אבידה מדעת: הבדלים בין גרסאות בדף

מתוך ויקישיבה
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
מ (שוחזר מעריכה של Yeshivaorgil bot (שיחה) לעריכה האחרונה של [[User:קובץ יסודות וחקירות השלם|קובץ יסודות וחקירות �)
שורה 1: שורה 1:
דבר שהונח על ידי בעליו במקום שהוא עלול להיאבד להם.
==הגדרה==
'''ממון שבעליו אבדו מרצונו''' {{מקור|(הוזכר בבבא מציעא כה:)}}'''.'''


אבידה מדעת, ברוב המקרים, היא הפקר, שמתוך מעשיו של אותו אדם ניתן להסיק שהפקירם. ויש אומרים שאבידה מדעת אינה הפקר, אלא שאין חיוב למוצא אבידה זו להשיבה לבעליה, ומתוך כך יש להניח שבעליה התייאש ממנה, והייאוש מועיל, כיון שמדובר באבידה.
'''לדוגמא''', הניח כלי באשפה העשויה ליפנות {{מקור|(שם)}}, השליך כיסו ברשות הרבים והלך, הניח פרתו ברפת שאין לה דלת ולא קשרה והלך {{מקור|(שו"ע חו"מ רסא-ד)}}.


אבידה מדעת כיצד? המניח חבית יין פתוחה בחוץ, מקום ששקצים ורמשים ישתו ממנה, הרי זו אבידה מדעת, ומותר למוצאה לקחתה לעצמו.
==מקור וטעם==
'''במהותו''' נחלקו הראשונים לשלוש דעות {{מקור|(שו"ע חו"מ רסא-ד, דנו בדבריהם הקצוה"ח והנתיבות המשפט שם, מחנה אפרים זכייה מהפקר ו, מנחת חינוך תקלט בסופו, ברכת אברהם בבא מציעא דף קלב בדפיו אות ט)}}:


וכן: המשליך חפץ שאין בו סימן לרשות הרבים, הרי זו אבידה מדעת, וכל המוצאו - זכה בו.
א) הטור {{מקור|(חו"מ רסא)}} כתב שהוא הפקר.


ברם, אם יש בחפץ סימן, אף שאין הרואה את השלכתו על ידי בעליו זקוק לטפל בו ולהחזירו, מכל מקום אסור לו ליטלו לעצמו, מכיון שלא ברור שהחפץ ילך לאיבוד, שהרי יש בו סימן, ויתכן שימצאנו אדם שלא ראה שהחפץ הושלך מרצון ויכריז עליו. ויש אומרים, שגם אם יש בחפץ סימן, הריהו הפקר, ומותר לרואה את השלכתו ליטלו לעצמו.
ב) הרמב"ם {{מקור|(גזילה ואבידה יא-יא)}} כתב שעדיין שייכת למאבד, ואסור לרואה ליטול לעצמו, אלא רק שאין צריך להשיבה, שנאמר בהשבת אבידה "וכן תעשה לכל אבידת אחיך אשר תאבד ממנו ומצאתה" {{מקור|(דברים כב-ג)}}, ודורשים: אשר תאבד - פרט למאבד לדעתו.


ג) רש"י והריטב"א {{מקור|(כך ביאר הברכת אברהם שם בדעתם)}} סוברים שהמאבד מתייאש והחפץ נעשה כאבידה לאחר יאוש.


[[קטגוריה:תורנית מרוכזת]]
'''בטעם הדעות שאינה הפקר''' חקר ר' שמואל האם הוא משום שאין כאן אומדנא שהפקיר (וכן כתבו הב"י והכסף משנה), או שהפקר לא חל ע"י אומדנא {{מקור|(שיעורי ר' שמואל בבא מציעא ח"ב עמוד קא)}}.
 
==הנכס==
'''הנכסים הנקנים הם''' מטלטלין.
 
==ראה גם==
[[אבידה]]
 
[[הפקר]]
 
[[יאוש]]
 
[[קטגוריה:דיני ממונות]]
[[קטגוריה:יסודות וחקירות]]

גרסה מ־19:05, 23 בדצמבר 2008

הגדרה

ממון שבעליו אבדו מרצונו (הוזכר בבבא מציעא כה:).

לדוגמא, הניח כלי באשפה העשויה ליפנות (שם), השליך כיסו ברשות הרבים והלך, הניח פרתו ברפת שאין לה דלת ולא קשרה והלך (שו"ע חו"מ רסא-ד).

מקור וטעם

במהותו נחלקו הראשונים לשלוש דעות (שו"ע חו"מ רסא-ד, דנו בדבריהם הקצוה"ח והנתיבות המשפט שם, מחנה אפרים זכייה מהפקר ו, מנחת חינוך תקלט בסופו, ברכת אברהם בבא מציעא דף קלב בדפיו אות ט):

א) הטור (חו"מ רסא) כתב שהוא הפקר.

ב) הרמב"ם (גזילה ואבידה יא-יא) כתב שעדיין שייכת למאבד, ואסור לרואה ליטול לעצמו, אלא רק שאין צריך להשיבה, שנאמר בהשבת אבידה "וכן תעשה לכל אבידת אחיך אשר תאבד ממנו ומצאתה" (דברים כב-ג), ודורשים: אשר תאבד - פרט למאבד לדעתו.

ג) רש"י והריטב"א (כך ביאר הברכת אברהם שם בדעתם) סוברים שהמאבד מתייאש והחפץ נעשה כאבידה לאחר יאוש.

בטעם הדעות שאינה הפקר חקר ר' שמואל האם הוא משום שאין כאן אומדנא שהפקיר (וכן כתבו הב"י והכסף משנה), או שהפקר לא חל ע"י אומדנא (שיעורי ר' שמואל בבא מציעא ח"ב עמוד קא).

הנכס

הנכסים הנקנים הם מטלטלין.

ראה גם

אבידה

הפקר

יאוש