פרשני:שולחן ערוך:חושן משפט צו ג
|
|
ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים.
מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. |
סעיף ג[עריכה]
יש מי שאומר שאע"פ שנשבעים שבועת היסת לקטן, על השטרות, אין נשבעין לו כללא (שו"ת רשב"א). קטן שטענו הגדול, אם טענו בדבר שיש לו הנאה לקטן, כגון עסק משא ומתן, לאחר שהגיע לעונת הפעוטות, והודה הקטן, נפרעים מנכסיו, ואם אין לו, ימתין עד שיהיה לו, וישלם. ואם כפר הקטן, ממתינים עד שיגדיל וישבע היסת. ואם טענו בדבר שאין לקטן הנאה, כגון נזקים וחבלות, אע"פ שמודה ואע"פ שיש לו ממה לשלם, פטור, ואפילו לאחר שהגדיל (טור סי' פ"ט ס"ד וסי' צ"א ס"י). ואם היה התובע מהנשבעים ונוטלים, כגון השכיר וכיוצא בו שיש הנאה לקטן שישתכר לו שכיר, הרי זה נשבע ונוטל מהקטן. אבל חנוני שנשבע על פנקסו, אינו נשבע ונוטל מהקטן, שאין לקטן בזה הנאה, שהרי הוא חייב ליתן לפועליו, ונשבעין ונוטלין ממנו, וזה החנוני הפסיד על עצמו שנתן ממונו על פי הקטןב (רמב"ם).
א. הרשב"א נימק ששבועת השטרות היא תקנה ואין עושים תקנה לתקנה. הסמ"ע הסביר שמדובר כאן על קטן התובע שטרות שהפקיד בידו והלה הודה במקצת, ומכיוון ששבועת היסת על קרקעות זוהי תקנה וכן שבועת היסת לקטן זוהי תקנה לא עשו תקנה לתקנה. והש"ך דחה שאין תקנה מיוחדת לשטרות אלא זה חלק מהתקנה הכללית של היסת. והוא עצמו ביאר שמדובר שהתובע את הקטן פגם שטרו. והנתיבות הסכים עם הסמ"ע, ודחה את הש"ך שכל הנשבעים ונוטלים שייכים גם בנוטלים מקטן.
ב. ולדעת ר"י מיגש גם החנווני נשבע ונוטל. בסי' צא,ח השו"ע הביא את שתי הדעות וכאן סתם כרמב"ם.
מתוך הספר יאיר השולחן, אין להעתיק ללא רשות מהמחבר, לפרטים ורכישה.