אנציקלופדיה תלמודית:מקרא בכורים

מתוך ויקישיבה
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

הגדרת הערך - המצוה לקרוא בשעת הבאת הבכורים את הפרשה האמורה בתורה בענין הבאת הבכורים.

המצוה

=== המצוה
מצות עשה לקרוא בזמן הבאת הבכורים* לבית המקדש את פרשת ארמי אובד אבי וכו'
[1] - ויש אומרים שאף קריאת הכתוב: הגדתי היום לה' אלוקיך כי באתי אל הארץ[2], הרי היא בכלל המצוה[3] - שנאמר: וענית ואמרת לפני ה' אלוקיך ארמי אובד אבי וכו'[4]. מצוה זו נקראת בדברי חז"ל "מקרא בכורים"[5], ויש שקראוה "וידוי בכורים"[6]. ===

במנין המצוות

מצות מקרא בכורים נמנית במנין-המצוות*[7].

גדר המצוה

בגדר מצות מקרא בכורים נחלקו ראשונים ואחרונים: יש שכתבו שמדיני מצות הבאת בכורים היא[8]. ויש שכתבו שהיא מצוה בפני עצמה, להודות ולהלל על צמיחת הפירות, אלא שזמנה הוא בזמן הבאת הבכורים[9].

אופן הקריאה

קריאת הפרשה האמורה בתורה בענין הבאת הבכורים, יש מן האחרונים שכתבו שאינה אמירת הנוסח הנזכר בתורה, אלא קריאת הפרשה שבתורה, כעין קריאת-התורה*[10], ולפיכך, לדעתם, יש לקרוא פרשה זו דוקא מתוך ספר-תורה*[11].

חשובה כוידוי

קריאת מקרא בכורים, יש שכתבו שחשובה כוידוי*[12], וכתבו שמטעם זה אין יוצאים בה ידי חובה מדין שומע-כעונה*, לסוברים כן[13], שצורת וידוי היא שכל אחד מתוודה לעצמו[14]. ויש שכתבו שאינה חשובה כוידוי[15].

זמן חלות החיוב

בזמן חלות חיוב מצות מקרא בכורים, נחלקו אחרונים בדעת ראשונים: יש שכתבו שחיובה חל בשעת לקיטת הפירות[16], ולדעתם הלוקט פירותיו על מנת להביאם באופן שלא יתחייבו במקרא בכורים, פטור ממקרא בכורים[17]. ויש שכתבו שחיובה חל בשעת הבאת הפירות לעזרה[18].

אמירת "הגדתי היום כי באתי אל הארץ"

מלבד מקרא בכורים של פרשת "ארמי אובד אבי", מצוה לומר בשעת הבאת הבכורים אף את הכתוב: הגדתי היום לה' אלוקיך כי באתי אל הארץ וכו'[19], שנאמר: ובאת אל הכהן וכו' ואמרת אליו הגדתי היום וכו'[20]. ונחלקו ראשונים: יש שנראה מדבריהם שאף אמירת כתוב זה ממצות מקרא בכורים היא[21], וכתבו שהדינים שנאמרו במקרא בכורים - כגון שיש לאמרו בלשון הקודש[22] - נאמרו אף באמירת כתוב זה[23]. ויש שנראה מדבריהם שאמירת כתוב זה אינה חלק ממצות מקרא בכורים[24], אלא דין בפני עצמו הוא, להודיע לכהן ענין ביאתו[25], ולדעתם, הדינים האמורים בפרשת בכורים, שמצוה לקראה בלשון הקודש[26], ושקרייתה מעכבת באכילת-בכורים*, לסוברים כן[27], לא נאמרו בקריאת כתוב זה[28].

גדר אמירת "הגדתי היום"

בגדר אמירת פרשת "הגדתי היום וגו'"', כתבו ראשונים ואחרונים שאינה אמירה לקב"ה כאמירת פרשת "ארמי אובד אבי", שנאמר בה: ואמרת לפני ה'[29], אלא אמירה לכהן, להודיע לו ענין ביאתו[30], וכלשון הכתוב: ואמרת אליו הגדת היום לה' אלוקיך[31], ולפיכך כתבו אחרונים שצריך שיהיה שם כהן שישמע את דבריו[32]. ויש מן האחרונים שנראה מדבריהם שאף אם לא שמע הכהן את הכהן דבריו, יצא הקורא ידי חובתו[33].

אמירת "השקיפה ממעון קדשך"

מלבד גוף הפרשה של מקרא בכורים, נראה מדברי תנאים שיש לומר אף את הכתוב: השקיפה ממעון קדשך מן השמים וברך את עמך ישראל וגו'[34]. ויש מן הראשונים שנראה מדבריהם שאין צריך לומר כתוב זה[35].

תפילה

מלבד אמירת גוף הפרשה של מקרא בכורים, שעניינה הודאה על העבר, נראה מדברי ראשונים שצריך מביא הבכורים להתפלל על העתיד, שתימשך הברכה ותתמיד על הארץ[36].

חיסר תיבה אחת

חיסר אפילו תיבה אחת מהקריאה, לא יצא ידי חובתו[37].

הוספה על הדברים הנזכרים בפרשה

המביא בכורים ומוסיף דברי שבח לה' שאינם אמורים בפרשה, נחלקו בו אחרונים: יש שכתבו שעובר משום בל-תוסיף*, לפי שהמצוה היא לומר דוקא את הכתובים שנאמרו בפרשה[38]. ויש שכתבו שאינו עובר[39], שהרי צריך להוסיף ולהתפלל על העתיד[40], אף שאין זה בכלל הנוסח האמור בפרשה, לסוברים שאין צריך לומר את הכתוב: השקיפה ממעון קדשך וכו'[41], ובהכרח שלא הקפידה התורה שלא להוסיף על הנוסח האמור בפרשה[42].

קול רם

צריך לקרוא מקרא בכורים בקול רם[43], שנאמר: וענית[44], והוא לשון הרמת קול[45], כמו שנאמר: וענו הלוים ואמרו אל כל איש ישראל קול רם[46]. בטעם הדבר, יש שכתבו שהוא לפי שאומר צערו - היינו צרות שעברו ישראל על ידי לבן הארמי ובמצרים[47] - וכל שאומר צערו צריך לאמרו בקול, כדי שישמעו אחרים ויתפללו עליו[48], ואף כאן, שאין מדבר על צרות שאירעו לו אלא לאבותיו, צריך שיתפללו שלא יבואו עליו צרות אחרות כגון אלו[49]. ויש שכתבו שהוא לפי שיש בו שבח לקב"ה על הנסים שעשה לאבותינו, וצריך לשבח את הקב"ה בקול רם[50]. ויש שהוסיף, שצריך לומר מקרא בכורים בדרך שירה[51], ודרך שירה היא בקול רם[52]. ופירש שזהו שלמדים מהכתוב: וענית[53], שלשון עניה משמע לשון שירה[54]. עבר וקרא שלא בקול רם, נחלקו אחרונים: יש שכתבו שלא יצא ידי חובתו[55]. ויש שכתבו שיצא[56].

אמירת מקרא בכורים בקול רם, נחלקו בה אחרונים: יש שכתבו שחובה גמורה היא, מדיני מצות מקרא בכורים[57]. ויש שכתבו שאין זו אלא הנהגה טובה כללית, שיאמר אדם צערו בקול רם, כדי שישמעו אחרים ויתפללו עליו[58].

אין אחרים יכולים לשמוע דבריו

הקורא מקרא בכורים בקול רם, אף שאין אחרים יכולים לשמוע את דבריו - כגון שקרא אחר את הפרשה בקול רם יחד איתו, ששני קולות כאחד אינם נשמעים[59] - נראה מדברי אחרונים שיצא ידי חובתו[60].

לשון הקדש

מקרא בכורים נאמר בלשון-הקדש*[61]. על טעמי דין זה, ועל הסוברים שחלקים מהקריאה נאמרים בכל לשון, ע"ע לשון הקדש[62].

בניגון

יש לקרוא מקרא בכורים בניגון, שנאמר: וענית ואמרת[63], ולשון "עניה" היינו אמירה בניגון, כמו שנאמר: ותען להם מרים[64].

מתוך ספר תורה

באופן הקריאה, נחלקו ראשונים ואחרונים: יש שכתבו שצריך לקרוא מתוך ספר תורה[65], שלדעתם גדר המצוה היא לקרוא את הפרשה שבתורה, כעין קריאת-התורה*[66]. ויש שכתבו שאין צריך לקרוא דוקא מתוך ספר תורה[67].

מקרים אותו

תקנו חכמים שלא יקרא המביא בכורים מקרא בכורים מפי עצמו, אלא אחרים מקרים אותו, ואף אם הוא בקי ויודע לקרות מעצמו, כדי שאותם שאינם בקיאים לא ימנעו מלהביא בכורים מפני הבושה[68], וסמכו תקנה זו על מקרא שכתוב: וענית ואמרת[69], אין עניה אלא מפי אחר[70]. ונחלקו גאונים ראשונים ואחרונים: יש שכתבו שאחרים קוראים לפניו והוא אומר עמהם[71]. ויש שכתבו, שלא היה אומר מקרא בכורים כלל, אלא היה יוצא ידי חובה מאחרים מדין שומע-כעונה*[72], שלדעתם יוצאים במקרא בכורים ידי חובה מדין שומע כעונה[73].

שומע כעונה

השומע מקרא בכורים מאחר, אם יוצא ידי חובתו מדין שומע-כעונה*, נחלקו בדבר אחרונים בדעת תנאים: יש שכתבו שיוצא ידי חובתו[74], ולדעתם זוהי ששנינו שהיו מקרים את מי שאינו יודע לקרוא מקרא בכורים[75], שהיו מוציאים אותו ידי חובתו מדין שומע כעונה[76]. ויש שכתבו שהשומע מקרא בכורים מאחר אינו יוצא ידי חובתו[77], שצריך לקרוא מקרא בכורים דוקא בלשון-הקודש[78], וכל דבר שיש לאמרו דוקא בלשון-הקודש* אין יוצאים בו ידי חובה, לדעתם, מדין שומע כעונה[79], או לפי שחיוב אמירת פרשת "הגדתי היום" היא לומר את הפרשה לכהן, לסוברים כן[80], והשומע אינו חשוב כאומר לכהן[81], או לפי שלדעתם מקרא בכורים הרי הוא כוידוי[82], ובוידוי אין יוצאים ידי חובה מדין שומע כעונה, לסוברים כן[83]. לדעה זו, אותה ששנינו שהיו מקרים את מי שאינו יודע לקרוא[84], היינו שהיו מקרים אותו והוא עונה אחריהם[85].

בספק

מי שיש ספק אם חייב במקרא בכורים - כגון שספק אם יש לו קנין הגוף בקרקע או קנין-פירות*, לסוברים שבעל קנין פירות חייב מן התורה בהבאת בכורים ופטור ממקרא בכורים[86] - נחלקו בו אחרונים בדעת אמוראים: א) בדעת רב אשי, שאמר שהטעם שהמביא בכורים מספק אינו קורא מקרא בכורים הוא לפי שלצד שאינו חייב בבכורים אם יקרא הרי זה מיחזי-כשיקרא*[87], כתבו אחרונים שמי שספק אם חייב במקרא בכורים אינו קורא, שאם יקרא הרי זה מיחזי כשיקרא[88]. ב) ובדעת רב משרשיא, שאמר שהטעם שהמביא בכורים מספק אינו קורא מקרא בכורים הוא משום שחששו חכמים שמא יבואו לומר שבכורים גמורים הם ולא יפרישו מפירות כאלו תרומות ומעשרות[89], כתבו אחרונים שמי שספק אם חייב במקרא בכורים קורא מקרא בכורים, שטעם זה לא שייך אלא במי שספק אם חייב בהבאת בכורים כלל, ולפיכך חוזר כאן הדין שספק דאורייתא לחומרא[90]. ג) ויש שכתבו שלדברי הכל חייב הוא במקרא בכורים, שלפי שודאי חייב במצות הבאת בכורים הוחזק עליו החיוב קצת, ולפיכך חייב אף במצות מקרא בכורים[91].

על מחלוקת התנאים אם קריאת מקרא בכורים מעכבת את אכילתם, ע"ע אכילת בכורים[92]. על כך שאף לסוברים שקריאת מקרא בכורים אינה מעכבת את אכילתם, מכל מקום באופנים שאי אפשר לקיים בהם מקרא בכורים אין לאכלם, ע"ע כל שאינו ראוי לבלה[93].

זמנה

זמנה

זמן הבאת הבכורים שחייבים לקרוא עליהם מקרא בכורים, נחלקו בו תנאים, וראשונים ואחרונים בדעתם: א) דעת תנא קמא שזמנם עד סוכות*[94], שנאמר בפרשת מקרא בכורים: ושמחת בכל הטוב[95], והיינו שיש לקרוא דוקא בזמן שמחה, והזמן שבין עצרת לסוכות זמן שמחה הוא, לפי שהוא זמן קצירת ולקיטת התבואה[96], או דהיינו שיקרא קודם זמן השמחה של אותה שנה, דהיינו חג הסוכות*, שנאמר בו: ושמחתם לפני ה' אלוקיכם[97]. המביא בכורים בחג הסוכות עצמו, נחלקו בו ראשונים ואחרונים: יש שכתבו שאינו קורא[98], שלדעתם הטעם שזמן הקריאה הוא קודם סוכות הוא לפי שזהו זמן קצירת התבואה[99], וסוכות עצמו אינו זמן קצירת תבואה[100], ויש שכתבו שקורא עליהם[101], שלדעתם הטעם שזמן הקריאה הוא עד סוכות הוא לפי שסוכות הוא זמן שמחה[102], וכל שכן שסוכות עצמו בכלל זמן זה[103]. ב) ודעת רבי יהודה בן בתירא שכל זמן שמביא בכורים, דהיינו עד חנוכה, קורא עליהם[104], שלדעתו חובת מקרא בכורים אינה תלויה בזמן שמחה[105], או לפי שעד חנוכה הוא זמן שמחה, שלפעמים זמן לקיטת התבואה נמשך עד חנוכה[106]. הלכה כתנא קמא[107].

בלילה

זמן מצות מקרא בכורים, נחלקו בו ראשונים ואחרונים בדעת תנאים: יש שכתבו שזמנו דוקא ביום[108], שנאמר: הגדתי היום[109], ויש שכתבו שמצוותו אף בלילה[110], שהכתוב "היום" נצרך ללמוד ממנו דינים אחרים[111].

בשעה שמביאם

עבר ולא קרא בשעת הבאת הבכורים, כתבו אחרונים בדעת ראשונים שביטל את המצוה, ואינו יכול לחזור ולקרוא לאחר מכן[112].

במקדש

לכתחילה יש לקרוא מקרא בכורים בעזרה[113], שנאמר: וענית ואמרת לפני ה' אלוקיך[114]. בגדר הדין, נחלקו אחרונים: יש שנראה מדבריהם שהיינו מפני שהקריאה צריכה להיות במקום הבאת הבכורים[115], ויש שנראה מדבריהם שמדיני מצות מקרא בכורים הוא לקרוא לפני ה'[116]. ובדיעבד, אם קרא מחוץ לעזרה, נחלקו ראשונים, ואחרונים בדעתם: יש שכתבו שיצא ידי חובתו[117], שבדיעבד כל מקום חשוב כלפני ה'[118], ויש שכתבו שלא יצא ידי חובתו[119], שלדעתם הכתוב לפני ה' האמור במקרא בכורים היינו דוקא בעזרה, שאף לסוברים שבשאר מקומות שאמרו לפני ה' היינו אף בשאר מקומות[120], מכל מקום כיון שאת גוף הבכורים צריך להניח בעזרה[121], יש לפרש שאף הכתוב לפני ה' האמור במקרא בכורים היינו בעזרה[122].

השתחואה

אחר שאומר מקרא בכורים צריך להניח את הבכורים בצד המזבח, ומשתחוה ויוצא[123], שנאמר: והנחתו לפני ה' אלוקיך והשתחוית לפני ה' אלוקיך[124]. ונחלקו ראשונים ואחרונים: יש שנראה מדבריהם שהשתחואה זו מדיני מקרא בכורים היא[125], ויש שכתבו שהלכה בפני עצמה היא, שכל היוצא מן המקדש צריך להשתחוות[126].

