מלבד נטילת העפר שסביבות הנגע[483] - ליטול שלוש אצבעות מקרקע הבית, שנאמר: ואת הבית יקצִע מבית סביב[484], ואילו כונת הכתוב היא רק לעפר שסביב אבני הנגע, הדבר פשוט ואין צריך כתוב מיוחד בשבילו[485], וכן יש מן הראשונים סוברים בדעת ר' יהודה אביו[486], ומכל מקום אף לדעה זו יש מן האחרונים סוברים שאין צריך נטילה מכל קרקע הבית, אלא דוקא מקרקע הבית שמתחת לנגע[487].

החולץ והקוצה

הציווי על החליצה נעשה על ידי הכהן, אבל החליצה עצמה אינה צריכה להיות על ידי הכהן, שנאמר: וצִוה הכֹּהן וחִלצו[488]. מי שמוטל עליו לחלוץ, כשהכותל שבו הנגע הינו כותל משותף לבית המנוגע ולבית שכנו, בעל הבית ושכנו שניהם צריכים לחלוץ[489], אף על פי שהנגע נראה רק בצד אחד של הכותל[490], שנאמר: וחִלצו[491], לשון רבים[492], ואוי לרשע ואוי לשכנו[493], והוא הדין שקציית העפר שמסביב לנגע מוטלת על שניהם[494], שנאמר: ושפכו את העפר אשר הִקצו[495], לשון רבים[496], אבל כשהיה הכותל שבו הנגע סמוך לאויר, בעל הבית לבדו חולץ ואין שכנו צריך לחלוץ איתו[497], ואפילו היה סמוך לחצר או גינה של אחר, אין בעל החצר והגינה צריך לסייע לבעל הבית[498], שנאמר: אחר חִלץ את האבנים[499], בלשון יחיד[500], וכן בקציה נאמר: ואת הבית יקצִע[501], בלשון יחיד[502], וכיון שנאמר פעם אחת בלשון רבים ופעם אחת בלשון יחיד, מסתבר שהסיוע יהיה כשהכותל בין בעל הבית המנוגע לבין בית חברו, והפטור מהסיוע יהיה כאשר אין הכותל צמוד לבית חברו אלא לאויר חברו בחצר או בגינה[503], ועוד שכיון שאין החצר מיטמאת בנגעים – שדוקא בית המשמש לדירה מיטמא בנגעים[504] – אין טעם להצריך את בעל החצר לסייע לבעל הבית[505]. ומכל מקום יש מן האחרונים שכתבו שאין הכונה שבעל הבית – ושכנו, בפעמים שמוטל אף עליו[506] - צריך בעצמו לחלוץ את האבנים, אלא שהטירחה מוטלת עליו, ויכול לשכור אדם אחר שיעשה זאת[507].

מקום השלכת האבנים והעפר

מקום השלכת האבנים והעפר שנחלצו ושנקצו מהבית המנוגע הוא מחוץ לעיר[508], שנאמר: והשליכו אתהן אל מחוץ לעיר[509], ואפילו ערים שאינן מוקפות חומה – שמצורע* אינו משתלח מחוץ להן[510] – יש להשליך את האבנים מתוכן[511], שלא אמר הכתוב: אל מחוץ למחנה, אלא: אל מחוץ לעיר[512], ועיר משמעותה אפילו כשאינה מוקפת חומה[513]. המקום מחוץ לעיר שבו משליכים את האבנים והעפר, יש מן הראשונים סוברים בפירוש דברי התורת כהנים, שהוא דוקא מקום שהיה כבר טמא קודם לכן, כדי שלא להרבות טומאה בארץ ישראל – שכן אבנים שנחלצו מבית המנוגע הרי הן מאבות-הטומאה*[514] – שנאמר: והשליכו אתהן וגו' אל מקום טמא[515], שיהא מקומו טמא[516]. ויש מן הראשונים סוברים שאין המקום צריך להיות טמא ממש, והכונה למקום מאוס, שלא נוהגים להביא אליו דברים טהורים, כדי שלא יטמאו האבנים המנוגעות כלום[517]. ומדברי התוספתא נראה, וכן יש מן הראשונים סוברים, שאין צורך להשליך את האבנים והעפר במקום טמא, ולא בא הכתוב אלא לומר שאותו מקום לאחר שהשליכו אליו את האבנים והעפר, טמא הוא[518]. על טומאת האבנים לאחר חליצתם, ע"ע בית המנוגע[519].

העפר הנשפך

העפר שאותו צריך לשפוך מחוץ לעיר, הוא דוקא העפר שהקצו, אבל צרורות שהקצו או עפר שנפל מאליו אין צריך לשפוך מחוץ לעיר, שנאמר: ושפכו את העפר אשר הקצו[520], והיה יכול הכתוב לומר: ושפכו את העפר, או: ושפכו את אשר הקצו, ומכך שנאמר הן "עפר" והן "הקצו", אנו למדים שיש לשפוך מחוץ לעיר דוקא את מה שמקיים את שני התנאים[521]. עפר שנפל בשעת ההקצאה כשהכה בקיר, אבל ממקום אחר ולא מתחת הקרדום, נחלקו בדינו ראשונים: יש סוברים שאין צריך לשופכו מחוץ לעיר, שהרי נשר מאליו[522]. ויש שנראה מדבריהם שצריך לשופכו מחוץ לעיר, שדוקא מה שנפל קודם להקצאה קרוי עפר הנופל מאליו[523].

המפנה את האבנים ומשליכן

מי שעליו מוטל לפנות את האבנים ולהשליכן מחוץ לעיר, יש מן האחרונים סוברים שהוא בעל הבית שבו נראה הנגע, אבל שכנו - אפילו במקום שמוטל עליו לטפל אף הוא בחליצת האבנים וקציית העפר[524] - אינו זקוק לטפל בפינוי האבנים והשלכתן מחוץ לעיר, שדוקא בביעור הטומאה שהיא סמוכה לו הזקיקתו התורה לסייע, ולא בפינויה והשלכתה משם[525].

הבאת אבנים

לאחר חליצת האבנים המנוגעות וקציית העפר שסביבן, יש להביא אבנים אחרות במקומן, שנאמר: ולקחו אבנים אחרות והביאו אל תחת האבנים[526]. ולא ייקח אבנים מצד אחד של הבית לשם כך[527], שנאמר: אחרות[528], וכן לא יקח קרומדים או לבנים – על פירושם עי' לעיל[529] - שנאמר: אבנים[530], והיה הכתוב יכול לומר: ולקחו אבנים, או: ולקחו אחרות, ומכך שנאמר הן "אבנים" והן "אחרות" אנו למדים שצריך לקחת דוקא אבנים ודוקא ממקום אחר[531]. במה דברים אמורים? כשלא חלץ את כל הבית, אבל כשחלץ את כל הבית – שנראה הנגע בכולו[532] – או אפילו חלץ רוח אחת – שנראה הנגע על כל אותה הרוח[533] - אמרו בתוספתא שאינו צריך לבנות אחר תחתיו[534], שהתורה לא חייבה אלא להביא אבנים יחידות ולא לבנות בניין[535], או שכיון שאף כשיבנה את הכותל מחדש יהיה דינו של הבית כבית חדש ונגע שיחזור אליו יראה כבתחילה[536], שוב לא חייבתו התורה לבנותו[537].

מספר האבנים

מספר האבנים שיש לקחת במקום האבנים שנחלצו הוא לפחות שתים[538], שנאמר: ולקחו אבנים[539], אין פחות משתי אבנים[540], ולכן אין להביא אבן אחת – גדולה[541] - במקום שתי אבנים – קטנות[542] - שנחלצו, אבל אפשר להביא שתי אבנים תחת שתי אבנים או שלוש[543], והוא הדין ארבע[544] או יותר[545], שכיון שמביא שתי אבנים, לא הקפידה התורה על יותר מכך[546]. בהבאת כמה אבנים קטנות תחת אחת האבנים הגדולות, נחלקו אחרונים בדעת תנאים: יש סוברים שאין להביא כמה אבנים תחת אבן אחת, ולכן יש להביא לכל היותר את אותו מספר של אבנים שחלץ[547]. ובתורת כהנים אמרו שאפשר להביא ארבע אבנים תחת שלוש אבנים או תחת שתי אבנים[548], ונמצא שאפשר להביא שתי אבנים תחת כל אחת מהאבנים שחלץ[549], שלא הקפידה התורה אלא שיתן רבים תחת רבים[550], אלא שיש סוברים שכל זה דוקא לאחר שכבר חלץ כמה אבנים, אבל לאחר שחלץ אבן אחת קודם שחלץ את השניה, אין להביא שתי אבנים תחתיה[551], או שאין להביא שתי אבנים שלמות תחת אבן אחת, אבל אפשר להביא שלוש אבנים תחת שתי אבנים, באופן שהאבן האמצעית תהיה מונחת קצתה במקומה של אבן אחת וקצתה במקומה של אבן שניה[552].

הטיחה

לאחר הבאת האבנים יש לקחת עפר ולטוח איתו את הבית[553], שנאמר: ועפר אחר יקח וטח את הבית[554]. מקום הטיחה, יש מן הראשונים סוברים שהוא כל הבית[555]. ויש מן האחרונים סוברים שהוא רק במקום שהקצה ממנו את העפר שסביב הנגע[556]. ולא יקח עפר מצידו האחר של הבית[557], שנאמר: אחר[558], ולא יקח סיד לטוח את הבית[559], שנאמר: עפר[560], וסיד אינו עפר אלא אבן שרופה[561], והיינו עפר מלאכותי[562], והרי צריך לדעת אם חוזר הנגע, וסיד אינו ראוי לנגעים[563]. והוא הדין שלא יקח גבס[564], אבל יכול לקחת מדר[565] – והוא סוג של אדמה[566] – או חרסית[567], שהיא עפר קשה כחרס[568], לפי שאף הם חשובים עפר טבעי[569].

המביא אבנים והטח

מי שמוטל עליו להביא את האבנים החדשות תחת האבנים שנחלצו, הוא מי שהוטל עליו לחלוץ את האבנים[570], ולכן במקום שבו חליצת האבנים מוטלת על השכן בנוסף לבעל הבית שבו נראה הנגע[571], אף הבאת האבנים מוטלת על שניהם[572], שנאמר: ולקחו אבנים אחרות והביאו[573]. אבל טיחת הבית בעפר חדש אינה מוטלת אלא על בעל הבית שבו הנגע לבדו, שנאמר: ועפר אחר יקח וטח את הבית[574], בלשון יחיד[575], שדוקא מה שהוא לתיקון הטהרה שכנו מסייע בידו, אבל מה שהוא לצורך הבית, לא[576], ואף טיחת הצד של שכנו, יש מן האחרונים סוברים שהיא מוטלת על בעל הבית שבו הנגע[577].

דינו

נגע החוזר

בית שהיה בו נגע וחלצו ממנו את האבנים שבהם היה הנגע, ולאחר מכן חזר הנגע שנית, טעון נתיצה[578], שנאמר: ואם ישוב הנגע ופרח בבית אחר חִלץ את האבנים ואחרי הִקצות את הבית ואחרי הִטוח ובא הכהן וראה והנה פשה הנגע בבית צרעת ממארת הִוא בבית טמא הוא ונתץ את הבית את אבניו ואת עציו ואת כל עפר הבית[579]. ואין הבית ניתץ אלא החוזר אחר חליצה בלבד[580]. על דיני נתיצת הבית, עי' להלן: הנתיצה ודיניה.

שיעורו

שיעורו של נגע החוזר בבית – שדינו של הבית בנתיצה[581] – הוא שני גריסים[582], שנאמר כאן: נגע – ואם ישוב הנגע[583] - ונאמר להלן: נגע – והנה הנגע בקירֹת הבית[584] - מה "נגע" האמור להלן כשני גריסים – שזהו שיעורו של נגע בנגעי בתים בתחילתו[585] - אף "נגע" האמור כאן כשני גריסים[586], ואף על פי שבפשיון הרחוק אנו דורשים "נגע" לגריס אחד[587], שונה הדין כאן, שאין חזרה קרויה אלא כשחוזר הכל, אבל כשחוזר פחות אין זו חזרה[588], או שכיון שהוציאו הכתוב בלשון פשיון: וראה הכהן והנה פשה הנגע בבית[589], יש ללמוד שהוא פשיון ביחס לפשיון הקודם, והיינו גדול יותר מהפשיון שהוזכר קודם לכן[590]. ומכל מקום, נגע החוזר טמא אפילו כשאינו פושה יותר ממה שהיה קודם לכן, שנאמר בנגעי בתים: צרעת ממארת[591], ונאמר בנגעי בגדים: צרעת ממארת[592], ולמדים בגזרה-שוה* שנגע החוזר בנגעי בתים דומה לנגע החוזר בנגעי בגדים, שהוא טמא אף על פי שאינו פושה[593].

מקומו

מקומו של נגע החוזר בבית – שדינו של הבית בנתיצה[594] – הוא בין כשנראה במקומו הראשון ובין כשנראה במקום אחר בבית, שנאמר: ואם ישוב הנגע ופרח בבית[595], לרבות את כל הבית[596], ונלמד מהייתור של המילה "בית"[597]. ומכל מקום, יש מן האחרונים סוברים שאף החזרה צריכה להיות על שני אבנים, כפי שנגע המטמא בתחילתו הוא דוקא על שני אבנים, לסוברים כן[598]. ויש מן האחרונים סוברים, שהחזרה יכולה להיות אף על העצים והעפר, ואפילו שנגע המטמא בתחילתו הוא דוקא על האבנים, לסוברים כן[599].

בתקרה

נגע שחזר לתקרה, אף לסוברים שאין נגע שבתקרה מטמא[600], מכל מקום יש מן האחרונים סוברים שחשוב נגע החוזר[601].

סוג המראה

נגע החוזר, דינו של הבית בנתיצה בין כשחזר הבית למראהו הראשון – ירקרק או אדמדם[602] – ובין כשחזר למראה טמא אחר – שהיה בתחילה ירקרק וחזר אדמדם ולהפך[603] – שנאמר: ופרח[604], כמראה ושלא כמראה[605], שלא חשש הכתוב אלא לפריחה, ולא לפרטיות המראה[606].

זמנו

אין נגע החוזר מטמא אלא כשראהו הכהן בסוף השבוע שלאחר החליצה, אבל קודם לכן אינו מטמא – אם עד סוף השבוע יחזור ויסור שוב[607] - שנאמר – לאחר הסגר ראשון - ושב הכהן[608], ונאמר – לאחר החליצה - ואם ישוב הנגע[609], מה שיבה האמורה להלן בסוף שבוע – שהרי המשיך הכתוב שם: ביום השביעי[610] - אף שיבה האמורה כאן בסוף שבוע[611], ולמדים זאת בגזרה שוה[612]. חזר הנגע לאחר מכן, אם נראה בבית עד שלא טיהר את הבית בציפורים – שכן דינו של הבית לאחר חליצה כשלא חזר הנגע בסוף השבוע[613] – דינו כנגע החוזר וטעון נתיצה, ואם נראה לאחר מכן, דינו כנגע חדש ויראה כבתחילה[614].

חזר הנגע לאחר שהלך קודם חליצה

נגע שהלך לו או כהה קודם החליצה, באופן שהבית טעון ציפורים לטהרתו – שהלך או כהה בסוף השבוע השני לאחר שעמד בעיניו בסוף השבוע הראשון[615] – וחזר הנגע קודם הבאת הציפורים, נחלקו בדינו אחרונים: יש שנראה מדבריהם שהוא טעון נתיצה כדין נגע החוזר קודם שהביא ציפורים[616]. ויש סוברים שאינו טעון נתיצה, שהרי אין נגע החוזר טעון נתיצה אלא לאחר חליצה[617], ומכל מקום יש מהם שסוברים שדינו כאילו לא הלך הנגע מעולם, ולכן הבית טעון חליצה[618], והוא הדין שכשהיה טעון קליפה בלבד – כשהלך בסוף השבוע הראשון[619] – וחזר קודם הקליפה, דינו לדעתם כנגע שעמד בעיניו, והבית טעון הסגר שבוע שני[620]. ויש סוברים שכל שהלך הנגע קודם חליצה, אף על פי שחזר קודם שנעשה בו המעשה הנצרך לטהרתו – הבאת ציפורים[621] או קליפה[622] – דינו כנגע חדש ויראה כבתחילה[623].

כשאין צורך בבניה

אין נגע החוזר מטמא לאחר חליצת האבנים המנוגעות והבאת אבנים אחרות תחתיהן, אלא במקום שצריך להביא אבנים אחרות תחת אלו שחלץ, אבל במקום שאין צריך להביא אבנים אחרות תחת אלו שחלץ – כגון שנראה הנגע ברוח שלמה וחלץ את כל אותה הרוח[624] – אמרו בתוספתא שדינו של הנגע כנגע חדש שיראה כבתחילה, שאין הבית ניתץ אלא בנגע החוזר אחרי חליצה[625], והיינו אחרי חליצה וטיחה[626], שכיון שאינו מחויב לבנות אחר במקום מה שחלץ, דינו כבית חדש, והנגע הוא אחר[627]. על טעם אחר שדינו של הנגע כנגע חדש שיראה כבתחילה, עי' להלן[628].

הנתיצה ודיניה

החלק שצריך לנתוץ

בית שדינו בנתיצה – שחזר הנגע לאחר חליצה[629] – צריך לנתוץ את כולו[630], אבניו ועציו ועפרו[631] - על חומרים אחרים שמחוברים לבית, אם ניתצים עמו, עי' להלן[632] - ואפילו אבנים שאין בהן נגע ניתצות[633], שנאמר: ונתץ את הבית את אבניו ואת עציו ואת כל עפר הבית[634], והיינו כל הבית[635], ואף על פי שכאשר דינו של הבית בחליצה אין צריך לחלוץ אלא רק את האבנים שיש בהן נגע[636], בדין זה נתיצה חמורה מחליצה[637]. במה דברים אמורים? בחלק הבית ששייך רק לבית המנוגע, אבל כותל שבין הבית המנוגע לבין חברו, לדעת תנא קמא אינו נותץ אלא את החלק שבצד של הבית המנוגע, ומניח את החלק של חברו[638], והיינו שהוא חותך את האבן לשנים[639], והוא הדין שאינו צריך לנתוץ את העפר והעצים שבצד של חברו[640], שנאמר: את אבניו ואת עציו[641], אבניו שלו ועציו שלו[642], או שנאמר: ונתץ את הבית[643], ולא שני בתים[644], או שנאמר: ונתץ[645], לשון יחיד[646], ואף על פי שבדין חליצת אבנים מנוגעות חולץ אף את החלק של חברו שבקיר המשותף[647], בדין זה חליצה חמורה מנתיצה[648], ואף במקום בו שני הבתים שביניהם הכותל המשותף שייכים לאדם אחד, יש מן האחרונים סוברים שדינם כדין שני בתים של אנשים שונים, שאינו נותץ אלא את החלק של הבית שבו הנגע[649]. ובדעת ר' אלעזר, שאמר שבית הבנוי ראש ופתים – על פירושם עי' לעיל[650] – שכשנראה נגע בראש נוטל את כולו וכשנראה בפתים נוטל את שלו ומניח את של חברו[651], יש מן האחרונים סוברים שכשהכותל שבינו לבין חברו בנוי משורת אבנים אחת, עליו לנתוץ את כל הכותל, ודוקא כשהוא בנוי משתי שורות אבנים אין צורך לנתוץ את השורה החיצונית שלו שהיא הפנימית של חברו[652], שלדעתו מה שחילק הכתוב בין לשון רבים: וחִלצו את האבנים[653], לבין לשון יחיד: ונתץ את הבית[654], אינו בא לחלק בין חליצה לנתיצה, אלא בין שורת אבנים אחת בעובי הכותל לשתי שורות אבנים בעובי הכותל[655]. הלכה, שאף באבן אחת נותץ את שלו ומניח את של חברו[656].

האבנים החדשות

האבנים החדשות, ששמו בבית במקום האבנים שהיה בהן הנגע ונחלצו[657], יש מן הראשונים סוברים שכשחזר הנגע לאותן אבנים דינן בנתיצה כשאר הבית – והיינו שהן נטמאות בטומאת אבני בית המנוגע[658] - אבל כשחזר הנגע לאבנים שהיו בבית קודם לכן, אין דין האבנים החדשות בנתיצה, שדינן של אבנים אלו הוא כדין מטלית שטלו בבגד שקרעו ממנו את הנגע, וחזר הנגע לבגד, שמציל את המטלית כיון שמעולם לא היה בה נגע[659]. ויש מן האחרונים סוברים שבכל מקרה יש לנתוץ אפילו את האבנים החדשות ששמו בבית במקום האבנים שהיה בהן הנגע ונחלצו[660], שכיון שאין שמים את האבנים החדשות לאחר טהרת הבית – שהרי צריך להסגירו שבוע נוסף, ואין הבית נטהר או מוחלט בלעדיהן[661] – הרי הן ניתצות עמו[662].

התקרה

הקורות שבתקרת הבית, אם הייתה על גביהן עליה – בין שהיא של אדם אחר ובין שהיא של אותו אדם[663] - נותן אותן לעליה[664], ואינו נותץ אותן, אלא סומך אותן על גבי עמודים[665], שנאמר: ונתץ את הבית את אבניו ואת עציו ואת כל עפר הבית[666], ולא אבני ועצי ועפר העליה[667], ואף הקורות של התקרה אינן חשובות עצי הבית, לפי שנבנו אף לצורך העליה ואינן מיוחדות לבית[668], ואף על פי שהקורות שייכות לתחתון[669], מכל מקום כיון שהן משועבדות לתשמיש העליון, הרי הן בכלל "עציו ולא עציהם"[670]. והוא הדין שכשנראה הנגע בעליה – שאף היא מטמאת בנגעים[671] - שנותן את הקורות לבית[672], לפי שנבנו אף לצורך תקרת הבית, ואינן מיוחדות לעליה[673], והולכים כאן להקל וכאן להקל, לפי שכתוב "עציו", המיוחדים לו[674]. ואף על פי שבכותל שבינו לבין חברו, מכל מקום נותץ את החלק שלו[675], שונה הוא דין התקרה, לפי שאין בה דין נגעים, שנגע הנראה בה אינו טמא, לסוברים כן[676]. וכל זה בקורות התקרה עצמן, אבל המלבן הבנוי על גבי הבית – שהוא עץ ארוך שניתן על הקיר כדי להושיב עליו את ראשי הקורות שלא ירקבו מלחלוחית החומה[677] – יש מן האחרונים סוברים שנחלקו בכך תנאים, שלדעת תנא קמא דינו כקורות, וכשנראה הנגע בבית נותן אותו לעליה ואינו נותצו, ולדעת ר' יהודה ניתץ עם הבית[678], והלכה כתנא קמא[679]. לא הייתה עליה לבית, דין קורות התקרה שהן ניתצות ביחד עם הבית[680], שאף הן בכלל "עציו"[681], או שנלמד מהריבוי "את"[682], ואפילו היה הבית גבוה הרבה וראוי לחלקו בעליה[683].

חלקי הבית שאינם מחוברים בו

חלקי הבית שאינם מחוברים לבית עצמו בטיט – או ביתדות[684] – אינם ניתצים עם הבית[685], אפילו כשהם עשויים מאבנים או מעץ[686] – שהם החומרים שבדין הנתיצה[687] - ואפילו הם תקועים בגוף הבית בחוזק[688], ולכן המלבנים – לבנים מרובעות ששוטחים על הגג[689], כדי שלא יתרכך הטיט שטחים על הגג מפני הגשמים[690], או מסגרת שנעשית לחלון מבחוץ לנוי ואינה מחוברת לו בטיט[691], או מעקה מרובע מעץ ששמים על הגג[692] - ושריגי החלונות – כמין סורגים שעושים בחלון[693], כדי שהתינוקות לא יפלו דרכו[694], או כדי להביט דרכו[695], ואינם מחוברים בטיט לחלון[696] – ניצולים[697], אבל דלתות וחלונות, אף על פי שהם נפתחים ונסגרים ניתצים עם הבית, לפי שהם מחוברים לגוף הבית בצירים[698]. ויש מן האחרונים שנראה מדבריהם שדוקא כשנבנו אותם מלבנים ושריגים לאחר בניין הבית אינם ניתצים עמו, אבל כשנבנו ביחד עם הבית, הרי הם ניתצים עמו[699]. ויש מן האחרונים סוברים בדעת ר' יהודה שהוא חולק, ולדעתו מעקה שעל הגג ניתץ עם הבית אף על פי שאינו מחובר אליו בטיט, שהוא חשוב כגוף הבית מכיון שכל גג חייב במעקה[700].

חלקים שנוספו לאחר הבניה

חלקים שנוספו לבית לאחר בנייתו, יש מן הראשונים סוברים בפירוש דברי תנאים שאינם טעונים נתיצה[701], שנאמר: אבניו[702], ולא אבנים שהכניס לו משנבנה, עציו[703], ולא עצים שהכניס לו משנבנה[704], וכן נאמר: עפר הבית[705], ולא עפר שהכניס לו משנבנה[706], שכל אלו אינם עיקרו של הבית[707], והבית שלם בבניינו אף בלעדיהם[708]. ויש מן האחרונים סוברים בפירוש דברי התורת כהנים, שדוקא אבנים ועצים שהוכנסו לאחר בניין הבית אינם ניתצים עמו, אבל עפר שהכניס לו משנבנה ניתץ עמו, שהרי לא נאמר: עפרו, אלא עפר הבית, והיינו כולו[709]. ובדעת ר' יהודה, שאמר במשנה ובתוספתא שמלבן הבנוי על גביו נותץ עמו[710], יש מן האחרונים סוברים שהוא חולק וסובר שאף אבנים ועצים ועפר שנבנו בבית לאחר גמר בניינו ניתצים עמו, שכיון שהם בנויים וקבועים בבית הרי הם חלק ממנו[711]. ויש מן האחרונים סוברים בדעת ראשונים בפירוש דברי תנאים, שאף חלקים שנוספו לבית לאחר בנייתו לצורך הבניין ניתצים עמו, ודוקא חלקים שנוספו שלא לצורך הבית, כגון שסמכו להם בניין מן הצד או שהוסיפו לו מלבנים או סורגים אינם ניתצים עמו[712].

חומרים אחרים

חלקי הבית שאינם עשויים מאבנים ועצים ועפר – שהם החלקים שצריכים להיות בבית על מנת שיטמא בנגעים[713] – כגון שיש ולבנים, יש מן האחרונים סוברים בפירוש דברי התוספתא שאינם ניתצים עמו, כיון שאינם מיטמאים בנגעים[714]. ויש מן האחרונים סוברים בדעת ראשונים שהם ניתצים עם הבית, שאף על פי שאינם ראויים ליטמא בנגעים, מכל מקום הם חלק מהבית, ולכן ניתצים עמו[715].

