פרשני:שולחן ערוך:חושן משפט פא א

ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים. מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

שולחן ערוך:חושן משפט פא א

סעיף א[עריכה]

אמר לחבירו: מנה לי בידך, אמר ליה בפני עדים: הן, למחר אמר ליה: תנהו לי, והשיב: משטה הייתי בך, נאמן (סנהדרין כט,א), וצריך לישבע שהוא כדבריו שכוונתו להשטות בו^א (רס"ג,רא"ש). ואפילו לא טען: משטה הייתי בך, אלא: לא היו דברים מעולם, פטור^ב, דמילי דכדי לא דכירי אינשי^ג (גמ' שם). הגה: ולא אמרינן טענת משטה אלא ביחיד המודה, אבל לא בציבור המודים, דאין דרכן להשטות^ד (ריב"ש סי' תע"ו). מי שאמר לחתנו העשיר: תלמד עם בנך ואני משלם לך, פטור, כיון דלאו עני הוא ובלאו הכי חייב ללמד עם בנו, יכול לומר: משטה הייתי בך, ואע"ג דלא טעין, טענינן ליה, אע"ג דלא טענינן ליה בשאר משטה (מרדכי פ' זה בורר ואגודה בתשובת מהר"ם).

א. נשבע: וכולל בשבועתו גם שהתכוון להשטות בו וגם שבאמת אינו חייב לו כלום [שהרי חייב היסת גם נגד תביעת הממון עצמו] (סמ"ע,ש"ך).

ב. להד"ם: סמ"ע – כלומר, אם אומר שלא הודה מעולם טענינן ליה שמה שהודה זה היה בהשטאה ולכן אינו זוכר. אך אם מודה שהודה אלא שטוען שבאמת להד"ם ואינו חייב לו, חייב ולא טוענים לו מעצמנו ששיטה, כמבואר בסע' ג.

טען להד"ם ובאו עדים שהודה, האם צריך לחזור ולומר שיטיתי?

גדו"ת כתב בשם רש"י ור"ח שכן, הש"ך חלק וכתב שלכו"ע אי"צ, והקצות הביא ר"ן האומר בפי' שצריך.

ג. בטענת השבעה: ש"ך סקי"ג: טענת השבעה כן צריך לזכור, ולכן אם אומר להד"ם לא טענינן ליה.

קצות: אין צריך לזכור, וכי מי שאמר דברים כדי שלא להשביע צריך להעלותם על פנקסו, שמא יתבעוהו ויאמר להד"ם?!

ד. ציבור: רמ"א בשם ריב"ש: אין דרכן להשטות.

ש"ך: צ"ע לדינא, כי הריב"ש כתב זאת רק כסניף לטעמים נוספים.

אמר לחתנו העשיר למד עם בנך ואשלם:

מהר"ם,רמ"א: פטור, כי יכול לומר משטה הייתי בך, ואע"ג דלא טעין טענינן ליה. המרדכי לומד זאת ממעבורת, שאם אמר טול דינר והעבירני, אין לו אלא שכרו^[1], וכן מחליצה, שאם אמרה חלוץ ע"מ שתקבל מאתיים זוז אין לו כלום.

ש"ך: פטור גם מטעם שלא היה פה קנין, שהרי לרוב הפוסקים אין אדם יכול להתחייב בפני עדים ללא קנין, דלא כרמב"ם, וגם לרמב"ם שיכול להתחייב, זה דוקא כשמתחייב ללא שום תנאי, משא"כ אצלנו. לכן אפי' אם אומר "אתם עדי" פטור. נתקשיתי לפי"ז מדוע בעני חייב, ואולי הש"ך בא לחלוק על המרדכי ולדעתו אף בעני פטור. (ואין לומר שחייב משום נדר, שהרי לפי הש"ך הגדר של עני לא קשור לנוטל מן הצדקה או לא אלא ליכולתו לשכור מלמד, כפי שיובא לקמן). עוד כתב הש"ך, שגם מהטעם של השטאה יש לפטור כאן אפי' אם אומר "אתם עדי", ושאני משאר טענות השטאה בגלל שכאן אמר שמתחייב בגלל שרצה לגרום לחברו ללמוד, לחלוץ וכד', וא"כ אנן סהדי שהתכוון להשטות.

קצות: אין חסרון של קנין, כי מתחייב מטעם שכירת פועל, ובפועל ההתחייבות נעשית ע"י עשיית הפעולה. הנתיבות דוחה, שכיוון שחייב ללמד בנו, הוי כאומר עשה לך סוכה או תפילין לעצמך, שאין בכך חיוב שכירות. ומסביר שלפי הש"ך, חליצה הוי כאומר עשה לי סוכה, בגלל שנהנית מהחליצה, ואילו למד עם בנך הוי כאומר עשה לך סוכה. נ"ל שהנתיבות מבין שהש"ך חולק על המרדכי שפטר רק מטעם השטאה, וא"כ קשה על הש"ך מחליצה, למה הגמרא נאלצה לפטור מטעם השטאה. לכן מיישב הנתיבות כנ"ל.

למה טענינן ליה, הרי בשאר השטאה פטור רק אם טוען מעצמו, וכן רק אם קדמה תביעה להודאה?

סמ"ע: כיוון שכאן יש סברא לומר ששיטה^[2], לפי שלמצווה נתכוון וכן לטובת נכדו, וגם היה מוטל על חתנו ללמדו.

ש"ך: כיוון שכאן לא היתה הודאה אלא התחייבות להבא. הראיות של המרדכי הן ממעבורת וחליצה, ושם גם כן מדובר על התחייבות.

אמר לחתנו העני למד עם בנך ואשלם:

מרדכי בשם מהר"ם,רמ"א: אם חתנו עשיר, יכול לומר משטה הייתי בך, כיון דלאו עני הוא ובלאו הכי חייב ללמד עם בנו. משמע קצת מהלשון כדברי הסמ"ע והש"ך שבעני חייב כיוון שאינו יכול ללמוד עימו וא"כ לא שייך השטאה. אך אין זה מוכרח, כי אפשר לומר שאלו שני משפטים שונים: "דלאו עני הוא", "בלאו הכי חייב ללמד".

סמ"ע,ש"ך: עני פי' שאין לו כסף לשכור לו מלמד, ולכן אין כאן השטאה, אמנם בעשיר יכול לטעון ששיטה.

הגה"מ בשם מהר"ם,תומים,קצות: גם עני חייב ללמוד עם בנו, ולכן גם בעני שייך השטאה, אלא שחייב מטעם נדר וצדקה, ולפי"ז עני פי' שאין לו מאתיים זוז ונוטל מן הצדקה. הקצות מוסיף שלדעתו כיוון שחייב מטעם נדר, שוב אין כאן השטאה, וחוזר ומתחייב מעיקר הדין (מטעם שכירות). נפק"מ למקרה שמת הנודר, שלפי התומים היורש פטור כיוון שאביו היה חייב רק מטעם נדר, ואילו לפי הקצות, וכמובן גם לפי הסמ"ע והש"ך, חייב.

טעיתי בהודאתי: ש"ך – במקרה שיכול לטעון השטאה יכול גם לטעון טעיתי בהודאתי, שהרי זו טענה טובה יותר, וגם בגלל שיש לו מיגו.

מתוך הספר יאיר השולחן, אין להעתיק ללא רשות מהמחבר, לפרטים ורכישה.

הערות שוליים[עריכה]