שאינם קוראים

מי שאין הקרקע שלו

המביא בכורים שגדלו בקרקע שאינה שלו בשעת ההבאה - כגון הקונה קרקע לפירותיה, לסוברים שקנין-פירות* אינו כקנין הגוף, ואינו חשוב כבעלים על גוף הקרקע[127], וכן המפריש בכורים ומכר את שדהו[128] - אינו קורא מקרא בכורים[129], שאינו יכול לומר: ועתה הנה הבאתי את ראשית פרי האדמה אשר נתתה לי[130], שאמירת "אשר נתתה לי" מתפרשת אף לענין גוף האדמה, ולא רק לענין הפרי[131], ואף שעיקר הכתוב מתפרש לענין נתינת ארץ ישראל לאבותינו - שמטעם זה אמרו שמי שאם היה בזמן חלוקת הארץ לא היה נוטל בה חלק אינו קורא מקרא בכורים[132] - מכל מקום מי שאין לו קרקע בפועל אינו יכול להודות על נתינת הארץ, לפי שאינו נראה כמודה אלא כקובל[133], ובדעת רבי יהודה, הסובר שהאריסים והחוכרות חייבים במקרא בכורים[134], יש מהאחרונים שכתבו שאף מי שאין הקרקע שלו חייב במקרא בכורים[135], וכתבו שמפרש שעיקר הכתוב: "אשר נתתה לי"[136] מתפרש לענין הפרי, ולא לענין האדמה, שאף פירות האילן נקראים, לדעתו, "פרי האדמה", לפי שעיקר יניקתם מן הקרקע היא[137].

קנין פירות

הקונה קרקע לפירותיה, שחייב להביא ממנה בכורים, לסוברים כן[138], נחלקו תנאים ואמוראים, ואחרונים בדעתם, לסוברים שהמביא בכורים שגדלו בקרקע שאינה שלו אינו קורא[139], אם חייב במקרא בכורים: א) דעת רבי יוחנן שחייב במקרא בכורים[140], וכן יש מהאחרונים שכתבו בדעת רבי יהודה, הסובר שהאריסים והחוכרות חייבים במקרא בכורים[141], שהיינו לפי שהקרקע קנויה להם קנין-פירות*[142]. שאף לסוברים שמי שאין הקרקע שלו אינו קורא מקרא בכורים[143], מכל מקום הקונה קרקע לפירותיה חשוב כבעלים גמור על הקרקע, שקנין-פירות* כקנין הגוף[144], או שלענין חיוב מקרא בכורים אין צריך שתהיה הקרקע שלו לענין כל דבר, אלא די בכך שתהיה קנויה לו לענין פירותיה[145]. ב) ודעת ריש לקיש שהקונה קרקע לפירותיה פטור ממקרא בכורים[146], בטעמו, יש מהראשונים שכתבו שהוא לפי שהקונה קרקע לפירותיה אינו חשוב, לדעתו, כבעלים על גוף הקרקע, שקנין פירות אינו כקנין הגוף[147], ואף שלענין חיובו בהבאת בכורים חשוב הוא כבעלים על הקרקע[148], היינו לפי שלענין דיני הפירות שגדלים בקרקע חשוב הוא כבעלים עליה, אבל לענין מקרא בכורים, שמודה בו על גוף הקרקע, צריך שתהיה בבעלותו לכל דבר[149], ועוד, שמהכתוב "האדמה אשר נתתה לי"[150] משמע שצריך שתהיה הקרקע מיוחדת לו לכל דבר[151]. ויש שכתבו שטעמו לפי שסובר שהקונה קרקע לפירותיה אינו חייב בהבאת בכורים מן התורה אלא מדרבנן, לסוברים כן בדעתו[152], והחייב בהבאת בכורים מדרבנן פטור ממקרא בכורים, לדעתם[153]. ויש שכתבו בטעמו לפי שסובר שהקונה קרקע לפירותיה אינו חייב בהבאת בכורים בתורת ודאי אלא מספק[154], והמביא בכורים בתורת ספק אינו חייב במקרא בכורים[155].

קנין הגוף לזמן

הקונה קרקע לזמן מסוים, שיכול לחפור בה בורות וכו'[156], נחלקו אחרונים בדעת אמוראים בדינו: יש שכתבו שדינו כקונה קרקע לפירותיה, שנחלקו בו אמוראים אם חייב במקרא בכורים[157], שכיון שאין הקרקע שלו אלא לזמן מסוים חשוב כקנין פירות לענין זה[158]. ויש שכתבו שלדברי הכל חייב הוא במקרא בכורים[159], שכיון שבזמן שקורא את המקרא בכורים גוף הקרקע שלו יכול הוא לומר: האדמה אשר נתתה לי[160].

פירות שגדלו בקרקע שאינה שלו וקנאה

הביא בכורים שגדלו בקרקע שבשעת גדילתם לא היתה שלו, וקנאה קודם ההבאה - באופנים שחייב בהם בהבאת בכורים, לסוברים כן[161] - נחלקו אחרונים בדעת ראשונים ואמוראים בדינו: יש שכתבו שחייב במקרא בכורים[162], שלפי שבשעת ההבאה הקרקע שייכת לו יכול הוא לומר: הנה הבאתי את ראשית פרי האדמה אשר נתתה לי[163], ויש שכתבו שפטור[164], שלפי שלא גדלו הפירות ברשותו אינו יכול לומר "פרי האדמה אשר נתתה לי"[165]. ואם קנה הקרקע והפירות ממי שאינו חייב במקרא בכורים, יש מהאחרונים שכתבו שלדברי הכל פטור ממקרא בכורים[166].

המוכר שדהו לגוי

מכר שדהו לגוי, וחזר ולקח ממנו את פירותיו - שחייב בהבאת בכורים מן התורה, לסוברים כן, לפי שאין-קנין-לנכרי-בארץ ישראל* להפקיע מחיוב בכורים, והקרקע נשארת בבעלותו לענין זה[167] - נחלקו בו ראשונים ואחרונים: יש שכתבו שחייב במקרא בכורים[168], ויש שכתבו שפטור[169], שאף שהקרקע נשארת בבעלות המוכר לענין שחייב להביא ממנה בכורים, מכל מקום לשאר ענינים היא בבעלות הגוי[170], ואין יכול לומר: האדמה אשר נתתה לי[171], אלא מי שגוף האדמה בבעלותו לכל דבר[172].

פירות שאינם שלו

המביא בכורים מפירות שאינן שלו, נראה מדברי ראשונים שאינו קורא מקרא בכורים[173], שפירשו את הכתוב: ועתה הנה הבאתי את ראשית פרי האדמה אשר נתתה לי[174], שהמילים "אשר נתתה לי" מתפרשות אף לענין הפירות עצמם, ולא רק לענין גוף הקרקע[175].

אפוטרופוס

אפוטרופוס* שהביא בכורים עבור היתומים אינו קורא מקרא בכורים[176], שאינו יכול לומר: פרי האדמה אשר נתתה לי[177], לפי שהפירות אינם שלו[178], וכן לפי שהקרקע אינה שלו[179].

שליח

שליח* שהביא בכורים - וכן עבד-כנעני* שהביא משל רבו[180] - אינו קורא מקרא בכורים, שאינו יכול לומר: פרי האדמה אשר נתתה לי[181], לפי שהקרקע אינה שלו[182], וכן לפי שהפירות אינם שלו[183].

מי שלא נטל חלק בארץ

מי שאם היה בזמן חלוקת הארץ לא היה נוטל בה חלק - כגון אשה*[184] - אינו קורא מקרא בכורים[185], שאינו יכול לומר: האדמה אשר נתתה לי[186], וכן: אשר נשבע ה' לאבותינו לתת לנו[187], ואף אם בפועל זכותו בקרקע שממנה מביא בכורים באה לו מכח חלוקת הארץ - כגון גר שירש קרקע מישראל[188] - מכל מקום כיון שהוא עצמו אינו ראוי ליטול חלק בארץ אינו קורא[189].

מי שראוי ליטול חלק בארץ ולא נטל בפועל

מי שאם היה בשעת חלוקת הארץ היה ראוי ליטול בה חלק, אף שבפועל לא היה נוטל - כגון טפלים[190] - כתבו ראשונים שקורא מקרא בכורים[191], וכן כתבו ראשונים בטעם שגר חייב, לדעתם, במקרא בכורים[192], אף שגרים לא נטלו חלק בארץ[193], שמעיקר הדין גרים ראויים היו ליטול חלק בארץ - שהרי הארץ הובטחה לאברהם אבינו על מנת לתת לזרעו, וגרים חשובים בני אברהם, שנאמר: אב המון גויים נתתיך[194], אלא שבפועל לא נטלו לפי שליוצאי מצרים נתחלקה הארץ[195].

מי שיטול חלק לעתיד לבא

מי שלא נטל חלק בארץ, אבל לעתיד לבא יטול - כגון גרים, לסוברים כן[196] - נחלקו ראשונים ואחרונים בדינו: יש שכתבו שדינו כמי שנוטל חלק בארץ, וקורא מקרא בכורים[197], שהכתוב: אשר נשבע ה' לאבותינו לתת לנו[198] נאמר בלשון עתיד[199], ויש שכתבו שאינו קורא מקרא בכורים[200], שאף שהכתוב "לתת לנו" נאמר בלשון עתיד, מכל מקום אינו יכול לקרוא את הכתוב: האדמה אשר נתתה לנו, שנאמר בלשון עבר[201].

מי שנתנו לו ישראל מחלקם

מי שלא נטל חלק בחלוקת הארץ, אבל נצטוו ישראל ליתן לו מחלקם - כגון בני יתרו חותן משה, באופן שגרים קוראים בו מקרא בכורים, לסוברים כן[202], שנאמר בהם: והיה כי תלך עמנו והיה הטוב ההוא אשר ייטיב ה' עמנו והטבנו לך[203], ולפיכך נתנו להם את דושנה של יריחו[204] - כתבו ראשונים ואחרונים בדעת תנאים שקורא מקרא בכורים[205], שכיון שנצטוו ישראל ליתן לו מחלקם חשוב כמי שנתן לו הקב"ה בעצמו, ויכול לומר: אשר נשבע ה' לאבותינו לתת לנו[206]. ויש שכתבו שלפי שלא נטלו בחלוקת הארץ עצמה אינם קוראים מקרא בכורים, שאינם יכולים לומר: אשר נשבע ה' לאבותינו לתת לנו[207].

אשה

אשה* אינה קוראת מקרא בכורים[208], לפי שנשים לא נטלו חלק בארץ ישראל[209]. ומשום מצות עשה שהזמן גרמא אין לפטרה, אף שזמן מקרא בכורים הוא עד סוכות, לסוברים כן[210], לפי שהטעם שאינה נוהגת אלא בזמן זה אינו מחמת גוף הימים, אלא מחמת שיש לקראה בזמן שמחה[211], ואף שאין נקראת אלא ביום, לסוברים כן[212], מכל מקום כיון שאותה מצוה עצמה חוזרת וחלה למחרת, ואין החיוב מתבטל בלילה אלא מפסיק, אין זה חשוב מצות עשה שהזמן גרמא[213].

טומטום ואנדרוגינוס

טומטום*[214] ואנדרוגינוס*[215] - לסוברים שהם ספק זכר ספק נקבה[216] - אינם קוראים מקרא בכורים, שאינם יכולים לומר: אשר נתתה לי ה'[217]. ונחלקו ראשונים, ואחרונים בדעתם: יש שכתבו שאינם קוראים בתורת ודאי, אף אם לפי האמת זכרים הם, לפי שטומטום ואנדרוגינוס לא נטלו חלק בארץ[218], ויש שכתבו שאינם קוראים מחמת ספק שמא נקבות הם, אבל לצד שזכרים הם חייבים הם בקריאה[219].

עבד

עבד-כנעני* שהביא בכורים משל עצמו - כגון שהקנו לו פירות על מנת שאין לרבו רשות בהם[220] - אינו קורא מקרא בכורים[221], לפי שעבדים לא נטלו חלק בארץ[222], ועוד, שדינו כגר*, שאינו יכול לומר: אשר נשבע ה' לאבותינו, לסוברים כן, לפי שאבותיו נכרים היו[223]. עבד משוחרר, כתבו אחרונים בדעת תנאים שאף הוא אינו קורא[224], שאף עבדים משוחררים לא נטלו חלק בארץ[225], ושאף הוא אבותיו היו נכרים[226].

לויים

לויים, נחלקו ראשונים ואחרונים בדעת תנאים אם קוראים מקרא בכורים: יש סוברים שקוראים[227], שאף שמי שלא נטל חלק בחלוקת הארץ אינו קורא[228], ולויים לא נטלו חלק בארץ[229], מכל מקום ראויים הם ליטול חלק בארץ, אלא שבפועל לא נטלו[230], ועוד, כיון שקבלו חלקם בערי הלויים[231] - אף שלא נטלו חלק רב כשאר השבטים[232] - חשוב שקבלו חלק בארץ[233], ואף שחלק זה לא ניתן להם מאת הקב"ה, אלא ישראל נתנו להם משלהם[234], מכל מקום כיון שבמצות ה' ניתנו להם יכולים הם לומר: אשר נתתה לי[235], ועוד, שנאמר בפרשת מקרא בכורים: אתה והלוי[236], ועוד, שלעתיד לבא יטלו הלויים חלק בארץ, לסוברים כן[237], ומי שיטול חלק בארץ לעתיד לבא חשוב כמי שנטל חלק בחלוקת הארץ, לסוברים כן[238]. ויש שכתבו שלויים אינם קוראים מקרא בכורים[239], שכיון שערי הלויים לא ניתנו להם מאת ה' אלא ישראל נתנו להם משלהם, אינם יכולים לומר על כך: אשר נתתה לי[240], או לפי שערי המגרש לא ניתנו ללויים לנחלה, אלא רק לדור שם[241]. הלכה כדעת הסוברים שקוראים[242].

כהנים

כהנים - לסוברים שלויים קוראים מקרא בכורים[243] - נחלקו ראשונים ואחרונים בדעת תנאים בדינם: יש שכתבו שאינם קוראים מקרא בכורים[244], לפי שלא נטלו אלא י"ג ערים[245], שהם חלק מועט[246], ויש שכתבו שקוראים[247].

על גר*, שנחלקו בו ראשונים - באופן שאין לפטרו משום שלא נטל חלק בארץ, לסוברים כן[248] - אם קורא מקרא בכורים, לפי שאבותיו נכרים היו, ואינו יכול לומר: אשר נשבעת לאבותינו, ועל בן גרים שאמו מישראל, שיש סוברים שלדברי הכל קורא מקרא בכורים, ע"ע גר[249].

ספק בכורים

מי שנתחייב בהבאת בכורים מספק - כגון הקונה שני אילנות בקרקע של חבירו, שספק אם קנה קרקע וחייב בהבאת בכורים או שלא קנה קרקע ופטור[250] - אינו קורא מקרא בכורים[251], בטעם הדבר, יש מהאמוראים סוברים שהוא לפי שלצד שאין זה בכורים אם יקרא הרי זה מיחזי-כשיקרא*[252], ויש סוברים שהוא לפי שחששו חכמים שמא אם יקרא מקרא בכורים יבואו לומר שבכורים גמורים הם, שפטורים מתרומות ומעשרות[253], ולא יפרישו מפירות שכאלו תרומות ומעשרות[254]. לטעם זה, יש מהאחרונים שכתב שפירות הפטורים ממעשרות לא רק משום שביכורים הם, אלא אף מטעם אחר, כגון שגמר מלאכתן היה ביד הקדש[255], חייב עליהם במקרא בכורים[256].

בכורים דרבנן

בכורים שקדושתם מדרבנן - כגון מי שקנה קרקע לפירותיה, לסוברים כן[257] - נחלקו ראשונים ואחרונים אם קורא מקרא בכורים: א) יש שכתבו שאינו קורא[258], שלפי שמן התורה אינו חייב בבכורים אם יקרא הרי זה מיחזי-כשיקרא*[259], או לפי שחששו חכמים שמא אם יקרא מקרא בכורים יבואו לומר שבכורים גמורים הם מן התורה, שפטורים מתרומות ומעשרות[260], ולא יפרישו מפירות שכאלו תרומות ומעשרות[261]. ב) יש שנראה מדבריהם שבכורים שחיובם מדרבנן קוראים עליהם מקרא בכורים[262].

עציץ שאינו נקוב

פירות הגדלים בעציץ* שאינו נקוב - לסוברים שמביאים מהם בכורים[263] - אין קוראים עליהם מקרא בכורים[264], לפי שחיוב הבאתם הוא מדרבנן[265], ואין קוראים מקרא בכורים על בכורים דרבנן, לסוברים כן[266], או לפי שעציץ שאינו נקוב אינו חשוב כקרקע[267], ואין יכול לומר עליהם: האדמה אשר נתתה לי[268], וכן: ארץ[269], או לפי שפירות כחושים הם[270].