חלקים שנלקחו קודם הנתיצה

אבנים – והוא הדין עצים ועפר[716] - שנלקחו או נשרו מבית המוסגר – לאחר חליצה וקציעה וטיחה[717], או אפילו נלקחו קודם לכן, ולאחר מכן עבר הבית חליצה וקציעה וטיחה והוסגר[718] –וחזר הנגע לבית לאחר מכן, שהבית עצמו בנתיצה[719], נחלקו תנאים, וראשונים בדעת תנאים, בדין האבנים: א) לדעת תנא קמא בתוספתא האבנים טהורות, ואפילו שנבנו בבית מוסגר אחר או שלא נבנו בשום בית[720]. וכן יש מן הראשונים סוברים בפירוש דברי התורת כהנים שחלקים של הבית שנשרו ממנו קודם הנתיצה, אין דינם כדין חלקי הבית הניתצים – ולכן אינם טעונים שילוח אל מחוץ למחנה[721] - שנאמר: עפר הבית[722], ולא עפר המתכות[723], שניתך ממנו קודם לנתיצתו, והוא הדין באבנים ועצים שנשרו ממנו קודם נתיצתו, שנאמר: ונתץ[724], ומשמע אותם הנושרים בשעת נתיצה דוקא[725]. ב) ובדעת המשנה, שאמרה שהבונה מן המוסגר בטהור וחזר הנגע לבית שחולץ את האבנים[726], יש מן הראשונים סוברים שכשנבנו בבית טהור שלא היה בו נגע מעולם, הן טהורות, שכיון שנלקחו מהבית לפני שחזר הנגע, אין דינן כדין הבית – וכפי שבנגעי בגדים, מטלית שנלקחה מבגד שהיה בו נגע ונטהר ונטלתה בבגד אחר, וחזר הנגע לבגד הראשון, שמציל את המטלית לדעתם[727] – אלא שעצה טובה היא לחלוץ את האבנים הללו מהבית השני, שכיון שחזר הנגע לבית הראשון לאחר שחלצו ממנו את האבנים המנוגעות, ניכר שכל אותו בית לקוי, ויש לחוש שיראה נגע אף באותן אבנים, ויקלקלו את הבית הטהור[728], וכשנבנו בבית מוסגר אחר הן טמאות וצריכות חליצה, שדוקא כשנבנו בבית טהור שלא היו בו מעולם נגע, אותו בית מצילם[729]. ג) וראשונים רבים חולקים וסוברים בדעת המשנה שאפילו כשנבנו בבית טהור וחזר הנגע לבית הראשון, צריך לנתוץ את האבנים הללו מן הדין, שדינן כדין שאר הבית המנוגע שממנו נלקחו[730], כפי שלדעתם בנגעי בגדים, מטלית שנלקחה מבגד שהיה בו נגע ונטהר ונטלתה בבגד אחר, וחזר הנגע לבגד הראשון, דינה של המטלית כדין הבגד בשריפה[731], ואף לסוברים שבנגעי בגדים מציל את המטלית[732], שונה הוא הדין בנגעי בתים, שאין הבית הטהור מציל את האבנים, כיון שאינן חשובות מחוברות בו, לפי שאינן מחוברות בו בטוב – ובניגוד למטלית המחוברת לבגד בתפירה שהוא חיבור גמור[733] – או לפי שאבנים מבית-המנוגע* אינן יוצאות מידי טומאה לעולם – ואפילו כתשן לעפר, לסוברים כן[734], ובניגוד לבגד-המנוגע* שיש לו טהרה קודם החלטו אם קצצו ועשאו מוכים של פחות משלוש אצבעות על שלוש אצבעות[735] – ולכן לא מועיל להן חיבורן לבית הטהור[736], או שבנגעי בתים לאחר חליצה הבית עדיין עומד בהסגרו למשך שבוע[737] – ובניגוד לבגד המנוגע שלאחר קריעת הנגע ממנו הוא טהור גמור[738] - ולכן כשחזר הנגע לבית בסוף השבוע הוכיחה החזרה שהיה טמא למפרע, ואף מה שניטל ממנו[739]. וכן בדעת ר' אלעזר בר' שמעון בתוספתא, שאמר ששני בתים מוסגרים שנטל אבן מזה ובנה בזה ונראה נגע באחד מהם, שהאבנים כמטלית[740], סוברים אותם ראשונים שבכל מקרה שחזר הנגע לבית הראשון שבו היו האבנים, אף דינם של האבנים שנלקחו ממנו קודם לכן שהוחלטו לטומאה[741].

כשנראה הנגע באבנים

בית המוסגר שנלקחו ממנו אבנים - לאחר חליצה וקציעה וטיחה[742] - ונבנו בבית טהור, וחזר הנגע לאבנים, דינו של הבית הראשון בנתיצה[743], שאנו חושבים את האבנים כאילו הן עדיין קבועות בו[744]. האבנים עצמן, דינן שישמשו את הבית השני בסימנים[745], והיינו שדינו של הבית השני כבית שנראה בו נגע בתחילה, שמסגירו מתחילתו[746]. לאחר ששימשו האבנים את הבית השני – ונטהר מנגעו[747] – יש מן הראשונים סוברים שהן טעונות נתיצה[748], ונלמד במכל שכן מדין הבית הראשון[749].

אופן הנתיצה

באופן נתיצת הבית, יש מן האחרונים סוברים שאינו צריך לנתץ כל אבן בפני עצמה ולשברה, אלא דיו בהפרדת כל אבני הבית זו מזו[750], שלכך נאמר: ונתץ את הבית[751], ולא נאמר: ונתץ את אבניו וגו', ללמד שעיקר המכוון הוא רק לקלקל את צורת הבית ושיתפרדו חלקיו זה מזה, ואין צורך לקלקל את חלקיו[752].

פינוי הבית

לאחר נתיצת הבית, יש לפנות את אבניו – והוא הדין עציו ועפרו[753] – לאותו מקום שאליו מפנים את האבנים שחולצים מהבית המנוגע[754], ועל מקום זה, עי' לעיל[755].

הבית וקירותיו

בעלותו

כל הבתים - שבארץ ישראל[756] - מיטמאים בנגעים[757], ובכלל זה בית האישה[758] - והוא הדין בתים של עבדים וקטנים[759] - ואף על פי שנאמר: ובא אשר לו הבית[760], בלשון זכר, אף בית של אישה נכלל בכתוב: בית ארץ אחֻזתכם[761]. במה דברים אמורים, בבית של ישראל[762], אבל בתי גויים אינם מיטמאים בנגעים[763], ואפילו הם בארץ ישראל[764], שנאמר: ונתתי נגע צרעת בבית ארץ אחֻזתכם[765], אחוזתכם מיטמאה בנגעים ואין אחוזת גוי מיטמאה בנגעים[766], ואפילו לסוברים שאין-קנין-לנכרי-בארץ-ישראל* להפקיעה מידי מצוות התלויות בה[767], אין ביתו מיטמא בנגעים, שלא משום שנפקעה קדושת הארץ אין ביתו מיטמא בנגעים, אלא משום שהתורה מיעטה דיני נגעים בבית גוי[768]. ובטעם לכך יש מן הראשונים סוברים שהוא מכיון שנגעי בתים הם בהשגחה מיוחדת – שאינם בדרך הטבע אלא בדרך נס[769] - ודוקא ישראל הם מושגחים באופן מיוחד[770]. ומכל מקום, ישראל הלוקח מגוי בית שיש בו נגע, דינו של הבית כבית שנולד בו נגע חדש, ועליו להיראות לכהן[771] – כמו כל בית שנראה בו נגע[772] – ואינו דומה לנגעי-אדם* - שגוי שהיה בו נגע ונתגייר הנגע טהור, ואינו צריך להיראות לכהן[773] – לפי שהבית עצמו ראוי לנגעים אלא שכל עוד הוא ברשות הגוי רשות הגוי מעכבת בו[774]. גר-תושב*, יש מן הראשונים סוברים שבתיו מיטמאים בנגעים[775], מהם סוברים שטומאה זו היא מדרבנן[776], ואף על פי שלא גזרו על גר תושב שיטמא בנגעי-אדם*[777], בנגעי בתים גזרו בו, לפי שהטעם שלא גזרו בו בנגעי אדם – לפי שטהרתו תלויה בקרבן[778], ואין גר תושב יכול להביא קרבן של חובה[779] – אינו קיים בנגעי בתים[780] – שטהרתם אינה תלויה בקרבן[781] - או שיש מקום לגזור בבתי גר תושב, כיון שלא ידוע כל כך שהם שלו[782]. ויש מן האחרונים סוברים בדעת ראשונים שאין בתי גר תושב מיטמאים בנגעים[783], כפי שאין גר תושב מיטמא בנגעי אדם[784], לפי שיש לומר שהטעם שלא גזרו בו בנגעי אדם, שייך אף בנגעי בתים – שצריכים ציפורים לטהרתם[785], ואין גר תושב יכול להביא ציפורים[786] – ועוד שהוקשו נגעי בתים לנגעי אדם, ואין היקש למחצה[787].

כשהקרקע של אחר

בית שרק עציו ואבניו שייכים לבעליו, אבל הקרקע שעליו הוא בנוי אינה שייכת לבעליו, יש מן האחרונים סוברים שאינו מיטמא בנגעים, שאין הוא קרוי: בית ארץ אחֻזתכם[788].

בשכירות

בית מושכר, בדעת הראשונים הפוטרים אותו במזוזה מן התורה[789], יש מן האחרונים סוברים שאף אינו מיטמא בנגעים, שכן אינו חשוב בית המשכיר שהרי לא דר בו, ואף אין זה ביתו של השוכר[790]. ואחרונים רבים סוברים שבית מושכר מיטמא בנגעים[791], ולא זו בלבד, אלא אפילו המייחד בית לשימושו של אדם אחר ואינו משכירו לו, כגון בית שאדם מייחד לאשתו, יש מן האחרונים סוברים שמיטמא בנגעים[792]. בית של אדם שביתו מיטמא בנגעים המושכר לאדם שאין ביתו מיטמא בנגעים – כגון בית של ישראל המושכר לגוי[793] – יש מן האחרונים סוברים שהוא מיטמא בנגעים, שהרי הוא קרוי אחוזתו[794], וכן להפך, בית של אדם שביתו אינו מיטמא בנגעים המושכר לאדם שביתו מיטמא בנגעים, סוברים אותם אחרונים שאינו מיטמא בנגעים, שלעולם הולכים אחרי הבעלים[795], והרי שכירות אינה קונה[796]. ויש מן האחרונים מצדדים לומר, שבמקום בו הבית מושכר לאדם שאין ביתו מיטמא בנגעים, אין הבית מיטמא בנגעים, שאף על פי שאנו קורים בו "אחֻזתכם", מכל מקום אין הבית מיוחד לדירת מי שביתו מיטמא בנגעים, וחשוב הוא כבית שאינו מיוחד לדירה, שאינו מיטמא בנגעים[797].

בית מקודש

בית של קודש, יש מן הראשונים סוברים שאינו מיטמא בנגעים, שנאמר: ובא אשר לו הבית[798], ובית של קודש אין לו בעלים, ולדעתם זהו הטעם שבית המקדש אינו מיטמא בנגעים אפילו לדעת ר' יהודה הסובר שירושלים נתחלקה לשבטים[799], וכן בית-הכנסת* ובית-המדרש* של כרכים, יש מן האחרונים סוברים בדעת תנאים שאינו מיטמא בנגעים משום שהוא חשוב בית של קודש[800], ועל טעמים נוספים שבית כנסת, אפילו של כפרים, אינו מיטמא בנגעים, עי' להלן[801].

בבעלות של רבים

בית שיש לו כמה בעלים, כגון בית השותפים ובית הכנסת, נחלקו בדינו ראשונים בדעת תנאים ואמוראים, וכמה דעות בדבר: א) לדעת ר' מאיר הוא מיטמא בנגעים, שנאמר: בבית ארץ אחֻזתכם[802], ואין צורך שהבית יהיה מיוחד לאדם מסוים[803]. ב) ויש סוברים שאינו מיטמא בנגעים, שנאמר: ובא אשר לו הבית[804], מי שמיוחד לו[805]. ג) ויש סוברים שבית העומד לחלוקה, כגון בית השותפים, שאפשר לחלקו, מיטמא בנגעים, וכן בית הכנסת שיש בו בית דירה המיוחד לחזן מיטמא בנגעים, אבל בית שאינו עומד לחלוקה כלל, כגון בית הכנסת שאין בו בית דירה, אינו מיטמא בנגעים[806]. ד) ויש סוברים שרק בית בו יש לכל אחד מהבעלים חלק מיוחד והוא מכיר את חלקו, כגון בית השותפים באופן שבו לכל אחד יש חלק מיוחד בבית – אלא שהם נכנסים ויוצאים בפתח אחד[807] – מיטמא בנגעים[808]. ה) ויש שנראה מדבריהם חילוק אחר, שכשהמקום עשוי לדירה מיוחדת, כגון בית השותפים ובית הכנסת שיש בו בית דירה, הרי הוא מיטמא בנגעים אף על פי שהוא של רבים, אך כשבעלות הרבים גורמת לכך שאינו עשוי לדירה מיוחדת, אינו מיטמא בנגעים[809]. ו) ויש סוברים שבית שיש לו בעלים מסוימים, אפילו הם רבים, כגון בית השותפים ובית הכנסת של כפרים, מיטמא בנגעים, אבל בית שאין לו בעלים מסוימים, כגון בית כנסת של כרכים – שהוא של רבים מהעולם[810] - אינו מיטמא בנגעים[811]. אף לסוברים שבית של רבים מיטמא בנגעים, יש מן הראשונים סוברים שהוא דוקא כשכל בעליו הם כאלו שבתיהם מיטמאים בנגעים, אבל בית השותפים שחלק משותפיו אין בתיהם מיטמאים בנגעים – כגון בית שישראל וגוי שותפים בו[812] – אינו מיטמא בנגעים[813].

יעודו

בית המיטמא בנגעים, יש מן הראשונים סוברים בדעת תנאים שהוא דוקא בית המיועד למגורי אדם[814], אבל בית שאינו מיועד למגורי אדם, כגון אבוס – של בהמה[815] – וקירות המחיצה – שנעשו כדי להצל על הבהמות[816], או של חצירות גינות ופרדסים[817] – אינו מיטמא בנגעים[818], ואפילו הוא חלק מבית שמיטמא בנגעים[819], ואף אינו מצטרף עם הבית ליטמא בנגעים[820], לשיעור אחד של נגע, והיינו שני גריסים[821], והוא הדין שאין פשיון של הנגע מהבית לתוכו חשוב פשיון – שדינו של הבית בסוף השבוע הראשון שטעון חליצה[822] - וכשנותצים את הבית – כשחזר הנגע אחרי חליצה[823] - אין נותצים אותו[824], וכן קירות היציע – עליה הפתוחה לבית דרך חלון שבגג הבית, ואינה עשויה לדירה אלא להניח שם חפצים, או חדר קטן סביבות הבית שאינו עשוי אלא לנוי ולהקר[825], והוא הדין בית שער, אכסדרה ומרפסת[826] - וקירות המגורה – שממלאים בה פירות[827] – אמרו בתורת כהנים ובתוספתא שאינם מיטמאים בנגעים[828], שנאמר: בקירֹת הבית[829], וכל אלו אינם בית[830], וכן בדעת חכמים, הסוברים שאין בית הכנסת מיטמא בנגעים אלא אם כן יש בו בית דירה[831], יש מן הראשונים שנראה מדבריהם שדוקא בית המיועד למגורי אדם מיטמא בנגעים[832]. ובדעת ר' מאיר, הסובר שבית הכנסת מיטמא בנגעים אפילו כשאין בו בית דירה[833], יש מן הראשונים שנראה מדבריהם שאף בית שאינו מיועד למגורי אדם מיטמא בנגעים[834], וכן אמרו בברייתא שיציע מיטמא בנגעים, שנאמר "בבית" – כנגע נראה לי בבית[835], והוא מיותר, שכבר נאמר קודם לכן: ובא אשר לו הבית[836] – לרבות את היציע[837].

צורתו

אין הבית מיטמא בנגעים, אלא אם כן הוא בצורת טטרגון[838] - מרובע[839], היינו שיש לו ארבע זויות[840], וארבעה כתלים[841], כרוב הבתים[842] - אבל בית עגול - שאין לו זויות כלל[843], שכולו קיר אחד[844], ואפילו הוא עשוי כשובך[845], היינו שאינו ככדור ממש אלא ארכו יתר על רחבו[846] - או דיגון[847] – שניים[848], היינו שיש לו שתי זויות[849], ושני כתלים[850], שצדו השני עגול[851], ונראה כמו האות סמ"ך[852], או שיש לו שלושה כתלים ופתוח ברוח הרביעית[853] - או טריגון[854] – משולש[855], שיש לו שלש זויות[856], ושלשה כתלים[857] - אינו מיטמא בנגעים[858], שנאמר למטה "קירות" – והנה פשה הנגע בקירֹת הבית[859] – ונאמר למעלה "קירות" – והנה הנגע בקירֹת הבית[860] – הרי כאן ארבעה[861], שהיה יכול הכתוב לומר "קיר"[862], וכתב "קירות" שמשמע שניים, וביחד ארבעה[863], או שכיון שהנהוג בבית שיהיו בו ארבעה קירות, דוקא בבית כזה נוהגים נגעי בתים[864]. ואף במקום שלאחר שהיה בבית נגע, הורידו ממנו קיר שלם – כגון שנראה הנגע בכל הקיר והיה צריך לחלוץ את האבנים שבהם הנגע[865] - יש מן האחרונים סוברים שאינו חשוב עוד בית המיטמא בנגעים, ושמטעם זה אף כשבנו מחדש את הכותל, דינו של הבית כבית חדש, ונגע שבו יראה כבתחילה[866]. בית שיש לו יותר מארבעה כתלים, כגון פנטגון – מחומש[867], שיש לו חמש זויות[868], וחמשה כתלים[869] - אמרו בתוספתא ובברייתא שאינו מיטמא בנגעים[870], וכן יש מן הראשונים סוברים כן[871], שארבעה שנינו, לא פחות ולא יותר[872], או שאין נהוג לבנות בית שיש בו יותר מארבעה כתלים[873], או שהקפיד הכתוב על קירות שלמים, ובבית מחומש יש לפחות שני קירות שהם קצרים יותר ואינם שלמים[874]. ויש מן הראשונים סוברים בדעת המשנה – שמיעטה רק בית עגול וטריגון, ולא מיעטה פנטגון[875] – שבית כזה מיטמא בנגעים[876], כיון שיש בכלל חמשה ארבעה, כפי שבחיוב ציצית – שנאמר בה: על ארבע כנפות כסותך[877] – אף בגד שיש בו יותר מארבע כנפות חייב בציצית, לסוברים כן[878], ויש לרבות קיר נוסף מהכתוב: ומראיהן שפל מן הקיר[879], או שכיון שלא נכתב בפירוש: ארבעה, ונלמד מריבוי של "קירות" "קירות", אפילו יותר בכלל[880].

בית פתוח

בית מרובע שהוא פתוח מכל צדדיו, כגון שיש בארבע פינותיו עמודים ומעליהם תקרה, יש מן הראשונים סוברים בפירוש דברי המשנה שחשוב הוא בית לכל דבר ומיטמא בנגעים[881], ובלבד שיש מקצת בניין אצל העמודים ובו החומרים שרק כשישנם מיטמא הבית בנגעים, היינו אבנים ועצים ועפר[882]. ויש מן האחרונים סוברים שבית כזה אינו מיטמא בנגעים, שהרי אין בו כתלים כלל[883], ולדעתם אפילו היו בבית שלושה כתלים כהלכתם והרביעי פרוץ במלואו, אינו מיטמא בנגעים, שחשוב הוא כבית שאין בו ארבעה כתלים שאינו מיטמא בנגעים[884]. ואף לדעה זו, כשהיו בו כתלים, אבל הם פרוצים, יש מן האחרונים סוברים שהוא מיטמא בנגעים, ובלבד שהעומד מרובה על הפרוץ, שאז יש להחשיב את הפרצות כפתחים[885]. ויש מן האחרונים שנראה מדבריהם שאפילו היה הפרוץ מרובה על העומד חשוב הבית כבעל כתלים ומיטמא בנגעים[886].

מחובר לקרקע

אין הבית מיטמא בנגעים אלא אם כן הוא מחובר לקרקע[887], אבל בית שאינו מחובר לקרקע, כגון שהוא על גבי ספינה – אפילו בעוד שהיא ביבשה[888] - או על גבי אסקריא[889] – תורן הספינה[890], או ספינה גדולה[891], או רפסודה[892] - או שהוא עומד על גבי ארבע – או אפילו יותר[893] - קורות - שבנויות באויר[894], היינו שהן בולטות מן הכתלים שמתחת לבית[895] - אינו מיטמא בנגעים[896], שנאמר: בבית ארץ אחֻזתכם[897], ונלמד מהייתור של המילה "ארץ"[898], עד שיהיה מחובר לקרקע[899], או שכיון שאינו מחובר לקרקע, אי אפשר לקיים בו דין נתיצה[900], ואפילו היה הבית שעל גבי הקורות קרוב פחות משלושה טפחים לקרקע – שבשאר דיני תורה אומרים בו לבוד*[901] - יש מן האחרונים סוברים שאינו מיטמא בנגעים, שצריך הבית להיות נסמך לארץ ממש[902]. היה הבית עומד על גבי עצים – השמוטים לארץ והבית בנוי עליהם[903] – או על גבי עמודים – זקופים הנעוצים בארץ זה אצל זה[904] – הרי הוא מיטמא בנגעים[905], וכן עליה שעל גבי הבית מיטמאה בנגעים[906], שאף על פי שאינה מחוברת ישירות לקרקע, בא הכתוב "בית" - כנגע נראה לי בבית[907], והוא מיותר, שכבר נאמר קודם לכן: ובא אשר לו הבית[908] – לרבות אף עליה[909]. היו זויות הבית בלבד מחוברות לקרקע, ושאר הבית אינו מחובר לקרקע, כגון שהוא על גבי ארבעה עמודים, יש מן הראשונים סוברים שנחלקו בדינו תנאים[910], שלדברי המשנה והתוספתא הבית חשוב מחובר לקרקע ומיטמא בנגעים[911], הואיל והוא מחובר לארץ צד חיבור[912], ולדברי התורת כהנים אין הבית חשוב מחובר לקרקע ואינו מיטמא בנגעים, כיון ששאר הבית עומד באויר ואינו מחובר[913]. ויש מן האחרונים מחלקים בין קורות המונחות על הארץ, שבית שבנוי על גביהם אינו מיטמא בנגעים, שאינו חשוב מחובר, לבין עמודים החפורים בארץ כבניין, שבית שבנוי על גביהם חשוב כבנוי בארץ ומיטמא בנגעים[914]. ויש מן הראשונים סוברים בדעת תנאים שמרפסת הפתוחה לעליה ותחתיה יש חלל, מיטמאה בנגעים, שאף היא נתרבתה מהכתוב: בבית[915].

בים

בית שבים, אפילו הוא מחובר לקרקע – שכשאינו מחובר ממילא אינו מיטמא בנגעים[916] - כגון שהביאו אבנים וטיט ושפכו בים עד שנעשה כמין תל ובנו עליו בית, יש מן הראשונים סוברים בפירוש דברי התוספתא, שאינו מיטמא בנגעים, שנאמר: ארץ[917], ולא ים[918], ודוקא כשהבית נבנה על תל שנעשה בידי אדם אינו מיטמא בנגעים, שאינו בקרקע עולם, אבל בית שנבנה על אי שבים, הרי הוא בכלל בית שבארץ, כיון שהאיים שם מששת ימי בראשית[919]. ויש מן האחרונים שגורסים בתוספתא שבית שבים מיטמא בנגעים, והיינו כשהוא על גבי עמודים המחוברים לקרקע הים[920].

חומר הבית

אין הבית מיטמא בנגעים עד שיהיו בו אבנים ועצים ועפר[921], והיינו הטיט שבו טחים את הבית[922], שנאמר: ונתץ את הבית את אבניו ואת עציו ואת כל עפר הבית[923], ואף על פי שבתחילת הפרשה נאמר: ונתתי נגע צרעת בבית ארץ אחֻזתכם[924], ובית משמעו אף שעשוי מחומרים אחרים[925], יש ללמוד במידת דבר-הלמד-מסופו*, שאף בית האמור בתחילת הפרשה הוא דוקא שעשוי מחומרים אלו[926], ואף על פי שעיקר הכתוב אינו בא לומר אלא שכל אלו טעונים נתיצה[927], מכל מקום דרך אגב למדנו שכיון שהוצרך לומר את כל החומרים הללו, משמע שבית הוא כזה שיש בו חומרים אלו[928], או שנלמד שצריך שיהיה בו כל אחד משלושת החומרים מיתור המילה "בית", שהיה יכול הכתוב לומר: ונתץ את אבניו וגו', שהרי אנו יודעים שמדובר בבית, ומלמד שבאותו בית צריכים להיות כל אלו החומרים[929], או מכך שלא נאמר סתם: אבנים ועצים ועפר, אלא: "אבניו" ו"עציו" ו"עפר הבית", יש ללמוד שהבית צריך שיהיה בו כל אחד מאלו[930], או מכך שיש וא"ו בין החומרים השונים, יש ללמוד שצריכים להיות כולם[931], או ש"הבית" שנאמר בסוף הכתוב הולך על כל אחד מהחומרים, וממילא נלמד שכולם צריכים להיות בבית[932], או שמצינו כתוב אחר: וחִלצו את האבנים וגו' ושפכו את העפר וגו' ולקחו אבנים אחרות וגו' ועפר אחר יקח[933], ושם בוודאי צריך אבנים ועפר, ובא ללמד אף על הכתוב אצלנו שכולל אף עצים, שצריך את כולם[934], או שכיון שאי אפשר לבניין אבנים בלא טיט – שהוא העפר שהוזכר בכתוב[935] - ממילא אבנים ועפר שהוזכרו בכתוב הם בדוקא, ונלמד מכאן שאף העצים הם בדוקא[936]. ולכן, כשהיה הבית מחופה בשיש או עשוי מלבנים – שנעשו בכבשן[937] - אין הוא מיטמא בנגעים[938], שכל אלו אינם חשובים אבנים[939], והוא הדין שאר חומרים שאינם אבנים, כגון עצם או ברזל[940]. וכן כשהיה הבית עשוי מסלע – היינו שהוא שם באופן טבעי ואינו בנוי[941] - או שקירותיו עשויים מעפר, יש מן הראשונים סוברים בפירוש דברי המשנה שאינם מיטמאים בנגעים[942]. ויש מן האחרונים סוברים בדעת ראשונים שסלע חשוב כאבן ומיטמא בנגעים[943]. על דינו של בית שהיו בו עצים ואבנים ועפר, והיו בו אף חומרים נוספים, עי' להלן[944].

נראה בו נגע והשלים את החומרים

בית שלא היו בו את כל החומרים הנדרשים כדי להיטמא – אבנים ועצים ועפר[945] - ולאחר שנראה בו נגע השלים את אותם חומרים, טהור[946], ואפילו השלימם קודם שבא הכהן לראות את הנגע[947], שצריך שיהיה קודם "בית" ורק אחר כך "נגע"[948], שנאמר: כנגע נראה לי בבית[949], משמע שהבית קדם לנגע[950], והוא הדין כשהיו בו כל החומרים הללו, אבל לא היה בהם כשיעור המתאים – על שיעורו של כל חומר, עי' להלן[951] - ולאחר שנראה בו נגע השלים את השיעור, טהור[952].

כשנבנה מתחילתו ללא כל החומרים

בית שנבנה מתחילתו ללא כל החומרים הנדרשים כדי להיטמא – אבנים ועצים ועפר[953] - ולאחר סיום בנייתו הוסיף עליו את החומרים הללו, יש מן הראשונים סוברים שהוא מיטמא בנגעים, שהכל הולך אחרי שעת ראיית הנגע[954]. ויש מן האחרונים שנראה מדבריהם שמה שהביא לאחר סיום בניית הבית חשוב כבית אחר, ולכן כשסיים לבנות בית ולא היו בו כל החומרים הנדרשים כדי להיטמא בשיעורם, שוב אין הבית מיטמא בנגעים אף על פי שהשלים את אותם חומרים לאחר מכן קודם שנראה בו הנגע[955].

בית ארעי

בית ארעי, כגון אהל, יש מן האחרונים סוברים בפירוש דברי התוספתא שאף הוא מיטמא בנגעי בתים[956]. ואחרונים רבים כתבו בדעת ראשונים, שבית כזה אינו מיטמא בנגעי בתים[957], שהרי אין בו אבנים ועצים ועפר[958], ועל הסוברים שהוא מיטמא בנגעי בגדים, ע"ע נגעי בגדים.

בזמן בנייתו

בית שנראה בו נגע קודם שנשלמה בנייתו, יש מן האחרונים סוברים שכשהיו בו כל התנאים לבית המיטמא בנגעים – כגון שיש בו אבנים ועצים ועפר[959] – הרי הוא מיטמא בנגעים, ואפילו מה שיביאו לתוכו לאחר מכן, שהכל בית אחד הוא[960].

שטחו

אין בית מיטמא בנגעים עד שיהיו בו ארבע אמות על ארבע אמות או יותר[961], שכתוב בו "בית"[962]: כנגע נראה לי בבית[963], או: ובא אשר לו הבית[964], ובית שאין בו ארבע אמות על ארבע אמות אינו קרוי בית[965]. אין בו ארבע אמות על ארבע אמות, אבל יש בשטחו כדי לרבע בו ארבע אמות על ארבע אמות - כגון שארכו יותר על רחבו, ואין ברוחב ארבע אמות, אבל שטחו הכולל הוא לפחות שש עשרה אמות מרובעות[966] - נחלקו בדינו ראשונים, ואחרונים בדעתם: יש סוברים שאינו מיטמא בנגעים[967], שלדעתם אף בית כזה אינו ראוי לדירה, כפי שלדעתם בית כזה אינו חייב במזוזה*[968], או שכיון שאין הבית מיטמא בנגעים עד שיהיו בו ארבע קירות[969], קיר שהוא פחות מארבע אמות אינו חשוב קיר[970]. ויש סוברים שהוא מיטמא בנגעים, שכיון שיש בשטחו ארבע אמות על ארבע אמות, חשוב הוא לדעתם בית, וכפי שלדעתם חשוב הוא בית לעניין מזוזה[971].

