פרשני:שולחן ערוך:חושן משפט רנג כ
|
|
ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים.
מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. |
סעיף כ[עריכה]
שכיב מרע שאמר: הלואתי או פקדוני שביד פלוני תנו לפלוני, דבריו קיימים ואין צריך מעמד שלשתן. וכן אם אמר: שטר חוב שיש לי על פלוני תנו לפלוני, זכה במה שיש בשטר, וכאילו כתב ומסר, אע"פ שלא משך השטר, ואין היורש יכול למחול שטר שניתן במתנת שכיב מרע. והא דאמרינן שזכה בחוב, בשלא שייר כלום, שאם לא כן הויא לה מתנת שכיב מרע במקצת ולא קניא אלא אם כן הקנה לו בקנין ובמיפה כחו או שהוא מצוה מחמת מיתה. וי"א הא דשכיב מרע יכול להקנות הלוואה שלו שביד אחרים, היינו בהלואה שיש לו ביד ישראל, אבל לא הלוואה שיש לו ביד עובד כוכבים. ואפילו יש לו משכון או שטר מן העובד כוכבים יש להסתפק אם יוכל להקנות; (מרדכי פ' מי שמת והגהות מיי' פ"י דזכיה ומהר"ם פאדווה סימן נ"ו) וכנ"ל להורות.
נתינת הלואה: ב"ב קמז,ב: למימרא, דסבר ר"נ: מילתא דאיתא בבריא איתא בשכיב מרע, דליתא בבריא ליתא בשכיב מרע, והא אמר רבא אמר רב נחמן: שכיב מרע שאמר תנו הלואתי לפלוני - הלואתו לפלוני, ואף על גב דליתיה בבריא! רב פפא אמר: הואיל ויורש יורשה. רב אחא בריה דרב איקא אמר: הלואה איתא בבריא, וכדרב הונא אמר רב, דאמר רב הונא אמר רב: מנה לי בידך תנהו לפלוני, במעמד שלשתן - קנה.
ר"ן: נפק"מ למשייר לעצמו אויר אם יכול לנותנו, כי אויר אפשר להוריש אמנם א"א לתת אותו במתנה, וא"כ לפי רב פפא שכ"מ יכול לתת אויר ואילו לפי ראבדר"א לא. ופוסק הר"ן כראבדר"א.
רשב"א,מבי"ט: שכ"מ הנותן הלואה צריך לומר "וכל שיעבודא דאית ביה". נלמד מדברי רב נחמן בב"ב קמז,ב (סעיף הבא) ששכ"מ שאמר ידור פלוני בבית זה לא אמר כלום. משמע שדינו כבריא ואיננו מתקנים לשונו לומר שהתכוון לתת הבית לדירה, וא"כ ה"ה אצלנו לא מתקנים ואומרים שהתכוון גם לשיעבוד שבשטר.
ר"ן,ש"ך: אין צריך. הש"ך כתב שכך משמע גם מסתימת השו"ע. הר"ן מחלק שאמנם איננו מתקנים את דבריו למשהו אחר, אך אנו משלימים דבריו ואומרים שמחמת הבלבול אמר רק חלק, כמו בכתבו שמשלימים לכתבו ותנו, וכך כאן משלימים "וכל שיעבודא".
הלואה שביד גוי: רא"ם,מרדכי,רמ"א: שכ"מ לא יכול להקנות משום שלא סמכה דעתו. הב"י הבין שלא סמכה דעתו של המקבל, והקשה מה אכפת לנו מכך, אולם הד"מ יישב שהכונה שלא סמכה דעת השכ"מ שהגוי יחזיר לו ההלואה, ולכן לא מתכון לתת במתנה גמורה. המהר"ם פדאווה והרמ"א הסתפקו בהלווה לגוי בשטר.
ב"י: אין חילוק. וכתב שנראה שכן דעת הפוסקים שסתמו ולא חילקו בין ישראל לגוי.
נתינת שט"ח: ב"ב קנא,א: אימיה דרב עמרם חסידא הוה לה מלוגא דשטראי, כי קא שכבא אמרה: ליהוי לעמרם ברי; אתי אחוה לקמיה דרב נחמן, אמרו ליה: והא לא משך! אמר להו: דברי שכיב מרע ככתובין וכמסורין דמו.
מתוך הספר יאיר השולחן, אין להעתיק ללא רשות מהמחבר, לפרטים ורכישה.