פירות כחושים

פירות כחושים, כגון תמרים שבהרים ופירות שבעמקים - לסוברים שאם הביאם נתקדשו בקדושת בכורים[271] - אינו קורא עליהם מקרא בכורים[272], שדרשו גזרה שוה מן הכתוב לענין שבעת המינים: ארץ[273], שבא לספר בשבח ארץ ישראל, שפירות אלו משובחים משאר פירות, שאף הכתוב: מארצך, האמור בפרשת מקרא בכורים[274], בא ללמד שאין קוראים מקרא בכורים אלא על פירות מובחרים[275]. ויש מהאחרונים שנראה מדבריהם שמן התורה קוראים מקרא בכורים אף על פירות כחושים, ומדברי חכמים אינו קורא[276].

מחורבה שלא עבדו בה

פירות שגדלו בחורבה מעצמם, מבלי שחרשוה ועבדו בה - לסוברים שמביאים מהם בכורים[277] - נחלקו ראשונים בדעת תנאים בדינה: יש סוברים שאין קוראים עליהם מקרא בכורים[278], שכיון שהקרקע לא נעבדה ולא טרח בה אין אני קורא בה: מארצך[279], או לפי שפירות כחושים הם[280]. ויש סוברים שקוראים עליה מקרא בכורים[281].

עבר הירדן

המביא בכורים מעבר-הירדן*- לסוברים שמביאים מהם בכורים[282] - קורא עליהם מקרא בכורים[283], שיכול לומר עליהם: האדמה אשר נתתה לי[284], לפי שדין עבר הירדן כארץ ישראל לכל דבר[285].

סוריא

המביא בכורים מסוריא*, לסוברים שאין זה בכורים מן התורה אלא מדרבנן[286], אינו קורא עליהם מקרא בכורים[287], אף לסוברים שקוראים מקרא בכורים על בכורים דרבנן[288], שאינו יכול לומר עליהם: הנה הבאתי את ראשית פרי האדמה אשר נתתה לי[289], שאין זה מאדמת ארץ ישראל[290].

הוסיף על הבכורים

מי שהפריש בכורים והביאם, וחזר והפריש עוד בכורים מאותו המין - שהבכורים אין להם שיעור[291] - אינו קורא עליהם[292], שנאמר: הגדתי היום[293], פעם אחת הוא מגיד ואינו מגיד פעם שניה[294]. ואף באופן שהיה פטור ממקרא בכורים על הפירות הראשונים שהביא, מכל מקום כיון שהיה ראוי להגדה הרי זה כאילו הגיד[295].

לוקח שהוסיף על הבכורים

הקונה שדה שהפרישו עליה בכורים, והוסיף והפריש עוד בכורים[296], נחלקו תנאים בדינו: דעת תנא קמא שפטור ממקרא בכורים[297], שלפי שכבר הובאו בכורים על פירות אלו נאמר: הגדתי היום[298], פעם אחת הוא מגיד ואינו מגיד פעם שניה[299]. ודעת רבי יהודה שחייב במקרא בכורים[300], כיון שלגבי הלוקח הרי זו ההגדה הראשונה[301].

נגנבו ונטמאו קודם שבאו להר הבית

הפריש בכורים ואינו יכול להביאם להר הבית, כגון שנגנבו ממנו או שנטמאו - שחייב באחריותם ומביא בכורים אחרים תחתיהם[302] - אינו קורא מקרא בכורים על הפירות שהביא תחתיהם[303], שאינו יכול לומר: ועתה הנה הבאתי את ראשית פרי האדמה[304], שפירות אלו אינם ראשית פרי האדמה[305]. ואם לא הביאם מאותו מין של הראשונים אלא ממין אחר, יש מהאחרונים שצידד שקורא עליהם, שהם בכלל "ראשית" לענין אותו המין[306].

פירות שלא גדלו ראשונים וקרא להם שם בכורים

לא קרא שם בכורים על הפירות הראשונים, וקרא על פירות שגדלו לאחר מכן - לסוברים שחשובים בכורים[307] - יש מהאחרונים שכתבו בדעת ראשונים שאין קורא עליהם מקרא בכורים[308], לפי שאין יכול לומר עליהם: הנה הבאתי את ראשית פרי האדמה[309].

נטמאו אחר שבאו להר הבית

נטמאו הבכורים אחר שהביאם לעזרה - שנופץ[310], היינו משליך[311] - אינו קורא עליהם[312], אף לסוברים שבהשלכתם מתקיים דין הנחה לפני המזבח[313], לפי שנאמר בפרשת מקרא בכורים: ושמחת[314], ובבכורים אלו, שנטמאו, אין שמחה[315].

ליקט על מנת להביאם באופן שלא יתחייבו במקרא בכורים

ליקט את הבכורים על דעת להביאם באופן שאין קוראים בו מקרא בכורים, פטורים מלקרוא עליהם מקרא בכורים, ואין אומרים שלפי שחייבים במקרא בכורים ואין קוראים עליהם הרי זה מעכב בהיתר אכילתם לפי שכל-שאינו-ראוי-לבלה-בלה-מעכבת-בו*[316].

המביא בכורים על ידי שליח

מי שהביא בכורים על ידי שליח, נחלקו ראשונים אם קורא הבעלים מקרא בכורים: יש שכתבו שאינו קורא[317], שאינו יכול לומר: ועתה הנה הבאתי את ראשית פרי האדמה[318], שהרי לא הוא הביאן[319]. ויש שכתבו שקורא[320], ששלוחו של אדם כמותו[321], וכיון ששלוחו הביאן חשוב כאילו הוא עצמו הביאן[322].

לקיחה והבאה באחד

אין קוראים מקרא בכורים אלא אם לקיחת הבכורים - היינו בצירתם או לקיחתם מהבית[323] - והבאתם - היינו הבאתם לעזרה[324] - נעשו על ידי אותו אדם, אבל אם נעשו על ידי שתי אנשים - כגון שנלקחו על ידי שליח והובאו לעזרה על ידי הבעלים או על ידי שליח אחר[325] - אין קוראים עליהם מקרא בכורים[326], שלקיחת הבכורים והבאתם הוקשו זה לזה, שנאמר: ולקחת מראשית כל פרי האדמה[327], ונאמר: אשר תביא[328], או: ובאת אל הכהן[329], ואין ללמוד מכך שאם הלקיחה וההבאה לא נעשו על ידי אותו אדם יפטרו הפירות אף מהבאת בכורים, שהרי כבר חלה עליהם קדושת בכורים כשהיו מחוברים לקרקע, ולפיכך למדו מכך שאין קוראין בהם מקרא בכורים[330]. ואף שאחת הפעולות נעשתה על ידי הבעלים והשניה על ידי שלוחו, ושלוחו של אדם כמותו[331], שגזירת הכתוב היא שהלקיחה וההבאה ייעשו על ידי גוף אחד ממש, ושליח אינו נחשב כגופו ממש[332]. ואף פעולה שנעשתה על ידי עבד-כנעני* של הבעלים, אף על פי שיד עבד כיד רבו[333], צידדו אחרונים שאינה חשובה כאילו נעשית על ידו, שסוף סוף אינו כגופו ממש[334].

נבצרו ע"י אחד והובאו ע"י אחר

נבצרו הפירות על ידי אדם אחד והובאו לעזרה על ידי אדם אחר, נחלקו ראשונים בדינם: יש שכתבו שאין קוראים עליהם מקרא בכורים[335], שלדעתם בצירת הפירות היא החשובה לקיחה, שצריכה להיעשות על ידי אותו אדם שמביא את הפירות לעזרה[336], ויש שכתבו שקוראים עליהם מקרא בכורים[337], שלדעתם הבצירה אינה חשובה לקיחה, אלא לקיחת הפירות מהבית על מנת להביאם לעזרה היא החשובה לקיחה[338].

נלקחו מהבית ע"י אחד והובאו ע"י אחר

נלקחו הפירות מהבית על ידי אדם אחד על מנת להביאם לעזרה, והובאו לעזרה על ידי אדם אחר, נחלקו ראשונים בדינם: יש שכתבו שאין קוראים עליהם מקרא בכורים[339], שלדעתם לקיחת הפירות מהבית על מנת להביאם לעזרה חשובה לקיחה, שצריכה להיעשות על ידי אותו אדם שמביא את הפירות לעזרה[340], ויש שכתבו שקוראים עליהם מקרא בכורים[341], שלדעתם לקיחת הפירות מהבית אינה חשובה לקיחה, אלא הבצירה היא שחשובה לקיחה[342].

נתנם בדרך לאחר

נעשתה ההכנסה לעזרה על ידי אותו אדם שעשה את הלקיחה, ובדרך נתנם לאדם אחר, נחלקו ראשונים בדינו: יש שכתבו שקורא מקרא בכורים[343], שרק מעשה ההכנסה לעזרה חשוב "הבאה" שצריכה להיעשות על ידי אותו אדם שלקח את הפירות[344], ויש שכתבו שאין קוראים עליהם מקרא בכורים[345], שלדעתם כל הדרך עד העזרה היא בכלל "הבאה", וכל ההבאה צריכה להיעשות על ידי אותו אדם שעשה את הלקיחה[346].

לקחם שליח שלא על מנת להביאם לעזרה

נלקחו הפירות על ידי שליח שלא על מנת להביאם לעזרה, אלא על מנת שיקחם רק חלק מהדרך, וחזר הבעלים ולקח מידו והביאם לעזרה, נחלקו אחרונים בדעת ראשונים בדינם: א) יש שכתבו שקוראים עליהם מקרא בכורים[347], שלקיחה שלא נעשתה על מנת להוליכם לעזרה אינה חשובה לקיחה כלל, ולקיחת הבעלים מיד השליח על מנת להביאם לעזרה היא החשובה לקיחה[348]. ב) יש שנראה מדבריהם שאין קוראים עליהם מקרא בכורים, שהלקיחה מהבית חשובה לקיחה אף אם נעשתה שלא על מנת להביאה לעזרה[349].

לקחם שליח ולא סילק הבעלים רשותו מהם

נלקחו הפירות או הובאו לעזרה על ידי שליח, ולא סילק הבעלים רשותו מהם, אלא עמד עימם והיה בדעתו לקחת מהם לאחר מכן, כגון שמסר להם מפני הטורח, נחלקו ראשונים ואחרונים בדינם: יש שכתבו שמעשה זה חשוב שנעשה על ידי השליח, ואם עשה הבעלים את המעשה האחר אין קוראים עליהם מקרא בכורים[350], ויש שחילקו, שאם הלקיחה או מעשה ההבאה לעזרה נעשו על ידי שליח, אף שלא סילק הבעלים רשותו מהם דינו כמעשה של השליח, שהקפידה תורה שאותו אדם עצמו יעשה את מעשה הלקיחה ואת מעשה ההבאה, אבל אם מעשה הלקיחה וההכנסה לעזרה עצמם נעשו על ידי הבעלים, אלא שבדרך נתנם לשליח ולא סילק רשותו מהם - לסוברים שכל הדרך היא בכלל ההבאה[351] - קוראים עליהם מקרא בכורים, שעל הדרך לא הקפידה תורה אלא אם סילק רשותו מהם לגמרי[352].