מספר אבניו

מספר האבנים שצריכות להיות בבית על מנת שייטמא בנגעים, נחלקו בו תנאים: ר' ישמעאל אומר שצריך שיהיו בו ארבע אבנים[972], אבן לכל כותל[973], שלדעתו דיו לנגע שיראה על אבן אחת[974], וצריך שיהיה כל קיר מקירות הבית ראוי לנגעים[975]. ור' עקיבא אומר שצריך שיהיו בו שמונה אבנים[976], שתי אבנים לכל קיר[977], שלדעתו הנגע צריך להיראות על שתי אבנים[978], ואף לדעתו צריך שיהיה כל קיר מקירות הבית ראוי לנגעים[979]. הלכה כר' עקיבא[980], שהלכה כר' עקיבא מחברו[981].

שיעור אבניו

שיעור האבנים על מנת שהבית ייטמא בנגעים, אמר ר' שמעון בן אלעזר[982] שהוא משא שניים[983], והיינו שכל אבן צריכה להיות כבדה כל כך שאינה יכולה להינשא אלא על ידי שני בני אדם[984], ויש מן האחרונים סוברים שהוא נלמד מהכתוב: וחִלצו את האבנים[985], משמע שלכל אבן צריך שנים[986]. ויש מן האחרונים סוברים שחכמים חולקים[987], ואין שיעור בגודל האבנים המיטמאות בנגעים[988], או ששיעורן גריס על גריס[989], או ששיעורן באבני גויל – אבנים לא משופות[990] - ששה טפחים, ובאבני גזית – אבנים משופות[991] - חמשה טפחים[992]. לסוברים שמחלוקת היא, הלכה כחכמים[993].

שיעור עציו

שיעור העצים על מנת שהבית ייטמא בנגעים, לדעת תנא קמא הוא כדי לתת תחת השקוף – החלק העליון של מסגרת הפתח[994] או של מסגרת החלון[995], ושמים אותו כדי שכשיסגרו את הדלת יהיה החלק העליון של הדלת נוקש על עץ זה, ולא תתנועע הדלת לפנים או לחוץ, וארכו כרוחב הדלת[996] – ולדעת ר' יהודה הוא כדי לעשות סנדל – עץ להגן[997], ושמים אותו כשהדלת גבוהה יותר מחלל הפתח, כדי להגן עליה מהגשמים שלא תרקב, וכן שלא ינזלו הגשמים לתוך הבית בסדק שבינה לבין המשקוף, ושיעור זה גדול יותר[998] – לאחורי השקוף[999]. ושיעור זה, יש מן הראשונים סוברים שצריך להיות לכל קיר וקיר[1000]. ויש מן האחרונים סוברים שאין צריך שיהיה בכל קיר, אלא די בעצים בקיר אחד מקירות הבית, שאינו צריך עצים אלא על מנת שיוכל לקיים בהם מצות נתיצה[1001]. הלכה כתנא קמא[1002].

שיעור עפרו

שיעור העפר על מנת שהבית ייטמא בנגעים, הוא כדי לתת בין פצים לחברו[1003], היינו בין שני חצאי אבן או לבנה – והוא הדין בין הסדקים שבאבנים[1004] - שביניהם ממלאים עפר[1005], או בין פתח לשיווי של הבניין שמשני צדדיו[1006], או בין קורות ועמודים המסודרים בשורות על הארץ ויש חלל בין זו לזו[1007]. ואף שיעור זה, יש מן האחרונים שנראה מדבריהם שצריך להיות לכל קיר וקיר[1008]. ויש מן האחרונים סוברים שאין צריך שיהיה בכל קיר, אלא די בעפר בקיר אחד מקירות הבית, שאינו צריך עפר אלא על מנת שיוכל לקיים בו מצות נתיצה[1009].

צבעו

בית צבוע מיטמא אף הוא בנגעים[1010] – שלא כבגד צבוע שאינו מיטמא בנגעים[1011] - בין כשהוא צבוע בידי אדם ובין כשהוא צבוע בידי שמים[1012], שנאמר: בבית - כנגע נראה לי בבית[1013], והוא מיותר[1014], שכבר נאמר קודם לכן: בבית ארץ אחֻזתכם[1015], או שנאמר קודם לכן: ובא אשר לו הבית[1016] – לרבות את הצבוע[1017], שאף עליו נופל שם בית[1018].

בית שנחלק

בית שנחלק לשני בתים – כגון שבנה קיר באמצע הבית וחלקו לשנים[1019] – אמרו בתוספתא שדינו כשני בתים[1020], ולכן נגע שפשה מזה לזה אינו חשוב פשיון[1021]. במה דברים אמורים? כשנחלק הבית קודם שנראה בו נגע, אבל נחלק הבית לאחר שנראה בו נגע דינו כבית אחד[1022], ונגע שפשה מצד אחד לשני חשוב פשיון הרחוק שמטמא בנגעים[1023], וכן אם חזר הנגע לבית, כולו טעון נתיצה[1024]. ויש מן האחרונים שלגירסתם בתוספתא אף כשנחלק הבית לאחר שנראה בו נגע דינו כשני בתים[1025].

הקיר המיטמא בנגעים

הקיר המיטמא בנגעים, יש מן האחרונים סוברים בדעת תנאים שהוא דוקא קיר חיצוני, אבל קיר פנימי שבתוך הבית אינו מיטמא בנגעים[1026], שאינו חשוב קירות הבית[1027], לפי שאינו עשוי להגן מזרם ומטר כשאר קירות הבית[1028]. ויש מן האחרונים סוברים שדוקא קיר פנימי שהוא נמוך ואינו מגיע עד התקרה אינו מיטמא בנגעים, אבל קיר פנימי המגיע לתקרה, כגון קירות המחלקים את הבית לחדרים שונים, מיטמא בנגעים[1029]. ויש מן הראשונים סוברים שכל קיר המיועד למגורי אדם, אפילו הוא קיר פנימי שבתוך הבית, מיטמא בנגעים[1030].

כשחלקו אינו מיטמא בנגעים

אין בית מיטמא בנגעים עד שכולו יהיה בגדרי הבית המיטמא בנגעים, אבל כשחלקו אינו בגדרי הבית המיטמא בנגעים, אין הבית מיטמא בנגעים, ואפילו נראה בו הנגע בחלק שעומד בגדרי הבית המיטמא בנגעים[1031], שהוא חשוב כאילו אין בו את מניין הקירות של בית המיטמא בנגעים[1032], ולכן בית שאחד מכתליו בנוי מחומר שאינו מיטמא בנגעים – כגון שיש או סלע או לבנים או עפר[1033] – אינו מיטמא בנגעים[1034], ואפילו נראה בו נגע על קיר הבנוי מחומרים המיטמאים בנגעים[1035], וכן בית שצידו האחד נמצא במקום שאינו מיטמא בנגעים – כגון שהוא בחוץ לארץ[1036], או בירושלים, לסוברים כן[1037] – אינו מיטמא בנגעים, וכן בית שצידו האחד נמצא בבעלות מי שאין ביתו מיטמא בנגעים – כגון גוי[1038] – אינו מיטמא בנגעים[1039], ואפילו נראה הנגע בצד שבמקום המיטמא בנגעים או בצד שבחלקו של מי שביתו מיטמא בנגעים[1040]. בית שבכל אחד מקירותיו יש מגדרי הבית המיטמא בנגעים, אך חלק מקירו אינו בגדר בית המיטמא בנגעים, כגון שחלקו עשוי מחומר שאינו מיטמא בנגעים, יש מן האחרונים סוברים בפירוש דברי התוספתא שהוא מיטמא בנגעים[1041], והוא הדין בבית שחלק מקירו נמצא בחוץ לארץ או בבעלות גוי[1042], שמכל מקום יש לו ארבעה קירות המיטמאים בנגעים[1043], מהם הסוברים כן אפילו במקום בו רובו אינו בגדר בית המיטמא בנגעים[1044], ומהם הסוברים כן דוקא במקום בו רובו בגדר בית המיטמא בנגעים[1045]. ויש מן האחרונים סוברים בדעת ראשונים שאף כשחלק מהקיר אינו בגדר בית המיטמא בנגעים, כגון שחלקו עשוי מחומר שאינו מיטמא בנגעים, אין הבית מיטמא בנגעים, שצריך שיהיה כולו ראוי להיטמא בנגעים[1046].

על בית אפל, שאין הנגע שבו מטמא, לפי שאין פותחים בו חלונות לראות את הנגע ואין מדליקים בו נר לראות את הנגע, ע"ע מראות נגעים.

