פרשני:שולחן ערוך:חושן משפט פז לד

ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים. מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

שולחן ערוך:חושן משפט פז לד

סעיף לד[עריכה]

התוקע כפו לחבירו, לא נפטר משבועה^א (הגה"מ,מרדכי^[1]). הגה: ודוקא שחייב לו שבועה בלאו הכי, כגון (שאמר) שתקע לו כפו לפרוע לו מה שחייב לו, והוא כופר. אבל אם אמר שנתן לו כפו ליתן לו מתנה, והוא כופר, פטור מן השבועה^ב (הגהת מיי' פי"א מהלכות שבועות), אלא יזהירו אותו ב"ד על שבועתו (מרדכי פ"ק דמציעא). והוא הדין אם אמר שנשבע לו שבועה לתת לו איזה דבר, וזה אמר שמחל לו (תשובת הרא"ש כלל י' סי' ב'), או שהיה על תנאי כך וכך, או שנתן תקיעת כף על תנאי כך וכך, נאמן, במיגו שהיה יכול לכפור (מרדכי פ"ק דמציעא ופ' הזהב), וע"ל סעיף ט"ז.

א. תקע כפו לפרוע: הב"ח והסמ"ע ביארו שהטעם שאינו נפטר הוא ששבועה להבא אינה מועילה במקום שבועה לשעבר, וגם למ"ד בסע' טז שכן מועיל היינו דוקא כשנשבע בפני בי"ד, אך הש"ך מוכיח שלפי המהר"ם (מקור דין זה) אין חילוק בין להבא לשעבר^[2], ועוד שהרמ"א לעיל סע' טז הביא שיטה זו, אלא החילוק הוא שתקיעת כף אינה חמורה כמו שבועה עם נקיטת חפץ, והמהר"ם לשיטתו שגם בשבועת היסת צריך נק"ח (לפי הש"ך), אך לדידן שאי"צ, תקיעת כף תועיל במקום שבועת היסת. ואמנם לדעת הרשב"א שבועה להבא אינה מועילה במקום לשעבר, אך כיוון שזוהי מחלוקת, מספק אי אפשר להשביע אדם שכבר תקע כפו. הקצות חולק וכותב שודאי תקיעת כף הקלה (אפי' לשעבר) אינה פוטרת אפי' משבועת היסת ללא נקט"ח. לדעתו מדובר כאן בתקיעת כף לשעבר, אך אם לפני שהתחייב בשבועה תקע כפו להבא א"א להשביעו ממ"נ, כפי שיבואר בהמשך הסיכום על הסעיף.

ב. תקע כפו ליתן מתנה: הסמ"ע כתב שנפטר רק משבועת היסת, אך אם יש שם שבועה דאורייתא כגון שהודה במקצת או שבא ע"א והעיד שתקע כפו ליתן, אינו נפטר. הש"ך חולק וכותב שמכיוון שאין כאן חיוב ממוני אלא רק חיוב לקיים השבועה א"א להשביע ע"כ, ומביא שו"ת מהר"ם האומר כן בפירוש. הקצות מקשה על טעמו של הש"ך, שהרי נשבעים על ריבית קצוצה למרות שלא יורדים לנכסיו, וכן נשבעים על מציאת חשו"ק למרות שאין יורדים לנכסיו. לכן מבאר שהטעם הוא שאין טעם להשביעו ממ"נ, כי על הצד ששיקר בתקיעת כפו הריהו חשוד לשבועה, ובמקרה הראשון בסעיף, שכבר היה חייב שבועה, צריך להישבע למרות ה"ממה-נפשך" כיוון שכבר התחייב בשבועה^[3] (גם לטעם זה אין חילוק בין היסת לש"ד), ולפי"ז המהר"ם והרמ"א לשיטתם בסע' טז שנעשה חשוד בשבועה להבא, ולכן השו"ע השמיט דין, כיוון שלדעתו אינו נעשה חשוד בשבועה להבא. צ"ע כי סע' טז אינו עוסק בדין חשוד אלא באם הנשבע להבא נפטר משבועה, ואמנם כנה"ג תלה בין המחלוקות אך השו"ע לא, ואדרבה הוא פסק בסי' צב,ב בסתם כר"ת שנעשה חשוד וי"א כרש"י.

מתוך הספר יאיר השולחן, אין להעתיק ללא רשות מהמחבר, לפרטים ורכישה.

הערות שוליים[עריכה]