הערות שוליים

  1. דברים כו ה; רמב"ם בסהמ"צ מ' קלב, ובכורים פ"ג ה"י.
  2. דברים שם ג.
  3. עי' ציון 21 ואילך.
  4. דברים כו ה. רמב"ם סהמ"צ שם.
  5. משנה סוטה פ"ז מ"ב ומ"ג.
  6. ר"א פולדא לירושלמי בכורים פ"ב ה"ב, וחסדי דוד לתוספתא בכורים פ"א, בד' הירושלמי שם, בד' ר' שמעון במשנה שם פ"ב מ"ב; שנות אליהו למשנה שם בד' הירושלמי שם, ורש"י יבמות עג א ד"ה וטעונין וריטב"א ומאירי שם, וריבמ"ץ ופי' הרא"ש ורע"ב ותפא"י למשנה בכורים שם, בד' ת"ק שם; רבינו גרשם ב"ב פב א; עי' רי"ף מגילה כ ב (ו ב), לגי' הר"ן שם (ועי' טו"א שכ' שהוא ט"ס ברי"ף, וכן ברי"ף שלפנינו אינו); עי' רש"י סוטה לב ב ד"ה וגנותו; רמב"ם בכורים פ"ג ה"ד וה"י ופ"ד ה"א; יראה"ש סי' רסה; מאירי ב"ב כז א; שו"ת הרד"ל סי' ג; ערוה"ש העתיד סי' קמא ס"א. ובטעם שנקראת כן, עי' רש"י סוטה שם, שמתודין שאביהן לבן הארמי היה רשע, ועי' ערוה"ש שם, שאין זה לשון וידוי על חטא, אלא לשון הודאה, וכעי"ז בדרך אמונה בכורים פ"ג ה"י ע"פ הון עשיר מע"ש פ"ה מ"י, שהמתודה ומספר מה שעשה, הן טוב והן רע, נקרא וידוי. ועי' להלן ציון 12 ואילך, שנחלקו אחרונים אם גדרו כוידוי. ועי' רש"ס ור"א פולדא לירו' בכורים שם וחסדי דוד שם, בד' הירושלמי שם בד' ת"ק במשנה שם, ורש"ס שם בד' היר' שם בד' ר"ש במשנה שם, שמיירי לענין הדין שצריך להתוודות על בכורים בשנה רביעית ושביעית, כעין וידוי מעשר (ע"ע, ציון 35 ואילך), ולא לענין מקרא בכורים, וכ"מ בר"ש שם, ועי' רש"ס בכורים פ"א מ"א, שמקרא בכורים אינו נקרא וידוי, עי"ש שבי' מדוע אינו נקרא כן, וכ"כ בטו"א מגילה שם (ד"ה מיהו), שלא מצינו בשום מקום שקורא למקרא בכורים וידוי.
  7. בה"ג הקדמה מצות עשה מצוה קסא; עי' אזהרות לר"א הזקן (מהדו' מתק אזהרות עמ' נט), ובי' מתק אזהרות שם בדעתו; אזהרות "אתה הנחלת"; אזהרות לרשב"ג מ' קנו; סהמ"צ לרס"ג ל"ת פה; יראה"ש סי' רסה; סהמ"צ לרמב"ם עשה קלב; סמ"ג עשין קמ; החינוך מ' תרו. ועי' רמב"ן בהשגות לסהמ"צ שכחת העשין עשה טו ומעין החכמה (רעדעלהיים כג א) וארה"ח סי' כו ס"ק ב ושו"ת שו"מ שתיתאה סי' טז ובי' רי"פ פרלא לרס"ג עשה לג, בטעם שנמנית כמצוה בפני עצמה ולא כחלק ממצות הבאת בכורים.
  8. עי' רמב"ן בהשגות לסהמ"צ שכחת העשין עשה טו, ועי"ש שתמה על הרמב"ם שלא מנה את מצות ברכת התורה כמצוה בפני עצמה, שאין למנותה יחד עם מצות תלמוד תורה, שהרי את מצות מקרא בכורים מנה הרמב"ם כמצוה בפני עצמה (עי' ציון 7); עי' ארה"ח סי' כו ס"ק ב, ועי"ש שאף שהראשונים מנו מצות הבאת בכורים כמצוה בפני עצמה, מ"מ היא מצוה נטפלת להבאת הבכורים ולא מצוה בפני עצמה; עי' מעין החכמה (רעדעלהיים כג א); עי' שו"מ מהדו' שתיתאה סי' טז, ועי"ש שמי שנתחייב בהבאת בכורים וספק אם חייב במקרא בכורים קורא מספק, שאתחזק עליו החיוב (עי' ציון 91). וכ"מ ברמב"ם בכורים פ"ג הי"ד: נמצאת אומר שהבכורים טעונים שבעה דברים, הבאת מקום, וכלי, קריאה, וכו'.
  9. רי"פ פרלא לרס"ג עשה לג, בד' הרמב"ם בסהמ"צ מ' קלב שמנה את מצות מקרא בכורים במנין המצוות (עי' ציון 7), ביישוב קו' הרמב"ן בהשגות לסהמ"צ שכחת העשין עשה טו, שתמה מ"ש ממצות ברכת התורה שלא נמנית; עי' כתבי קה"י החדשים זרעים סי' מה, בד' הרמב"ם בכורים פ"ד ה"ד והרשב"ם ב"ב פא ב ד"ה ובעי, שכתבו שפירות שאין ראוי לקיים בהם מקרא בכורים, שאמרו שה"ז מעכב בהם משום שכל שאינו ראוי לבלה בלה מעכבת בו (ע"ע כל שאינו ראוי לבלה ציון 267 ואילך), אין זה מעכב במצות הבאתם אלא בהיתר אכילתם.
  10. צ"פ סוף מנין המצוות לרמב"ם ד"ה כל אלו (בהשמטות שבסוה"ד), ותניינא הל' יסוה"ת פ"ו ה"ב.
  11. עי' ציון 65. צ"פ שם. ועי' ציון 67, שי"ס שאי"צ לקרוא מתוך ספר תורה, וצ"ב אם לדעתם גדר המצוה אינו לקרוא את הפרשה שבתורה אלא לומר את הנוסח האמור בה, או שהמצוה היא לקרוא את הפרשה האמורה בתורה, ומ"מ גם קריאה בע"פ חשובה קריאה. ועי' רש"ס בכורים פ"א מ"א, בטעם שמקרא בכורים, לדעתו, אינו נקרא בלשון חז"ל "וידוי בכורים" (עי' ציון 6), אף שוידוי מעשר נקרא "וידוי", לפי שמקרא בכורים נאמר בלשון הקדש (עי' ציון 61), ואינו דומה לוידוי מעשר, שנאמר בכל לשון (ע"ע ודוי מעשר ציון 109), ואפשר שכוונתו שלפי שגדר מצות מקרא בכורים היא דין "קריאה" ולא דין "אמירה" יש לקראו בלשון הקודש, וכיון שדין קריאה הוא, ולא דין אמירה, אינו נקרא "וידוי".
  12. שו"ת הרד"ל סי' ג ומשנת יעבץ או"ח סי' כו, בד' האחרונים שבציון 77, הסוברים שאין יוצאים ידי חובת מקרא בכורים מדין שומע כעונה.
  13. עי' ציון 77.
  14. שו"ת הרד"ל שם ומשנת יעב"ץ שם. וע"ע וידוי מעשר ציון 120, שאף לענין וידוי מעשר י"ס שאין יוצאים בו ידי חובה מדין שומע כעונה. וע"ע ודוי ציון 269 ואילך, שי"ס שבמנחה של ערב יוהכ"פ מוציא הש"ץ את הרבים ידי חובת וידוי, וצ"ב.
  15. עי' רש"ס בכורים פ"א מ"א וטו"א מגילה כ ב (ד"ה מיהו), שמקרא בכורים אינו נקרא וידוי; עי' צ"פ סוף מנין המצוות לרמב"ם ד"ה כל אלו (בהשמטות שבסוה"ד), ותניינא הל' יסוה"ת פ"ו ה"ב.
  16. חי' הגרנ"ט סי' קפד, בד' הראשונים הסוברים שהלוקט בכורים על מנת להביאם באופן שיהיו פטורים ממקרא בכורים אינו חייב במקרא בכורים כלל, ואין הקריאה מעכבת באכילת הבכורים משום כל שאינו ראוי לבלה בלה מעכבת בו (עי' ציון 316).
  17. עי' ציון 316.
  18. חי' הגרנ"ט שם, בד' הראשונים הסוברים שהלוקט בכורים על מנת להביאם באופן שיהיו פטורים ממקרא בכורים חייב במקרא בכורים, ואם הביאם באופן זה הרי הקריאה מעכבת בהתר אכילתם משום כל שאינו ראוי לבלה בלה מעכבת בו.
  19. דברים כו ג. משנה בכורים פ"ג מ"ו; רמב"ם בכורים פ"ג ה"י.
  20. דברים שם.
  21. עי' ר"ן (על הרי"ף) מגילה טו ב, וקרי"ס בכורים פ"ג, שמצוה לאמרה בלשון הקודש כמקרא בכורים (ע"ע לשון הקדש ציון 153); עי' רש"ס בכורים פ"א ה"א; עי' ר"א פולדא בכורים פ"ב ה"ב. וכ"מ במדרש תנאים לדברים כו ה, עי"ש: מתחיל וקורא הגדתי היום לה' אלהיך כי באתי אל הארץ וכו' ארמי אבד אבי עד שגומר כל הפרשה וכו', וזו היא מצות מקרא בכורים.
  22. עי' ציון 61. ר"ן וקרי"ס דלהלן.
  23. ר"ן (על הרי"ף) מגילה טו ב; קרי"ס בכורים פ"ג.
  24. עי' רש"י מכות יז א ד"ה עד שלא, ותועפות ראם ליראה"ש סי' רסה אות ב ושיח יצחק מכות שם בדעתו, שהקריאה המעכבת באכילת בכורים, לסוברים כן (ע"ע אכילת בכורים ציון 30 ואילך) אינה אלא פרשת ארמי אובד אבי; עי' רש"י חולין קכ ב ד"ה בכורים, וכ"מ ברש"י ב"מ צו א ד"ה המוכר; עי' יראה"ש סי' רסה; עי' רמב"ם בסהמ"צ עשה קלב (וכ"ה בפיהמ"ש בכורים פ"א מ"א), וכלי חמדה פר' כי תבא אות א בדעתו; עי' ס' החינוך מ' תרו, ותועפות ראם ליראה"ש שם בדעתו; עי' מאירי חולין שם; עי' רע"ב בכורים פ"א מ"א ופ"ב מ"ב, ומכות פ"ג מ"ג; עי' אברבנאל דברים כו י; הגהות רא"ש טרויב למשנה בכורים פ"א מ"ג ותועפות ראם ליראה"ש שם, בד' רש"י סוטה לב ב והרע"ב סוטה פ"ז מ"ב, הסוברים שאף שפרשת ארמי אובד אבי אינה נאמרת אלא בלה"ק מ"מ פרשת "הגדתי היום" נאמרת בכל לשון; דרך אמונה ביאור ההלכה בכורים פ"ג ה"י, ועי"ש שאין צריך לומר פרשה זו בקול רם מעיקר הדין כמו פרשת ארמי אובד אבי (עי' ציון 43), אלא רק כדי שישמע הכהן דבריו. וכ"מ בירושלמי בכורים פ"ב מ"ב, שהביא מקור לכך שבכורים טעונים וידוי מהכתוב: וענית ואמרת, ולא הביא את הכתוב: ואמרת אליו הגדתי היום וכו'. ועי' סמ"ג עשה קמ, שהביא מקור למצות מקרא בכורים מהכתוב וענית ואמרת ארמי אובד אבי, ולא הביא את הכתוב: ואמרת אליו הגדתי וכו', ומ' שהכתוב והגדתי וכו' אינו בכלל המצוה, אבל בפרטי המצוה כתב שמצוה לומר אף את פרשת "הגדתי היום", וצ"ע.
  25. אברבנאל שם; עי' דרך אמונה שם.
  26. עי' ציון 61.
  27. ע"ע אכילת בכורים ציון 30 ואילך.
  28. עי' רש"י מכות שם, ותועפות ראם שם ושיח יצחק מכות שם בדעתו, וכ"ה ברע"ב שם, לענין הדין שמצות מקרא בכורים מעכבת באכילתם; הגהות רא"ש טרויב שם ותועפות ראם שם, בד' רש"י סוטה לב ב והרע"ב סוטה פ"ז מ"ב, לענין שאין צריך לאמרה בלשון הקדש; דרך אמונה ביאור ההלכה שם, לענין שאין צריך לאמרה בקול רם. ועי' דרך אמונה ביאור ההלכה בכורים פ"ג ה"י, שאף לצד זה מי שהתמעט מחיוב מקרא בכורים של אחת הפרשיות, כגון מי שלא נטל חלק בארץ ישראל, שאינו קורא לפי שאינו יכול לומר את הכתוב האדמה אשר נתתה לי (עי' ציון 186) שבפרשת ארמי אובד אבי, אינה חייבת אף בקריאת הפרשה הראשונה, שהוקשו שתי הפרשיות זו לזו, ושענינם אחד, שהרי הרמב"ם מנאם כמצוה אחת, וצ"ב. ועי' דרך אמונה ציון ההלכה בכורים שם ס"ק פו, שנסתפק אם ב' הפרשיות מעכבות זו את זו, ולכאו' ה"ז תלוי אם הם מצוה אחת או לאו.
  29. דברים כו ה.
  30. עי' רמב"ן ואברבנאל ומלבי"ם דברים שם ג; עי' טו"א מגילה כ ב, ועי"ש שתמה ע"ד הסוברים שלמדים מן הכתוב "הגדתי היום" שאין חיוב מקרא בכורים בלילה (עי' ציון 109), שהרי הכהן יודע שעכשיו הוא יום, ומשוע צריך לומר לו כן; דרך אמונה ביאור ההלכה בכורים פ"ג ה"י.
  31. דברים שם ג. ועי' רמב"ן שם, שאף שנאמר שם: הגדתי היום לה' אלוקיך, מ"מ גוף האמירה אינה לה' אלא לכהן, אלא שאומר לו שבהבאת הבכורים הגדתי לה' אלוקיך והודיתי לו, או שהבי' "לה' אלוקיך" אינו שאומר לו, אלא שאומר לכהן לשמו.
  32. דרך אמונה שם. ועי' דרך אמונה בכורים פ"ג ה"י ציון ההלכה ס"ק עט שנסתפק אם צריך לאמרה דוקא בפני הכהן המניף את הבכורים, או שאף אם קרא בפני כהן אחר יצא.
  33. עי' יום תרועה ר"ה כז א, ועי"ש שתמה על מה שכתבו תוס' ר"ה שם (ד"ה אבל) שמה שנהגו לקרות שנים יחד בתורה (ע"ע קריאת התורה) סמכו על הדין שבמקרא בכורים היו אחרים מקרים אותו (עי' ציון 68), שאם הוצרכו להביא סמך למנהג כדי להוכיח שאין איסור לעשות כן מפני ששני קולות אינם נשמעים (עי' ר"ה שם), א"כ מה הראיה ממקרא בכורים, הרי במקרא בכורים אין צריך שישמעו אחרים את קולו, ולפיכך נהגו להקרות אותו, משא"כ בקריאת התורה שצריכים הציבור לשמוע את הקריאה, ומ' שאף בפרשת "הגדתי היום" אין צריך שישמעו אחרים את קולו, שהרי מ' שאף את פרשה זו היו מקרים את הקורא מקרא בכורים.
  34. דברים כו טו. תנחומא כי תבא סי' א, וכלי חמדה כי תבא אות ד בדעתו. ועי"ש שתמה שהרי כתוב זה נאמר בתורה בפרשת וידוי מעשר (ע"ע, ציון 17), ומנ"ל שיש לאמרו אף במקרא בכורים, וצ"ל שכתוב זה מתפרש גם על פרשת מקרא בכורים האמורה לעיל (דברים שם). ועי' עוד שם, שפי' בטעם אמירת כתוב זה משום שיש להוסיף במקרא בכורים תפילה על העתיד, לסוברים כן (עי' ציון 36). ועי' שפ"א פר' כי תבא שנת תרל"ה, שפי' ד' המדרש תנחומא שם בע"א.
  35. עי' כלי חמדה שם, בד' הרמב"ם הסובר שגר חייב במקרא בכורים, אף שפטור מוידוי מעשר משום שאינו יכול לומר "את האדמה אשר נתת לנו" (ע"ע גר ציון 85 ואילך).
  36. עי' רמב"ם סהמ"צ מ' קלב, וס' החינוך מ' תרו, וכלי חמדה פר' כי תבא אות ג בדעתם. ועי' תנחומא שבציון 34, שלדעתו צריך לומר את הכתוב "השקיפה ממעון קדשך" וכו', ולדעתו מ' שבזה מקיים דין תפילה, אבל עי' כלי חמדה שבציון 35, שהוכיח שדעת הרמב"ם שאין אומרים במקרא בכורים את הכתוב: "השקיפה ממעון קדשך", ובע"כ שכוונתו לתוספת תפילה באיזה נוסח שיהיה, ועי"ש שתמה מה מקורו. וצ"ב אם נאמרו באמירת תפילה זו כל דיני מקרא בכורים, כגון קול רם (עי' ציון 43) ולשון הקדש (עי' ציון 61).
  37. מנ"ח מ' תרו אות א. ועי' דרך אמונה ציון ההלכה בכורים פ"ג ס"ק פו, שנסתפק אם פרשת "ארמי אובד אבי" ופרשת "הגדתי היום" מעכבות זו את זו, ועי' ציון 28. וצ"ב אם אמירת הכתוב "השקיפה ממעון קדשך" מעכבת את אמירת שאר הפרשיות.