הערות שוליים

  1. עי' רמב"ם טו"צ בהקדמה, ובסהמ"צ להרמב"ם מ"ע קג; סמ"ג עשין רלט; החינוך מ' קעז.
  2. סהמ"צ שם.
  3. ויקרא יד לד ואילך. סמ"ג שם. ועי' החינוך שם, שהתחיל בכתוב מהמשך הפרשה שם.
  4. סהמ"צ שם; החינוך שם.
  5. סהמ"צ שם.
  6. סהמ"צ לרס"ג עשין קצו; סהמ"צ להרמב"ם מ"ע קג; סמ"ג עשין רלט; החינוך מ' קעז. ועי' ברית משה לסמ"ג שם ס"ק א, שכ"כ בשם היראים סי' שח (יראה"ש סי' תסג), אך ביראים שם הוא מ"ע של טהרת בית המנוגע בלבד, ע"ע טהרת מצורע ציון 35, ועי' להלן ציון 9.
  7. עי' אזהרות ן' גבירול מ"ע קג, וזוהר הרקיע אות מה, בדעתו.
  8. עי' בה"ג פרשיות חוקים ומשפטים המסורים לציבור יג ואזהרות לר"א הזקן ד"ה פרשת גר, שמנו רק מ"ע אחת של פרשת נגעים; עי' אזהרות לר"י ברצלוני ד"ה יסודות משמרת, שמנה רק מ"ע של מראות נגעים.
  9. השגות הרמב"ן לסהמ"צ מ"ע צו. וכ"ה ביראים שלא מנה מצוה בטומאתם של נגעי בתים, ועי' ציון 6.
  10. ע"ע מנין המצוות. השגות הרמב"ן לסהמ"צ שם; זוהר הרקיע שם.
  11. ציונים 27, 35.
  12. רמב"ם טו"צ פט"ז ה"י, ובפיהמ"ש להרמב"ם נגעים פי"ב מ"ה; רמב"ן עה"ת ויקרא יג מז ויד לד; החינוך מ' קעז; רבנו בחיי ויקרא יג נח, ע"פ תנחומא מצורע סי' ד ורות רבה פ"ב סי' י (וכ"ה בתוספתא ובויקר"ר שבציון 17); מדה"ג ויקרא יד לד; אברבנאל ויקרא שם לג; ספורנו ויקרא יג מז. וכ"מ במשנה נגעים שם: אם כך על של רשע, וכ"מ בשאר המקומות מחז"ל שבציון 26 ואילך, שמנו חטאים שעליהם באים נגעי בתים, וכ"מ בדברי רשב"י שבציון 38, אלא שלדעתו ההשגחה היא לטובה.
  13. ויקרא יד לד.
  14. עי' רלב"ג ויקרא שם, בפי' שני; אברבנאל שם. ועי' רלב"ג שם, בפי' ראשון, שאף אם נגעי בתים אינם בהשגחה מיוחדת, אפשר לומר בהם: ונתתי, לפי שהקב"ה הוא הסיבה לכל דבר שמתחדש בעולם.
  15. אברבנאל שם. וכעי"ז בפיהמ"ש להרמב"ם שם.
  16. עי' הכוזרי מ"ב אות סא-סב; רמב"ן יג שם. וכעי"ז ברמב"ם שם, ובפיהמ"ש להרמב"ם שם, וברבנו בחיי שם ובאברבנאל שם ובספורנו שם.
  17. תוספתא נגעים פ"ו; תנחומא שם; ויקר"ר פי"ז סי' ד ורות רבה שם; דעת זקנים מבעלי התוספות ויקרא יד שם; רמב"ם שם, ובפיהמ"ש להרמב"ם שם; החינוך שם, בפי' ראשון; אברנאל שם. ועי' תוספתא שם וויקר"ר שם ורות רבה שם, שמטעם זה עונש נגעי בתים בא בשלבים, שבתחילה הבית טעון חליצה, עי' ציון 326, ולאחר מכן נתיצה, עי' ציון 379. ועי' ספורנו שם, שלדעתו נגעי בתים מאוחרים לנגעי בגדים.
  18. ע"ע חוץ לארץ ציון 329, ועי' להלן ציון 46 ואילך.
  19. ע"ע ארץ ישראל: קדושתה ומצוותיה ציון 11. רמב"ן שם; רבנו בחיי שם; אברבנאל שם. וע"ע חוץ לארץ ציון 333, ועי' להלן ציון 54.
  20. עי' ציון 86.
  21. רמב"ן שם. ועי' ציון 91.
  22. עי' ציון 763.
  23. ספורנו שם. ועי' ציון 770.
  24. עי' ציון 101 ואילך.
  25. ספורנו שם. ועי' ציון 106.
  26. ר"ש בר נחמני אמר ר' יוחנן בערכין טז א; תיב"ע ויקרא יד שם.
  27. ויקרא יד לו.
  28. ברייתא שם.
  29. עי' יומא דלהלן; ר"ש בר נחמני אמר ר' יוחנן בערכין שם; ר' יצחק בתנחומא שם.
  30. ויקרא שם לה.
  31. תנא דבי ר' ישמעאל בערכין שם; יומא יא ב.
  32. עי' ציון 242. יומא שם; תנחומא שם.
  33. זכריה ה ד.
  34. עי' ציון 630 ואילך. רבי בתנחומא שם.
  35. ע"ע נגעי אדם וע' נגעי בתים. רמב"ם שם, ובפיהמ"ש להרמב"ם שם; מדה"ג שם; עי' ראשונים שבציון 493. וכ"מ בתו"כ מצורע פרשתא ה אות ז-ח ובתוספתא שם, ועוד מ' בתו"כ שם אות ט ובתוספתא שם, שנגעי בתים באים אף על גסות הרוח.
  36. ויקרא שם לד.
  37. עי' ציון 379 ואילך.
  38. ויקר"ר שם סי' ו; ילקו"ש מצורע רמז תקסג; עי' דברי ר' יהודה בתו"כ מצורע פרשתא ה אות ד ובהוריות י א, שאמר אף הוא שהנגעים הם בשורה, ותוס' הרא"ש הוריות שם וק"א לתו"כ שם, בפי' דבריו, ועי' רש"י הוריות שם ד"ה דכתיב ומדה"ג שם, שפי' בשורה בע"א; רש"י עה"ת שם; רלב"ג עה"ת שם, בפי' שני; החינוך שם, בפי' שני. ועי' הון עשיר נגעים שם, שמ"מ אף לדעה זו נגעי בתים באים על חטא, שלצדיק הרבה דרכים למקום לגלות לו את האוצרות שבביתו ללא הבאת נגע. ועי' ר"ח פלטיאל עה"ת שם, שבנגע רגיל שאינו חוזר הנגע בא כעונש, ובנגע החוזר שבו הבית טעון נתיצה, עי' ציון 379, הנגע בא כבשורה.
  39. רלב"ג שם, בפי' שלישי.
  40. ע"ע נגעי בגדים.
  41. עי' ציונים 326, 343.
  42. ע"ע הנ"ל.
  43. עי' ציון 343.
  44. אברבנאל שם. ועי' תוספתא נגעים סופ"ז, שמנו את ההסגר שלושה שבועות כחומר בבתים, וכן מנו שם דינים נוספים שחמורים בבתים מבגדים, אך כל דינים אלו אינם בנתיצת הבית ושריפת הבגד, שבהם דינו של בגד חמור יותר, כמובא בתוספתא שם.
  45. רלב"ג שם מ. ועי"ש, שמטעם זה יש אופן של הסגר שלושה שבועות, שכיון שאינו נותץ את כל הבית, ממילא צריך להסגירו שוב כדי לראות אם חזר הנגע לבית. ומ"מ אף לדבריו, בהכרח יש חילוק בין בגדים לבתים, שבבגדים כשכהה הנגע בסוף שבוע ראשון צריך להסגיר את הבגד שבוע נוסף, לסוברים כן (ע"ע הנ"ל), ואילו בבתים קולף את מקום הנגע והבית טהור (עי' להלן ציון 332).
  46. עי' להלן.
  47. נגעים פי"ב מ"ד; עי' תו"כ מצורע פרשתא ה אות א-ב; תוספתא נגעים סופ"ז; רמב"ם טו"צ פי"ד הי"א.
  48. כס"מ טו"צ שם.
  49. ויקרא יד לד. עי' תו"כ שם; פיהמ"ש להרמב"ם נגעים שם, ועי' ציון 50.
  50. ויקרא שם; ר"ש נגעים שם ורא"ש נגעים שם וקר"ס טו"צ שם, בשם התו"כ, ולפנינו אינו; רמב"ם שם, ועי' ציון 49; החינוך מ' קעז; רע"ב נגעים שם. ועי' מים טהורים נגעים שם, שיתכן והם מודים לכתוב שבציון 49, אלא שתפסו דרך קצרה (ועי"ש בטעם שהכתוב: אחזתכם, אינו מספיק ללמוד ממנו).
  51. החינוך שם; רע"ב שם.
  52. ע"ע ארץ ישראל: קדושתה ומצוותיה ציון 130 ואילך וע' חוץ לארץ ציון 16.
  53. עי' ציון 12.
  54. רמב"ן ויקרא יג מז; עי' רבנו בחיי ויקרא שם נח; עי' אברנאל ויקרא יד לג. ועי' ציון 19 ואילך.
  55. ראב"ע ויקרא שם לד; חזקוני ויקרא שם.
  56. חזקוני שם. ומ' מדבריהם שאף בחו"ל יש מציאות של נגעי בתים, אלא שאינם מטמאים.
  57. ויקרא שם (אך לפנינו: אל ארץ, ללא ה"א, ואפשר שאין כאן גי' אחרת בכתוב, אלא שהתנא בתו"כ לא דק).
  58. תו"כ שם אות א.
  59. ראב"ד לתו"כ שם.
  60. ויקרא שם.
  61. ק"א לתו"כ שם. וכעי"ז ברבנו הלל לתו"כ שם.
  62. ראב"ד שם אות ב.
  63. רבנו הלל שם אות ב; עי' ק"א שם אות ב.
  64. ויקרא שם.
  65. תו"כ שם אות ב.
  66. ע"ע ארץ ישראל: הארץ וגבולותיה ציון 199 ואילך. ק"א שם.
  67. ציון 1039.
  68. נגעים פי"ב מ"ד; תו"כ מצורע פרשתא ה אות ה; תוספתא נגעים רפ"ו; אדר"נ פל"ה; ברייתא ביומא יב א ובמגילה כו א; ב"ק פב ב; ירושלמי ערלה פ"א ה"ב.
  69. ויקרא יד לד. תו"כ שם; ברייתא שם ושם; ב"ק שם; רמב"ם טו"צ פי"ד הי"א.
  70. רש"י יומא שם ד"ה ואין ירושלים ומגילה שם ד"ה ואין ירושלים; רבנו הלל לתו"כ שם; מנ"ח מ' קעז; ק"א לתו"כ שם.
  71. ע"ע ירושלים ציון 235 ואילך. יומא שם ומגילה שם וב"ק שם; רמב"ם שם.
  72. פיהמ"ש להרמב"ם נגעים שם.
  73. ויקרא שם לה.
  74. ירושלמי שם. ועי' מאירי מגילה שם ורלב"ג ויקרא שם לד, שהביאו את שני הכתובים.
  75. רלב"ג שם.
  76. תו"כ שם; תוספתא שם; ברייתא שם ושם; ירושלמי שם. ועי"ש, שהכריחו ששמע כן, אבל הוא עצמו חולק, או ששני תנאים הם שנחלקו בד' ר' יהודה.
  77. ע"ע הנ"ל ציון 223 ואילך. יומא שם ומגילה שם.
  78. רש"י יומא שם ד"ה אלא. וע"ע הנ"ל ציון 232 ואילך, שנחלקו ראשונים בטעם שמקום המקדש שייך לכל השבטים, ועי' להלן ציון 799 ואילך, שי"ס שלאו דוקא ביהמ"ק, אלא כל מקום מקודש שהוא של רבים.
  79. שאילתות שאילתא פח; רמב"ם שם ובית הבחירה פ"ז הי"ד; סמ"ג עשין רלט; מאירי שם בשם יש מי שפסק; החינוך מ' קעז; רלב"ג שם.
  80. עי' ציון 906. מנ"ח מ' קעז אות טו (מהד' מ"י).
  81. מנחת סולת מ' קעז. ועי' מנ"ח שם, שמצדד אף הוא לומר כן.
  82. ויקרא שם לד.
  83. מנחת סולת שם; עי' דבר אברהם שבציון 788.
  84. ויקרא יד לד.
  85. שם לה.
  86. תו"כ מצורע פרשתא ה אות ג; ברייתא ביומא יב א.
  87. עי' תו"כ שם, וק"א לתו"כ שם, בפירושה; עי' ברייתא שם, ורש"י יומא שם ד"ה לבית אבות וד"ה ואין, בפירושה.
  88. עי' ציונים 803, 806 ואילך.
  89. תו"י יומא שם, בפי' שני; תוס' רא"ש יומא שם, בפי' שני. ועי' רמב"ם טו"צ פי"ד הי"ד, שנ' מדבריו שאף הוא סובר כן, שפסק שבית השותפים מיטמא בנגעים, ופסק שבהכנ"ס מיטמא בנגעים רק כשיש בו בית דירה, עי' ציון 806, ועי' גמ' שם שהסובר כן, סובר שאין מצות נגעי בתים נוהגת עד לאחר חלוקת הארץ לכל אחד ואחד.
  90. עי' ציון 12.
  91. רמב"ן ויקרא יג מז. ועי' ציון 21.
  92. תו"י שם ותוס' רא"ש שם, בפי' ראשון, בד' הברייתא שבציון 803.
  93. החינוך מ' קעז.
  94. ע"ע ארץ ישראל: קדושתה ומצוותיה ציונים 63 ואילך, 86.
  95. עי' ציון 46. כפו"פ פ"ז מקום אשקלון ועזה. ועי"ש, ראיה מתוספתא נגעים רפ"ו וסנהדרין עא א, שמקום היה בעזה והיו קוראים אותו חורבת המצורע, ועזה היא מהמקומות שנכבשו רק ע"י עולי מצרים ולא ע"י עולי בבל, ע"ע הנ"ל: הארץ וגבולותיה ציון 322 ואילך, שכל החלק שמאשקלון ודרומה הוא מהמקומות שנכבשו ע"י עולי מצרים ולא ע"י עולי בבל, ועי' ציון 98.
  96. ע"ע הנ"ל: קדושתה ומצוותיה ציונים 123 ואילך, 129.
  97. ויקרא יד לד. מנחת סולת מ' קעז. ועי"ש, ראיה מכך שבית הנוכרי אינו מיטמא אף בא"י בזמן קדושתה, עי' ציון 768, וה"ה להפך.
  98. עי' ציון 47. שו"ת מהרי"ט ח"א סי' מז. ועי"ש שדחה את ראיית הכפו"פ שבציון 95, שי"ל שהחורבה הייתה מימי בית ראשון קודם שבטלה קדושת הארץ או שהייתה בתחום עזה, אבל בחלק הנמצא בגבולות עולי בבל.
  99. ע"ע הנ"ל: קדושתה ומצוותיה ציונים 123 ואילך, 129.
  100. עי' ציון 47. מנ"ח מ' קעז אות טז (מהד' מ"י).
  101. תוספתא נגעים רפ"ו; ברייתא בסנהדרין עא א.
  102. נגעים פי"ב מ"ג. ועי' ציון 171.
  103. חס"ד לתוספתא שם.
  104. גמ' שם. ועי' ציון 107.
  105. עי' ציון 12.
  106. ספורנו ויקרא יג מז. ועי' ציון 25.
  107. כ"ה בגמ' שם ובהג' הגר"א לתוספתא שם. ובתוספתא לפנינו הגי': בן ר' שמעון, ועי' ציון 104, וצ"ב, ועי' חס"ד שם, שטס"ה.
  108. רש"י סנהדרין שם ד"ה חורבתא; יד רמ"ה סנהדרין שם.
  109. ע"ע בית המנוגע ציון 113 ואילך. רש"י שם ד"ה מציינין; יד רמ"ה שם.
  110. תוספתא שם; ברייתא שם. ועי' חס"ד שם, שהוזקקו לעדות השניה, לפי שהעדות הראשונה אינה מפורשת, שי"ל שקראו את שם המקום חורבת מצורע, לפי שבאותו מקום החוזקו לשבת מצורעים רבים.
  111. ע"ע בן סורר ומורה ציון 176 וע' עיר הנידחת.
  112. מדה"ג ויקרא יד מה (ושם בשם ר' נתן, אך לפנינו בכל מקום: ר' יונתן), ועי' בהערות למדה"ג שם (מהד' מה"ק), שלא נמצא מקור לברייתא זו.
  113. ציונים 67 ואילך, 302 ואילך.
  114. דברים כד ח.
  115. עי' נגעים פ"ג מ"ח; עי' תו"כ תזריע פ' נגעים פי"ד אות ו; עי' תוספתא נגעים פ"ו; רמב"ם טו"צ פט"ו ה"ב.
  116. ויקרא יד לז. קר"ס טו"צ שם.
  117. ויקרא שם. תו"כ מצורע פרשתא ו אות ה; רמב"ם טו"צ פי"ד ה"ג.
  118. עי' להלן.
  119. כ"ה הגי' בתו"כ ובגמ' שלפנינו. וגי' השאילתות דלהלן ד"ר: ר' שמואל, אך נ' שטס"ה, שבכל כתה"י של השאילתות הוא ר' שמעון או ר"ש (עי' שאילתות מהד' מירסקי).
  120. ויקרא יד לד.
  121. ר"ש בתו"כ מצורע פרשתא ה אות ד ובברייתא הוריות י א. ועי' רש"י הוריות שם ד"ה תאמר וראב"ד לתו"כ שם ורבנו הלל לתו"כ שם ותוס' רא"ש הוריות שם, ובשם הרמ"ה, שהכתוב מתפרש כפשוטו בנגעי בתים (אלא שנחלקו אם מתפרש אף בנגעי אדם, ע"ע נגעי אדם), ועי' שאלת שלום לשאילתות שבציון 130, שאע"פ שמדברי השאילתות שם נ' שאין הכתוב אמור בנגעי בתים, אין זה אלא בהו"א, אבל במסקנה הוא אמור בנגעי בתים.
  122. רש"י הוריות שם ד"ה ר"ש.
  123. עי' גמ' שם, ורש"י שם ד"ה רבא.
  124. עי' גמ' שם, ורש"י שם ד"ה רב פפא.
  125. רש"י שם ד"ה רבא.
  126. רבנו הלל שם; ק"א לתו"כ שם.
  127. ראב"ד שם.
  128. עי' ציון 38.
  129. קר"א הוריות שם, בד' הרמב"ם שלא פסק את דין נגעי אונסים, בד' ר' יהודה בתו"כ שם ובברייתא שם.
  130. עי' ציון 12. העמ"ש שאילתה פח ס"ק כג, בד' השאילתות שם, ושאע"פ שהכתוב מדבר בנגעי בתים, כיון שאינו עניין להם, תנהו בע"א, ע"ע נגעי אדם, ועי' ציון 121.
  131. עי' קר"א שבציון 129.
  132. ר' ישמעאל ור"ע וראב"ש בנגעים פי"ב מ"ג; תו"כ מצורע פרשתא ו אות א; עי' תוספתא נגעים פ"ו: ספק יש בו שני גריסים; רמב"ם טו"צ פי"ד ה"א. וע"ע גריס ציון 9 ואילך איזהו גריס של נגעים.
  133. משנה שם, ועי' משנ"א נגעים שם ותפא"י נגעים שם יכין אות כט, שאע"פ שנאמר שם בסוף דברי ראב"ש, הוא ד"ה, ועי' ציון 145, שי"מ את דברי המשנה שם בע"א, ומ"מ הדין כאן נלמד אף הוא משם, אך עי' ציון 148, שלפי' האחר, י"ס שדברי המשנה שם אינם ד"ה, ומ"מ פשוט שאינם חולקים בדין שכאן; תו"כ שם אות ד (ואף שם הוא בסוף דברי ראב"ש); עי' רמב"ם שם.
  134. ויקרא יד לז.
  135. תו"כ שם אות א.
  136. ע"ע נגעים וע' נגעי אדם וע' נגעי בגדים.
  137. רבנו הלל לתו"כ שם; ק"א לתו"כ שם.
  138. ק"א שם.
  139. עי' ציון 163.
  140. רלב"ג ויקרא שם. ועי' ציון 170. וצ"ב, שאף ר' ישמעאל הסובר שדיו לנגע שיראה על אבן אחת, עי' ציון 155, מודה שרק נגע בגודל שני גריסים מטמא, עי' ציון 132.
  141. רמב"ם שם.
  142. חזו"א נגעים סי' ט אות ג.
  143. ע"ע נגעי אדם וע' נגעי בגדים וע' נגעים. חזו"א שם. וכ"ה בק"א שם אות ד, וכ"מ ברמב"ם שם, ובפיהמ"ש להרמב"ם נגעים שם, אך בפיהמ"ש שם ובק"א שם הוא בד' ראב"ש במשנה ובתו"כ שם, ואין ראיה שאף ר"ע ור' ישמעאל שנחלקו עליו שם ושם, מודים בדבר.
  144. רמב"ם שם.
  145. עי' ציון 171. מים טהורים נגעים שם, ושכן מפורש אף בסיום דברי המשנה שם והתו"כ שם אות ד: ארכו כשני גריסים ורחבו כגריס, והיינו זה בצד זה, ועי' ציון 133, שי"מ את דברי המשנה בע"א. וכ"מ בראשונים שבציון 176, שהצריכו לראב"ש שבכל אחד מהקירות יהיה שיעור גריס.
  146. עי' ציונים 155, 168.
  147. מים טהורים שם, בד' הרמב"ם שם, ובפיהמ"ש להרמב"ם שם; בית דוד נגעים שם. ועי"ש ושם, שסיום דברי המשנה שם והתו"כ שם הוא לד"ה.
  148. מים טהורים שם, בד' רש"י סנהדרין עא א ד"ה בקרן, שמ' מדבריו שסיום דברי המשנה שם והתו"כ שם הם דברי ראב"ש דוקא, ושכ"מ בר"ש נגעים שם ובק"א שם.
  149. ע"ע גריס ציון 21. מים טהורים שם.
  150. ויקרא יד לה. עי' תו"כ מצורע פרשתא ה אות יא, ותוס' יבמות קג ב ד"ה מטמא. ועי' מל"מ טו"צ פט"ז ה"ג, שהרמב"ם לא הביא את דברי התו"כ.
  151. רבנו הלל לתו"כ שם; ק"א לתו"כ שם, בפי' ראשון.
  152. ק"א שם, בפי' שני.
  153. ויקרא שם לח.
  154. רלב"ג ויקרא שם.
  155. נגעים פי"ב מ"ג; תו"כ מצורע פרשתא ו אות ד.
  156. ויקרא יד מ.
  157. שם לז.
  158. תו"כ שם.
  159. רבנו הלל לתו"כ שם; ק"א לתו"כ שם.
  160. ראב"ד לתו"כ שם.
  161. עי' ציון 444. יד רמ"ה סנהדרין עא א.
  162. ע"ע לשון (שפה) ציון 207. משנ"א נגעים שם.
  163. משנה שם; תו"כ שם.
  164. ויקרא שם מ.
  165. תו"כ שם, וכ"ה בתו"כ שם פ"ד אות ז, על הכתוב בויקרא שם מב: והביאו אל תחת האבנים: אין חולצים פחות משתים, ועי' קר"ס טו"צ פט"ו וחזו"א נגעים סי' ט אות א, שהוא לשיטת ר"ע, ועי' ציון 450; רמב"ם טו"צ פי"ד ה"ז.
  166. רבנו הלל שם; ק"א שם.
  167. ויקרא שם לז.
  168. תו"כ שם.
  169. תפא"י נגעים שם יכין אות כז, בפי' סוף דברי ר"ע במשנה שם: לא על אבן אחת, שהוא לכאורה מיותר, ובא ללמדנו שהעיקר שלא יהיה הכל על אבן אחת; חזו"א נגעים סי' ט אות ג.
  170. עי' רש"י סנהדרין שם ד"ה גריס; עי' רלב"ג שבציון 140.
  171. משנה שם; תו"כ שם.
  172. ויקרא שם. רש"י שם ד"ה כתיב; יד רמ"ה שם.
  173. ויקרא שם. יד רמ"ה שם.
  174. סנהדרין שם.
  175. יד רמ"ה שם.
  176. רש"י שם ד"ה בקרן; פיהמ"ש להרמב"ם נגעים שם; ר"ש נגעים שם; יד רמ"ה שם; רא"ש נגעים שם; רע"ב נגעים שם; ק"א שם.
  177. ע"ע נגעי אדם וע' נגעי בתים וע' נגעים. ר"ש שם; רא"ש שם; רע"ב שם.
  178. רמב"ם שם, ובפיהמ"ש שם; סמ"ג עשין רלט; רלב"ג ויקרא שם ומ; רע"ב שם.
  179. ע"ע הלכה ציון 596. כס"מ טו"צ שם.
  180. משנ"א נגעים פי"ב מ"א בפי' דברי המשנה נגעים שם מ"ב: אחד מצדדיו, והיינו דוקא צדדיו לא תקרתו, ושם פי"ג מ"ג, שהביאה מציאות של נגע בבית ובעליה, ודין הקורות של התקרה שביניהן, ולא הביאה מציאות של נגע בקורות; ערה"ש העתיד סי' קג סי"ד, בפי' דברי המשנה והתו"כ שבציון 818, שמיעטו קירות של בית שאינו מיועד למגורי הדם, וכ"ש שיש למעט תקרה; חזו"א נגעים סי' י אות ד.
  181. ויקרא יד לז. משנ"א שם; עי' ערה"ש העתיד שם.
  182. עי' ציון 983.
  183. חזו"א שם.
  184. משנ"א שם, בפי' דברי התוספתא נגעים פ"ו: נראה נגע בין נסר לכותל ובין יריעה לקורות.
  185. עי' להלן.
  186. ע"ע בית הסתרים ציון 77 ואילך וע' נגעי אדם.
  187. ע"ע נגעים. משנ"א נגעים פי"א מי"א.
  188. תוספתא נגעים פ"א, והובאה בר"ש נגעים פ"ב מ"ג.
  189. זר זהב ומנ"ב לתוספתא שם. וכ"מ בבהגר"א לתוספתא שם. ועי' חס"ד לתוספתא שם, שפי' את דברי התוספתא בע"א, ולפירושו אינו עניין לנגע שנראה בבית הסתרים.
  190. ר"ש דלהלן.
  191. שם.
  192. ע"ע נגעי אדם. תוספתא שם פ"ו, והובאה בר"ש שם פי"ג מ"א.
  193. ר"ש שם; זר זהב ומנ"ב לתוספתא שם.
  194. תוספתא שם (וכעי"ז בתוספתא שם פ"א), והובאה בר"ש שם.
  195. ר"ש שם; זר זהב ומנ"ב שם. ועי' מים טהורים נגעים שם וחזו"א נגעים סי' י אות א, שהקשו שבנגעי אדם נגע שבבית הסתרים טהור אפילו כשנתגלה, ע"ע נגעי אדם, ונשארו בצ"ב. ועי' חס"ד לתוספתא שם, שהרמב"ם לא הביא דין זה.
  196. עי' ציון 938.
  197. עי' ציון 921.
  198. עי' נגעים פי"ב מ"ב: שאחד מצדדיו מחופה בשיש, ומים טהורים שם ומשנ"א שם ותפא"י שם יכין אות טז, שהקיר עצמו עשוי כתיקונו באבנים ועצים, אלא שכיון שמלמעלה מחופה בשיש, אין הנגע יכול להיראות אלא על השיש, וצריך שיראה במקום הראוי לטמא; עי' תו"כ שבציון 454.
  199. עי' להלן.
  200. מים טהורים דלהלן.
  201. מים טהורים שם, בד' ר"ש נגעים שם, ששינה מלשון המשנה: בסלע וכו' בלבנים וכו' בעפר וכו', ופי': הסלע, וכן כותל של לבנים וכותל של עפר, והיינו שאינו מחופה בהם כמו השיש אלא עשוי מהם, אבל כשמחופה מטמא.
  202. מים טהורים שם, בפשט דברי המשנה: בשיש וכו' בסלע וכו' בלבנים וכו' בעפר וכו', ושכ"ה לשון הרמב"ם טו"צ פי"ד ה"ח ורא"ש נגעים שם ורע"ב נגעים שם; תפא"י שם.
  203. עי' ציון 921.
  204. חזו"א נגעים סי' ט אות א, בד' הרמב"ם טו"צ פי"ד ה"ז, ושכ"מ בנגעים פי"ב מ"ג. וכ"מ במנ"ח מ' קעז אות ג (מה' מ"י), בד' הרמב"ם שם.
  205. חזו"א שם, בד' הר"ש נגעים פי"ב מ"ב, ושם מ"ד בפי' דברי התוספתא נגעים פ"ו: העצים והאבנים והעפר מטמאין בנגעים מצטרפין עם הנגעים, ועי' ציון 207; עי' משנ"א נגעים שם מ"ג, וכ"מ במשנ"א שבציון 563 (אך דבריו שם מתישבים אף עם הדעה שבציון 208). ועי' ציון 1001.
  206. עי' ציון 132.
  207. חזו"א שם אות ב, בפי' דברי התוספתא שם, שדוקא לעניין צירוף הם מצטרפים, אבל לא שהנגע נראה רק בהם, ועי' ציון 205.
  208. תפא"י שם; חזו"א שם. ועי' ציון 205.
  209. חזו"א שם.
  210. נגעים פ"ג מ"ח. ועי' ר"ש ורע"ב נגעים שם מ"ז, שאע"פ שבנגעי אדם אין מראות הנגעים נמנים לסימני טומאה (ע"ע נגעי אדם), בנגעי בתיים אף המראות עצמם נמנים לסימני טומאה, לפי שנגע ממראות הנגעים החוזר אחרי שלושה שבועות לבית כמו שהיה מתחילתו, מחליט את הבית לטמא (עי' ציון 379, ועי' ציון 593 שאינו צריך פשיון), שלא כנגעי אדם, שנגע ממראות הנגעים העומד בעינו, אפילו למשך זמן רב, אינו הופך את האדם למצורע מוחלט (ע"ע נגעי אדם).
  211. ויקרא יד לז
  212. שם לט. פיהמ"ש להרמב"ם נגעים שם מ"ח.
  213. ועי' ציון 326.
  214. נגעים פי"ב מ"ה; תו"כ מצורע פרשתא ה אות י; רמב"ם טו"צ פי"ד ה"ד. ועי' מנ"ח מ' קעז אות ו (מהד' מ"י), שמצדד לומר שמצוה עליו לומר בלשון הכתוב ואינו יכול רק לרמוז לכהן.
  215. ר"ש נגעים שם; רא"ש נגעים שם.
  216. משנה שם; תו"כ שם; רמב"ם שם. וע"ע נגעי אדם וע' נגעים, שנחלקו אחרונים אם דין זה אמור דוקא בנגעי בתים או אף בשאר נגעים.
  217. ויקרא יד לה. משנה שם; תו"כ שם.
  218. עי' ציונים 290, 321 ואילך, שבין אם ההסגרה היא בדיבור ובין אם היא במעשה, עליה להיות ע"י כהן, ועי' ציון 488, שהציווי על חליצת האבנים המנוגעות צריך אף הוא להיות ע"י כהן.
  219. רא"ם עה"ת שם.
  220. ק"א לתו"כ שם, בפי' ראשון; נחלת יעקב ויקרא שם; תפא"י נגעים שם יכין אות לח.
  221. גור אריה עה"ת שם. ועי' ק"א שם, שדחה, שאין הכהן עושה את הנגע בדיבורו, אלא הופך לטמא את הנגע שכבר היה קודם לכן, ועי' תוי"ט נגעים שם, שתרץ שכשאומר נגע, כונתו לומר נגע טמא, והוא שקר.
  222. מהרש"א נגעים שם, בפי' ראשון.
  223. מהרש"א שם, בפי' שני; תוי"ט שם; הון עשיר נגעים שם.
  224. ערה"ש העתיד סי' קב ס"ב.