  38. עי' מנ"ח מ' תרו אות א.
  39. כלי חמדה פר' כי תבא אות ג.
  40. עי' ציון 36.
  41. עי' ציון 35.
  42. כלי חמדה שם.
  43. עי' רשב"י בברייתא סוטה לב ב, ובמדרש תנאים דברים כו ה. ועי' נחל איתן (קניבסקי) סי' טו ס"ב ס"ק ט, בד' הרמב"ם שהשמיט דין זה, שצידד שיש תנאים החולקים ע"ז. ועי' מנ"ח מ' תרו אות א שתמה על השמטת הרמב"ם, ועי' ר"מ פינשטיין ורשימות שעורים (סולוביצ'יק) שבציון 54, שתי'.
  44. דברים כו ה.
  45. רש"י דברים שם ד"ה וענית, ועי' רש"י סוטה לב ב ד"ה בקול; דעת זקנים ובכור שור ופי' הרא"ש ואברבנאל דברים שם. וכ"מ במדרש תנאים שם, שהביאו ד' רשב"י הנ"ל על כתוב זה. ועי' ציון 52, שיש שבי' באופן הלימוד שהוא מפני ש"וענית" משמע דרך שירה, ושירה נאמרת בקול רם. ועי' דרך אמונה ביאור ההלכה בכורים פ"ג ה"י, שפרשת "הגדתי היום" אינה נאמרת בקול רם, אלא כדי שישמע הכהן דבריו, לפי שאינה חלק ממצות מקרא בכורים, לסוברים כן, אלא דין בפני עצמו להודיע לכהן ענין ביאתו (עי' ציון 25), ולפי שהכתוב "וענית", ממנו למדים שיש לאמרו בקול רם (עי' להלן), לא נאמר בפרשה זו אלא בפרשת ארמי אובד אבי, ולפי שהטעם שיש לומר בקול הוא כיון שאומר צערו, לסוברים כן (עי' להלן), ובפרשת "הגדתי היום" אין דברי צער.
  46. דברים כז יד.
  47. רש"י סוטה שם ד"ה צערו.
  48. עי' סוטה שם. ועי' ציון 60, שאם אמר בקול רם ומ"מ לא שמעוהו, כגון שאחר אמר את הפרשה עמו, ושני קולות הנאמרים כאחד אינם נשמעים, יצא ידי חובתו, וצ"ל שאף לטעם זה אין צריך שישמעוהו אחרים בפועל, אלא שמחמת גוף הדיבור יוכלו אחרים לשמעו.
  49. מהרש"א ח"א סוטה שם, בד' רש"י שם.
  50. מאירי סוטה שם; בכור שור עה"ת דברים שם; עי' אברבנאל דברים שם. וצ"ב מהגמ' סוטה שם, ועי' הערות (רי"ש אלישיב) שם, שלדעתם הגמ' הביאה את הטעם של צער רק כדוגמא ואסמכתא בעלמא.
  51. אברבנאל דלהלן.
  52. אברבנאל שם.
  53. דברים שם.
  54. אברבנאל שם. ועי' ריטב"א שבציון 64, שלמד מהכתוב "וענית" שיש לקרוא מקרא בכורים בניגון. ועי' מצודת ציון תהילים פח א: לענות - להרים הקול בשיר.
  55. עי' שו"ת משיב דבר ח"א סי' מז לאו"ח סי' קכח, ועי"ש שלסוברים שבמצוות שבדיבור שיש בהם תנאים נוספים המתקיימים רק ע"י האומר עצמו אין השומע יוצא ידי חובתו מדין שומע כעונה (ע"ע), אף במקרא בכורים צריך להיות הדין שאין השומע יוצא ידי חובתו מדין שומע כעונה, לפי שצריך לאמרו בקול רם.
  56. תפארת ציון סוטה לב א; זרעא קיימא קונ' מרן הגר"ח בכורים פ"ג מ"ז, בשם ר"ח שמואלביץ. וכ"מ באחרונים שבציון 58, הסוברים שגדר הדין לומר בקול רם אינו מהלכות מקרא בכורים, אלא מידה טובה בעלמא, ולשיטתם מ' שאין זה מעכב בקיום המצוה.
  57. עי' ראשונים שבציון 50, הסוברים שטעם דין זה הוא כדי לשבח את הקב"ה בקול רם; עי' שו"ת משיב דבר ח"א סי' מז לאו"ח סי' קכח, ועי"ש שלסוברים שבמצוות שבדיבור שיש בהם תנאים נוספים המתקיימים רק ע"י האומר עצמו אין השומע יוצא ידי חובתו מדין שומע כעונה (ע"ע), אף במקרא בכורים צריך להיות הדין שאין השומע יוצא ידי חובתו מדין שומע כעונה, לפי שצריך לאמרו בקול רם.
  58. עי' ציון 48. קובץ עם התורה תשל"ח מהד"א ח"ח עמ' נז בשם ר"מ פינשטיין, ורשימות שעורים (סולוביצ'יק) סוכה לא ב, בד' הרמב"ם שהשמיט דין זה; זהב משבא פר' כי תבא.
  59. ע"ע הלל ציון 328, וע' הפטרה ציון 100, וע' חצוצרות ציון 307, וע' שופר. יום תרועה דלהלן.
  60. יום תרועה ר"ה כז א. וצ"ב אם כוונתו גם לענין פרשת "הגדתי היום", עי' ציון 32.
  61. ע"ע. משנה סוטה לב א; רמב"ם בכורים פ"ג ה"י.
  62. ציון 153 ואילך.
  63. דברים כו ה.
  64. שמות טו כא. ריטב"א מכות יח ב בשם המדרש. ועי' אברבנאל דברים שם: והעניה היא רמז אל השיר שיאמר זה בקול רם ודרך שיר, ועי' ציון 51 ואילך. ועי' דרך אמונה הל' בכורים פ"ג ציון ההלכה ס"ק פד, שדין זה אינו מעכב.
  65. צ"פ סוף מנין המצוות לרמב"ם ד"ה כל אלו (בהשמטות שבסוה"ד), ותניינא הל' יסוה"ת פ"ו ה"ב.
  66. עי' ציון 10. צ"פ שם ושם.
  67. עי' ראב"ן בשו"ת שבתחילת הספר סי' מב; משנה ראשונה למשנה בכורים פ"ג מ"ז.
  68. משנה בכורים פ"ג מ"ז; ספרי פר' כי תבא פיס' שא; רמב"ם בכורים פ"ג הי"א.
  69. דברים כו ה.
  70. ספרי שם; ברייתא בירושלמי בכורים פ"ג ה"ד. ועי' בי' הגר"א לירו' שם ושנות אליהו בכורים שם, ומשנה ראשונה בכורים שם, שפי' שמכח האסמכתא למדו שאפשר לעשות כן, ועי' משנה ראשונה שם שתמה מ"ט הו"א שלא לעשות כן, ועי' בי' הגר"א שם שכ' שלולא הכתוב הו"א שאין יוצאים ידי חובה אלא כשקורא מעצמו, וצ"ב, שלשיטתו ש"מקרים אותו" היינו שהיו קוראים לפניו והיה חוזר אחריהם (עי' ציון 71) מדוע אינו חשוב שקורא מעצמו. ועי' פני משה ורידב"ז לירו' שם, ושדי חמד ח"ט סי' קכד, וכ"מ בריבמ"ץ ופיהמ"ש לרמב"ם ור"ש ורע"ב בכורים שם, שהאסמכתא מהכתוב היא רק לענין התקנה שאף לבקיאים יעשו כן, ועי' שו"ת בית הלוי ח"ג סי' ב אות ד. ועי' תורה תמימה דברים שם וכה ט הע' קנט, שר"ל שאין כוונת הברייתא לדרוש כן מהכתוב כלל.
  71. תשו' הגאונים החדשות (אופק) סי' לד; שו"ת רשב"ם סי' תכח; שבה"ל סי' לו; שנו"א ומשנה ראשונה בכורים שם; עי' יום תרועה ר"ה כז א; חת"ס לשו"ע או"ח סי' רמא ס"ב.
  72. עי' צ"פ תניינא הל' יסוה"ת פ"ו; העמק שאלה יתרו שאילתא נד ושו"ת משיב דבר או"ח סי' מז.
  73. עי' ציון 74.
  74. עי' צ"פ תניינא הל' יסוה"ת פ"ו, והעמק שאלה יתרו שאילתא נד ושו"ת משיב דבר או"ח סי' מז, בבי' המשנה דלהלן.
  75. בכורים פ"ג מ"ז. עי' ציון 68.
  76. עי' צ"פ שם; העמק שאלה שם ומשיב דבר שם. ועי' ברייתא שבציון 70, שהסמיכו דין זה, שהיו מקרים אותו, על הכתוב "וענית ואמרת", אין עניה אלא מפי אחר, ועי' ביאור הגר"א שבציון הנ"ל, שפי', לדעתם ש"מקרים אותו" היינו שהיה הוא עונה אחר המקריא (עי' ציון 71), שלמדים מהכתוב שיוצאים ידי חובה באופן זה, אף שאינו קורא מעצמו, וא"כ אפשר שגם לצד זה, שהיינו שהיו יוצאים ידי חובה מדין שומע כעונה, היינו שאף שמסברא אין יוצאים ידי חובת מקרא בכורים משום שומע כעונה מ"מ למדים מהכתוב שיוצאים, אך בצ"פ שם והעמק שאלה ומשיב דבר שם מבו' שפי' שמסברא יש ללמוד שיוצאים ידי חובת מקרא בכורים מדין שומע כעונה.
  77. שו"ת הר צבי או"ח ח"א סי' נז בשם ר"י כהן, בד' הראשונים דלהלן שבי' בד' המשנה שם שהשומע צריך לקרוא עם המקריא אותו, שמ' שאין יוצא בשמיעתו בפני עצמה; שו"ת הרד"ל סי' ג ומשנת יעבץ או"ח סי' כו, בד' הסוברים שמקרא בכורים קרוי וידוי (עי' ציון 6). ועי' מכתב מהאדר"ת שנד' בברית הלוי השלם ח"א עמ' קיא, שצידד להוכיח כן מדעת האמוראים הסוברים שהמביא בכורים מספק אינו קורא מקרא בכורים, שלצד שאינו מחויב הרי זה מיחזי כשיקרא (עי' ציון 252), ואין אומרים שישמע מקרא בכורים מאחר ויצא ידי חובתו מדין שומע כעונה, ועי"ש שדחה. ועי' משנת יעבץ שם, שמד' הראשונים שפי' שהדין שמקרים אותו היינו שהשומע צריך לקרוא עם המקריא אותו אין ראיה שאין יוצא בשמיעתו, שי"ל שמ"מ לכתחילה לא תקנו כן מפני שאף במקום שאמרו שומע כעונה מ"מ מצוה מן המובחר שיאמר בפה, לסוברים כן (ע"ע שומע כעונה), ועי' עוד זרעא קיימא בכורים פ"ג מ"ז בשם ר"ח שמואלביץ, שדחה שלא תקנו כן לפי שמצוה לכתחילה לקרוא מקרא בכורים בקול רם (עי' ציון 43 וציון 56), וכשיוצא על ידי שומע כעונה אין דין זה מתקיים, לסוברים כן (ע"ע הנ"ל).
  78. עי' ציון 61.
  79. ע"ע. האדר"ת בס' ברית הלוי שם.
  80. עי' ציון 30.
  81. הר צבי שם. וצ"ב אם כוונתו דוקא לפרשת "הגדתי היום", שנאמר בה "ובאת אל הכהן וכו' ואמרת אליו", ומ"מ היה הקורא חוזר אחרי המקרים אותו אף על פרשת "ארמי אובד אבי", אגב שהיה חוזר על פרשת "הגדתי היום", או שסובר שגם פרשת "ארמי אובד אבי" מצוותה לאמרה לכהן.
  82. עי' ציון 14.
  83. ע"ע שומע כעונה. שו"ת הרד"ל שם ומשנת יעב"ץ שם. ועי' צ"פ שם, שדחה, שגדר מצות מקרא בכורים אינו כוידוי (עי' ציון 15), ולפיכך יוצאים בו מדין שומע כעונה, וכ"כ במשפט כהן הל' תרומות סי' ג אות א.
  84. בכורים פ"ג מ"ז.
  85. עי' הר צבי שם, בד' הירושלמי שם שכ': אין עניה אלא מפי אחר, וכ"ה בתשו' הגאונים החדשות (אופק) סי' לד, ובשו"ת רשב"ם סי' תכח, ובשנו"א ומשנה ראשונה בכורים שם. ובטעם שצריך לקרוא אחריהם, ואין יוצא ידי חובה בשמיעתו מדין שומע כעונה, לסוברים שיוצאים ידי חובת מקרא בכורים מדין שומע כעונה (עי' ציון 74), עי' משנת יעבץ או"ח סי' כו וזרעא קיימא בכורים פ"ג מ"ז בשם ר"ח שמואלביץ.
  86. ע"ע בכורים ציון 110, ולהלן ציון 146. שאג"א דלהלן.
  87. עי' ציון 252.
  88. שאג"א סי' צ וטו"א ר"ה יד ב ומגילה כ א; שו"ת שער אפרים סי' יד בהגה מבהמ"ח. וכ"מ בריק"ו בכורים פ"ד ה"ג, עי"ש, וכ"מ בתוי"ט בכורים פ"א מ"ה, שהק' מדוע הוצרכו הראשונים לפרש שטומטום ואנדרוגינוס אינם קוראים מקרא בכורים מפני שלא היו בחלוקת הארץ (עי' ציון 218), תיפו"ל שהם ספק אשה, ויהיה פטור ממקרא בכורים מספק, כפי שאמרו לענין קונה שני אילנות (עי' ציון 251), ומ' שלא חילק בין ספק אם חייב בהבאת בכורים לספק אם חייב במקרא בכורים.
  89. עי' ציון 254.
  90. שאג"א שם וטו"א שם ושם; שער אפרים שם.
  91. שו"מ מהדו' שתיתאה סי' טז.
  92. ציון 30 ואילך.
  93. ציון 267 ואילך.
  94. משנה בכורים פ"א מ"ו; ספרי דברים פיס' רצז.
  95. דברים כו יא. ספרי שם; פסחים לו ב, ורש"י שם ד"ה זמן וד"ה ועד החג; רש"ס לירו' בכורים פ"א ה"ז, ואו"ש לרמב"ם בכורים פ"ד הי"ג, בד' רשב"י בברייתא בירו' שם. ועי' ר"ש בכורים פ"א מ"ט, ופני משה ובי' הגר"א לירו' שם, שבי' ד' רשב"י שם בע"א.
  96. רש"י פסחים שם ושם ומכות יח ב ד"ה בכורים ועה"ת דברים שם; ר"ש ורא"ש ורע"ב למשנה בכורים שם; פי' הראב"ד לספרי שם; טו"א מגילה כ ב. וכ"מ בפיוט "אשריך ישראל" לליל ב' של שבועות (מהדו' גולדשמידט עמ' 31): גבול קריאה מעצרת ועד זמן אסיפה. ועי' טו"א שם, שלדעה זו אין זמן מסוים שהתייחד למצות מקרא בכורים, אלא שנאמר בה דין שמחה, ולפיכך אינה חשובה מצות עשה שהזמן גרמא (עי' ציון 211).
  97. ויקרא כג מ, וע"ע סוכות. עי' ר"ח פסחים שם; פיהמ"ש לרמב"ם למשנה בכורים שם; רדב"ז בכורים פ"ג הי"ב. ולדעה זו לכאו' נאמר במקרא בכורים דין זמן, ולא כמ"ש הטו"א הנ"ל.
  98. דרך אמונה בכורים פ"ד הי"ג, בד' הראשונים שבציון 96.
  99. עי' לעיל.
  100. דרך אמונה שם.
  101. רמב"ם פיהמ"ש שם, והל' בכורים פ"ד הי"ג.
  102. עי' לעיל.
  103. עי' רמב"ם פיהמ"ש שם.
  104. משנה בכורים שם; ספרי שם.
  105. פיהמ"ש לרמב"ם בכורים שם.
  106. מלאכת שלמה בכורים שם.
  107. רמב"ם בכורים פ"ד הי"ג, ופיהמ"ש בכורים שם; רע"ב בכורים שם.
  108. פתרון תורה פר' כי תבא עמ' 279; עי' רי"ף מגילה ז א, לגי' הר"ן שם (ובגי' שלפנינו אינו), שגרס וידוי בכורים בין הדברים המנויים במשנה שם שאינם נוהגים אלא ביום; מרה"פ לירו' בכורים פ"ג ה"ד.
  109. דברים כו ג. פתרון תורה שם; ר"ן שם; מרה"פ שם.
  110. טו"א מגילה כ ב ומנ"ח מ' תרו אות א, בד' הרמב"ם שלא הביא דין זה.
  111. עי' ציון 293. טו"א שם. ועי' שם, שתמה ע"ד הר"ן, שאם למדים מכתוב זה למעט לילה א"כ מדוע צריך הבעלים לומר לכהן שהגדתו היא ביום ולא בלילה, הרי הכהן יודע מהו זמן ההגדה.
  112. מנ"ח מ' תרו אות א, בד' הרמב"ם בכורים פ"ג ה"י. ועי' מנ"ח שם שמסברא צידד שיכול לקרוא אף לאחר מכן, ותמה ע"ד הרמב"ם.
  113. רמב"ם בכורים פ"ג ה"י; ספרי דבי רב (פארדו) כי תבא פיס' שג.
  114. דברים כו ה. מנ"ח מ' תרו אות א, בד' הרמב"ם בכורים שם; ספרי דבי רב שם.
  115. ספרי דבי רב שם.
  116. עי' מנ"ח שם, ועי"ש שדימה דין לפני ה' שנאמר במקרא בכורים לדין לפני ה' שנאמר בוידוי מעשר (ע"ע, ציון 145 ואילך).
  117. עי' ר"י קורקוס מע"ש פי"א ה"ד, בד' הרמב"ם שם הסובר שלפני ה' האמור לענין מעשר שני היינו בכל מקום (ע"ע ודוי מעשר, ציון 145 ואילך). ועי' מנ"ח שם, שצידד כן בסברא, לפ"ד הרמב"ם מע"ש שם, אך כ' דמל' הרמב"ם בכורים שם מ' שלא יצא יד"ח. ועי' אחרונים שבציון 115, הסוברים שגדר דין לפני ה' האמור במקרא בכורים אינו מפני שזהו המקום שנתיחד למצות מקרא בכורים, אלא מפני שצריך לקרוא במקום הבאת הבכורים, ואפשר שלפיכך אף שלענין וידוי מעשר אין המקום מעכב מ"מ לענין מקרא בכורים ה"ה מעכב.
  118. ר"י קורקוס שם, בד' הרמב"ם מע"ש שם.
  119. ר"י קורקוס שם, בד' הראב"ד מע"ש שם; מנ"ח שם, בד' הראב"ד שם, ועי"ש, שצידד לדקדק כן גם מל' הרמב"ם בכורים שם; כלי חמדה פר' כי תבא אות ד, בד' הרמב"ם מע"ש שם; דרך אמונה בכורים פ"ג ס"ק ס.
  120. עי' רמב"ם מע"ש שם.
  121. ע"ע בכורים ציון 295.
  122. כלי חמדה שם, בד' הרמב"ם מע"ש שם. ועי' ספרי דבי רב שם, שכ' סברא כעי"ז.
  123. משנה בכורים פ"ג מ"ו; רמב"ם בכורים פ"ג הי"ב. וע"ע השתחואה ציון 179.
  124. דברים כו י.
  125. כלי חמדה פר' כי תבא אות ג. וכ"מ במספיק לעובדי ה' (ירושלים תשס"ח) פ"ז (על הענוה) עמ' 72. וצ"ב אם לדעתם הפטורים ממקרא בכורים (עי' להלן: שאינם קוראים) פטורים אף מהשתחואה זו.
  126. אדרת אליהו דברים שם.
  127. ע"ע קנין פירות. ריש לקיש ור' יוחנן דלהלן. ועי' ציון 146.
  128. משנה דלהלן.
  129. עי' משנה בכורים פ"א מ"ז, לענין הפריש בכורים ומכר שדהו; ריש לקיש בגיטין מז ב ומח א וב"מ צו א וב"ב קלו ב, לענין הקונה קרקע לפירותיה, ועי' ד' ר' יוחנן שם ושם ושם ושם, הסובר שקורא מפני שק"פ כקנין הגוף, ומ' שמודה בעיקר הדין שמי שאינו בעלים על הקרקע אינו קורא; חינוך מ' תרו בבי' המשנה שם פ"א מ"ה, לענין עבד שהביא פירות של רבו, וכן לענין שליח (עי' ציון 182); רש"ס לירו' בכורים פ"א ה"ד בבי' המשנה שם פ"א מ"ה, לענין אפוטרופוס (עי' ציון 179); פנ"י גיטין מז ב, בד' רבי יהודה שאמר שאריסין וחוכרות חייבים במקרא בכורים, שהיינו דוקא לפי שסובר שהקונה קנין פירות חייב במקרא בכורים (עי' ציון 142).
  130. דברים כו י. רבינו גרשום ב"ב פא ב ד"ה והא, וקלו ב ד"ה ר' יוחנן, ועי"ש כז א ד"ה מביא ופא א ד"ה והא; רמב"ם בכורים פ"ד ה"ה; עי' רש"י גיטין מז ב ד"ה כקנין, ושם מח א ד"ה הקונה, וב"מ צו א ד"ה המוכר, וב"ב כז א ד"ה הקונה; רשב"ם ב"ב פא א ד"ה ואינו, וקלו ב ד"ה וקורא; ריטב"א גיטין מז ב; תוס' הרא"ש גיטין מח א; מאירי גיטין מז ב וב"ב קלו ב; חינוך מ' תרו, בבי' המשנה שם פ"א מ"ה, לענין עבד שהביא פירות של רבו, וכן לענין שליח (עי' ציון 182); עי' רש"ס לירו' בכורים פ"א ה"ד בבי' המשנה שם פ"א מ"ה, לענין אפוטרופוס (עי' ציון 179); פני משה לירו' בכורים פ"א ה"ז; הכתב והקבלה דברים שם; שו"ת בית יצחק או"ח סי' לג אות ג.
  131. הכתב והקבלה שם; בית יצחק שם. וכ"מ בספורנו ובאברבנאל דברים שם. ועי' בית יצחק שם והכתב והקבלה שם ונשמ"א ח"א כלל נח אות ג, שלד' התנאים הסוברים שהמברך על פירות האילן בורא פרי האדמה לא יצא, לפי שפירות האילן אינם נקראים "פרי האדמה", לפי שעיקר יניקתם, לדעתם, אינה מן הקרקע (ע"ע ברכת הפירות ציון 176 ואילך) בהכרח מפרשים את הכתוב: "פרי האדמה" שנאמר לענין בכורים, הבאים משבעת המינים, שהם פירות האילן, שאין זה כינוי לפרי, אלא תיאור המציאות, שהפרי גדל באדמה, ולפיכך הכתוב "אשר נתתה לי" מתפרש לענין האדמה, ולא לענין הפרי, וכן פי' הספורנו שם. אבל עי' חת"ס עה"ת שם, וראש יוסף וצל"ח ורש"ש ברכות שם, שמפרשים ש"פרי האדמה" היינו כינוי לפרי, וצ"ב לדעתם איך למדים מכתוב זה שהקרקע צריכה להיות שלו.
  132. עי' ציון 185.
  133. עי' תורת הארץ (קלירס) ח"א פ"א סי' נט. ועי' תוס' ברכות מ א ד"ה יבש, שכ' סברא כעי"ז לענין יבש האילן ונקצץ המעין.
  134. בכורים פ"א מי"א.
  135. שו"ת בית יצחק שם. ועי' אחרונים שבציון 141, שבי' בדעתו בע"א.
  136. דברים שם.
  137. ע"ע ברכת הפרות ציון 176 ואילך. שו"ת בית יצחק שם.
  138. ע"ע בכורים ציון 110 ואילך.
  139. עי' ציון 129.
  140. גיטין מז ב; ב"מ צו א; ב"ב קלו ב.
  141. בכורים פ"א מי"א.
  142. ע"ע אריס ציון 38 ואילך. פנ"י גיטין שם. ועי' אחרונים שבציון 135, שפי' בדעת ר' יהודה שם בע"א.
  143. עי' ציון 129. ועי' שו"ת בית יצחק או"ח סי' לג אות ג, שהוכיח מדברי ר' יהודה, הסובר, לדעתו, שהקונה קרקע לפירותיה חייב במקרא בכורים, אף שסובר שקנין פירות אינו כקנין הגוף (עי' גיטין מח א: לימא כתנאי), שסובר שאף מי שאינו בעלים על הקרקע חייב במקרא בכורים.
  144. ע"ע קנין פירות. ר' יוחנן בגיטין שם וב"מ שם וב"ב שם.
  145. פנ"י שם, בד' רבי יהודה בכורים שם, הסובר, לדעתו, שהקונה קרקע לפירותיה חייב במקרא בכורים, אף שלדעתו קנין פירות אינו כקנין הגוף (עי' גיטין מח א: לימא כתנאי, וכ"ה בב"ק צ א). ועי' פנ"י שם, שאפשר שלמד כן מהכתוב: ולביתך (דברים כו יא) ממנו למדים שאדם חייב במקרא בכורים על בכורי נכסי מלוג של אשתו, אף שאין לו בהם אלא קנין פרות.
  146. גיטין שם; ב"מ שם; ב"ב שם.
  147. ע"ע קנין פירות. עי' רבינו גרשום ב"ב קלו ב; עי' רש"י גיטין מז ב ד"ה מביא; רשב"ם ב"ב שם ד"ה מביא; מאירי גיטין מז ב וב"ב שם; עי' תוס' הרא"ש ב"ב שם.
  148. ע"ע בכורים ציון 110 ואילך.
  149. מנחת ברוך סי' צב, בד' רשב"ם שם. ועי' סברא כעי"ז באחרונים שבציון 172, לענין מוכר שדהו לגוי. ועי' תוס' ב"ב שם ד"ה מביא, שתמהו על רשב"ם שאם פטור ממקרא בכורים משום שאינו חשוב כבעלים על הקרקע, מדוע חייב בהבאת בכורים, ומ' שלא חילקו בכך.
  150. דברים כו י.
  151. הכתב והקבלה ויקרא כה טז, בד' רשב"ם שם.
  152. ע"ע הנ"ל ציון 115.
  153. עי' ציון 258. תוס' ב"ב קלו ב ד"ה מביא; עי' רמ"ה ב"ב שם אות קפ.
  154. רמב"ן דלהלן.
  155. עי' ציון 251. רמב"ן ב"ב קלו ב.
  156. ע"ע קנין פירות.
  157. עי' לעיל. קצוה"ח דלהלן.
  158. קצוה"ח סי' רנז ס"ק ג. ועי"ש, שבי' בד' רשב"ם ב"ב קלו ב ד"ה מביא, שרק באופן זה נחלקו ר' יונחן ור"ל אם קורא מקרא בכורים, אבל בקונה קרקע לפירותיה לא נחלקו, שאינו מביא בכורים כלל.
  159. מנ"ח מ' שלט אות א ד"ה והמוכר.
  160. דברים כו י. עי' מנ"ח שם.
  161. ע"ע בכורים ציון 60 ואילך, ועי"ש שי"ס שאינו חייב בהבאת בכורים, ועי' או"ש לרמב"ם בכורים פ"ב הי"ד ותורת הארץ (קלירס) ח"א פ"א סי' סא בד' תוס' גיטין מז ב ד"ה מתה, שאף לדעתם יש אופנים שחייב בהבאה, כגון באשה שהפרישה ביכורים בחיי בעלה ומתה, שהבעל מביא בכוריה.
  162. עי' ריק"ו בכורים פ"ב הי"א, ורדב"ז ואו"ש לרמב"ם בכורים פ"ב הי"ד, וקדושת יו"ט (אלגזי) סי' נח, בד' הרמב"ם שם; או"ש שם, בד' תוס' גיטין מז ב ד"ה מתה. ועי' או"ש שם, שאף שמד' תוס' שם מ' שפטור, כוונתם דוקא בלוקח הפירות והקרקע מאשה, שאף היא אינה חייבת במקרא בכורים (עי' ציון 208), ולפיכך אף הלוקח אינו חייב יותר ממנה, ועי' ציון 166. ועי' רש"ש ושהם וישפה שבציון 164, שפי' ד' תוס' שם בע"א.
  163. דברים כו י. רדב"ז שם; או"ש שם.
  164. עי' תוס' גיטין מז ב ד"ה ומתה ותוס' רא"ש שם, ועי"ש שכ"ה במס' בכורים, ועי' רש"ש שם ותורת הארץ (קלירס) ח"א פ"א סי' סא בדעתו, שכוונתם לד' רבי אילא בירו' בכורים פ"א ה"ו, שפירשו שכוונתו שהלוקח פירות מן השוק אינו חייב בבכורים, ומיירי באופן שקנה קרקע עם הפירות, והוכיחו שכשם שפטור מהבאת ביכורים משום שאין זה חשוב "אדמתך", כך אף באופן שמביא, כגון באשה שהפרישה בכורים ומתה, שבעלה מביא בשבילה (עי' גיטין מז ב), פטור ממקרא בכורים, משום שאי"ז חשוב אדמתך, ועי' תורת הארץ (קלירס) שם, שפי' עוד בד' תוס' שם שכוונתם לד' רבי אבהו בשם ר' יוחנן בירו' שם ה"ה, שאמר שהיורש מביא ואינו קורא, ופי' דהיינו כשהפריש האב בכורים מהפירות ומת, ובצרם הבן ולקחם מהבית להביאם, שאף שזכה הבן בקרקע ופירות מ"מ אינו קורא מפני שבשעת הפרשת הביכורים לא היתה הקרקע שלו. ועי' ראשונים ואחרונים דלהלן, שפי' ד' הירו' שם בע"א. ועי' או"ש שבציון 162, שפי' ד' תוס' שם בע"א.
  165. דברים שם. תורת הארץ שם בד' תוס' שם.
  166. או"ש שם, בד' תוס' גיטין שם והרמב"ם שם.
  167. ע"ע, ציון 40 ואילך.
  168. עי' רמב"ם בכורים פ"ד הי"ג: שאר המביאין חוץ מאלו (המנויים לעיל שם) מביאין וקורין, ודרך אמונה בכורים פ"ב הט"ו וציון ההלכה אות קסט בדעתו.
  169. פנ"י גיטין מז א. וכ"מ לד' הסוברים שחיוב הבאת בכורים מקרקע שמכר ישראל לגוי אינו חל דוקא על המוכר, אלא כל אדם מישראל שקנה את פירות הקרקע מהגוי חייב (ע"ע הנ"ל ציון 45), שאף אם הביאם המוכר עצמו אינו קורא, שהרי הקרקע אינה בבעלותו אלא בבעלות כל ישראל.
  170. ע"ע הנ"ל ציון 19.
  171. דברים כו י.
  172. פנ"י גיטין מז א. ועי' כעי"ז באחרונים שבציון 149, לענין קנין פירות. ועי' פנ"י שם שתמה א"כ מדוע חייב בהבאת בכורים, הרי אף בהם נאמר: מארצך (דברים שם ב).
  173. עי' ס' החינוך מ' תרו, לענין אפוטרופוס (עי' ציון 178); עי' ר"א פולדא לירושלמי בכורים פ"א ה"ה, לענין אפוטרופוס ושליח (עי' ציונים 178, 183); עי' אברבנאל דברים כו י, שפי' שהכתוב "אשר נתתה לי" מתפרש אף לענין גוף הפירות, ולא רק לענין האדמה; שו"ת בית יצחק או"ח סי' לג אות ג, בד' רבי יהודה הסובר שאריס חייב במקרא בכורים, שמפרש הכתוב הנ"ל רק לענין הפירות עצמם. וצ"ע, שהרי בשליח ואפוטרופוס אף הקרקע אינה שלו, ומדוע הוצרכו לטעם זה, ואפשר שנ"מ בטעם זה לענין שליח ואפוטרופוס שקנו את הקרקע שגדלו בה הפירות, לסוברים שמי שקנה פירות עם הקרקע שגדלו בה חשוב כבעלים על הקרקע שגדלו בה הפירות וחייב במקרא בכורים (עי' ציון 162).
  174. דברים כו י.
  175. עי' ס' החינוך שם, שאפוטרופוס אינו קורא מפני שאין הפירות שלו, ועי' משנה בכורים פ"א מ"ו, שהטעם מפני שאינו יכול לומר פרי האדמה אשר נתתה לי, ומ' שטעם אחד הוא; עי' אברבנאל שם; בית יצחק שם, בד' רבי יהודה שם.
  176. משנה בכורים פ"א מ"ה.
  177. דברים כו י. משנה דלהלן.
  178. עי' ס' החינוך מ' תרו; ר"א פולדא לירו' בכורים פ"א ה"ה. וצ"ב, שתיפו"ל שהקרקע אינה שלו.
  179. רש"ס לירו' שם ה"ד. ועי' תורת הארץ ח"א פ"א אות מה - מו, שנסתפק בטעם שהאפוטרופוס יכול להפריש בכורים מקרקע של יתומים, אם היינו מפני שחכמים הקנו לו את הפירות לצורך כך, או שרק נתנו לו כח להפריש עליהם בכורים, ולצד שהקנו לו את הפירות אין לומר שהטעם שאינו קורא הוא מפני שהפירות אינם שלו. ולצד שנתנו לו חכמים כח להפריש עליהם בכורים לכאו' ה"ז בכורים דרבנן, וצ"ב, שא"כ לסוברים שאין קוראים מקרא בכורים על בכורים דרבנן (עי' ציון 258) תיפו"ל שמטעם זה לא יקרא האפוטרופוס מקרא בכורים.
  180. עי' ס' החינוך מ' תרו והון עשיר למשנה בכורים פ"א מ"ה, בבי' המשנה דלהלן.
  181. דברים כו י. משנה בכורים פ"א מ"ה.
  182. עי' ציון 129. ס' החינוך שם. ועי' ס' החינוך שם, שלענין אפוטרופוס כ' שאינו קורא לפי שמביא בכורים משל אחרים, ומ' דהיינו מפני שהפירות אינן שלו (עי' להלן), וצ"ב מדוע לענין שליח לא פי' כן.
  183. עי' ציון 173. ר"א פולדא לירושלמי בכורים פ"א ה"ה.