  225. עי' ציון 242. ק"א שם, בפי' שני.
  226. ויקרא שם. תו"כ שם אות ז.
  227. ק"א שם אות ז. וכ"מ ברבנו הלל לתו"כ שם.
  228. ויקרא יד לה. תו"כ מצורע פרשתא ה אות ז, והובא בר"ש נגעים פי"ב מ"ה. ועי' מל"מ טו"צ פט"ו ה"ב, שתמה על כך שהרמב"ם השמיט דין זה, ועי' מער"ק טו"צ שם, שמדברי הרמב"ם טו"צ פי"ד ה"ד, מ' שהבעלים צריך לבוא בעצמו.
  229. ק"א לתו"כ שם. וכעי"ז ברבנו הלל לתו"כ שם.
  230. משנ"א נגעים שם, ע"פ רש"י ב"ק קג א ד"ה יוליכנו.
  231. מנחת סולת מ' קעז, בפי' ראשון.
  232. עי' ציון 239. מנחת סולת שם, בפי' שני. ועי' חזו"א נגעים סי' י אות ח שמצדד לומר כן.
  233. תהילים מה יד, וע"ע אשה ציון 536 ואילך. חס"ד לתוספתא נגעים פ"ו.
  234. ויקרא שם. עי' תו"כ שם, והובא בר"ש שם.
  235. ק"א שם. ועי' רבנו הלל שם, פי' אחר.
  236. פס"ז ויקרא שם. ונ', שגרס כן בתו"כ שם.
  237. עי' ציונים 803, 806 ואילך.
  238. חס"ד שם.
  239. עי' ציון 12 ואילך. תו"כ מצורע פרשתא ה אות ז; תוספתא נגעים פ"ו.
  240. ויקרא יד לה. תו"כ שם.
  241. רבנו הלל לתו"כ שם; ק"א לתו"כ שם. ועי"ש מדוע א"א לפרש את המילה לאמר כשאר מקומות שבתורה שהם לאמר לאחרים.
  242. ויקרא יד לו. נגעים פי"ב מ"ה; תו"כ מצורע פרשתא ה אות יב.
  243. ויקרא שם. תו"כ שם.
  244. משנה שם; תו"כ שם.
  245. ע"ע טמאה ציון 37, שאין מקבלים טומאה אלא ארבעה דברים בלבד: אדם וכלים, אוכלים ומשקים. ר"ש נגעים שם; רע"ב נגעים שם; ק"א לתו"כ שם.
  246. עי' ראב"ד שבציון 253 ואילך, בטעמו של ר' שמעון, ולדעתו ר"ש בא לתת טעם לדברי ר' יהודה; עי' ר"ש שם; עי' רע"ב שם; עי' ק"א שם; מל"מ טו"צ פי"ד ה"ד, בפי' ראשון.
  247. ויקרא שם.
  248. ק"א שם. וכעי"ז בקר"ס טו"צ שם.
  249. ויקרא שם.
  250. משנ"א נגעים שם, לפי' זה.
  251. ע"ע בית המנוגע ציון 2 ואילך. מל"מ שם, בפי' שני, ומשנ"א שם, ע"פ תוס' מו"ק ח א ד"ה דהא, בפי' דברי הגמ' שם: עצים ואבנים מיטמאו, ועי' תפא"י נגעים שם יכין אות מ, שדחה פי' זה, שהכונה לעציו ואבניו של הבית עצמו; א"ר נגעים שם; תפא"י שם יכין אות לט.
  252. משנה שם; תו"כ שם. ועי' ציון 276.
  253. ראב"ד לתו"כ שם; כס"מ טו"צ שם ומים טהורים נגעים שם, בד' הרמב"ם טו"צ שם, שפסק כר' יהודה, עי' ציון 276, ואע"פ שהוא יחיד, שי"ל שלא נחלקו עליו, ועי' משרת משה טו"צ שם וברית משה לסמ"ג עשין רלט ס"ק א, שהקשו מפיהמ"ש להרמב"ם שבציון 268; ברית משה שם, בד' הסמ"ג שם, שהשמיט את דברי ר"ש; א"ר שם; תפא"י שם יכין אות מ. ועי' מל"מ שם ומשרת משה שם, שתמהו, שפשט המשנה שהם חולקים, ועי' ציון 258.
  254. ראב"ד שם.
  255. תפא"י שם.
  256. מים טהורים שם; ברית משה שם, בד' הסמ"ג שם.
  257. מרכה"מ טו"צ שם.
  258. עי' א"ר ותפא"י שבציונים 251, 253, שלדעת ר' יהודה אף עצים וקנים מיטמאים בנגעי בתים ולכן יש לפנות את כל הבית, ואילו לדעת ר"ש עצים וקנים אינם מיטמאים בנגעי בתים, אך יש לפנות אף דברים שאינם מיטמאים בנגעי בתים.
  259. ע"ע טבילה ציון 49 ואילך וע' טמאת כלים ציון 325 ואילך. פיהמ"ש להרמב"ם נגעים שם; רע"ב נגעים שם.
  260. ע"ע טבילה שם וע' טמאת כלים שם. משנה שם; תו"כ שם.
  261. כס"מ שם ומשרת משה שם, בד' הרמב"ם שם, שפסק כר' יהודה, עי' ציון 276; תפא"י שם, בפי' שני.
  262. משרת משה שם; תפא"י שם. ועי"ש ושם ראיה מכך שלא נאמר: ר' מאיר אומר או: אמר לו ר' מאיר, אלא: אמר ר' מאיר.
  263. ברייתא במו"ק ז ב.
  264. תוס' שם.
  265. עי' ברייתא בשבת כז ב, ותוס' סוכה יב ב ד"ה באניצי.
  266. ערול"נ סוכה שם.
  267. רבנו הלל דלהלן.
  268. עי' פיהמ"ש להרמב"ם שם, ועי' ציון 253; עי' רבנו הלל לתו"כ שם.
  269. עי' ציון 245. רבנו הלל שם.
  270. פיהמ"ש להרמב"ם שם. ועי' ערול"נ שם, שלדעתו אף סומכוס שבציון 265 סובר כר"ש, אך לא מפורש בדעתו אם ר"ש סובר כדעה שכאן או כדעה שבציון 273.
  271. עי' ר"ש נגעים שם; עי' רא"ש נגעים שם; עי' רע"ב שם; ק"א שם; א"ר שם.
  272. ק"א שם.
  273. ר"ש שם; רא"ש שם; רע"ב שם; ק"א שם.
  274. מל"מ שם; משנ"א שם; תפא"י שם, בפי' ראשון.
  275. מל"מ שם.
  276. רמב"ם שם. ועי' לשון הזהב נגעים שם, ראיה ממנחות עו ב, שלמדו שהתורה חסה על ממונם של ישראל ממקור אחר ולא מלימודו של ר"מ. ועי' מל"מ שם, שי"ג בתו"כ שם, שר"מ הוא שאומר עסק הוא לפינוי במקום ר' שמעון, ולפי"ז נחלקו בדבר רק ר"י ור"מ, והלכה כר"י (ע"ע הלכה ציון 750), אך במשנה מפורש שהתנא שאמר עסק הוא לפינוי הוא , וכ"ה בתו"כ שלפנינו.
  277. עי' ציונים 253, 261. כס"מ שם.
  278. עי' ציון 253. מים טהורים שם.
  279. עי' ציון 261. משרת משה שם.
  280. ע"ע הלכה ציון 222. מים טהורים שם; משרת משה שם.
  281. עי' ציון 264.
  282. ע"ע הנ"ל ציון 639. עי' מער"ק טו"צ שם; הליכות עולם קטן טו"צ פ"ט ה"ח.
  283. עי' ציון 266.
  284. ע"ע הנ"ל ציון 222. ערול"נ שם.
  285. עי' רע"ב שם.
  286. עי' ציון 271 ואילך.
  287. ע"ע הנ"ל ציון 222. מל"מ שם; משרת משה שם.
  288. נגעים פי"ב מ"ו; רמב"ם טו"צ פט"ו ה"ב.
  289. ויקרא יד לז-לח. משנה שם.
  290. מל"מ טו"צ פי"ד ה"ה ומער"ק טו"צ שם, בד' הרמב"ם טו"צ שם, שהשוה את הסגרת הבית להחלטתו ולפיטורו, ושם הוא בודאי בדיבורו; משנ"א נגעים שם.
  291. ע"ע נגעי אדם. מל"מ שם.
  292. עי' רש"י חולין י ב ד"ה הלך ומיוחס לרש"י נדרים נו ב ד"ה יכול, ומל"מ שם ומשנ"א שם, בדעתו, ותוס' נדרים שם ד"ה יכול ופי' הרא"ש נדרים שם ור"ן נדרים שם (וכ"ה ברבנו הלל לתו"כ מצורע פרשתא ו אות ו, בפי' שני, ובר"א מן ההר נדרים שם ובמאירי נדרים שם ובקר"ס טו"צ שם ובק"א לתו"כ שם, ועי' ציון 293), ומל"מ שם, בדעתם. ועי' מל"מ שם, שהקשה, מהיכן למדו דין זה ומדוע נשתנה מהסגר בשאר נגעים, ועי' הערה"ש העתיד סי' קב סי"ג, שתרץ שנלמד מכך שבניגוד לשאר דינים בנגעי בתים שנאמר בהם: וצוה הכהן (עי' ציונים 243, 488), כאן נאמר שעל הכהן עצמו להסגיר, והיינו לעשות מעשה.
  293. מאירי חולין שם, ועי' ציון 292.
  294. עי' ציון 292.
  295. רש"י חולין י ב ד"ה הלך; תוס' נדרים נו ב ד"ה יכול, בפי' שני; מאירי נדרים שם, בפי' ראשון, וחולין שם; פי' הרא"ש נדרים שם, בפי' ראשון; ר"ן נדרים שם; קר"ס טו"צ פי"ד; ק"א לתו"כ מצורע פרשתא ו אות ו, בפי' ראשון.
  296. ע' רגמ"ה חולין שם; מיוחס לרש"י נדרים שם ד"ה יכול; תוס' שם, בפי' ראשון; רבנו הלל לתו"כ שם, בפי' שני; ר"א מן ההר נדרים שם; מאירי נדרים שם, בפי' שני; פי' הרא"ש שם, בפי' שני; ק"א שם, בפי' שני.
  297. עי' ציון 290.
  298. תפא"י נגעים פי"ב מ"ו יכין אות מו.
  299. נגעים שם; עי' תו"כ שם; עי' ברייתא בנדרים שם ובחולין שם; רמב"ם טו"צ פי"ד ה"ה.
  300. ויקרא שם לח. משנה שם; תו"כ שם; ברייתא שם ושם.
  301. ק"א שם.
  302. משנ"א נגעים שם. וכעי"ז בציון 321.
  303. רלב"ג ויקרא שם; תפא"י שם יכין אות מח, שהרי לא מיעט אלא בתוך ביתו. ועי"ש, שאע"פ שאמרו שעומד על פתח הבית בסמוך לו, אין זה אלא לרבות שאף שם יכול להסגירו. ועי' משנ"א שבציון 302, שמ' שחולק.
  304. תפא"י שם.
  305. תוי"ט נגעים שם.
  306. תו"כ שם; ברייתא שם ושם; רמב"ם שם.
  307. ויקרא שם.
  308. תו"כ שם; ברייתא שם ושם.
  309. תו"כ שם אות ז; ברייתא שם ושם; רמב"ם שם.
  310. ויקרא שם.
  311. ק"א שם אות ז.
  312. מים טהורים נגעים שם. ועי"ש, ששני הפירושים תלויים במחלוקת אם בדיעבד מועילה אפילו הסגרה בתוך הבית המנוגע עצמו, עי' ציון 316 ואילך.
  313. ערה"ש העתיד סי' קב סי"ב.
  314. תו"כ שם; ברייתא שם ושם.
  315. ר"ש נגעים שם; קר"ס טו"צ שם.
  316. עי' ר"ש שם ורא"ש נגעים שם, שגורסים בתו"כ שם: עמד בבית שהנגע בתוכו והסגירו מוסגר, וכ"ה גי' כת"י אוקספורד לתו"כ (וא"א לפרש שהכונה תחת המשקוף, עי' ציון 317, שכן דין תחת המשקוף מובא בנוסף לכך בפירוש בתו"כ שם), והגי' לפנינו (וכ"ה גי' שאר כתה"י לתו"כ): עמד על פתח הבית, והיינו תחת המשקוף (ועי' ציון הנ"ל), עי' ציון 309; מאירי חולין שם; עי' קר"ס שם: בכל גוונא; מל"מ טו"צ שם, בשם ר"י קורקוס (ואינו לפנינו), בד' הרמב"ם שם, ועי' ציון 317; עי' תפא"י שם יכין אות מז, בפי' דברי הברייתא בחולין שם: בתוך הבית, ועי' ציון 317, ושם אות מט: בכל גוונא. ועי"ש אות מז, שהקשה לשיטה שבציון 292, שהסגר הוא סגירת דלת הבית כיצד יש מציאות של הסגר כשהוא בתוך הבית המנוגע, ומאין יצא הכהן, ועי' מל"מ שם בשם ר"י קורקוס, בפי' ראשון, שי"ל שיצא דרך הגג או החלון, ועי' תפא"י שם, שדוחק הוא, ושי"ל שאף לאחר ההסגר מותר לפתוח את דלת הבית לזמן קצר (וכ"מ בעמק המלך טו"צ שם וברש"ש חולין שם, בפי' דברי המל"מ שם בשם ר"י קורקוס בפי' שני, ועי' מל"מ שם, שלא הבין פי' זה).
  317. מל"מ שם ומים טהורים שם, בפי' דברי הברייתא בנדרים שם (וכ"ה הגי' בתו"כ שלפנינו וברוב כתה"י, עי' ציון 316, אך לפי"ז יש כפילות בנוסח התו"כ, שיש בו הן פתח הבית והן תחת המשקוף, ולכאורה היינו הך, ובכת"י לונדון ובד"ו הגי' רק פתח הבית, ותחת המשקוף נשמט, וכנראה הוא מטעם זה), שציינה שמועיל רק תחת המשקוף ובביתו, ובד' רש"י חולין שם ד"ה בתוך הבית, שפי' אף את הברייתא שבציון 316, שתוך הבית היינו תחת המשקוף; מאירי שם ומל"מ שם ומים טהורים שם, בד' רמב"ם שם, שזכר שמוסגר בדיעבד רק תחת המשקוף ובתוך ביתו, ולא זכר בבית המנוגע, ועי' ציון 316.
  318. מל"מ שם.
  319. עי' ציון 292.
  320. ויקרא יד לח.
  321. ערה"ש העתיד סי' קב סי"ג. וכעי"ז בציון 302.
  322. עי' ציון 299. תפא"י דלהלן, ע"פ הראשונים שבציון 296.
  323. תפא"י נגעים פי"ב מ"ו יכין אות מו.
  324. נגעים פי"ב מ"ו; רמב"ם טו"צ פט"ו ה"ב.
  325. ויקרא יד לט.
  326. עי' משנה שם ופי"ג מ"א; עי' תו"כ מצורע פרשתא ז אות יב; רמב"ם שם. ועי' משנה פי"ג שם ותו"כ שם ורמב"ם שם, שלא זכרו הבאת האבנים, אלא רק: חולץ וקוצה וטח (ורק בהמשך הזכירו את דיני הבאת האבנים, עי' ציון 526 ואילך), וי"ל שנקטו לשון קצרה, והרי א"א לטוח קודם שמביא אבנים אחרות במקום אלו שנחלצו.
  327. ויקרא שם לט-מב. משנה פי"ב שם.
  328. חזו"א נגעים סי' י אות א.
  329. עי' ציון 132. חזו"א שם.
  330. מים טהורים נגעים פי"ג מ"א, ע"פ רמב"ם שם ורע"ב נגעים שם (וכ"ה בסמ"ג עשין רלט): קולף מקום הנגע בלבד, והיינו לא כל האבן שבה הנגע (וממילא פשוט שאינו חולץ את האבן); תפא"י נגעים שם יכין אות ד. ועי' מים טהורים שם, שמדברי הר"ש והרא"ש שבציון 336, מ' שקליפה היא חליצת האבנים (ועי' ראב"ד שבציון 334), אלא שלפי"ז קשה מה ההבדל בין פשה או עמד הנגע בסוף השבוע השני, שחולץ (עי' ציון 343) וכשאינו חוזר מטהרו בציפורים (עי' ציון 383), לכהה או עבר הנגע, שקולף ומטהרו בציפורים (עי' ציון 368), ובשניהם אם חזר הנגע קודם שטיהרו בציפורים טעון נתיצה, שהרי נגע החוזר לאחר חליצת האבנים טעון נתיצה (עי' ציון 379), ואולי י"ל לשיטה זו, שמ"מ בקולף יכול להיבא ציפורים ולטהרו מיד, ואילו בחולץ צריך להסגירו שבוע ורק לאחר מכן כשאינו חוזר לטהרו בציפורים, עי' ציון 343 ואילך, ועי' מים טהורים שם, שסיים שמ"מ מדברי התוי"ט נגעים שם, שהביא את דברי הר"ש על דברי רע"ב, מ' שלדעתו אינם חולקים, וכ"מ בחזון נחום ובמשנ"א שבציון 336.
  331. עי' ראשונים שבציונים 334, 336.
  332. משנה פי"ג שם; תו"כ שם; רמב"ם שם. ועי' ציון 374. ועי' משנ"א נגעים שם, שאע"פ שבנגעי בגדים יש חילוק בין כהה הנגע להלך הנגע לגמרי, ע"ע נגעי בגדים, שם חילק הכתוב בפירוש בין כהה וסר הנגע, אבל כאן שלא חילק הכתוב, כל שהוכהה ממראה נגע, אינו כלום ודינו כסר הנגע.
  333. ויקרא יד מח.
  334. ראב"ד לתו"כ שם. ועי"ש, שהמשיך שקליפה היינו קיצה ואין קיצה אלא אחרי חליצה, ועי' מסורת התלמוד לתו"כ שם, שנ' שיש חיסרון בדברי הראב"ד.
  335. ויקרא שם.
  336. ר"ש נגעים פי"ב מ"ז; רא"ש נגעים שם; ק"א לתו"כ שם. ועי' חזון נחום נגעים פי"ג מ"א ומשנ"א שם, שהקשו שא"כ אולי נאמר שאין רפואה אף בלא חליצה.
  337. ע"ע טהרה ציון 104 ואילך וע' נגעי בגדים.
  338. עי' רלב"ג ויקרא יד מ; משנ"א שם; ערה"ש העתיד סי' קד ס"ב. ועי"ש, שעוד יש להשוותו לנגעי אדם, שאף במקום שאין טעונים את כל דין טהרת מצורע, מ"מ האדם טעון טבילה, ע"ע טהרה ציון 100 וע' טהרת מצורע ציון 83 ואילך.
  339. עי' משנה פי"ג שם; עי' תו"כ שם; רמב"ם שם.
  340. עי' ציון 339.
  341. עי' נגעים פ"ג מ"ז; רמב"ם טו"צ פט"ו ה"ב.
  342. עי' ציון 326 ואילך. ועי' להלן: החליצה ודיניה, על דיני החליצה.
  343. משנה שם פי"ג מ"א; תו"כ מצורע פרשתא ז אות ז-ח ואות יב; רמב"ם שם.
  344. ויקרא יד מד.
  345. עי' ציון 593. רש"י עה"ת שם ועירובין נא א ד"ה ושב; ק"א לתו"כ שם אות ז.
  346. עי' ציון 326 ואילך. עי' תו"כ שם אות ז, וק"א שם.
  347. רש"י עירובין נא א ד"ה ושב ויומא ב ב ד"ה זו ויבמות יז ב ד"ה זו ועוד; רבנו הלל לתו"כ שם; ק"א שם.
  348. עי' ציון 325.
  349. עי' ציון 344.
  350. רש"י עירובין שם ויבמות שם ומנחות ד א ד"ה זו.
  351. רבנו הלל שם; ק"א שם.
  352. עי' ציון 326 ואילך.
  353. תו"כ שם.
  354. ויקרא שם מח.
  355. רא"ם ויקרא שם מד; ק"א שם אות ח. ועי"ש ושם, שהאריכו לבאר את דברי התו"כ שם.
  356. ויקרא שם.
  357. רא"ם שם, בפי' דברי התו"כ שם אות ח.
  358. רבנו הלל שם אות ח.
  359. עי' ציון 353.
  360. עי' תו"כ שם אות י, וק"א שם אות י.
  361. ויקרא שם מד.
  362. שם יג נב.
  363. ק"א לתו"כ שם אות יא.
  364. ע"ע נגעי בגדים. רבנו הלל לתו"כ שם אות יא; ק"א שם.
  365. תו"כ שם אות יא.
  366. עי' ציון 326 ואילך. רבנו הלל שם; ק"א שם.
  367. ציון 330 ואילך.
  368. משנה שם; תו"כ שם אות יב; ר' יוסי בר' יהודה בשם ר' אלעזר בתוספתא נגעים פ"ו; רמב"ם שם. וע"ע טהרת מצורע ציון 638 ואילך על סדר הבאת הציפורים.
  369. רמב"ם שם. וע"ע הנ"ל ציון 636, שצריך לומר בפה שהבית טהור.
  370. ויקרא שם מט. תו"כ שם.
  371. עי' ציון 385. עי' תו"כ שם.
  372. עי' ראב"ד לתו"כ שם אות יב; עי' רבנו הלל לתו"כ שם; ק"א לתו"כ שם אות יב. ועי' ציון 334 ואילך, על המקור לקליפה.
  373. תו"כ שם אות יב.
  374. ק"א שם. ועי' ראב"ד שם וק"א שם, שבכל אופן דין זה אמור דוקא בהולך בשבוע שני ולא בהולך בשבוע ראשון, עי' ציון 332.
  375. עי' ציון 326 ואילך.
  376. עי' ציון 343.
  377. עי' נגעים פ"ג מ"ז; עי' רמב"ם טו"צ פט"ו ה"ב.
  378. עי' משנה שם מ"ח; רמב"ם שם.
  379. משנה שם פי"ב מ"ז, בסוף שבוע שני, ופי"ג מ"א, בסוף שבוע שני ושלישי; תו"כ מצורע פרשתא ז אות יא ואות יב; רמב"ם שם.
  380. ויקרא יד מג-מה. עי' משנה פי"ב שם; תו"כ שם אות יא.
  381. עי' ציון 326 ואילך.
  382. תו"כ שם. ועי' ק"א לתו"כ שם, שהוצרך לרבות חליצה וטיחה, כדי לרבות שני אופנים, החוזר לאחר פשיון בסוף שבוע שני, והחוזר לאחר עמידה בסוף שבוע שני.
  383. משנה פי"ג שם; תו"כ שם אות יב; רמב"ם שם. ועי' ציון 368.
  384. רמב"ם שם. ועי' ציון 369.
  385. ויקרא יד מח-מט. עי' תו"כ שם.
  386. עי' ציון 299. רמב"ם טו"צ פי"ד ה"ה. ועי' ציון 389.
  387. עי' ציון 290. מל"מ טו"צ שם.
  388. עי' ציון 292.
  389. עי' מל"מ שם. ועי"ש בשם ר"י קורקוס, שאף הרמב"ם שבציון 386 מודה בכך, ולא נקט פטור והחלט אלא אגב שגרת הלשון, ועי' מל"מ שם, שאין דבריו נראים.
  390. עי' ציון 326 ואילך. ועי' ציון 343 ואילך, שאף בפשיון בסוף שבוע שני טעון הבית חליצה, אלא שבזה אין הבדל בין מקום שבו פשה הנגע למקום שבו עמד הנגע בעיניו.
  391. עי' תפא"י דלהלן.
  392. נגעים פי"ב מ"ז; תו"כ מצורע פרשתא ו אות ט; רמב"ם טו"צ פי"ד ה"ב.
  393. תפא"י נגעים שם יכין אות סב.
  394. ויקרא יד לט.
  395. תו"כ שם.
  396. ק"א לתו"כ שם.
  397. רבנו הלל לתו"כ שם; ק"א שם.
  398. ציון 410 ואילך.
  399. עי' תוספתא נגעים פ"ו:בית שנראה נגע במזרחו חצצו וגו', ור"ש נגעים פי"ג מ"א, בפירושה.
  400. ציון 1020 ואילך.
  401. עי' ציון 180.
  402. חזו"א נגעים סי' י אות ד. וכעי"ז בציון 601.
  403. ע"ע נגעי אדם וע' נגעי בגדים וע' נגעים וע' סמני טומאה. רמב"ם טו"צ פי"ב ה"ג. וע"ע נגעי אדם וע' סמני טומאה, שי"ח וסוברים שאף פשיון לתוכו מטמא, ומסתבר שלדעתם אף בנגעי בתים פשיון לתוכו יטמא.
  404. ע"ע נגעי אדם וע' נתק.
  405. כס"מ טו"צ שם.
  406. ויקרא יד מד.
  407. עי' קר"ס טו"צ שם.
  408. עי' ציון 921. תוספתא דלהלן. ועי' חזו"א נגעים סי' ט אות ב, שדוקא כשפשה מאבנים לעצים ועפר, אבל לא שייך דין פשיון מעצים ועפר לאבנים, לשיטתו שבציון 207, שנגע המטמא חייב שיהיה בתחילתו לפחות בחלקו על האבנים.
  409. תוספתא נגעים פ"ו. ועי' ציון 204, שי"ס שנגע על עצים ועפר אינו מטמא, וצ"ב בדעתם האם גם אינו פושה מאבנים לעצים ועפר, או שכשהיה הנגע בתחילתו כולו על האבנים, חשוב פשיון אף כשפשה לעצים ועפר.
  410. נגעים פי"ב מ"ז; תו"כ מצורע פרשתא ו אות ט-י ופרשתא ז אות ב; רמב"ם טו"צ פי"ד ה"ב.
  411. ויקרא יד לט. תו"כ שם פרשתא ו אות ט.
  412. עי' ק"א לתו"כ שם.
  413. משנה שם; תו"כ שם אות ט-י ופרשתא ז שם; רמב"ם שם.
  414. ויקרא שם.
  415. רבנו הלל לתו"כ פרשתא ו שם.
  416. ויקרא יג ב.
  417. ע"ע נגעי אדם.
  418. תו"כ שם אות ט.
  419. עי' ציון 395. ק"א לתו"כ שם.
  420. עי' ציון 582 ואילך.
  421. עי' ציון 410.
  422. תוי"ט נגעים שם.
  423. חזון נחום נגעים שם.
  424. תוי"ט נגעים פי"ב מ"ז; מנ"ח מ' קעז אות ב (מהד' מ"י).
  425. ע"ע מראות נגעים.
  426. תוי"ט שם.
  427. ע"ע נגעי אדם וע' נגעי בתים. מנ"ח שם.
  428. תוספתא נגעים רפ"ז, והובאה בר"ש נגעים פי"ג מ"ד; רמב"ם טו"צ פט"ו ה"ב.
  429. עי' ציון 343. עי' ערה"ש העתיד סי' קד ס"י.
  430. ר"ש שם וזר זהב ומנ"ב לתוספתא שם, בפי' דברי התוספתא שם: שכנס ופשה בסוף שבוע (כ"ה הגי' בר"ש שם, וכ"ה גי' הג' הגר"א ואור הגנוז לתוספתא שם ותוספתא צוקרמנדל, ולפנינו: בתוך שבוע), והיינו כנס בסוף שבוע הראשון ופשה בסוף השבוע השני. ועי' ציון 431, שי"מ את דברי התוספתא בע"א, ומ"מ עי' ערה"ש העתיד שבציון הנ"ל, שאף הם מודים בדין שכאן.
  431. עי' ציון 326. בהגר"א לתוספתא שם וערה"ש העתיד שם, בפי' דברי התוספתא שם: כנס ופשה בסוף שבוע, והיינו שפשה בסוף השבוע הראשון. ועי' ציון 430, שי"מ את דברי התוספתא בע"א.
  432. עי' ציונים 339, 343. עי' ר"ש וזר זהב ומנ"ב שבציון 430.
  433. ציון 534. ועי' חס"ד לתוספתא שם, שאע"פ שחולץ את כל אבני הבית ואין צריך לבנותו שוב, מ"מ המעשה קרוי חליצה ולא נתיצה, ונפ"מ שחליצת אבנים מנוגעות שבכותל שבין שני אנשים מוטלת על שניהם, עי' ציון 489, ואילו נתיצת בית המנוגע, אף בכותל שבין אנשים, מוטלת רק על בעל הבית שבו הנגע, עי' ציון 638.
  434. תוספתא נגעים רפ"ז, והובאה בר"ש נגעים פי"ג מ"ד. ועי' ציון 440.
  435. עי' ציון 326. עי' חס"ד לתוספתא שם.
  436. ע"ע נגעי בגדים.
  437. מנ"ח סוף מ' קעז; עי' ערה"ש העתיד סי' קד ס"י. ועי' חס"ד לתוספתא שם, שמצדד אף הוא לומר כן, וראיה מנדה יט א, שהובאה מחלוקת ר"נ בן אבטולמוס וחכמים דוקא בנגעי בגדים, ואילו בנגעי בתים הובאה שם מחלוקת אחרת, וסיים שמ"מ אין זו ראיה מכרעת.
  438. ע"ע נגעי אדם.
  439. ע"ע נגעי בגדים. חס"ד שם.
  440. חס"ד שם; עי' חזו"א נגעים סי' ג אות ט. ועי"ש סי' י אות ז, שאפשר לומר שאף התוספתא שבציון 434 אינה חולקת, ומה שאמרה שפרח בכולו, הוא לאו דוקא וחוץ מכעדשה.
  441. עי' ציונים 361 ואילך, 593. חס"ד שם. ועי"ש שאולי יש לימוד אחר.
  442. עי' ציון 326 ואילך.
  443. עי' ציון 343 ואילך.
  444. ויקרא יד מ. עי' תו"כ מצורע פ"ד אות ג, וק"א לתו"כ שם.
  445. ר"ש נגעים פי"ב מ"ו; ק"א שם.
  446. תו"כ שם פ"ה אות ג; תוספתא נגעים פ"ו.
  447. עי' ציון 633.
  448. תו"כ שם; תוספתא שם.
  449. עי' נגעים שם, ופיהמ"ש להרמב"ם שם לגי' ר"י קפאח, וגי' פיהמ"ש שבדפוסים: שלוש, ועי' מסורת הש"ס נגעים שם (וכן הוגה בפיהמ"ש שבמשניות), שטס"ה; תו"כ שם פ"ד אות ז; רמב"ם טו"צ פט"ו ה"ג.
  450. עי' ציון 163, ועי' ציון 178, שכן הלכה. קר"ס טו"צ שם. ועי' חזו"א נגעים סי' ט אות א, שלסוברים שאף נגע שנראה על אבן אחת מטמא, עי' ציון 155, במקום שנראה הנגע על אבן אחת בלבד, דיו לחלוץ אותה, וכ"מ ביד רמ"ה שבציון 161, ועי' מים טהורים נגעים שם, שאף לסוברים שנגע שנראה על אבן אחת מטמא, מ"מ אין חולצים פחות משתי אבנים.
  451. רבנו הלל לתו"כ שם אות ג; ר"ש שם; ק"א שם אות ג.
  452. ראב"ד לתו"כ שם אות ח.
  453. ר"ש שם; ק"א שם.
  454. תו"כ שם אות ג.
  455. רבנו הלל שם.
  456. ויקרא שם. תו"כ שם.
  457. עי' להלן.
  458. עי' חס"ד לתוספתא דלהלן; בהגר"א למשנה דלהלן; עי' תפא"י למשנה דלהלן יכין אות כג.
  459. עי' נגעים פי"ג מ"ב, ופיהמ"ש להרמב"ם ורא"ש ורע"ב שם, בפירושה; עי' תו"כ מצורע פ"ה אות ג, וק"א לתו"כ שם, בפירושה; עי' תוספתא נגעים פ"ו, הובאה בר"ש נגעים שם; עי' חולין קכח ב, ורש"י שם ד"ה שבזוית; עי' רמב"ם טו"צ פט"ו ה"ה.