  184. ע"ע ארץ ישראל ציון 172 ואילך, ועי' ציון 208 ואילך. משנה בכורים דלהלן.
  185. עי' משנה בכורים פ"א מ"ה: והאשה וכו'; עי' ספרי כי תבא פיס' רצט לגי' הגר"א, ושם פיס' שא; תוספתא בכורים פ"א: כהנים וכו'; רמב"ם בכורים פ"ד ה"ב, לענין כהנים ולויים, ועי"ש ה"ג ורדב"ז שם בדעתו (ועי' ריק"ו מע"ש פי"א הט"ו, הסובר שאין להוכיח משם כן); ס' החינוך מ' תרו; רמב"ן ורשב"א וריטב"א ור"ן ב"ב פא א; רש"ס לירו' בכורים פ"א ה"ד; רע"ב למשנה בכורים שם מ"ד.
  186. דברים כו י. משנה בכורים שם מ"ה; ספרי שם פיס' שא; רמב"ם בכורים שם; ס' החינוך שם; רש"ס שם. ועי' מנ"ח לחינוך שם אות ב, וספרי דבי רב לספרי שם פיס' רצט, שתמהו מדוע לא כתבו שלמדים מהכתוב: לתת לנו, שנאמר קודם לכן. ועי' כפ"ת סוכה לח א, שבי' בד' הסוברים שגר קורא מקרא בכורים אף שלא נטל חלק בארץ, שלפי שלעתיד לבא יטול חלק בארץ, יכול הוא לומר: אשר נשבע ה' לאבותינו לתת לנו, ותמה, מ"מ איך יכול לומר "אשר נתתה לי", ותי' שכתוב זה אינו מתפרש על חלוקת הארץ, אלא על קניית הקרקע, שמודה לקב"ה שנתן לו כסף לקנות בו את הקרקע, ומ' שסובר שאין למדים מכתוב זה שמי שלא נטל חלק בארץ אינו קורא מקרא בכורים, ועי' ערול"נ מכות יט א, ויד המלך (פאלומבו) וידיו של משה לרמב"ם בכורים פ"ד ה"ג, ומנ"ח מ' תרו אות ב, שתמהו מהמשנה בכורים שם, שאשה אינה קוראת לפי שאינה יכולה לומר: אשר נתתה לי, וצ"ב.
  187. דברים כו ג. ספרי שם רצט לגי' הגר"א שם, ועי' ספרי דבי רב שם; רמב"ן ורשב"א וריטב"א ור"ן שם; מנ"ח מ' תרו אות ב.
  188. תורת הארץ דלהלן.
  189. תורת הארץ (קלירס) ח"א פ"א.
  190. ע"ע ארץ ישראל ציון 152. ראשונים דלהלן.
  191. עי' רמב"ן ורשב"א ור"ן ב"ב פא א.
  192. ע"ע גר ציון 90 ואילך.
  193. ע"ע ארץ ישראל ציון 175.
  194. בראשית יז ה. וע"ע גר ציון 90 ואילך, שזהו הטעם שגר קורא מקרא בכורים, לסוברים כן, אף שנאמר בו: אשר נשבע ה' לאבותינו.
  195. רמב"ן ורשב"א ור"ן שם. ועי' ספרי
  196. יחזקאל מז כא - כג, ורש"י ורד"ק שם. ועי' ספרי בהעלותך פיס' עח, שפי' הכתוב שם בע"א, ומ' שסובר שלא יטלו חלק בארץ. כפ"ת ותורה תמימה דלהלן.
  197. כפ"ת סוכה לח א, ותורה תמימה במדבר י הע' יט, בד' הרמב"ם בכורים פ"ד ה"ג, הסובר שגרים קוראים מקרא בכורים, אף שלא נטלו חלק בארץ (ע"ע גר ציון 90 ואילך).
  198. דברים כו ג.
  199. כפ"ת שם. ועי"ש, שאף שהכתוב: האדמה אשר נתת לנו (שם כו י) נאמר בלשון עבר, מ"מ יש לפרשו לענין נתינת גוף הקרקע לאותו אדם, ולא לענין חלוקת הארץ, ועי' ערול"נ מכות יט א, ויד המלך (פאלומבו) וידיו של משה לרמב"ם בכורים שם, ומנ"ח מ' תרו אות ב, שתמהו מהמשנה בכורים פ"א מ"ה, שאשה אינה קוראת לפי שאינה יכולה לומר: אשר נתתה לי, וצ"ב.
  200. ערול"נ מכות יט א; יד המלך (פאלומבו) וידיו של משה לרמב"ם בכורים שם; מנ"ח מ' תרו אות ב.
  201. ערול"נ שם; יד המלך וידיו של משה שם; מנ"ח שם.
  202. ע"ע גר ציון 88 ואילך.
  203. במדבר י לב. ועי' רש"ס בכורים פ"א ה"ד, ומלאכת שלמה בכורים פ"א מ"ד, שאף שמשה הוא שאמר כן, מ"מ חשוב שנצטוו מפי ה' ליתן להם, שכל שאמר משה מפי הגבורה אמר.
  204. ע"ע יריחו ציון 10 ואילך. ספרי במדבר שם כט, ומדרש אגדה (בובר) ורש"י שם לב. תוספתא וירושלמי ותוס' ורמב"ן ורשב"א ור"ן דלהלן.
  205. ר' יהודה בתוספתא בכורים פ"א; עי' ירושלמי בכורים פ"א ה"ד ור"ש למשנה שם מ"ד בבי' המשנה שם; תוס' ב"ב פא א ד"ה למעוטי; רמב"ן ורשב"א ור"ן ב"ב שם; רדב"ז בכורים פ"א ה"ד, ומשנה ראשונה מע"ש פי"א מי"ד בד' התנאים הסוברים שלויים קורים מקרא בכורים (עי' ציון 227), שחשובים כמי שנטלו חלק בארץ, אף שלא נטלו חלק בחלוקת הארץ עצמה, לפי שנצטוו ישראל ליתן להם מחלקם את ערי הלויים.
  206. עי' תוספתא שם; רדב"ז שם.
  207. משנה ראשונה מע"ש פי"א מ"ד, בד' ר' יוסי במשנה שם, הסובר, לדעתו, שלויים אינם קוראים מקרא בכורים, אף שנטלו ערי מגרש, לפי שנטלו מיד ישראל ולא ישירות מיד ה' (עי' ציון 240).
  208. משנה בכורים פ"א מ"ה; ספרי כי תבא פיס' רצט לגי' הגר"א שם, ופיס' שא; רמב"ם סהמ"צ מ' קלב ובכורים פ"ד ה"ב; ס' החינוך מ' תרו.
  209. ע"ע ארץ ישראל ציון 172 ואילך. עי' ציון 184 ואילך. רמב"ם בפיהמ"ש ור"ש ורא"ש ורע"ב למשנה בכורים שם; ס' החינוך מ' תרו. ועי' תוי"ט למשנה שם, שאף שבנות צלפחד קבלו חלק בארץ מ"מ לא היה זה בתורת חלוקה אלא בתורת ירושה מאביהם, וכ"ה בתוס' ברכות כ ב ד"ה נשים ומרדכי ברכות מי שמתו רמז סב.
  210. עי' ציון 94.
  211. עי' ציון 95 ואילך. ע"ע אשה ציון 148 ואילך. טו"א מגילה כ ב.
  212. עי' ציון 108.
  213. ע"ע הנ"ל ציון 146. טו"א שם, בד' הר"ן לרי"ף מגילה ז א.
  214. ע"ע.
  215. ע"ע.
  216. ע"ע טומטום ציון 12, וע' אנדרוגינוס ציון 2. מנ"ח מ' תרו אות ג. ועי' מנ"ח שם שלסוברים שאנדרוגינוס הוא זכר ודאי (ע"ע הנ"ל ציון 8), וכן לסוברים שמקצתו זכר ומקצתו נקבה (ע"ע הנ"ל ציון 7), חייב במקרא בכורים.
  217. משנה בכורים פ"א מ"ה; רמב"ם בכורים פ"ד ה"ב.
  218. ע"ע ארץ ישראל ציון 172, וע' טומטום ציון 607. עי' ציון 186. עי' רמב"ם בפיהמ"ש ורע"ב למשנה בכורים שם; ס' החינוך מ' תרו; טו"א מגילה כ ב. ועי' תוי"ט בכורים שם שתמה דתיפו"ל שיפטרו מחמת ספק שמא נקבות הם, לדעתו שספק אם חייב במקרא בכורים אינו קורא (עי' ציון 88), ועי' תוס' חדשים שם שתי' שאם היו פטורים רק מחמת ספק לא היו יכולים אף להביא בכורים, שלצד שלפי האמת זכרים הם הרי חל עליהם חיוב מקרא בכורים, אלא שבפועל אינם יכולים לקרוא כיון שאנו איננו יודעים שזכרים הם, וכל שאינו ראוי לבלה בלה מעכבת בו (ע"ע, ציון 266 ואילך), והיו צריכים להביא בכורים באופן שפטור ממקרא בכורים בתורת ודאי, כגון שהלקיחה וההבאה יעשו על ידי אנשים שונים (עי' ציון 326), ועי' כלי חמדה שבציון הבא, שדחה, ועי' במגיה לתוס' חדשים שם ובמשנה ראשונה שם שתי' שאם טומטום ואנדרו' היו נוטלים חלק בארץ לא היו פטורים משום ספק אשה, שאף אם לפי האמת נקבות הם מ"מ הרי בפועל נטלו חלק בארץ, ועי' תוס' אנשי שם שם.
  219. עי' רמב"ם בכורים פ"ד ה"ב, וכלי חמדה מכתבי תורה והערות סי' יד (עמ' קמז) בדעתו. וצ"ע מד' הרמב"ם בפיהמ"ש שבציון הקודם. ועי' כלי חמדה שם בטעם שמ"מ יכולים להביא בכורים באופן הרגיל, ואינם חשובים כמי שאינו ראוי לבלה (ע"ע, ציון 266 ואילך). ועי' קרי"ס שם, שמ' שפי' בד' הרמב"ם שם שאינם קוראים בתורת ודאי. ועי' ראב"ד בשטמ"ק ב"ב פא ב, שמ' שהטעם שטומטום ואנדרו' אינם קוראים הוא לפי שחיובם בהבאת בכורים מספק הוא, וצ"ב, שהרי אף אשה חייבת בהבאת בכורים (ע"ע בכורים ציון 50 ואילך).
  220. ע"ע עבד כנעני. תפא"י הלכתא גבירתא דלהלן.
  221. עי' רמב"ם פיהמ"ש ותפא"י הלכתא גבירתא למשנה בכורים פ"א מ"ה, בבי' המשנה שם; ספרי דבי רב לספרי כי תבא פיס' רצט, בד' הספרי שם ושם בפיס' שא.
  222. ע"ע ארץ ישראל ציון 174 ואילך. עי' ציון 185. ספרי דבי רב לספרי שם בדעתו; רמב"ם שם.
  223. ספרי דבי רב שם, בד' הספרי שם.
  224. ספרי דבי רב שם, בד' הספרי שם.
  225. ע"ע ארץ ישראל ציון 174 ואילך. ספרי דבי רב שם.
  226. ספרי דבי רב שם.
  227. תוספתא בכורים פ"א, ועי"ש לגי' שלפנינו שמ' שכו"ע מודים בזה, ולא נחלקו ר' יוסי ור"מ אלא בכהנים (עי' ציון 244 ואילך), וכ"ה בכנה"ג הגב"י או"ח סי קפו ס"ק א, וכ"מ ברמב"ן ור"ן ב"ב פא א ובתוס' הרא"ש ותוס' ר"י החסיד ברכות כ ב ומרדכי ברכות סי' סב והג"א ברכות פ"ג סי' יג, ועי' מנחת בכורים ומנחת יצחק וחזו"י לתוספתא שם, ורש"ש ברכות שם, שגרסו בתוספתא שם שכ"ה רק ד' ר' יוסי שם, אבל ר"מ חולק, וכ"מ בתוס' ברכות כ ב ד"ה נשים, עי' כנה"ג שם, ועי' חס"ד לתוספתא שם שנדחק לפרש כן גם לגי' שלפנינו; רמב"ם בכורים פ"ד ה"ג, ועי' ריק"ו וכס"מ שם בדעתו, שכ"כ בד' ר' יוסי במשנה מע"ש פ"ה מי"ד, הסובר שלויים מתודים וידוי מעשר, אף שמי שלא נטל חלק בארץ אינו מתודה (ע"ע וידוי מעשר ציונים 158, 162); משנה ראשונה מע"ש שם ובכורים פ"א מ"ה בד' ר' יוסי שם. ועי' תוס' ר"י החסיד שם, שתמה, לשיטתו שכו"ע מודים בזה, מ"ש מוידוי מעשר שר"מ חולק בו, ועי' דרך אמונה ביאור ההלכה לרמב"ם שם ונחל איתן סי' ו סי"ב אות א, שתי'.
  228. עי' ציון 185.
  229. ע"ע ארץ ישראל ציון 161.
  230. עי' ריק"ו מע"ש פי"א הט"ו, ומעשה רוקח בכורים פ"ד ה"ג, בד' הרמב"ם הסובר שגר קורא מקרא בכורים, אף שלא נטל חלק בארץ (ע"ע גר).
  231. ע"ע ערי הלויים.
  232. ע"ע הנ"ל. תוספתא שם, לגי' המנחת בכורים והמנחת יצחק והחזו"י והרש"ש שם.
  233. עי' תוספתא שם; רמב"ם שם. ועי' משנה מע"ש שם, שזהו טעמו של ר' יוסי לענין ודוי מעשר.
  234. ע"ע הנ"ל.
  235. דברים שם. רדב"ז לרמב"ם שם; משנה ראשונה מע"ש שם.
  236. דברים שם יא. עי' סמ"ג עשין קמ; עי' רבנו בחיי דברים שם. וצ"ב, שהרי נאמר שם אף: והגר אשר בקרבך, אף שגר אינו קורא מקרא בכורים, לסוברים כן, ועי' רבנו בחיי שם, שיש רמז בכתוב זה כדעת הסוברים שגר קורא מקרא בכורים.
  237. ע"ע ארץ ישראל ציון 450.
  238. עי' ציון 197. עי' יצחק ירנן בכורים פ"ד ה"ג.
  239. ר"מ בתוספתא שם, לגי' המנחת בכורים והמנח"י והחזו"י שם והרש"ש שם, ולבי' החס"ד שם; עי' ריק"ו וכס"מ לרמב"ם שם, ומשנה ראשונה מע"ש שם ובכורים שם, ומלאכת שלמה בכורים פ"א מ"ד, בד' ר"מ במשנה מע"ש שם, הסובר לענין וידוי מעשר שלויים אינם מתודים (ע"ע ודוי מעשר ציון 162).
  240. משנה ראשונה שם; עי' רדב"ז שם.
  241. ע"ע ערי הלוים. ירושלמי מע"ש פ"ה ה"ה, בד' ר"מ במשנה מע"ש שם מי"ד.
  242. רמב"ם שם; רמב"ן ור"ן ב"ב שם; תוס' הרא"ש ותוס' ר"י החסיד ברכות שם; עי' מרדכי ברכות שם.
  243. עי' לעיל.
  244. עי' תוס' ר"י החסיד ברכות כ ב, וכנה"ג הגב"י או"ח סי קפו ס"ק א, וכ"מ ברמב"ן ור"ן ב"ב פא א ותוס' הרא"ש ומרדכי ברכות סי' סב והג"א ברכות פ"ג סי' יג, בד' ר"מ בתוספתא בכורים פ"א. ועי' ציון 238, שיש שפי' בטעם שלויים קוראים לפי שיטלו חלק לעתיד לבא, ועי' מלבי"ם יחזקאל מד כח שמ"מ כהנים לא יטלו חלק לעתיד לבא.
  245. עי' יהושע כא ד.
  246. עי' תוספתא שם, לבי' הראשונים הנ"ל, ודרך אמונה בכורים פ"ד ה"ג בביאורה. וצ"ב, שהרי אף הלויים לא נטלו כולם כאחד את כל המ"ב ערים, אלא שכל משפחה נטלה כמה ערים, ולכאו' אף בכהנים לא נאמר דין מסוים שיטלו רק י"ג ערים, אלא שאף הם בכלל משפחות הלויים, וצ"ב.
  247. ר' יוסי בתוספתא שם; מנחת בכורים ומנח"י וחזו"י וחס"ד לתוספתא בכורים שם, ורש"ש ברכות שם, בד' ר"מ בתוספתא שם; רמב"ם בכורים פ"ד ה"ג.
  248. עי' ציונים 192 ואילך, 196 ואילך, 202 ואילך, וע' גר ציון 88 ואילך.
  249. ציון 88 ואילך.
  250. ע"ע בכורים ציון 81 ואילך. אמוראים דלהלן.
  251. רבה בב"ב פא ב ורב אשי ורב משרשיא בריה דרב חייא שם פב א, בד' חכמים ור"מ במשנה בכורים פ"א מ"ו.
  252. ע"ע. רב אשי ב"ב שם ורשב"ם שם. וע"ע הנ"ל, שנח' ראשונים אם דין מיחזי כשיקרא הוא מן התורה או מדרבנן. ועי' תוס' הרא"ש ב"ב פא ב וטו"א ר"ה יד ב ומגילה כ א, שמ' שרב משרשיא בריה דרב חייא דלהלן, שפי' הטעם משום גזירה שמא יבואו שלא להפריש מהבכורים הללו תרומות ומעשרות, חולק על טעם זה, וכ"מ לסוברים שהטעם של מיחזי כשקרא מן התורה הוא (ע"ע הנ"ל), שמכך שפי' הטעם משום גזירה דרבנן בע"כ שסובר שמן התורה חייב בקריאה.
  253. ע"ע בכורים ציון 216.
  254. רב משרשיא בריה דרב חייא ב"ב שם, ורשב"ם שם. ועי' טו"א ר"ה יד ב, שרב אשי דלעיל, שפי' הטעם משום מיחזי כשיקרא, אינו חולק על טעם זה, אלא בא להוסיף שלא רק מי שספק אם חייב בהבאת בכורים אינו קורא, אלא אף מי שספק אם חייב במקרא בכורים (עי' ציון 88).
  255. ע"ע גמר מלאכה: ביד הקדש.
  256. עי' חי' ר' מאיר שמחה ב"ב פא ב.
  257. ע"ע בכורים ציון 115. תוס' ורמ"ה דלהלן.
  258. תוס' ב"ב קלו ב ד"ה מביא; עי' רמ"ה ב"ב שם (אות קפ); שו"ת הרשב"א ח"א סי' תרנט וסי' אלף קע; קר"א מנחות פד ב; שו"ת בית הלוי ח"ב סי' נ; חזו"א ערלה סי' א ס"ק טז אות ד.
  259. תוס' ב"ב שם, ורשב"א שם ושם, וקר"א שם, ע"פ ד' רב אשי בב"ב פב א לענין המביא בכורים מספק (עי' ציון 252).
  260. ע"ע בכורים ציון 216.
  261. תוס' שם, ורשב"א שם ושם, וקר"א שם, ע"פ ד' רב משרשיא בב"ב שם לענין המביא בכורים מספק (עי' ציון 254).
  262. עי' רמב"ם בכורים פ"ב ה"א וסמ"ג עשין קלט, שהבאת בכורים מעבר הירדן אינה אלא מדרבנן (ע"ע בכורים ציון 42), ועי' משנה בכורים פ"א מ"י שקורים עליהם מקרא בכורים (עי' ציון 283); עי' ס' החינוך מ' צא והגהות משל"מ שם ומנ"ח שם בדעתו, שלדעתם חיוב נשים בהבאת בכורים אינו אלא מדרבנן (ע"ע בכורים ציון 53), ועי' משנה בכורים פ"א מ"ה שאשה פטורה ממקרא בכורים מפני שאינה יכולה לומר אשר נתתה לי ה' (עי' ציונים 209, 185), ומ' שמעיקר הדין חייבת.
  263. ע"ע עציץ.
  264. עי' גמ' מנחות פד ב, בבי' הברייתא שם.
  265. ע"ע הנ"ל. שו"ת הרשב"א וחזו"א דלהלן.
  266. עי' ציון 258. שו"ת הרשב"א ח"א סי' תרנט וסי' אלף קע; חזו"א ערלה סי' א ס"ק טז אות ד.
  267. ע"ע עציץ. עי' רמב"ן גיטין כא ב; שו"ת הרא"ש כלל ב סי' ד; עי' ר"י קורקוס בכורים פ"ב ה"ט. וכ"מ ברגמ"ה מנחות שם וברש"י שם ד"ה בספינה וברש"י כת"י שם ד"ה גג.
  268. רמב"ן שם; עי' שו"ת הרא"ש שם.
  269. דברים כו פס' ג ופס' ט. עי' ריק"ו שם. וכ"מ ברגמ"ה שם וברש"י שם.
  270. עי' ציון 272. עי' קר"א מנחות שם.
  271. ע"ע בכורים ציון 146.
  272. שו"ת הרא"ש כלל ב סי' ד, ועי"ש שפי' שזהו טעם הדין שהמביא בכורים מפירות שגדלו בגג הבית אינו קורא מקרא בכורים (מנחות שם), לשיטתו שגג הבית חשוב כקרקע (ע"ע עציץ), וכן בטעם הדין שפירות שגדלו בחורבה שלא עבדוה אין קוראים עליה מקרא בכורים; קר"א מנחות פד ב.
  273. דברים ח ח.
  274. דברים כו ב.
  275. עי' שו"ת הרא"ש שם, ע"פ הגמ' מנחות פד ב. וצ"ב, שהרי כתוב זה נאמר לענין הבאת בכורים (עי' דברים שם), ואיך למדים ממנו למקרא בכורים, ועי' מנחות פד ב, לבי' רש"י שם ד"ה אף, שלמדו מגז"ש זו שיש להביא בכורים מן המובחר שבפירות (ע"ע בכורים ציון 140), הרי שלמדו כתוב זה לענין הבאת בכורים, וצ"ב. ועי' רש"י מכת"י שם ד"ה ונאמר ותוס' שם ד"ה שבח, שלא פי' את הגז"ש שהובאה בגמ' שם לענין פירות שאינם מובחרים, ומ' שאף לענין מקרא בכורים אין לדרשה כן, ואפשר שחולקים על דין זה, וצ"ב.
  276. עי' קר"א שם. וצ"ב מדוע פטרוהו ממקרא בכורים.
  277. ע"ע בכורים ציון 155 ואילך.
  278. גמ' מנחות פד ב, בבי' הברייתא שם. וצ"ב אם היינו דוקא בפירות שגדלו בחורבה שלא עבדו בה, וכמבו' בסוגיא מנחות שם שגם בפירות שבאו מחורבה שעבדוה יש מי שסובר שאין מביאים ממנה בכורים (ע"ע בכורים ציון 157), או שהיינו בכל פירות שגדלו בקרקע שלא עבדו בה.
  279. דברים כו ב. רש"י מנחות שם ד"ה בשלמא; ר"י קורקוס בכורים פ"ב ה"ט.
  280. עי' ציון 272. שו"ת הרא"ש כלל ב סי' ד.
  281. ר"י קורקוס בכורים פ"ב ה"ט והי"א וכס"מ שם ה"ט וקר"א מנחות פד ב, בד' הרמב"ם שם ה"ט, בד' הברייתא במנחות פה א, שחולקת על הברייתא שם פד ב בענין זה. וצ"ב אם לדעתם קוראים מקרא בכורים אף על פירות כחושים, או שסוברים שפירות שגדלו בחורבה שלא עבדו בה אינם בהכרח פירות כחושים. ועי' רש"י מכת"י מנחות שם ד"ה שבחורבה, שהעמיד את הברייתא שם בחורבה שעבדו בה, וצ"ב אם היינו לפי שבחורבה שלא עבדו בה אין קוראים מקרא בכורים, או שאין מביאים ממנה בכורים כלל.
  282. ע"ע בכורים ציון 39 ואילך.
  283. משנה בכורים פ"א מ"י.
  284. דברים כו י.
  285. ע"ע עבר הירדן. דרך אמונה שם. וע"ע בכורים ציון 42, שי"ס שלענין בכורים אין דין בכורים בעה"י אלא מדרבנן, לפי שאינה ארץ זבת חלב ודבש, אבל עכ"פ היא בכלל אמירת "האדמה אשר נתתה לי", ולדעתם צ"ל שאף בכורים דרבנן חייבים במקרא בכורים (עי' ציון 262).
  286. ע"ע בכורים ציון 47, וע' סוריא.
  287. קר"א מנחות פד ב; דרך אמונה ביאור ההלכה בכורים פ"ב ד"ה והקונה.
  288. עי' ציון 262.
  289. דברים כו י.
  290. דרך אמונה שם.
  291. ע"ע בכורים ציון 220 ואילך. וע"ע הנ"ל וע' תוספת בכורים, שנחלקו אחרונים אימתי חשובה תוספת זו כעיקר בכורים, ואימתי אינה חשובה אלא כתוספת בכורים.
  292. עי' משנה בכורים פ"א מ"ז, ורמב"ם בכורים פ"ד ה"ה וריק"ו ורדב"ז וכס"מ שם בדעתו, ורש"ס פני משה לירו' בכורים פ"א ה"ז, לענין לוקח שהוסיף והפריש עוד בכורים מלבד מה שהפריש המוכר, ועי' ירושלמי בכורים שם, שאף ר' יהודה, החולק לענין לוקח וסובר שצריך לקרוא, מודה באותו אדם שאינו חוזר וקורא.
  293. דברים כו ג.
  294. ירושלמי שם.
  295. עי' רש"ס שם; רדב"ז שם; תוס' יו"ט למשנה בכורים שם.
  296. ע"ע בכורים ציון 121.
  297. בכורים פ"א מ"ז, ועי' רמב"ם בכורים פ"ד ה"ה וריק"ו ורדב"ז וכס"מ שם בדעתו, ורש"ס פני משה לירו' בכורים פ"א ה"ז, שהיינו שאף אם הביא אינו קורא.
  298. דברים כו ג.
  299. ירושלמי שם, בד' ת"ק במשנה שם.
  300. משנה בכורים שם.
  301. עי' ירושלמי שם, ורש"ס שם בביאורו.
  302. ע"ע בכורים ציון 233.
  303. משנה בכורים פ"א מ"ח; רמב"ם בכורים פ"ד ה"ט.
  304. דברים כו י.
  305. רמב"ם פיהמ"ש למשנה שם ובכורים שם.
  306. משנה ראשונה למשנה בכורים שם.
  307. עי' תורת הארץ ח"א פ"א אות סט ואילך.
  308. תורת הארץ (קלירס) ח"א פ"א אות עב, בד' הרשב"ם ב"ב פא א ד"ה מחייב והראב"ד בשטמ"ק שם, שהעמיד ההו"א בגמ' שם שהלוקח פירות מהשוק מביא בכורים וקורא דהיינו שלקחם בעודם מחוברים וראה איזה פרי הבכיר, ובד' הרשב"א שם שהעמיד כשלקח פירות של בכורים מהשוק, ולא העמידו כשלקח פירות מהשוק בסתם וקרא עליהם שם בכורים.
  309. דברים כו י.
  310. משנה בכורים פ"א מ"ח.
  311. רמב"ם בפיהמ"ש שם.
  312. משנה בכורים פ"א מ"ח; רמב"ם בכורים פ"ד ה"י.
  313. עי' ר"ש דלהלן, שהוצרך ליתן טעם לכך שאין קוראים עליהם מקרא בכורים; משנה ראשונה למשנה בכורים שם; תורת זרעים בכורים פ"א מ"ו.
  314. דברים כו יא.
  315. ר"ש למשנה בכורים פ"א מ"ח, פי' ב', בד' הירושלמי שם ה"ז.
  316. ע"ע כל שאינו ראוי לבלה בלה מעכבת בו ציון 271 ואילך. ר"ל בשם ר' יוחנן או בשם ר' אושעיא בירו' בכורים פ"א ה"ה; תוס' גיטין מז ב ד"ה מביא וב"ב פב א ד"ה בצרן.
  317. ראשונים דלהלן.
  318. דברים כו י. ראשונים דלהלן.
  319. תוס' ב"ב פב א ד"ה עד; רמב"ן ורשב"א שם פא ב. ועי"ש שכתבו שכ"מ בירושלמי, ועי' מהרש"א שם.
  320. רשב"ם ב"ב פא ב ד"ה ולקחת; ר"א אב"ד (בשיטת הקדמונים) ב"ב שם.
  321. ע"ע שליח. רשב"ם דלהלן.
  322. רשב"ם שם.
  323. עי' להלן.
  324. ר"א אב"ד בשיטת הקדמונים ויד רמה ורמב"ן ורשב"א וריטב"א ור"ן ב"ב פא ב, בבי' ד' ר' יוסי בר חנינא דלהלן. ועי' רשב"ם שם ד"ה ולקחת, שמ' שהכנסת הבכורים לירושלים חשובה הבאה, אבל עי' מנ"ח מ' תרו אות ד שכ' שלאו דווקא והיינו הכנסתם לעזרה. ועי' ציון 345, שי"ס שכל הדרך עד העזרה אף היא בכלל "הבאה", ולא רק פעולת ההכנסה לעזרה.
  325. ר' יוסי בר חנינא דלהלן, ורשב"ם ב"ב שם ד"ה בצרן וד"ה ולקחת.
  326. ר' יוסי בר חנינא גיטין מז ב וב"ב פא ב.
  327. דברים כו ב. ב"ב שם.
  328. דברים שם. רשב"ם שם ד"ה ולקחת, בבי' ד' ר' יוסי בר חנינא שם. ועי' שם, שאף שבגמ' אמרו: ולקחת והבאת, אין הכונה שנאמר בכתוב לשון "והבאת", אלא שהכתוב "ולקחת" מיותר, שהו"מ לכתוב "והבאת מראשית כל פרי האדמה", ולפיכך נדרש להקיש לקיחה להבאה.
  329. דברים שם ג. תו"ח ב"ב שם בבי' ד' ר' יוסי בר חנינא שם, עפ"ד הרמב"ם בכורים פ"ד ה"ח. ועי' שם, שיש לגרוס בד' ר' יוסי בר חנינא שם "ולקחת ובאת". ועי' שינויי נוסחאות ברמב"ם פרנקל שם, שבכמה כת"י הגי' ברמב"ם "ולקחת והבאת", כמו לפנינו בגמ'.
  330. רשב"ם ב"ב שם. ומסתבר שקושייתו אינה אלא לשיטתו שבציון 328, שסובר שהלימוד הוא מהכתוב אשר תביא (דברים כו ב), שנאמר לענין הבאת הבכורים, אבל לשי' התו"ח שבציון 329, שהלימוד הוא מהכתוב "ובאת" (דברים שם ג), האמור בפרשת מקרא בכורים, לק"מ.
  331. ע"ע שליחות.
  332. ע"ע הנ"ל. ריטב"א ב"ב שם.
  333. ע"ע עבד כנעני.
  334. מנ"ח מ' תרו אות ד.
  335. רשב"ם ב"ב פא ב ד"ה ולקחת. ועי' ציון 339, שלסוברים שהוצאת הפירות מהבית היא החשובה "לקיחה" דוקא לקיחה שנעשתה על מנת להביאם לעזרה חשובה לקיחה, וצ"ב לדעת רשב"ם אם בצירה שנעשתה שלא על דעת להביאם לעזרה חשובה לקיחה, ועי' מאירי גיטין מז ב שמ' מדבריו שלדעה זו גם בצירה שנעשית שלא ע"ד להביאה לעזרה חשובה לקיחה.
  336. עי' לעיל. רשב"ם שם.
  337. ר"ת בספר הישר סי' תרמט ובתוס' גיטין מז ב ד"ה בצרן וב"ב שם ד"ה בצרן; שטמ"ק ב"ב שם בשם הראב"ד; רמב"ן ורשב"א ור"ן ב"ב שם; מאירי גיטין שם; ריק"ו לרמב"ם בכורים פ"ד ה"ח ומנ"ח מ' תרו אות ד, בד' הרמב"ם שם.
  338. עי' ציון 339. ראשונים הנ"ל.
  339. ר"ת בספר הישר סי' תרמט ובתוס' גיטין מז ב ד"ה בצרן וב"ב שם ד"ה בצרן; שטמ"ק ב"ב שם בשם הראב"ד; רמב"ן ורשב"א ור"ן ב"ב שם; מאירי גיטין שם; ריק"ו לרמב"ם בכורים פ"ד ה"ח ומנ"ח מ' תרו אות ד, בד' הרמב"ם שם. ועי' ראב"ד בשיטה שם, שכ' שהוצאת הפירות מהכרם היא החשובה לקיחה, אבל מסתבר שאין חילוק בין בית לכרם, וכל שנלקחו הפירות ממקום שהיו על מנת להביאם לעזרה ה"ז בכלל לקיחה.
  340. עי' לעיל. ראשונים הנ"ל.
  341. עי' רשב"ם ב"ב פא ב ד"ה ולקחת.
  342. רשב"ם שם.
  343. רמב"ן ורשב"א וריטב"א ור"ן ב"ב פא ב.
  344. רמב"ן ורשב"א וריטב"א ור"ן שם.
  345. תוס' גיטין מז ב ד"ה בצרן; ריטב"א ב"ב שם בד' הרשב"ם שם ד"ה ולקחת; מאירי ב"ב שם.
  346. תוס' שם; ריטב"א שם בד' הרשב"ם שם.
  347. או"ש בכורים פ"ד הי"ג ד"ה ודע, בד' הרמב"ם בכורים שם ה"ח. ועי' שם שיישב בזה קו' הראשו' מ"ט נקט רבי יוסי בר חנינא שם שמת השליח.
  348. או"ש שם.
  349. עי' רמב"ן ורשב"א וריטב"א ור"ן ב"ב פא ב, שלסוברים שכשנתן במקצת הדרך לאחר חשוב הבאה על ידי אחר ה"ה כשהוריד הסל מעל כתפו מחמת הטורח בדרך ונתנו לאחר; עי' תוס' ב"ב שם וגיטין מז ב שהק' מ"ט נקט ר' יוסי בר חנינא שם "מת". וצ"ב אם אף לקיחת הבעלים עצמו שנעשתה שלא על מנת להביא לעזרה אלא על מנת לתיתם לשליח אינה חשובה כלקיחה, ועי' תוס' גיטין מז ב ד"ה מביא שהעמידו את הדין של לקיחה והבאה באחד באופן שבצר את הפירות על מנת לתיתם לשליח, וא"כ לסוברים שבצירה חשובה לקיחה (עי' ציון #) בע"כ שלקיחת בעלים חשובה לקיחה בכל אופן. ועי' ציון 351, שי"ס שאם הביאם הבעלים לשליח שלא על מנת להוליכם עד העזרה, וגם הלך עימו ולא סילק רשותו ממנו אין זה חשוב כהבאה על ידי אחר.
  350. עי' רמב"ן ורשב"א וריטב"א ור"ן ב"ב פא ב שכתבו שאם הוריד הבעלים את הסל מכתפו בדרך חשוב כהבאה על ידי אחר.
  351. עי' ציון 345 ואילך.
  352. ריק"ו בכורים פ"ד ה"ח, ביישוב קו' הראשונים הנ"ל על הראשונים שבציון 345, הסוברים שכל הדרך עד העזרה היא בכלל "הבאה", מהתוספתא בכורים פ"ב שכל הדרך כולה הרשות בידו ליתנו לעבדו או לקרובו עד שמגיע להר הבית.