  460. ויקרא יד מ.
  461. רש"י שם ד"ה כשהוא וד"ה חולץ.
  462. עי' ציון 489 ואילך. ר"ש שם; רא"ש שם; רע"ב שם.
  463. עי' ציון 638.
  464. משנה שם; תו"כ שם; תוספתא שם.
  465. עי' דברי ר' אלעזר להלן. ועי' תפא"י שם בועז אות א, שאף ת"ק אינו חולק בכך (ולדעתו נחלקו בדין שבציון 652), ועי' ציון 468. ועי' מים טהורים פי"ב מ"ו (וכ"ה בפי"ג מ"ב, בד' הר"ש, ועי"ש שמהרמב"ם מ' אחרת), שמצדד לומר כן אף בדעת התנא שבפי"ב מ"ו, ששניהם חולצים, אף שנאמר כבר בפי"ג שם שאבן שבזוית חולץ את כולה, ומחלק שכאן אמורים הדברים כשאין אותה אבן מגיעה לקיר השכן ואין השכן צריך לחלוץ את האבן שבקיר שלו, אך מ"מ צריך לטרוח עם חברו בחליצת האבן המנוגעת, עי' ציון 489.
  466. עי' רה"ג נגעים שם וערוך ע' פתין (והובאו בר"ש שם וברע"ב שם), ותוי"ט נגעים שם, בפי' ראשון, בפירושם; תפא"י שם יכין אות כד. וכעי"ז ברא"ש שם. ועי' מהר"ם מרוטנבורג נגעים שם, שפי' את דברי הערוך שם באופן מעט שונה, ומ"מ אין נפ"מ בין הפירושים.
  467. משנה שם. ועי' ציון 652, שי"ס שדין זה אמור בנתיצת הבית, ומ"מ מודים הם שאמור הוא אף בחליצת האבנים המנוגעות.
  468. משנ"א נגעים שם ופי"ב מ"ו, ובד' הרמב"ם שבציון 459, שהביא רק את דברי ת"ק ששם, ובד' רע"ב שם; חזו"א נגעים סי' ט אות ב. ועי' ציון 465. ועי' משנ"א שם, שאע"פ שת"ק אמר "אבן שבזוית", בא לרבות שאפילו באופן כזה כשנותץ נותץ רק את חציה שלו, עי' ציון 638. ועי' חזו"א שם סי' י אות ג, שמצדד לומר שכשמקצת האבן החיצונית כנגד הנגע, חולץ את כולה, אבל כשאינה כלל כנגד הנגע, אינו חולץ אלא את מה שכנגד האבן הפנימית.
  469. ויקרא יד מ.
  470. עי' משנ"א שם.
  471. עי' ציון 326 ואילך.
  472. תוספתא דלהלן.
  473. תו"כ מצורע פ"ד אות ה; עי' תוספתא נגעים פ"ו: ונראה לתוך הבית.
  474. עי' ק"א לתו"כ שם.
  475. ויקרא יד מא. תו"כ שם.
  476. ק"א שם.
  477. אונקלוס ותיב"ע ויקרא שם.
  478. ר"ש נגעים פי"ב מ"ו.
  479. תו"כ שם; עי' דברי ת"ק בתוספתא שם.
  480. ויקרא שם. תו"כ שם.
  481. ק"א שם.
  482. ת"ק בתוספתא שם.
  483. חס"ד לתוספתא שם.
  484. ויקרא שם. ר' יוסי בר' יהודה בתוספתא שם.
  485. חס"ד שם.
  486. ר"ש שם, בפי' שלישי, בד' ר' יהודה בתו"כ שם אות ד: לרבות את הניטל, והיינו העפר שנוטלים מקרקע הבית, ועי' ראב"ד לתו"כ שם, ור"ש שם, בפי' ראשון ושני, שפי' בע"א.
  487. חס"ד שם.
  488. ויקרא יד מ. תו"כ מצורע פ"ד אות א. ועי' מים טהורים נגעים פי"ב מ"ו, שאע"פ שמדברי הרמב"ם טו"צ פט"ו ה"ב, מ' שהכהן הוא שצריך לחלוץ את האבנים (וכן לקוץ ולטוח), י"ל שכונתו שכל אלו נעשים בציוויו, ולא שעליו מוטל לעשותם בפועל.
  489. נגעים שם; תו"כ שם אות ב; רמב"ם שם ה"ד.
  490. רבנו הלל לתו"כ שם; ר"ש נגעים שם; רע"ב נגעים שם; ק"א לתו"כ שם.
  491. ויקרא שם. תו"כ שם.
  492. עי' פיהמ"ש להרמב"ם נגעים שם; רבנו הלל שם; ר"ש שם; מהרש"א נגעים שם; ק"א שם.
  493. משנה שם; תו"כ שם. ועי' ר"ש שם ורע"ב שם וק"א שם, שבעל הנגע נקרא רשע, שהרי הנגעים באים על לשון הרע, עי' ציון 35, ועי' ציון 29 ואילך, חטאים נוספים עליהם באים נגעי בתים.
  494. משנה שם; תו"כ שם; רמב"ם שם.
  495. ויקרא שם מא. רא"ש נגעים שם; תוי"ט נגעים שם.
  496. תוי"ט שם.
  497. תו"כ שם.
  498. ראב"ד לתו"כ שם; רבנו הלל שם; ר"ש שם; ק"א שם.
  499. ויקרא שם מג. תו"כ שם.
  500. רבנו הלל שם; ר"ש שם; ק"א שם. ועי' רש"ש נגעים שם, שלדעתו חלץ אינו פועל בלשון יחיד אלא שם.
  501. ויקרא שם מא.
  502. תוי"ט שם.
  503. ק"א שם.
  504. עי' ציון 814 ואילך.
  505. חזו"א נגעים סי' י אות ב.
  506. עי' ציון 489 ואילך.
  507. תפא"י נגעים שם יכין אות נו.
  508. נגעים פי"ב מ"ו; תו"כ מצורע פ"ד אות ד; תוספתא נגעים סופ"ו; רמב"ם טו"צ פט"ו ה"ב ופט"ז ה"א.
  509. ויקרא יד מ. משנה שם; תו"כ שם. ועי' ויקרא שם, שכתוב זה נאמר באבנים שחלצו, ועי"ש מא, שאף בעפר שהקציעו נאמר בפירוש שיש לשפכו מחוץ לעיר.
  510. ע"ע מצורע וע' שלוח מחנות. תו"כ שם.
  511. עי' תו"כ שם, ור"ש נגעים פי"ב מ"ו וק"א לתו"כ שם, בפירושה; עי' תוספתא שם: חוץ לכל עיר, ובהגר"א שם ומנ"ב וזר זהב שם, בפירושה; רמב"ם פט"ז שם.
  512. עי' רבנו הלל לתו"כ שם; ק"א שם.
  513. ראב"ד לתו"כ שם; ק"א שם. ועי' ראב"ד שם, ראיה מן הכתוב בדברים ג ה: לבד מערי הפרזי.
  514. ע"ע ציון 39 וע' בית המנוגע ציון 27 ואילך.
  515. ויקרא שם מ. ועי"ש, שכתוב זה נאמר באבנים שחלצו, ועי"ש מא, שאף בעפר שהקציעו נאמר בפירוש שיש לשפכו אל מקום טמא.
  516. רבנו הלל שם, בפי' דברי התו"כ שם; עי' רלב"ג ויקרא שם מ: אל מקום שמשליכים בו הנבלות; עי' אברבנאל ויקרא שם לג. ועי' רא"ם ויקרא שם מ וק"א שם, בשם ר"א זוטרא, שאין זה משמעות דברי התו"כ, ומ"מ מסכים לדינו, ועי' ציון 518.
  517. ר"י בכור שור ויקרא שם.
  518. עי' תוספתא שם: ואע"פ שאין שם מקום טמא מקומו טמא, ור"ש שם ובהגר"א שם, בפירושה; עי' רש"י ויקרא שם מ. ועי' ראב"ד שם ור"ש שם וק"א שם, שכן יש לפרש אף את דברי התו"כ שבציון 516. ועי' ק"א שם, שהוכרחו להוציא את הכתוב מפשטו, שלא יתכן שיהיה מקום טמא קודם שמשליכים לו טומאה (ואף לאחר שמשליכים אין המקום עצמו טמא, אלא אוירו הוא שטמא), שהרי קרקע עולם הוא, וקרקע אינה מקבלת טומאה, ע"ע קרקע, ועי' רלב"ג שבציון הנ"ל.
  519. ציונים 27 ואילך, 101 ואילך.
  520. ויקרא יד מא. תו"כ מצורע פ"ד אות ו.
  521. רבנו הלל לתו"כ שם; ק"א לתו"כ שם.
  522. ראב"ד לתו"כ שם, בפי' ראשון. וכ"מ ברבנו הלל שם ובר"ש נגעים פי"ב מ"ו.
  523. עי' ראב"ד שם, בפי' שני.
  524. עי' ציון 489 ואילך.
  525. משנ"א נגעים פי"ב מ"ו. ועי"ש, שאע"פ שנאמר בכתוב בויקרא יד מ-מא לשון רבים אף בהשלכת האבנים והעפר, שמא נאמר לדרשה אחרת.
  526. ויקרא יד מב. נגעים פי"ב מ"ו.
  527. משנה שם; תו"כ מצורע פ"ד אות ח; רמב"ם טו"צ פט"ו ה"ג.
  528. ויקרא שם. תו"כ שם; רמב"ם שם.
  529. ציון 451 ואילך.
  530. ויקרא שם. תו"כ שם.
  531. ק"א לתו"כ שם.
  532. עי' ציון 428.
  533. ר"ש דלהלן.
  534. תוספתא נגעים רפ"ז, והובאה בר"ש נגעים פי"ג מ"ד. ועי' ערה"ש העתיד סי' קד ס"י, שתמה מדוע השמיטו הרמב"ם, וסיים שמ"מ ודאי שדין זה הוא להלכה, שלא מצינו חולק בזה.
  535. ערה"ש העתיד שם.
  536. עי' ציון 866.
  537. מק"ד סי' נ ס"ק יג ד"ה הביא הר"ש.
  538. עי' נגעים פי"ב מ"ו; תו"כ מצורע פ"ד אות ז; רמב"ם טו"צ פט"ו ה"ג.
  539. ויקרא יד מב.
  540. תו"כ שם.
  541. ר"ש נגעים שם; רא"ש נגעים שם; רע"ב נגעים שם.
  542. ק"א לתו"כ שם.
  543. משנה שם, לגי' שלפנינו (וכ"ה גי' כל כתה"י); תו"כ שם; רמב"ם שם. ועי' תוי"ט נגעים שם, שהביא גי' בשם משניות ישנות מנוקדות: ג' תחת ג', וסיים שגי' המהר"ם היא כגי' שלפנינו.
  544. משנה שם; תו"כ שם, לגי' שלפנינו. ועי' הון עשיר נגעים שם, שהוא חידוש יותר מב' תחת ג', שהרי יש כאן פעמיים אבן אחת במקום שתים, ולולי היה מפורש, היה מקום לומר שהוא כמו אבן אחת במקום שתיים שנאסרה. ועי' ר"ש שם, שגרס בתו"כ: ג' תחת ד', ועי' תוי"ט שם, שגי' זו משובשת, וכ"ה בר"ש שם במוסגר.
  545. עי' ר"ש ותוי"ט שבציון 545; תפא"י נגעים שם יכין אות נג.
  546. ר"ש שם, במוסגר; תוי"ט שם.
  547. תפא"י שם יכין אות נב ורש"ש נגעים שם, בפי' דברי המשנה שם: לא יביא ב' תחת א', ושע"כ אין הכונה שלא יטול רק אבן אחת, שהרי אין נגע בפחות מב' אבנים, לסוברים כן, וכן הלכה, עי' ציונים 163, 178, אלא הכונה שאין ב' אבנים יכולים להשלים אבן אחת. ועי' רש"ש שם, שמטעם זה השמיטו המשנה שם והרמב"ם טו"צ פט"ו ה"ג את סיום דברי התו"כ שם: ד' תחת ג' תחת ב' (עי' ציון 548), וצ"ב, שאף בתו"כ שם נאמר: לא יביא ב' תחת א', וע"כ יש לפרשו בע"א, ועי' תפא"י שם בועז אות ז, שאולי יש ט"ס בתו"כ שם. ועי' משנ"א נגעים שם, שרצה אף הוא לפרש כן, וחזר בו ע"פ דברי התו"כ שם.
  548. תו"כ שם.
  549. משנ"א שם; עי' רש"ש שם, בד' כס"מ טו"צ שם ותוי"ט שם (וכ"ה בק"א לתו"כ שם), שמשמעות ב' אבנים תחת אבן א' הוא כפשוטו שיש לחלוץ יותר מאבן אחת.
  550. כס"מ שם; ק"א שם.
  551. תפא"י בבועז שם, בפי' ראשון לגי' שלפנינו בתו"כ.
  552. תפא"י שם, בפי' שני, לגי' שלפנינו בתו"כ. וצ"ב, שלגי' זו אפשר להביא ד' אבנים תחת ב', ונמצא שלפחות שתי אבנים נמצאות כולן תחת אבן אחת.
  553. נגעים פי"ב מ"ו; רמב"ם טו"צ פט"ו ה"ב.
  554. ויקרא יד מב. משנה שם.
  555. רמב"ם שם. ועי' משנ"א נגעים שם, שדייק כן מלשון הכתוב, שלא נאמר: תחת העפר, כפי שנאמר באבנים (עי' ציון 526).
  556. עי' ציון 473 ואילך. חזו"א נגעים סי' י אות ח. ועי"ש, שכ"מ פשט הכתוב.
  557. משנה שם; תו"כ מצורע פ"ו אות ט; רמב"ם שם ה"ג.
  558. ויקרא שם. תו"כ שם; רמב"ם שם.
  559. משנה שם; תו"כ שם; רמב"ם שם.
  560. ויקרא שם. תו"כ שם; רמב"ם שם.
  561. פיהמ"ש להרמב"ם נגעים שם; רע"ב נגעים שם; עי' ק"א לתו"כ שם.
  562. ק"א שם.
  563. עי' ציון 198. משנ"א שם, ע"פ שיטתו שצריך לטוח את כל הבית, עי' ציון 555. ועי' ציון 205.
  564. עי' תו"כ שם: גבסיס, וק"א שם, בפירושה.
  565. כ"ה הגי' בתו"כ שלפנינו, וכ"ה גי' התו"כ כת"י רומי 31 ו66 וכת"י ניו יורק וכת"י אוקספורד וכת"י פרמה, וכ"ה גי' הערוך ע' מדר וגי' ראב"ד ורבנו הלל לתו"כ שם. וגי' ר"ש נגעים שם בתו"כ: מרד, וע"פ ע"ז עה ב: מנא דמרדא, וכ"ה הגי' בתו"כ כת"י לונדון.
  566. הערוך שם; ר"ש שם.
  567. תו"כ שם.
  568. רבנו הלל שם; ק"א שם.
  569. עי' ק"א שם.
  570. עי' להלן.
  571. עי' ציון 489 ואילך.
  572. נגעים פי"ב מ"ו; תו"כ מצורע פ"ד אות ב; רמב"ם טו"צ פט"ו ה"ד.
  573. ויקרא יד מב. עי' פיהמ"ש להרמב"ם נגעים שם, ותוי"ט נגעים שם, בדעתו; ק"א לתו"כ שם.
  574. ויקרא שם. משנה שם; תו"כ שם אות י.
  575. רבנו הלל לתו"כ שם; ר"ש נגעים שם; רא"ש נגעים שם; רע"ב נגעים שם.
  576. ק"א שם אות י.
  577. מהרש"א נגעים שם.
  578. נגעים פי"ב מ"ז ופי"ג מ"א.
  579. ויקרא יד מג-מה. עי' משנה פי"ב שם. ועי' ציון 379 ואילך.
  580. תוספתא נגעים רפ"ז; רש"י עה"ת שם מד; סמ"ג עשין רלט. ועי' תפא"י שבציון 616, שלכאורה חולק.
  581. עי' ציון 578.
  582. נגעים פי"ב מ"ז; תו"כ מצורע פרשתא ו אות י ופרשתא ז אות א-ב; רמב"ם טו"צ פי"ד ה"ב ופט"ו ה"ב.
  583. ויקרא יד מג. עי' תו"כ שם פרשתא ז אות א.
  584. ויקרא יד לז. רבנו הלל לתו"כ שם; ר"ש נגעים שם; רא"ש נגעים שם; ק"א לתו"כ שם.
  585. עי' ציון 132. פיהמ"ש להרמב"ם נגעים שם; עי' ר"ש שם; עי' רא"ש שם; רע"ב נגעים שם.
  586. תו"כ שם.
  587. עי' ציון 413 ואילך.
  588. תוי"ט נגעים שם.
  589. ויקרא שם מד.
  590. ערה"ש העתיד סי' קד ס"ה.
  591. ויקרא שם.
  592. שם יג נב.
  593. ע"ע נגעי בגדים. תו"כ שם אות ד-ה.
  594. עי' ציון 578.
  595. ויקרא יד מג.
  596. תו"כ מצורע פרשתא ז אות א.
  597. ק"א לתו"כ שם.
  598. עי' ציון 163, ועי' ציון 178, שכן הלכה. תפא"י נגעים פי"ג מ"ה בועז אות ג; מנ"ח מ' קעז אות ד (מהד' מ"י). ועי' מק"ד סי' נ אות יג סוד"ה הביא, שהסתפק בדבר.
  599. עי' ציון 204. חזו"א נגעים סי' ט אות ב ואות יב. ועי"ש אות ב, שהוא לשיטתו שבציון 207, שמ"מ נגע על העפר והעצים מצטרף לשיעור נגע שעל האבנים, ועי"ש אות יב, שנ' מדבריו שכשחזר על אבן, די לו שיחזור על אבן אחת..
  600. עי' ציון 180.
  601. חזו"א נגעים סי' י אות ד. וכעי"ז בציון 402.
  602. ע"ע מראות נגעים, ועי' לעיל ציון 115. רבנו הלל לתו"כ דלהלן; ר"ש נגעים פי"ב מ"ז; ק"א לתו"כ דלהלן.
  603. רבנו הלל שם; ר"ש שם; רא"ש נגעים שם; ק"א שם.
  604. ויקרא יד מג.
  605. תו"כ מצורע פרשתא ז אות ג.
  606. ק"א שם.
  607. רבנו הלל לתו"כ דלהלן; ק"א לתו"כ דלהלן.
  608. ויקרא יד לט.
  609. שם מג.
  610. שם לט. רבנו הלל שם; ק"א שם.
  611. תו"כ מצורע פרשתא ז אות ו.
  612. רבנו הלל שם; ק"א שם.
  613. עי' ציון 383.
  614. עי' ציון 288 ואילך. נגעים פי"ג מ"א; רמב"ם טו"צ פט"ו ה"ב.
  615. עי' ציון 368.
  616. עי' תפא"י נגעים פי"ג מ"א יכין אות יח: בכל מקום שהצרכנו לעיל ציפורים. ועי' ציון 580, ואולי דבריו אינם בדקדוק, וכונתו לרבות דוקא חלץ בסוף שבוע ראשון וחזר הנגע בסוף שבוע שני, וצ"ב.
  617. עי' ציון הנ"ל. אחרונים דלהלן.
  618. עי' ציון 343. משנ"א נגעים שם.
  619. עי' ציון 332.
  620. עי' ציון 339. משנ"א שם.
  621. מנ"ח וחזו"א דלהלן.
  622. חזו"א דלהלן.
  623. מנ"ח מ' קעז אות ד (מהד' מ"י); חזו"א נגעים סי' י אות א.
  624. עי' ציון 534.
  625. עי' ציון 580. תוספתא נגעים רפ"ז, והובאה בר"ש נגעים פי"ג מ"ד. ועי' ערה"ש העתיד סי' קד ס"י, שתמה על הרמב"ם שהשמיט דין זה, וסיים שמ"מ דין זה הוא להלכה, שלא מצינו בו חולק.
  626. חס"ד לתוספתא שם. ונ' שכונתו לומר אחרי חליצה וטיחה שחייבו הכתוב.
  627. ר"ש שם.
  628. ציון 866.
  629. עי' ציונים 379, 578.
  630. עי' נגעים פי"ב מ"ז ופי"ג מ"ג; עי' תו"כ מצורע פ"ה אות ג; עי' תוספתא נגעים פ"ו; רמב"ם טו"צ פט"ו ה"א.
  631. משנה פי"ב שם; תוספתא שם.
  632. ציון 714 ואילך.
  633. תו"כ שם; תוספתא שם.
  634. ויקרא יד מה. משנה שם.
  635. עי' ראב"ד לתו"כ שם; חס"ד לתוספתא שם.
  636. עי' ציון 444 ואילך.
  637. תו"כ שם; תוספתא שם.
  638. משנה שם פי"ג מ"ב; תו"כ שם; תוספתא שם; חולין קכח ב. ועי' תוי"ט נגעים שם, שמ' מדבריו שאף ר' אלעזר שבציון 651 אינו חולק, שלא אמר את דבריו אלא בחליצה ולא בנתיצה, עי' ציון 467, וכ"מ במשנ"א שבציון 468, שלדעתו נחלקו ת"ק ור"א בע"א, ועי' ציון 652.
  639. עי' ראב"ד שם; חס"ד שם; בהגר"א למשנה שם.
  640. רבנו הלל לתו"כ שם; ק"א לתו"כ שם.
  641. ויקרא שם.
  642. עי' תו"כ שם, וראב"ד ורבנו הלל וק"א שם, בפירושה; ר"ש נגעים שם; רא"ש נגעים שם; רע"ב נגעים שם; כס"מ טו"צ שם ה"ה, בפי' שני; קר"ס טו"צ שם.
  643. ויקרא שם.
  644. רש"י חולין שם ד"ה ומניח; מאירי חולין שם.
  645. ויקרא שם.
  646. כס"מ שם, בפי' ראשון.
  647. עי' ציון 459.
  648. משנה שם; תו"כ שם; תוספתא שם.
  649. תפא"י נגעים שם יכין אות כב; רש"ש נגעים שם, ע"פ רש"י שבציון 644 (וצ"ב בד' הראשונים והאחרונים שבציונים 642, 646, אם הם מודים בדין זה). ועי"ש ושם, ראיה מהמשנה שבציון 664, בתקרה שבין בית לעליה, שלא חילקה בין בית ועליה ששייכים לאותו אדם לבין בית של אחד ועליה של אחר, עי' ציון 663. ועי' חזו"א נגעים סי' י אות ב, שהסתפק בדבר.
  650. ציון 466.
  651. משנה שם.
  652. בהגר"א נגעים שם; תפא"י שם יכין אות כו. ועי' ציון 638.
  653. ויקרא שם מ.
  654. שם מה.
  655. תפא"י שם בועז אות א.
  656. רמב"ם טו"צ שם.
  657. עי' ציון 526.
  658. ע"ע בית המנוגע ציון 101 ואילך. עי' רלב"ג ומשנ"א דלהלן. ועי' משנ"א שם, שהנפ"מ היא לעניין טומאה ולא לעניין נתיצת האבנים, שהרי כשנותצים את כל הבית, ממילא אותם אבנים לא יישארו במקומם, ובנתיצה אין צורך לנתץ כל אבן בפנ"ע, עי' ציון 750, ומ"מ נ' שיש נפ"מ אף לעניין נתיצת האבנים, כגון במקום בו הנגע בתחילתו היה באבנים התחתונות, ושם נמצאות האבנים החדשות, שיכול לנתץ את כל הבית ולהשאיר את האבנים החדשות במקומן.
  659. ע"ע נגעי בגדים. רלב"ג ויקרא יד מד. וע"ע הנ"ל, שהרלב"ג לשיטתו שכשחוזר הנגע למטלית אף היא בשריפה, אך י"ס שם, שהמטלית ניצלת בכל אופן, ולפי"ז אף כאן האבנים החדשות אינם בנתיצה אפילו כשחזר הנגע אליהם.
  660. משנ"א נגעים פי"ב מ"ז; עי' ערה"ש העתיד סי' קד סי"ז; חזו"א נגעים סי' י אות ו. ועי' משנ"א שם, שכ"מ במשנה פי"ג מ"ג: אבניו ועציו מטמאים, מ' שכולם טמאים, ואף האבנים החדשות.
  661. עי' ציון 326. חזו"א שם.
  662. חזו"א שם. ועי' משנ"א שם, שהקשה מדוע דין זה שונה מבגד המנוגע שקרע ממנו הנגע וטלה בו מטלית שכשחזר הנגע לבגד מציל את המטלית, ע"ע הנ"ל, ועי' חזו"א שם, שתרץ לפי טעמו המבואר כאן, שבבגד המטלית שבו נטלית לאחר שהוא נטהר מנגעו, ע"ע הנ"ל. ועי' ציון 701, שי"ס שאבנים שנבנו בבית לאחר גמר בנייתו אינן ניתצות עם הבית, וי"ל ע"פ דברי החזו"א כאן, שיש לחלק בין שאר אבנים שהביא לאחר הבניה, לאבנים שהביא תחת האבנים שחלץ, שחשובות במקום האבנים הראשונות לכל דבר.
  663. תפא"י למשנה דלהלן יכין אות כז; עי' רש"ש נגעים פי"ג מ"ב.
  664. נגעים פי"ג מ"ג; תו"כ מצורע פ"ה אות ג; רמב"ם טו"צ פט"ו ה"ו.
  665. ר"ש נגעים שם; רא"ש נגעים שם; רע"ב נגעים שם; ק"א לתו"כ שם.
  666. ויקרא יד מה.
  667. תו"כ שם.
  668. ק"א שם.
  669. עי' משנה ב"מ קטז ב.
  670. תפא"י שם.
  671. עי' ציון 906.
  672. משנה שם; תו"כ שם; רמב"ם שם.
  673. ק"א שם.
  674. רבנו הלל לתו"כ שם.
  675. עי' ציון 638.
  676. עי' ציון 180. חזו"א נגעים סי' י אות ד.
  677. ר"ש שם; רא"ש שם; רע"ב שם
  678. משנ"א נגעים שם, ותפא"י שם יכין אות ל, בפי' ראשון, בפי' מחלוקת ת"ק ור"י במשנה שם (וכ"ה בתוספתא נגעים רפ"ז). ועי' ציונים 700, 711, שי"מ את מחלוקת ת"ק ור"י בע"א.
  679. משנ"א שם, ע"פ פיהמ"ש להרמב"ם שם: ואין הלכה כר' יהודה, וע"פ רמב"ם שם, שלא זכר דין המלבן.
  680. משנה שם; רמב"ם שם.
  681. עי' ר"ש שם ורא"ש שם ורע"ב שם וק"א שם, בפי' דברי התו"כ שם. ועי' ציון 712.
  682. הון עשיר נגעים שם.
  683. רא"ש שם.
  684. תפא"י נגעים פי"ג מ"ג יכין אות כח.
  685. עי' להלן. ועי' ר"ש נגעים שם, שנפ"מ שאין צורך להוציאם אל מחוץ לעיר (ע"ע שלוח מחנות) ואינם נאסרים בהנאה (ע"ע בית המנוגע: איסור הנאתו), ונ' שה"ה שאינם מיטמאים בטומאת בית המנוגע (ע"ע הנ"ל: בביאת הטומאה).
  686. עי' פיהמ"ש להרמב"ם נגעים שם; עי' רא"ש נגעים שם.
  687. עי' ציון 631.
  688. תפא"י שם.
  689. עי' פיהמ"ש להרמב"ם שם; רע"ב שם, בפי' ראשון.
  690. תפא"י שם. וכ"מ קצת בתוי"ט נגעים שם: שיש בהן צורך קצת אל הגג.
  691. עי' ר"ש שם; רע"ב שם, בשם י"מ.
  692. רא"ש שם.
  693. עי' פיהמ"ש להרמב"ם שם; עי' ר"ש שם; רא"ש שם; עי' רע"ב שם.
  694. ר"ש שם.
  695. רע"ב שם.
  696. עי' תפא"י שם יכין אות כט.
  697. עי' נגעים שם, ור"ש שם ורע"ב שם, בפירושה, ועי' חס"ד שבציון 701, שחולק בפי' דברי המשנה שם, ומ"מ מ' מדבריו שאינו חולק בדין; עי' רמב"ם טו"צ פט"ו ה"ו.
  698. תפא"י שם.
  699. עי' חזו"א נגעים סי' ט אות ה, בד' בהגר"א לתוספתא רפ"ז, ועי' ציון 712.
  700. תפא"י שם יכין אות ל, בפי' שני, בפי' דברי ר"י במשנה שם (וכ"ה בתוספתא נגעים רפ"ז). ועי' ציונים 678, 711, שי"מ את דברי ר"י ומחלוקתו עם ת"ק בע"א.
  701. עי' תו"כ מצורע פ"ה אות ג, וראב"ד טו"צ פי"ד ה"ט, ובפי' הראב"ד לתו"כ שם, ורבנו הלל לתו"כ שם וק"א לתו"כ שם, ועי' משנ"א שבציון 955, שפי' את דברי התו"כ אף בע"א, ומ"מ אף לדבריו הדין שכאן כלול בדברי התו"כ; עי' דברי ת"ק בתוספתא נגעים רפ"ז, וחס"ד לתוספתא שם וערה"ש העתיד סי' קד סי"א, בפירושה; חס"ד שם, בד' ת"ק בנגעים פי"ג מ"ג: ומציל על המלבנים ועל שריגי החלונות, והיינו אותם שנעשו לנוי לאחר גמר הבניין, ואפילו הם קבועים בו, ועי' ציון 697, שי"מ את דברי ת"ק שבמשנה בע"א.
  702. ויקרא יד מה.
  703. שם.
  704. תו"כ שם.
  705. שם.
  706. ראב"ד לתו"כ שם; רבנו הלל שם וק"א שם, בפי' דברי התו"כ שם: ולא עפר המתכות, ועי' ציון 723, שי"מ את דברי התו"כ בע"א, ועי' ציון 709. וכ"ה בתוספתא לפנינו, שאף עפר שהכניס לו לאחר בנייתו אינו בדין נתיצה, ועי' ציון הנ"ל.
  707. ראב"ד שם.
  708. חס"ד שם.
  709. ערה"ש העתיד סי' קג סי"ג וסי' קד שם, בפי' דברי התו"כ, שהזכירו רק לגבי אבנים ועצים, ועי' ציון 706. ועי"ש, שמצדד לומר שאף התוספתא שם מודה בדבר, וטס"ה בתוספתא, ועי' ציון הנ"ל.
  710. משנה שם; תוספתא שם.
  711. חס"ד שם. ועי' ציונים 678, 700, שי"מ את דברי ר"י בע"א.
  712. עי' מרכה"מ טו"צ שם, בד' הרמב"ם טו"צ שם; חזו"א נגעים סי' ט אות ה, בד' הר"ש (ושא"ר) שבציון 681, שפי' את דברי התו"כ: אבניו, אבנים שנבנו עמו וכו', בע"א (וצ"ב, שהלימוד שכאן לכאורה אינו מלימוד זה אלא מהמשך דברי התו"כ שם: אבניו ולא אבנים שהכניס לו משנבנה, ואדרבה, מכך שבתו"כ נאמר הלימוד פעמיים, מוכח שנאמר לשני לימודים שונים, וכן מוכח מדברי הק"א שם, שהביא את שני הלימודים), ובד' בהגר"א לתוספתא שם (ועי' ציון 699).
  713. עי' ציון 921.
  714. מק"ד סי' נ ס"ק יג ד"ה בנגעי בתים וחזו"א נגעים סי' ט אות ד, בפי' דברי התוספתא נגעים פ"ו: העצים והאבנים והעפר וכו' וכשהן נותצין את הבית ניתצין עמו, משמע שדוקא הם. וכ"מ באחרונים שבציון 928.
  715. מק"ד שם, בד' תוס' שבת סו א ד"ה כורת, שדוקא קש חשוב כעץ ולא זרעים, ואעפ"כ בית שסככו בזרעים מיטמאים בנגעים, עי' חולין קכט א, ורש"י שם ד"ה המסכך, ובד' רע"ב נגעים פי"ג מ"ג, שלבנים שעל הגג אינן ניתצים עם הבית (עי' ציון 689), ומ' שלבנים שבבית ניתצים עמו, אע"פ שאינם חשובים אבנים, עי' ציון 938 ואילך.
  716. עי' ראב"ד דלהלן; תפא"י למשנה דלהלן בועז אות ג.
  717. ר"ש דלהלן; רא"ש דלהלן; רע"ב דלהלן. ועי' מל"מ טו"צ פי"ב סוה"ו, שהוא מוכרח, שהרי קודם חליצה וקיצה וטיחה אין דין חליצה באבנים שאין בהם נגע, עי' ציון 580, ועי' תפא"י שם, שכן מוכרח מלשון המשנה דלהלן: חזר הנגע לבית, והיינו אחרי החליצה.
  718. מל"מ שם; תפא"י שם. ועי' מל"מ שם, שהראשונים דלעיל לא פי' כן, כיון שנקטו דברים פסוקים, ועי' תפא"י שם, שבאופן דלעיל יש חידוש גדול יותר, שאע"פ שנטל את האבנים בזמן שלא היה הנגע בבית, היינו לאחר חליצת האבנים שבהם הנגע, מ"מ כשחזר הנגע לבית דינם כדין הבית, לסוברים כן, עי' ציון 730 ואילך.
  719. עי' ציונים 379, 578.
  720. עי' תוספתא נגעים סופ"ו, ור"ש נגעים פי"ג מ"ה ומל"מ שם וחס"ד לתוספתא שם. ועי' משנ"א נגעים שם וחזו"א נגעים סי' י אות ה בפי' ראשון, שפי' את דברי התוספתא בע"א (שטהורות דוקא קודם שחזר הנגע), ולפי' אין ראיה שת"ק סובר כן אפילו כשחזר הנגע.
  721. ע"ע שלוח מחנות. ראב"ד דלהלן. ונ' שמ"מ באופן כזה הם טמאים, שכן כאן מדובר שנשרו לאחר שחזר הנגע והוחלט הבית לטומאה, אלא שהיה זה קודם הנתיצה.
  722. ויקרא יד מה.
  723. ראב"ד לתו"כ מצורע פ"ה אות ג, בפי' דברי התו"כ שם. ועי' ציון 706, שי"מ את דברי התו"כ בע"א.
  724. ויקרא שם.
  725. ראב"ד שם.
  726. נגעים שם.
  727. ע"ע נגעי בגדים.
  728. מהר"ם מרוטנבורג נגעים שם.
  729. עי' מהר"ם מרוטנבורג שם, שהשוה דין נגעי בתים לנגעי בגדים, ובנגעי בגדים, אף לסוברים שכשטלה מטלית מבגד שהיה בו נגע בבגד טהור וחזר הנגע לבגד הראשון מציל את המטלית, מ"מ כשטלה את המטלית בבגד אחר שהיה בו נגע, אין אותו בגד מציל את המטלית, ע"ע הנ"ל.
  730. ר"ש נגעים שם ורא"ש נגעים שם ורע"ב נגעים שם, בפי' דברי המשנה שם; עי' רמב"ם טו"צ פט"ו ה"ז, ובפיהמ"ש להרמב"ם נגעים שם, ע"פ דבריו שם פי"א מ"ו. ועי' מל"מ שם, שהמשנה נקטה לשון חליצה ולא נתיצה, כיון שהבית עצמו שבו בנו את האבנים נשאר טהור, ולא שייך לשון נתיצה באבנים אלא בבית, וכעי"ז בתפא"י שם.
  731. ע"ע הנ"ל. עי' פיהמ"ש להרמב"ם שם.
  732. ר"ש ורע"ב נגעים פי"א מ"ו, וע"ע הנ"ל.
  733. ע"ע חבור ציון 389 וע' נגעי בגדים. מל"מ שם. ועי' חס"ד שם, שהקשה שאדרבה, חיבור אבנים בטיט וסיד הוא חיבור טוב יותר, שהרי אינו ניכר שהיו כאן שני חלקים שונים כמו בתפירה.
  734. ע"ע בית המנוגע ציון 43, שנחלקו בדבר תנאים, ועי"ש ציון 119, שאף למטהרים, מ"מ אסורות בהנאה.
  735. ע"ע בגד המנוגע ציון 61. מל"מ שם. ועי' משנ"א נגעים שם, שהקשה שדין זה אינו אמור אלא בבגד המוסגר ולא המוחלט (ע"ע הנ"ל שם), וקודם שחזר הנגע אינו עניין למוסגר, שהרי הבגד טהור לגמרי, ולאחר מכן הוא מוחלט, ונמצא שאין דין הבגד שונה מדין הבית בדבר זה, וכעי"ז הקשה בחס"ד שם.
  736. מל"מ שם. ועי' חזו"א נגעים סי' א אות י, שפי' בכונתו שחתיכת בגד מטמאה בנגעים מתחילתה כשיש בה כשיעור, אבל אבנים אינן מיטמאות בנגעים, שדוקא בית מטמא בנגעים, ולכן אף כשנחלצו מהבית, עיקרן מבית המנוגע באו ואינן בפני עצמן.
  737. עי' ציונים 326, 343.
  738. ע"ע נגעי בגדים.
  739. חס"ד שם; משנ"א שם.
  740. תוספתא שם.
  741. עי' ר"ש שם.
  742. עי' ציון 717. ועי' ציון 718, שה"ה כשנלקחו ממנו לאחר שנראה הנגע קודם חליצה, ולאחר מכן חלץ וקצה וטח והסגירו שנית.
  743. נגעים פי"ג מ"ה; רמב"ם טו"צ פט"ו ה"ז.
  744. ר"ש נגעים שם; רא"ש נגעים שם; רע"ב נגעים שם.
  745. משנה שם.
  746. עי' ציון 288. רמב"ם שם; ר"ש שם; עי' רא"ש שם; רע"ב שם.
  747. רא"ש שם.
  748. ר"ש שם; רא"ש שם; רע"ב שם. ועי' מל"מ טו"צ פי"ב סוה"ו, שהרמב"ם שם לא גילה את דעתו בדין האבנים.
  749. רא"ש שם.
  750. משנ"א נגעים פי"ב מ"ז; תפא"י נגעים פי"ג מ"ה בועז אות ג, ע"פ רמב"ן ויקרא יא לה; הכתב והקבלה ויקרא יד מה. וכ"מ בתו"כ מצורע פ"ה אות ג ובתוספתא נגעים פ"ו, שהחומר היחיד שיש בנתיצה מבחליצה הוא שבנתיצה נותץ אף אבנים שאין בהם נגע (עי' ציון 633), אך עצם פעולת הנתיצה זהה לפעולת החליצה.
  751. ויקרא יד מה.
  752. הכתב והקבלה שם. ועי' ציון 929.
  753. רמב"ם דלהלן.
  754. תוספתא נגעים סופ"ו; רמב"ם טו"צ פט"ז ה"א. ונ' שמקורם הוא מויקרא יד מה: והוציא אל מחוץ לעיר אל מקום טמא, כפי שנכתב בחליצת אבנים מנוגעות, עי' ציונים 509, 515.
  755. ציון 508 ואילך.
  756. עי' ציון 46. ר"ש למשנה דלהלן; רא"ש למשנה דלהלן; רע"ב למשנה דלהלן.
  757. נגעים פי"ב מ"א.
  758. ברייתא ביומא יא ב; רמב"ם טו"צ פי"ד הי"ד.
  759. עי' תוי"ט נגעים שם, ע"פ פיהמ"ש להרמב"ם נגעים פי"א מ"א ורע"ב פי"א שם (וכ"ה ברא"ש פי"א שם) בנגעי בגדים (ע"ע); תפא"י נגעים פי"ב שם יכין אות א.
  760. ויקרא יד לה.
  761. שם לד. גמ' שם.
  762. עי' להלן.
  763. משנה שם; ר' ישמעאל בתו"כ מצורע פרשתא ה אות ו; רמב"ם שם הי"א.
  764. רמב"ם שם; ר"ש שם; רא"ש שם; רע"ב שם. ועי' ציון 47 ואילך, שבתים שבחו"ל אינם מיטמאים בנגעים אפילו הם של ישראל.
  765. ויקרא שם.
  766. ר' ישמעאל בתו"כ שם.
  767. ע"ע אין קנין לנכרי בארץ ישראל ציון 2.
  768. עי' מנחת סולת שבציון 97; חזו"א נגעים סי' ט אות ט.
  769. עי' ציון 12.
  770. ספורנו ויקרא יג מז. ועי' ציון 23.
  771. משנה שם; תוספתא נגעים סופ"ז; רמב"ם שם הי"ב.
  772. עי' ציון 288 ואילך.
  773. ע"ע נגעי אדם.
  774. עי' ר"ש שם פי"א מ"א, בנגעי בגדים (וכ"ה ברא"ש פי"א שם וברע"ב פי"א שם), ועי"ש פי"ב מ"א, שה"ה בנגעי בתים. ועי' רע"ב פי"ב שם, שמ"מ אין מניין הימים שהיה הנגע ברשות גוי עולה לו משבא לרשות ישראל, וע"ע נגעי בגדים במה שקשה על פי' זה ובתשובות על הקושיה.
  775. מהר"ם מרוטנבורג נגעים פ"ג מ"א; מל"מ טו"צ שם הי"ב, ע"פ ר"ש שם ורע"ב פי"א שם (וכ"ה ברא"ש שם), בנגעי בגדים (ע"ע), ועי' תוי"ט שם, בד' הראשונים הנ"ל. ועי' מהר"ם מרוטנבורג שם ומל"מ שם, ראיה מנגעים פ"ג שם, שהזכירו בנגעי אדם חוץ מגר תושב, ובנגעים פי"ב שם, לא זכרו גר תושב.
  776. מהר"ם מרוטנבורג שם; מל"מ שם. ועי"ש, שא"א לומר שהוא מה"ת, מהטעם שבציון 787.
  777. ע"ע גר תושב ציון 96 וע' נגעי אדם.
  778. ע"ע טהרת מצורע: הבאת קרבנותיו.
  779. ע"ע גר תושב ציון 101 ואילך וע' נגעי אדם.
  780. עי' מהר"ם מרוטנבורג שם.
  781. ע"ע טהרת מצורע ציון 647.
  782. חזו"א נגעים סי' א אות יד. ולכאורה, טעם זה לגזור שייך אף בגוי, וצ"ב.
  783. עי' תוי"ט שם, ע"פ מש"כ בפי"א שם, בד' פיהמ"ש להרמב"ם שם, בנגעי בגדים (ע"ע).
  784. עי' ציון 777.
  785. ע"ע טהרת מצורע ציון 633.
  786. עי' תפא"י דלהלן.
  787. תפא"י נגעים פ"ג שם יכין אות ב. ועי' ציון 776.
  788. ויקרא יד לד. דבר אברהם ח"א סי' לז אות ז. ועי"ש, ראיה מירושלים שאינה מיטמאה בנגעים לפי שלא נתחלקה לשבטים, לסוברים כן, עי' ציון 68 ואילך, אע"פ שבודאי העצים והאבנים של הבתים שייכים לבעלים.
  789. ע"ע מזוזה.
  790. שפ"א יומא יא ב, בד' התוס' מנחות מד א ד"ה טלית.
  791. שפ"א שם; עי' אחרונים שבציון 794 ואילך, שדנו בבית יהודי המושכר לגוי ולהפך, ופשוט שלכו"ע שם, כשהמשכיר והשוכר שניהם בתיהם מיטמאים בנגעים, הבית מיטמא בנגעים.
  792. שפ"א שם. ועי"ש שכן יש לפרש את דברי הברייתא ביומא שם, שבית האישה מיטמא בנגעים, שא"א לומר שהכונה לבית השייך לאישה, שפשוט שיטמא, שהתורה ניתנה לזכרים ולנקבות, ועי' ציון 758 ואילך.
  793. עי' ציון 763 ואילך.
  794. עי' ציון 766. קר"ס טו"צ פי"ד.
  795. עי' קר"ס שם, ומל"מ טו"צ שם הי"ב, בדעתו. ועי' קר"ס שם, ראיה מהדין שבציון 771, שנאמר על ישראל שקנה בית מגוי, ולא נאמר על ישראל ששכר בית מגוי.
  796. ע"ז טו א, וע"ע שכירות. חזו"א נגעים סי' ט אות ח.
  797. עי' ציון 811 ואילך. חזו"א שם.
  798. ויקרא יד לה.
  799. עי' ציון 76. רש"י מגילה כו ב ד"ה אני. ועי' ציון 78, שי"ס שבית המקדש אינו מיטמא בנגעים מטעם אחר.
  800. מרומי שדה יומא יא ב, ע"פ חילוק הגמ' שם יב א בין ביכנ"ס של כרכים לביכנ"ס של כפרים, וע"פ הגהת הגמ' שם בדברי ר' יהודה: מקום מקודש, ושכן יש לפרש את דברי הראשונים שבציון 832, שהחילוק בין אורחים שדרים לאורחים שאינם דרים שם אינו בפועל אם יש שם דירה, אלא אם הקדישוהו או לא. וכ"מ בר"ח מגילה שם ובריטב"א מגילה שם ובשפ"א יומא יב א. ועי' ציון 811, שי"מ את החילוק שבין ביכנ"ס של כרכים לביכנ"ס של כפרים בע"א.
  801. ציונים 805 ואילך, 832.
  802. ויקרא יד לד.
  803. עי' יומא יא ב, בתירוץ ראשון (ואף לתירוצים הנוספים שם, מ"מ פשוט שלר"מ מיטמא); עי' תו"י יומא יב א, בפי' ראשון, ותוס' רא"ש יומא שם, בפי' ראשון, בפי' דברי הברייתא הראשונה בגמ' שם (וכ"ה בתוספתא נגעים פ"ו, הובאה בר"ש נגעים פי"ב מ"ד), שבית השותפים ובית הכנסת מיטמאים בנגעים, ושברייתא זו חולקת על הברייתא שבציון 805 (וכ"ה במים טהורים נגעים שם, בד' הר"ש נגעים שם, שלמד מהתוספתא בסתם שבתי כנסיות שבא"י מיטמאים בנגעים, ועי' ציון 811), ועי' ציון 92.
  804. ויקרא שם לה.
  805. עי' תו"י שם ותוס' רא"ש שם, בפי' דברי הברייתא שם יב א, הסוברת שאין נגעי בתים נוהגים קודם כיבוש וחלוקה, עי' ציון 86 ואילך, ושברייתא זו חולקת על הברייתא שבציון 803.
  806. תוס' רא"ש שם, בפי' שני, בפי' דברי הברייתות שבציונים 803, 805, ועי' תו"י שם, בפי' שני. וכ"מ ברמב"ם טו"צ פי"ד הי"ד, שפסק להלכה את דברי הברייתות הנ"ל, ואת החילוק שבגמ' שם בין בית כנסת שיש בו בית דירה לבית כנסת שאין בו בית דירה, אך שמא טעמו לחלק ע"פ אחד הטעמים שבציון 808 ואילך.
  807. ריטב"א דלהלן.
  808. תוס' ר"י הלבן יומא שם; ריטב"א יומא יא ב, בשם י"מ, ועי"ש שדחה. ועי' ציון 806.
  809. עי' ריטב"א שם. ועי' ציון 806. וכעי"ז בחזו"א נגעים סי' ט אות ח.
  810. ע"ע בית הכנסת ציון 379. ועי"ש ציון 380 ואילך, שהטעם לכך שהוא חשוב של רבים הוא לפי שנתנו לצרכו ממקומות אחרים או לפי שנעשה על דעת שיתפללו בו כל הבאים, ונעשה של כלל ישראל.
  811. עי' רש"י מגילה כו א ד"ה אבל של וד"ה ואין ותוס' מגילה שם ד"ה ואמאי, בפי' דברי הגמ' שם המחלקת בין כרכים לכפרים לעניין נגעים, וכן מפורש ברש"י יומא שם ד"ה דכרכים וד"ה דכפרים, בפי' התירוץ השלישי של הגמ' ביומא שם, אלא ששם הגמ' דחתה תירוץ זה (ועי' תוס' שם, שאף במגילה שם אין זו המסקנה). ועי' ר"ש שם, שפסק כגמ' ביומא שם, אלא שחילק בין ירושלים לשאר א"י, ונ' שכונתו ירושלים והדומה לה, והיינו כרכים, ועי' ציון 803. ועי' ציונים 800, 832, שי"מ את החילוק שבין ביכנ"ס של כרכים לביכנ"ס של כפרים בע"א.
  812. עי' ציון 763. הגמ"ר דלהלן.
  813. הגמ"ר חולין סי' תשמא, ע"פ בית שצידו אחד של גוי וצידו אחד של ישראל, שאינו מיטמא בנגעים, עי' ציון 1039, ולדעתו אין חילוק בין בית שצידו האחד של גוי לבית שגוי שותף בכולו.
  814. עי' להלן.
  815. ר"ש למשנה דלהלן; רא"ש למשנה דלהלן; רע"ב למשנה דלהלן; ק"א לתו"כ דלהלן.
  816. פיהמ"ש להרמב"ם למשנה דלהלן.
  817. ר"ש שם; רא"ש שם; רע"ב שם. ועי' מהר"ם מרוטנבורג למשנה דלהלן, שלדעתו יש לגרוס: קירות המחצה, והיינו מגורה דלהלן, אך עי' תוי"ט למשנה דלהלן, שהקשה שבתו"כ דלהלן שנו מגורה בנוסף לקירות המחיצה, ועי' חס"ד לתוספתא דלהלן, שפי' קירות המחיצה כיציע, אך עי' בתו"כ דלהלן ששנו יציע בנוסף לקירות המחיצה.
  818. עי' נגעים פי"ב מ"ד, ופיהמ"ש להרמב"ם שם ור"ש שם ורא"ש שם ורע"ב שם, בפירושה; עי' תו"כ מצורע פרשתא ו אות יא, ור"ש שם ורא"ש שם וק"א שם, בפירושו; עי' תוספתא נגעים פ"ו, ור"ש שם, בפירושה; עי' רמב"ם טו"צ פי"ד הט"ו, וכס"מ שם, בדעתו. ועי' ציון 1026, שי"מ את דברי המשנה בע"א, ולדעתם אין צורך בהלכה מיוחדת למעט בית שאינו מיועד למגורי אדם, שדין זה פשוט.
  819. עי' תוספתא שם, ור"ש שם, בפירושה; כס"מ שם ומשנ"א נגעים שם, ע"פ רמב"ם שם: קירות המחיצה שבבית.
  820. תוספתא שם.
  821. עי' ציון 132. ר"ש שם.
  822. עי' ציון 326. ועי' ציון 343, שכשעמד בעיניו בסוף השבוע הראשון, אין הבדל בסוף השבוע השני אם פשה או עמד בעיניו.
  823. עי' ציון 379.
  824. תוספתא שם.
  825. ע"ע בית ציון 66 ואילך, דעות שונות בפי' יציע, ומ"מ זהו בית שאינו מיועד למגורים של אדם. וכ"ה בהעמ"ש שאילתא פח ס"ק כד, ועי"ש, שאף הסוברים שיציע מיטמא בנגעים, עי' ציון 837, אינם חולקים, אלא הכונה ליציע אחר המשמש לדירה. ועי' ציונים 896, 1030, שי"מ יציע בע"א, ולפירושם יציע אינו מיטמא בנגעים מטעם אחר.
  826. משנ"א שם, ע"פ משנה סוטה מג א, ושכ"ש הוא.
  827. ר"ש שם; ק"א שם.
  828. תו"כ שם; תוספתא שם.
  829. ויקרא יד לז. תו"כ שם.
  830. רבנו הלל לתו"כ שם; ק"א שם.
  831. עי' יומא יא ב.
  832. עי' רי"ף הל' מזוזה (ו ב) ורמב"ם מזוזה פ"ו ה"ו ור"י מלוניל הל' מזוזה (שם) ורא"ש הל' מזוזה סי' טו ונמוק"י הל' מזוזה (שם) וטוש"ע יו"ד רפו ג, שפי' את החילוק שבגמ' שם יב א בדעת חכמים בין בתי כנסיות של כפרים שחייבים במזוזה ומיטמאים בנגעים לבין בתי כנסיות של כרכים שפטורים ממזוזה ואינם מיטמאים בנגעים, שבבתי כנסיות של כפרים יש אורחים שדרים בו ובבתי כנסיות של כרכים אין אורחים שדרים בו, ועי' כס"מ מזוזה שם, שהחילוק הוא מטעם הדירה בפועל (ועי' ציון 800, שי"ח), ועי' ציון 805 ואילך, שלמסקנת הגמ' אף בתי כנסת של כפרים אינם מיטמאים בנגעים, אך מטעם אחר (ומ"מ, בראשונים הנ"ל מבואר שלא חזרה בה הגמ' מכך שלדברי חכמים בית שאין דרים בו פטור ממזוזה, וממילא אף אינו מיטמא בנגעים, אלא שהוסיפה שיש אופנים בהם אפילו בית שדרים בו אינו מיטמא בנגעים). ועי' ציונים 800, 811, שי"ס שבית הכנסת של כרכים אינו מיטמא בנגעים מטעם אחר.
  833. עי' גמ' שם.
  834. עי' ראשונים שבציון 832, ומ' שר"מ שחולק ומחייב בכל בית כנסת ואפילו אין בו בית דירה, מחייב אפילו כשאין בו שימוש של דירה כלל. ועי' ריטב"א יומא יא ב, שמדבריו מ' שכל ביכנ"ס מיוחד לדירת אורחים, אלא שאינה דירה חשובה, ולפי"ז אין ללמוד מדברי ר"מ שאף בית שאין דרים בו כלל ייטמא בנגעים, ועי' מרומי שדה יומא שם, שלדעתו בית כנסת חשוב כמשמש לדירה, כיון שמתפללים ולומדים בו. ועי' דבר אברהם ח"א סי' לז אות ח, שאף לדעתו ביכנ"ס חשוב כמשמש לדירה, אלא שהיא דירת קודש, ולדעתו נחלקו חכמים ור"מ אם בית המשמש לדירה של קודש חשוב כבית המשמש לדירה.
  835. ויקרא שם לה.
  836. שם. שטמ"ק דלהלן בשם רי"ץ.
  837. ברייתא בנדרים נו א, לגי' שלפנינו, וכ"ה גי' השאילתות שאילתא פח; תו"כ מצורע פרשתא ה אות יא, לגי' שטמ"ק נדרים שם בשם רי"ץ, ועי' ציון 829, וצ"ב, ועי' ציון 1010 ואילך, שלפנינו הגי' בתו"כ בע"א. ועי' ערה"ש העתיד סי' קג סט"ו, בד' הרמב"ם שם, שכן הלכה. ונ' שלדעה זו דוקא יציע נתרבה לנגעים, שאע"פ שאינו משמש לדירה, הוא טפל לבית ונכלל בו, ועי' ציונים 915, 1030, שי"מ שיציע משמש לדירה, והוצרכו לרבותו מטעם אחר. ועי' תוס' נדרים שם ורשב"א נדרים שם ור"ן נדרים שם, בשם ר"מ ב"ר שניאור, ותוס' רי"ד נדרים שם ומאירי נדרים שם, שגרסו בע"א, עי' ציון 1010 ואילך, כדי שלא תהיה מחלוקת בין התו"כ לברייתא, ועי' העמ"ש שבציון 825, ששני אופנים של יציע הם, והיציע שכאן משמש לדירה, ואין מחלוקת.
  838. עי' נגעים פי"ב מ"א; עי' תו"כ מצורע פרשתא ו אות ב; עי' תוספתא נגעים פ"ו; ברייתא בנזיר ח ב וב"ב קסד ב; עי' רמב"ם טו"צ פי"ד ה"ו. ועי' פי' הרא"ש נזיר שם, שגרס: פרטיתון, וכ"ה בשאר הצורות דלהלן: דיתון, טריתון.
  839. סומכוס בברייתא אחרת שם ושם. ועי' רגמ"ה ב"ב שם ורש"י נזיר שם ד"ה סומכוס ותוס' נזיר שם ד"ה דיגון ורבנו הלל לתו"כ שם אות ג וחכמי איורא נזיר שם ור"א מן ההר נזיר שם ורבנו פרץ נזיר שם, שהוא בלשון יוון, וכ"ה בפי' דיגון, טריגון ופונטיגון, עי' ציונים 848, 855, 867, ועי' רשב"ם ב"ב שם ד"ה ת"ר ורבנו פרץ שם, שכ"ה בשאר לשונות לעז, ועי' רע"ב נגעים שם, שכ"ה בלשון רומי.
  840. רגמ"ה שם; רש"י שם ד"ה בית; עי' תוס' שם ד"ה בית; חכמי איורא שם; עי' מאירי נזיר שם וב"ב שם: קרנות; פי' הרא"ש שם; רבנו פרץ שם; ק"א לתו"כ שם.
  841. עי' תו"כ שם; רה"ג נגעים שם; רמב"ם שם, ובפיהמ"ש להרמב"ם נגעים שם; יד רמ"ה ב"ב שם אות מט.
  842. עי' רה"ג שם: כמנהג; רגמ"ה שם.
  843. רגמ"ה שם; רש"י שם; רשב"ם שם ד"ה בית עגול; עי' תוס' שם; רבנו הלל שם; ר"ש נגעים שם; חכמי איורא שם; רע"ב שם; ק"א שם.
  844. קר"ס טו"צ שם; ק"א שם.
  845. תוספתא שם.
  846. חס"ד לתוספתא שם. ועי' מאירי נזיר שם, שפי' עגול כשובך, וצ"ב שהתוספתא מחלקת ביניהם.
  847. עי' ציון 838.
  848. סומכוס שם ושם. ועי' ציון 839.
  849. רגמ"ה שם; רש"י שם; עי' רשב"ם שם ד"ה דיגון: פינות; ר"ש שם; עי' מאירי שם ושם: קרנות; רא"ש נגעים שם, ובפי' הרא"ש שם; עי' רבנו פרץ שם; רע"ב שם; ק"א שם.
  850. רה"ג שם.
  851. רשב"ם שם; עי' מאירי שם ושם.
  852. תפא"י נגעים שם יכין אות ה, בפי' שני.
  853. תפא"י שם, בפי' ראשון.
  854. עי' ציון 838.
  855. סומכוס שם ושם. ועי' ציון 839.
  856. רגמ"ה שם; רש"י שם; ר"ש שם; חכמי איורא שם; עי' רשב"ם שם ד"ה טריגון: פינות; רבנו הלל שם; עי' יד רמ"ה שם: קרנות; עי' מאירי שם ושם: קרנות; רא"ש שם, ובפי' הרא"ש שם; עי' רבנו פרץ שם; רע"ב שם; ק"א שם.
  857. רה"ג שם; רמב"ם שם, ובפיהמ"ש שם.
  858. משנה שם, בבית עגול וטריגון, ועי' מהר"ם מרוטנבורג נגעים שם, שדיגון נלמד במכ"ש מטריגון; תו"כ שם אות ג, בבית עגול וטריגון; תוספתא שם; ברייתא שם שם; רמב"ם שם, בבית עגול ובעל שלושה כתלים, ועי' תוי"ט נגעים שם, שבית בעל שני כתלים נלמד במכ"ש משלושה כתלים. ועי' מער"ק טו"צ שם, שכ' בשם שו"ת מהרלב"ח סי' קי, שבית עגול שיש בו כדי לרבע ד"א על ד"א מיטמא בנגעים, וחלק עליו, אך עי' שו"ת מהרלב"ח שלא זכר בית עגול, אלא רק בית שיש לרבע בו, ונ' שכונתו לבית בעל ארבע קירות, שאורכו יותר מרוחבו, ויש בו כדי לרבע ד"א על ד"א, וכן מפורש באחרונים שבציון 966, שדנו בבית שיש לרבע בו רק בעניין שארכו יותר מרוחבו, ועי' ציון 968 ואילך.
  859. ויקרא יד לט. רש"י שם ד"ה מ"ט; חכמי איורא שם; פי' הרא"ש שם; עי' רבנו פרץ שם; ק"א שם אות ב.
  860. ויקרא שם לז. רש"י שם ד"ה ולמעלה; חכמי איורא שם; פי' הרא"ש שם; עי' רבנו פרץ שם.
  861. תו"כ שם אות ב; גמ' שם ושם.
  862. עי' תו"כ שם; עי' נזיר שם, ורש"י שם וחכמי איורא שם ופי' הרא"ש שם ורבנו פרץ שם, בפירושה, וב"ב שם, ורגמ"ה שם ורשב"ם שם ד"ה למעלה ויד רמ"ה שם, בפירושה; עי' תו"כ שם, ורבנו הלל שם, בחילופי נוסחאות (והגי' שבגוף הפי' צ"ב), וק"א שם, בפירושה.
  863. רגמ"ה שם; רש"י שם; פיהמ"ש להרמב"ם שם; רבנו הלל שם; חכמי איורא שם; יד רמ"ה שם; רע"ב שם; ק"א שם. ועי' רש"י שם ורשב"ם שם ד"ה הרי ור"א אב"ד ב"ב שם ורבנו הלל שם וחכמי איורא שם וריטב"א ב"ב שם בשם תוס' ופי' הרא"ש שם ורבנו פרץ שם, שאף על פי שיש כתוב נוסף שנאמר בו קיר: ומראיהן שפל מן הקיר (ויקרא שם), אין הוא בא לרבות קיר נוסף, כיון שאינו מיותר, ועי' ציון 879.
  864. רלב"ג ויקרא שם.
  865. עי' ציונים 326, 343.
  866. מק"ד סי' נ ס"ק יג ד"ה הביא ר"ש, בפי' דברי התוספתא נגעים רפ"ז. ועי' ציון 625 ואילך, שיש שנתנו טעם אחר לכך שנגע החוזר בו יראה כבתחילה.
  867. סומכוס שם ושם. ועי' ציון 839.
  868. רגמ"ה שם; רש"י שם; עי' רשב"ם שם ד"ה פנטגון: פינות; ר"ש שם; חכמי איורא שם; עי' יד רמ"ה שם: קרנות; עי' מאירי שם ושם: קרנות; רא"ש שם; רבנו פרץ שם; רע"ב שם; ק"א שם אות ג.
  869. רה"ג שם; רמב"ם שם.
  870. תוספתא שם; ברייתא שם ושם.
  871. רמב"ם שם; ר"ש שם; רא"ש שם; מאירי שם ושם; רלב"ג שם; רע"ב שם; ק"א שם. ועי' ר"ש שם ורא"ש שם ורע"ב שם, שמוכח שהם סוברים כן אף בדעת המשנה שם, ועי' ק"א שם, שמוכח שהוא סובר כן אף בד' התו"כ שם אות ג, ועי' תפא"י שם בועז אות א, שיש להוכיח כן מהגמ' שם ושם, שמביאה את הברייתא שפנטגון אינו מטמא בנגעים, עי' ציון 870, ואם המשנה חולקת, לא היה לה לגמ' להניח את המשנה ולנקוט כברייתא, ועי"ש שחמשה כתלים נלמד שאינו מיטמא בכ"ש משלושה, שדוקא בשלושה יש הו"א לומר שייטמא, לד' הסוברים שצריך שייראה הנגע בשתי קירות, עי' ציון 171, וא"כ קיר אחד נדרש לגופו ואינו מיותר, וכעי"ז בחס"ד שם, ועי' ערה"ש העתיד סי' קג ס"ג, שדרך המשנה לקצר, ולכן לא זכרה חמישה כתלים, ועי' ציון 876.
  872. קר"ס שם; ק"א שם.
  873. רלב"ג שם.
  874. חזו"א נגעים סי' ט אות ז.
  875. עי' משנה שם.
  876. מהר"ם מרוטנבורג שם, בד' המשנה שם (וכ"ה בתו"כ שם), ושמחלוקת תנאים היא, ועי' ציון 871. ועי' משנ"א נגעים שם, שאע"פ שבהמשך המשנה נאמר: ואם היה מרובע וכו' מיטמא, אין ללמוד שדוקא בית מרובע מיטמא בנגעים, שלא נאמר: אינו מיטמא אלא מרובע.
  877. דברים כב יב.
  878. ע"ע ציצית.
  879. ויקרא שם. מהר"ם מרוטנבורג שם. ועי"ש שהוצרך לטעם זה ולא הסתפק בכך שלמדים מציצית, שאף בציצית יש כתוב נוסף לרבות (ע"ע הנ"ל), ועי' קר"ס שם, שמטעם זה א"א ללמוד מציצית. ועי' ציון 863. ועי' רש"ש נגעים שם, שהקשה שלפי"ז יש לרבות רק בית בעל חמש קירות, אך לא יותר מכך.
  880. רש"ש שם.
  881. עי' פיהמ"ש להרמב"ם נגעים פי"ב מ"א, לגי' שלפנינו, וכ"ה גי' ר"י קפאח (ועי' ציון 911), ורע"ב נגעים שם, ותוי"ט נגעים שם וחס"ד לתוספתא נגעים פ"ו וערה"ש העתיד סי' קג ס"ה, בדעתם (ועי' ציון 883), בפי' דברי המשנה שם: אם היה מרובע, אפילו על ארבעה עמודים, מיטמא (וכ"ה בתוספתא שם). ועי' ציון הנ"ל, שי"מ את דברי המשנה בע"א.
  882. עי' ציון 921 ואילך. ערה"ש העתיד שם.
  883. תוי"ט שם; עי' חזו"א דלהלן. ועי' מים טהורים נגעים שם, שי"ל כן אף לגי' שלפנינו בפיהמ"ש להרמב"ם שבציון 881, ושאותם עמודים בזויות הם דיומדין, והיינו שנראים כשניים וכשנועצו בקרקע דרומית מערבית דופן אחת נוטה לצפון ואחת למזרח, וכן הלאה, ועי' ציון 886.
  884. עי' ציון 838 ואילך. חזו"א נגעים סי' ט אות ד.
  885. חזו"א שם אות ז.
  886. עי' מים טהורים שבציון 883.
  887. עי' נגעים פי"ב מ"א, ופיהמ"ש להרמב"ם שם ורע"ב שם, בפירושה; עי' תו"כ מצורע פרשתא ה אות ד; עי' תוספתא נגעים פ"ו; רמב"ם טו"צ פי"ד ה"ו.
  888. ר"ש נגעים שם ורא"ש נגעים שם וקר"ס טו"צ שם, בפי' דברי התוספתא שם: בית שבים אינו מיטמא וכו' בית שבספינה אינו מיטמא, והיינו בית שבספינה אפילו כשאינה בים. ועי' צ"פ תרומות פ"א ה"י, בפי' שני, שבית שבספינה אינו מיטמא לפי שאין זה חשוב א"י, עי' ציון 46, ולפי"ז בית בספינה שביבשה מיטמא בנגעים, וצ"ב במה זה שונה מבית אחר שאינו מחובר לקרקע שאינו מיטמא בנגעים, כדלהלן.
  889. כ"ה הגי' במשנה לפנינו (וכ"ה גי' כתי"מ למשנה וגי' כת"י ניו יורק וכת"י אוקספורד לתו"כ). וגי' התו"כ שם לפנינו: אכסדיא (וכ"ה גי' כת"י רומי 66 וכת"י פרמה לתו"כ וגי' כת"י פרמה 138 למשנה, ובכת"י רומי 31 לתו"כ: אכסדרה), וגי' רה"ג נגעים שם: איסקדיא (וכעי"ז גי' כת"י קאופמן וכת"י פרמה 497 למשנה), ובכת"י לונדון לתו"כ שם נשמטה מילה זו כליל.
  890. ר"ש נגעים שם, בפי' ראשון; רע"ב שם, בפי' ראשון; ק"א לתו"כ שם. ועי' תפא"י נגעים שם בועז אות ב, שהוצרכו למעט בית שעל גבי התורן ואינו נלמד מספינה, שי"ל שדוקא בית שבספינה אינו מיטמא בנגעים, לפי שכתלי הספינה מקיפים את כולו והוא בטל לגביו, משא"כ בבית שע"ג התורן שהוא מעל הספינה.
  891. תוי"ט נגעים שם, ע"פ רש"י נזיר נה א ד"ה הנכנס, וקרויה איסקריא ע"ש התורן שיש בספינות גדולות.
  892. רה"ג נגעים שם; ראב"ד לתו"כ שם; רבנו הלל לתו"כ שם; עי' ר"ש שם, בפי' שני; רע"ב שם, בפי' שני. ועי' ציון 894, פי' נוסף לאיסקריא.
  893. משנ"א נגעים שם. ועי"ש שנקטו ארבע אגב הסיפא של ארבעה עמודים, ושם הוא חידוש שדי בארבעה עמודים בזויות, עי' ציון 910.
  894. פיהמ"ש להרמב"ם שם ורא"ש שם, בפי' איסקריא, ולפירושם איסקריא ע"ג ארבע קורות הוא דבר אחד; ר"ש שם; ק"א שם.
  895. רא"ש שם; תוי"ט שם. ועי"ש שהכונה לעליה שבנויה ע"ג בית והיא בולטת כלפי חוץ מן הבית. ועי' ציון 914, שי"מ בע"א.
  896. משנה שם; תו"כ שם, ועי"ש פרשתא ו אות יא, שיציע אינו מיטמא בנגעים (וכ"ה בתוספתא שם, ועי' ציון 915), וע"ע בית ציון 69, שי"ס שהוא גזוזטרא הפתוחה לבית ותחתיה יש חלל (וכ"ה במאירי נדרים נו א, בפי' יציע שאינו מיטמא בנגעים), ואולי החידוש כאן הוא שאפילו שהיא פתוחה לבית המיטמא בנגעים, אינה מיטמאה בנגעים; תוספתא שם, בספינה וע"ג קורות; רמב"ם שם, בספינה וע"ג קורות.
  897. ויקרא יד לד. תו"כ פרשתא ה שם.
  898. ק"א שם.
  899. פיהמ"ש להרמב"ם שם; רע"ב שם. וכעי"ז ברבנו הלל שם ובק"א שם.
  900. עי' לעיל: הנתיצה ודיניה. צ"פ מזוזה פ"ו ה"ט ותרומות שם, בפי' ראשון.
  901. ע"ע: גדרו.
  902. חזו"א נגעים סי' ט אות ט.
  903. ר"ש שם; ק"א שם.
  904. ר"ש שם; ק"א שם.
  905. תו"כ שם.
  906. עי' נגעים פי"ג מ"ג; תו"כ שם אות יא; ברייתא בנדרים נו א.
  907. ויקרא שם לה.
  908. שם. שטמ"ק נדרים שם בשם רי"ץ; ק"א שם אות יא.
  909. תו"כ שם; ברייתא שם. ועי' ציון 788, שי"ס שמ"מ הקרקע צריכה להיות של הבעלים.
  910. עי' להלן.
  911. ר"ש שם ורא"ש שם וק"א שם אות ד, ותוי"ט נגעים שם בשם מהר"ם, בפי' שני (ואינו במהר"ם מרוטנבורג שלפנינו), בפי' דברי המשנה שם: אם היה מרובע, אפילו על ארבעה עמודים, מיטמא, וכ"מ בפיהמ"ש להרמב"ם שם, בנוסחת א"י, הובאה במסורת הש"ס נגעים שם, ועי' חס"ד לתוספתא שם, שיש לפרש כן בדוחק אף לגי' שלפנינו, ועי' ציון 881, ועי' ציון הנ"ל, שי"מ את דברי המשנה בע"א; חס"ד שם ובהגר"א לתוספתא שם, בפי' דברי התוספתא שם: על ארבעה עמודים מיטמאים בנגעים, ועי' רבנו הלל שם; עי' רמב"ם שם. ועי' רבנו הלל שם, שמ' מדבריו שאף התו"כ שבציון 905, מודה בכך, ועי' ציון 913. ועי' קר"ס שם: ב' עמודים, ונ' שטס"ה.
  912. מדה"ג ויקרא יד לד.
  913. עי' ר"ש שם וק"א שם, בפי' דברי התו"כ שבציון 905, שהבית מיטמא דוקא כשכולו עומד ע"ג עמודים, ועי' ציון 911.
  914. תוי"ט שם, בשם מהר"ם, בפי' ראשון (ואינו במהר"ם מרוטנבורג לפנינו), וערה"ש העתיד סי' קג ס"ה, בפי' החילוק שבין קורות לעמודים במשנה שם, ועי' ציון 894 ואילך.
  915. עי' ציון 907 ואילך. ר"א מן ההר נדרים שם ושטמ"ק שם בשם רי"ץ, בפי' דברי הברייתא שם לגי' שלפנינו, שיציע מיטמא בנגעים (וע"ע בית ציון 69), ועי' שטמ"ק שם בשם רי"ץ, שגורס כן בתו"כ שם, ועי' ציון 896, וצ"ב. ונ' שאף לדעה זו, דוקא בית כזה מיטמא בנגעים אע"פ שאינו עומד ע"ג קרקע, לפי שהוא מחובר לבית העומד ע"ג קרקע, אבל בית שאינו מחובר לקרקע כלל, אף הם מודים שאינו מיטמא בנגעים. ועי' ציון 837, שי"ג בע"א ואינו עניין ליציע, ועי' ציונים 825, 1030, שי"מ יציע בע"א, ולפירושם אינו עניין לבית שע"ג חלל.
  916. עי' ציון 887 ואילך.
  917. ויקרא יד לד.
  918. ר"ש נגעים פי"ב מ"א ורא"ש נגעים שם וקר"ס טו"צ פי"ד וזר זהב ומנ"ב לתוספתא נגעים פ"ו, בפי' דברי התוספתא שם, לגי' שלפנינו: בית שבים אינו מיטמא וכו' בית שבספינה אינו מיטמא, וא"כ בית שבים הוא אפילו כשאינו בספינה.
  919. חס"ד לתוספתא שם. ועי"ש שפשוט הוא.
  920. בהגר"א לתוספתא שם, ע"פ גירסתו בתוספתא שם: בית שבים מיטמא בנגעים. ועי' ערה"ש העתיד סי' קג ס"ו, שגרס אף הוא כן בתוספתא, ומ"מ פי' שהכונה לבית שבשפת הים ולא בים עצמו (וכ"ה במאירי עירובין נה ב, בפי' דברי הגמ' שם: בית שבים, שהכונה לבית שבשפת הים).
  921. נגעים פי"ב מ"ב; תו"כ ברייתא דר' ישמעאל פ"א אות ו ומצורע פ"ה אות א; רמב"ם טו"צ פי"ד ה"ו.
  922. תוי"ט נגעים שם ומשנ"א נגעים שם, ע"פ לשון הכתוב ויקרא יד מב: ועפר אחר יקח וטח את הבית.
  923. ויקרא שם מה. תו"כ שם ושם; רמב"ם שם.
  924. ויקרא שם לד.
  925. עי' תו"כ ברייתא דר' ישמעאל שם, ומדות אהרן לתו"כ שם.
  926. תו"כ שם.
  927. עי' ציון 630 ואילך.
  928. מידות אהרן שם, בפי' ראשון. ועי' תוי"ט שם, שהקשה, שיש ללמוד מכאן שדווקא חומרים אלו מיטמאים וטעונים נתיצה, אך מנין שצריך שיהיה את כולם, ועי' חו"י סי' קסז וחזון נחום נגעים שם, שהוא למ"ד שצריך קרא-כדכתיב (ע"ע).
  929. מידות אהרן שם, בפי' שני, ובק"א לתו"כ מצורע שם; תוי"ט שם. ועי' הכתב והקבלה ויקרא שם מה, שדחה שיש צורך לומר "הבית" כדי ללמדנו שאין צורך לקלקל את צורת האבנים והעצים והעפר, אלא דוקא את צורת הבית עצמו, ועי' ציון 750 ואילך.
  930. הון עשיר נגעים שם.
  931. הכתב והקבלה שם.
  932. תפא"י נגעים שם בועז אות ה, בפי' ראשון.
  933. ויקרא שם מ-מב.
  934. תפא"י שם, בפי' שני. וכעי"ז בערה"ש העתיד סי' קג סי"א.
  935. עי' ציון 922.
  936. משנ"א שם.
  937. רע"ב נגעים שם.
  938. משנה שם; רמב"ם שם ה"ח.
  939. רמב"ם שם, ובפיהמ"ש להרמב"ם נגעים שם בלבנים; החינוך מ' קעז. ועי' משנ"א שם, שאע"פ שבלשון חכמים הם קרויים אבן, מ"מ בלשון תורה אינו כן, ועי' תפא"י שם בועז אות ג ורש"ש נגעים שם, שאע"פ ששיש קרוי גם אבן שיש, מ"מ אינו קרוי אבן סתם.
  940. תוי"ט שם, בשם מהר"ם (ואינו במהר"ם מרוטנבורג שלפנינו).
  941. ר"ש נגעים שם; רא"ש נגעים שם; רע"ב שם.
  942. ר"ש שם ורא"ש שם ורע"ב שם, בפי' דברי המשנה שם.
  943. ערה"ש העתיד סי' קג ס"ח, בד' הרמב"ם שם, וע"פ פירושו שבציון 1046 (ומ"מ פשוט שבבית שקירותיו עשויים מעפר הוא מודה לדינם של הראשונים שבציון 942, אלא שלדעתו המשנה בעפר מדברת בע"א).
  944. ציון 1034 ואילך.
  945. עי' ציון 921.
  946. נגעים פי"ב מ"ב; רמב"ם טו"צ פי"ד ה"ט.
  947. משנ"א נגעים שם.
  948. ר"ש נגעים שם; קר"ס טו"צ שם. וכעי"ז ברע"ב נגעים שם.
  949. ויקרא יד לה.
  950. משנ"א שם.
  951. ציונים 972 ואילך, 983 ואילך, באבנים, וציון 999 ואילך, בעצים, וציון 1003 ואילך, בעפר.
  952. רמב"ם שם.
  953. עי' ציון 921.
  954. עי' ציון 946 ואילך. ראב"ד טו"צ פי"ד ה"ט, ובד' הרמב"ם טו"צ שם, ובפי' הראב"ד לתו"כ מצורע פ"ה אות ג, ושכ"מ בנגעים פי"ב מ"ב, שבית שנראה בו נגע ואח"כ השלימו את כל החומרים הללו טהור (עי' ציון הנ"ל), ומ' שאם השלימו קודם לכן, אע"פ שהיה זה לאחר סיום בנייתו, טמא, ועי' ציון 960, שי"מ את דברי המשנה בע"א.
  955. עי' משנ"א נגעים פי"ב מ"ב, בפי' דברי התו"כ מצורע שם. ועי' ציון 704 ואילך, שי"מ את דברי התו"כ בע"א.
  956. זר זהב ומנ"ב לתוספתא נגעים רפ"ה, בפי' דברי התוספתא שם, שעורות אהלים מיטמאים בנגעים. ועי' חזו"א נגעים סי' א אות כו, שתמה.
  957. עי' רמב"ם טו"צ פי"ג ה"א, שהביא את דין אוהלים שמיטמאים בנגעים בדין נגעי בגדים, ומשנ"א נגעים פי"א מ"א ומנ"ח מ' קעז אות יא (מהד' מ"י) וחזו"א שם (וכ"מ בערה"ש העתיד סי' ק ס"ו), בדעתו. וכ"מ בתו"כ תזריע פ' נגעים פי"ג אות יב, שטומאת נגעים שבאהלים היא בנגעי בגדים ולא בנגעי בתים.
  958. מנ"ח שם.
  959. עי' ציון 921.
  960. משנ"א נגעים פי"ב מ"ב, בפי' דברי המשנה שם, שהכל הולך אחרי שעת ראיית הנגע, ועל מנת שיתיישבו עם פי' בתו"כ שבציון 955, שלאחר סיום הבניה אין התוספת מצטרפת לבית, והיינו שמדובר בבית בזמן בנייתו. ועי' ציון 954, שי"מ את דברי המשנה בע"א.
  961. ברייתא בסוכה ג א; רמב"ם טו"צ פי"ד ה"ו.
  962. סוכה שם ב. וע"ע ארבע אמות (שעור) ציון 37 וע' בית ציון 1 ואילך.
  963. ויקרא יד לה. ר"ח סוכה שם.
  964. ויקרא שם. רש"י סוכה שם ד"ה כולהו.
  965. רא"ה סוכה שם א; מאירי סוכה שם; החינוך מ' קעז; קר"ס טו"צ שם.
  966. עי' אחרונים דלהלן, שזה האופן שבו נחלקו בנגעים. וע"ע בית ציון 24 וע' מזוזה, צורה נוספת של בית שאין בו ד"א על ד"א ויש בשטחו לרבע בו ד"א על ד"א, אך עי' לעיל ציון 858, שבית כזה אינו מיטמא בנגעים מצד צורתו, ועי' מער"ק שבציון הנ"ל.
  967. עי' רא"ש מזוזה סי' טז, וכנה"ג ללשונות הרמב"ם טו"צ פי"ד ה"ו, בדעתו; קר"א מנחות לד א, ושאף הרמב"ם שבציון 971 מודה בכך; עי' מנ"ח מ' קעז אות ג (מהד' מ"י), בד' הט"ז או"ח סי' תרלד ס"ק ב; מנחת סולת מ' קעז.
  968. ע"ע בית ציון 27 ואילך וע' מזוזה. כנה"ג שם, בד' הרא"ש שם; קר"א שם; מנ"ח שם, בד' הט"ז שם.
  969. עי' ציון 838 ואילך.
  970. מנחת סולת שם. ועי' שו"ת חת"ס יו"ד סי' רפ, שאפילו הסוברים שבית כזה חייב במזוזה (ע"ע בית ציון 25 וע' מזוזה), מודים בשאר דיני תורה שאינו חשוב כד"א על ד"א.
  971. ע"ע בית ציון הנ"ל וע' מזוזה ציון הנ"ל. שו"ת מהרלב"ח סי' קי וערה"ש העתיד סי' קג ס"ב, בד' הרמב"ם מזוזה פ"ו ה"ב (ושא"ר שבציונים הנ"ל), ועי' ציון 967. ועי' מנ"ח שם, שמצדד לומר כן בד' הרמב"ם שם.
  972. נגעים פי"ב מ"ג.
  973. פיהמ"ש להרמב"ם נגעים שם; רע"ב נגעים שם.
  974. עי' ציון 155. משנה שם.
  975. עי' ציון 1031 ואילך. פיהמ"ש להרמב"ם שם; תוי"ט נגעים שם.
  976. משנה שם.
  977. עי' פיהמ"ש להרמב"ם שם; רע"ב שם.
  978. עי' ציון 163. משנה שם.
  979. תוי"ט שם.
  980. רמב"ם טו"צ פי"ד ה"ז, ובפיהמ"ש שם; רע"ב שם.
  981. ע"ע הלכה ציון 596. כס"מ טו"צ שם.
  982. כ"ה הגי' בתוספתא שלפנינו. וגי' כת"י וינה וצוקרמנדל ואור הגנוז: רבי.
  983. תוספתא נגעים פ"ו. ועי' חס"ד לתוספתא שם, שמדברי ר"ש נגעים פי"ב מ"ד (וכ"ה ברא"ש נגעים שם ובתוי"ט נגעים שם), מ' שלא נחלקו תנאים בדבר.
  984. בהגר"א לתוספתא שם.
  985. ויקרא יד מ.
  986. רש"ש נגעים שם.
  987. חס"ד שם ותפא"י נגעים שם יכין אות לג, שמכך שנאמר שאלו דברי רשב"א, משמע שחכמים חולקים עליו, ושכ"מ במשנה שלא הביאה שיעורו של רשב"א.
  988. חס"ד שם.
  989. תפא"י שם, בפי' ראשון. ונ' שהוא ע"פ דברי ר"ע שצריך שיראה הנגע על שני אבנים, עי' ציון 163, והלכה כמותו, עי' ציון 178, וביחד הם אורך שני גריסים ברוחב גריס, שהוא שיעור נגע, עי' ציון 133.
  990. ב"ב ג א.
  991. שם.
  992. עי' תפא"י שם, בפי' שני, ע"פ משנה ב"ב ב א, ורש"י שם ד"ה זה נותן. ועי' משנה שם, שבכפיסים (חצאי לבנים שביניהן טיט, עי' רש"י שם ג א ד"ה אריח) ולבנים השיעור אחר, אך עי' ציון 938, שבית העשוי מלבנים אינו מיטמא בנגעים. ועי' משנה שם, ששיעור זה הוא שיעור העובי של האבנים, וצ"ב לפי"ז מהו שיעור הגובה והרוחב של האבנים.
  993. חס"ד שם ותפא"י שם, בד' הרמב"ם שלא הביא את דברי התוספתא.
  994. פיהמ"ש להרמב"ם למשנה דלהלן; ר"ש למשנה דלהלן; רא"ש למשנה דלהלן; רע"ב למשנה דלהלן.
  995. ר"ש שם; רע"ב שם.
  996. תפא"י למשה דלהלן יכין אות לא.
  997. עי' פיהמ"ש להרמב"ם שם; ר"ש שם; רא"ש שם; רע"ב שם.
  998. תפא"י שם יכין אות לב.
  999. נגעים פי"ב מ"ד; תוספתא נגעים פ"ו.
  1000. ר"ש שם; רא"ש שם; רע"ב שם.
  1001. עי' ציון 921 ואילך. חזו"א נגעים סי' ט אות ד. וכ"מ קצת ברמב"ם טו"צ פי"ד ה"ז, שבשיעור האבנים זכר שצריכות להיות לכל קיר, עי' ציון 980, ובשיעור העצים הביא רק את השיעור המוזכר במשנה, ולא זכר שצריך להיות בכל קיר. ואולי מחלוקתם תלויה במחלוקת שנחלקו אם נגע שנראה על עצים ועפר מטמא או שדוקא נגע שנראה על האבנים מטמא, עי' ציון 204 ואילך.
  1002. רמב"ם שם. ועי' פיהמ"ש להרמב"ם שם, שאין השיעורים הללו מוגדרים כדי לפסוק הלכה, ועי' מלאכ"ש נגעים שם, שהעיר על הסתירה.
  1003. נגעים פי"ב מ"ד; תוספתא נגעים פ"ו; רמב"ם טו"צ פי"ד ה"ז. ועי' משנ"א נגעים שם, שאע"פ שבבית רגיל יש שיעור גדול בהרבה של עפר, שהרי כל בית אבנים נבנה בטיט, שהוא עפרו של הבית, עי' ציון 922, שיעור זה נצרך כשטחים את הבית בסיד.
  1004. עי' תוספתא שם: ובין אבן לחברתה; תפא"י נגעים שם יכין אות לג.
  1005. פיהמ"ש להרמב"ם נגעים שם, וכעי"ז בפיהמ"ש להרמב"ם שבת פ"ח ה"ז.
  1006. ר"ש נגעים שם; רא"ש נגעים שם. ועי"ש ושם ורע"ב נגעים שם, שפצים הוא לשון סדק וקרע. ועי' תפא"י שם, שהקשה לפי' זה, שמצידי הפתחים יש אבנים וקורות ולא עפר, ועי' קר"ס טו"צ שם, שפי' אף הוא שהעפר הוא לצורך שיווי הבניין משני הצדדים, אך לא זכר פתח.
  1007. עי' תוי"ט נגעים שם, ע"פ רע"ב שבת שם (וכ"ה ברש"י שבת פב א ד"ה בין פצים ובפרי"ד שבת שם).
  1008. עי' בהגר"א נגעים שם מ"ב; עי' משנ"א נגעים שם. ועי' ראשונים שבציון 1000, שכ"כ לגבי שיעור העצים, ומסתבר שה"ה לגבי שיעור העפר.
  1009. עי' ציון 921 ואילך. חזו"א נגעים סי' ט אות ד. וכ"מ קצת ברמב"ם שבשיעור 1001. ועי' ציון הנ"ל, בפי' מחלוקתם.
  1010. ר"מ בנגעים פי"א מ"ג, ועי' ר"ש נגעים שם ורא"ש נגעים שם, שאף ר' יהודה ור"ש שנחלקו עליו בעורות צבועים, מודים לו בבתים, עי' בתוספתא שבציון זה; תו"כ מצורע פרשתא ה אות יא, לגי' שלפנינו, ועי' ציון 837, שי"ג בתו"כ בע"א; ר"י בתוספתא נגעים רפ"ה, ור"ש בתוספתא שם לגי' אור הגנוז וצוקרמנדל (ולפנינו נשמט מפני הדומות), ותוספתא שם סופ"ז; ברייתא בנדרים נו א, לגי' תוס' נדרים שם ורשב"א נדרים שם ור"ן נדרים שם, בשם ר"מ ב"ר שניאור, ותוס' רי"ד נדרים שם ומאירי נדרים שם, ועי' ציון הנ"ל, שלפנינו הגי' בע"א; רמב"ם טו"צ פי"ד הי"ג.
  1011. ע"ע נגעי בגדים. תוספתא שם.
  1012. תוספתא פ"ה שם; רמב"ם שם.
  1013. ויקרא יד לה.
  1014. רבנו הלל לתו"כ שם; עי' ק"א לתו"כ שם.
  1015. ויקרא שם לד. רבנו הלל שם.
  1016. ויקרא שם לה. ק"א שם.
  1017. תו"כ שם; ברייתא שם, לגי' הראשונים הנ"ל.
  1018. ק"א שם.
  1019. ר"ש דלהלן, בפי' דברי התוספתא דלהלן: חצצו.
  1020. תוספתא נגעים פ"ו, והובאה בר"ש נגעים פי"ג מ"א.
  1021. עי' ציון 399. ר"ש שם.
  1022. תוספתא שם, לגי' שלפנינו ברישא: חצצו.
  1023. עי' ציון 392. עי' ר"ש שם, וחס"ד לתוספתא שם.
  1024. עי' ציונים 379, 578. עי' ר"ש שם, וחס"ד שם.
  1025. ערה"ש העתיד סי' קד סי"ב, לגירסתו בתוספתא שם ברישא: חלצו, והיינו שמדובר כשלא חצץ את הבית, אבל כשחצץ את הבית אפילו אחרי שנראה בו נגע, דינו כשני בתים.
  1026. שושנים לדוד נגעים פי"ב מ"ד, ובחס"ד לתוספתא פ"ו, ותפא"י נגעים שם יכין אות לה, וערה"ש העתיד סי' קג סט"ו בשם יש מי שפרש, בפי' דברי המשנה שם: קירות המחיצה (וכ"ה בתו"כ מצורע פרשתא ו אות יא), ותפא"י יכין שם אות לד, בפי' אבוס (ופי' שאבוס הוא קיר פנימי העשוי לתשמיש ומחיצה הוא קיר דק העשוי לצניעות) שבמשנה שם (וכ"ה בתו"כ שם ובתוספתא שם), ועי' ציון 818, שי"מ את דברי המשנה בע"א; שושנים לדוד שם, ובחס"ד שם, וערה"ש העתיד שם, בד' הרמב"ם טו"צ פי"ד הט"ו: קירות המחיצה שבבית, ושחזר בו מפירושו שבפיהמ"ש להרמב"ם שבציון 816.
  1027. שושנים לדוד שם; עי' תפא"י שם.
  1028. תפא"י שם. ומ"מ נ' פשוט שאף לדעתם, דוקא קיר פנימי של אדם בתוך ביתו אינו מיטמא, אבל קיר משותף שבין שני שכנים, אע"פ ששני צדדיו פונים לבית, הרי הוא מיטמא, עי' ציון 489.
  1029. חזו"א נגעים סי' ט אות ו.
  1030. שטמ"ק נדרים נו א, בשם הרי"ץ, בפי' שני, בפי' דברי הברייתא נדרים שם: לרבות את היציע, ועי' ציון 829, שי"ס שיציע אינו מיטמא בנגעים, ועי' ציון 837, שיש שאינם גורסים בברייתא: יציע, ועי' ציונים 825, 896, שי"מ יציע בע"א; עי' כס"מ טו"צ פי"ד הט"ו, בד' הרמב"ם טו"צ שם, שמחיצה שבתוך הבית אינה מיטמאה בנגעים, וע"פ פיהמ"ש להרמב"ם שבציון 818, שהטעם לכך הוא כיון שאינה מיועדת למגורי אדם, ומוכח שכשמיועדת למגורי אדם מיטמאה בנגעים אע"פ שהיא בתוך הבית. וכ"מ בשא"ר שבציון הנ"ל, שפי' את האבוס וקירות המחיצה שאינם מיטמאים בנגעים בע"א, ולפירושם אין מקור למעט קיר פנימי.
  1031. עי' להלן. ועי' מים טהורים למשנה דלהלן, שאינו יודע מהו המקור לדין זה.
  1032. עי' ציון 838 ואילך, שדוקא בית שיש לו ד' קירות מיטמא בנגעים. צ"פ מתנ"ע פ"ב ה"ט; עי' חזו"א שבציון 1043. וצ"ב לפי"ז, האם בית שיש לו חמש קירות ואחד מהם אינו בגדרי בית המיטמא בנגעים, האם הבית יטמא בנגעים.
  1033. עי' ציון 938 ואילך, ועי' ציון 943, שי"ס שסלע מיטמא בנגעים. משנה דלהלן.
  1034. עי' נגעים פי"ב מ"ב (וכ"ה ברמב"ם טו"צ פי"ד ה"ח), ור"ש שם ורא"ש שם ורע"ב שם. ועי' ציונים 975, 1000, 1008. ועי' ציונים 1001, 1009, שי"ס שצריך שיהיו דוקא אבנים בכל קיר מקירות הבית, אך אין צורך בעצים ועפר בכל אחד מהקירות, אך עי' ציונים הנ"ל שטעמם הוא שאין נגע שבחומרים אלו מטמא, ויש צורך שיהיו בבית רק לשם נתיצתו, ודבר זה מתקיים אפילו כשהם בקיר אחד. ועי' ערה"ש העתיד שבציון 1046, בד' הרמב"ם שם, שמפרש את המשנה בע"א, ומ"מ לפירושו שבציון הנ"ל, כ"ש שכשקיר אחד כולו אינו מחומר המיטמא בנגעים, אין הבית מיטמא בנגעים.
  1035. רא"ש שם; עי' רע"ב שם, ותפא"י נגעים שם בועז אות ד, בפי' ראשון, בדעתו (אלא שהשיג עליו שדבריו שם אינם בדקדוק); תפא"י שם יכין אות יח.
  1036. עי' ציון 47. תוספתא ורמב"ם דלהלן.
  1037. עי' ציון 68 ואילך, ועי' ציון 79, שכן הלכה. מנ"ח מ' קעז אות י (מהד' מ"י).
  1038. עי' ציון 763. תוספתא ורמב"ם דלהלן.
  1039. תוספתא נגעים פ"ו; רמב"ם שם הי"ג.
  1040. חס"ד לתוספתא שם; צ"פ שם.
  1041. ערה"ש העתיד סי' קג ס"ו-ס"ז וחזו"א נגעים סי' ט אות ד בפי' ראשון, בפי' דברי התוספתא שם: בית שהוא בנוי מלמטה סלע ומלמעלה בניין מלמטה אבנים ומלמעלה לבנים מיטמאים בנגעים, והיינו שחצי כותל כך וחצי כך, ועי' חזו"א שם, בפי' שני, שמפרש את דברי התוספתא בע"א; משנ"א נגעים שם.
  1042. חזו"א שם אות ט. ועי"ש, שאף אם נאמר שאינו מיטמא בנגעים, מ"מ כשחציו הפנימי של ישראל וחציו החיצוני של גוי, בודאי שמיטמא בנגעים, שהכל הולך אחרי הפנימי. ולאופן זה, המחלק בין בית שחלקו עשוי מחומר שאינו מיטמא בנגעים לבית שחלקו נמצא במקום שאינו מיטמא בנגעים, י"ל שאין חיסרון בחומר שאינו מיטמא בנגעים, אלא שיש צורך חיובי שבכל חלק בבית יהיו כל החומרים המיטמאים בנגעים.
  1043. חזו"א שם.
  1044. משנ"א שם.
  1045. חזו"א שם אות ד.
  1046. ערה"ש העתיד שם ס"ח, בד' הרמב"ם שם, שלא הביא את התוספתא, ושלא פסק את דברי המשנה שם באו שיש או לבנים וכו', אלא שאחד כך ואחד כך, ושי"ל שסלע ועפר הרי הם מיטמאים בנגעים, ושהכל הוא בקיר אחד, ומ"מ הבית אינו מיטמא בנגעים.