פרשני:שולחן ערוך:חושן משפט עט יב

ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים. מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

שולחן ערוך:חושן משפט עט יב

סעיף יב[עריכה]

אמר ליה: פרעתיך מנה בסחורה פלונית שהיה השער שלה כך וכך, והביא הלה עדים שלא היתה שוה כל כך, ותובע ממנו המותר, וחוזר וטוען: פרעתיך או באותה סחורה או בדבר אחר, הוחזק כפרן, שבני אדם נותנים דעתם לזכור סכום השער; לפיכך גובה ממנו המלוה מה שנשאר מהחוב בלא שבועה (שבועות מב,א). הודאה בב"ד או עדות בב"ד, כמלוה בשטר דמי; ולפיכך כותבים ונותנים לבעל דינו. בד"א, כשלא קבל הדין עד ששלחו ב"ד של ג' שהיו יושבים מעצמם במקום הקבוע להם והביאוהו כמו שנתבאר בסי' ל"ט, אבל ב' שבאו לדין, ותבע א' מהם את חבירו ואמר לו: מנה לי בידך, ואמר לו: הן, בין שאמרו: חייב אתה ליתן לו, בין שאמרו: צא תן לו, ויצא ואמר: פרעתי, נאמן, וישבע היסת שפרעו (כרב זביד. ב"מ יז,א). לפיכך אם חזר התובע לדיינים ואמר: כתבו לי הודאתו^א, אין כותבים לו, שמא פרעו ויבא לגבות ממנו פעם שנית^ב (ועיין לעיל סי' ל"ט סעי' ט').

מעשה בי"ד – האם הנתבע נאמן לטעון פרעתי כשבי"ד לא כתבו הפסק? מקורות: סימן לט סע' ז,ט; סימן עט סע' יב,יד.

ב"מ יד,ב-טו: תא שמע: לאכילת פירות כיצד? הרי שגזל שדה מחבירו, והרי היא יוצאה מתחת ידו. כשהוא גובה - גובה את הקרן מנכסים משועבדים, ופירות גובה מנכסים בני חורין... מלוה על פה אינו גובה מנכסים משועבדים? הכא במאי עסקינן כשעמד בדין והדר זבין. מעשה בי"ד כמלווה בשטר שגובה ממשועבדים^[1].

ב"מ יז,א: רב זביד משמיה דרב נחמן אמר: בין צא תן לו בין חייב אתה ליתן לו ואמר פרעתי נאמן. מעשה בי"ד כמלווה ע"פ שנאמן לומר פרעתי.

רמב"ם: אינו נאמן לומר פרעתי במעשה בי"ד והרי זה כמלווה הכתובה בשטר, והגמ' בדף יז עוסקת רק בהודאה ובמקרה שבא לבי"ד מעצמו, שאז כמבואר בסנהדרין כט,ב (סי' לט,ז), בי"ד בכלל לא רשאים לכתוב ההודאה, ולכן אין זו כמלווה הכתובה ונאמן הנתבע לומר שפרע. א"כ בהודאה כששלחו להביאו וכן בנתחייב ע"פ טענותיו אינו נאמן^[2]. הש"ך מבאר שהרמב"ם מדמה זאת לקנין, שכל שהלוו בקנין כיוון שעומד לכתיבה אינו נאמן לומר שפרע אף אם לא כתבו בפועל, והרמב"ם והשו"ע לשיטתם בסי' לט,ז, שבי"ד כותבים מעצמם ואף שלא בפני הלווה (ומכיוון שעשוי לכתיבה על הנתבע לחשוש שמסתמא נכתב ולא לפרוע בלי לבקש את השטר), אך הש"ך כתב שלרוב הראשונים כותבים רק כשהתובע מבקש לכתוב בפני הנתבע, וא"כ אין זה נחשב עומד לכתיבה^[3].

רי"ף,רא"ש: נאמן לומר פרעתי במעשה בי"ד כמבואר בדף יז, ובדף טו מדובר בלא ציית דינא או במקרה שנודע שלא פרע. א"כ רק לא ציית דינא אינו נאמן אולם ציית דינא נאמן אפילו בהודאה כששלחו להביאו ובנתחייב ע"פ טענותיו^[4].

שו"ע: פסק כרמב"ם שאינו נאמן לומר פרעתי במעשה בי"ד. ובסימן עט,יד הוסיף גם את דינו של הרי"ף, שאם לא ציית דינא אינו נאמן. הב"י והש"ך כתבו שכך הרמב"ם גם הבין את חילוקו של הרי"ף בין ציית דינא ללא ציית, שזהו החילוק של הגמ' בסנהדרין בין הודה מעצמו לקבעו ושלחו לו שיבוא, אולם המהריב"ל והש"ך פירשו את הרי"ף שכוונתו לנתבע שלא ציית דינא לאחר שפסקו שחייב. בכל אופן השו"ע הביא גם את חילוקו של הרי"ף כפשוטו (כהסבר המהריב"ל), ואמנם אין לכך מקור שהרי לפי הרמב"ם מעמידים את דף יז בהודה וא"כ אין סתירה מדף טו שצריך ליישבה, אך נראה שמסברא הדין נכון ולכן כתבו.

ש"ך: פסק כרי"ף וכרא"ש שתמיד נאמן חוץ מלא ציית דינא. פסק כן לפי שפשט הגמ' בדף יז,א הוא שמדובר בכל מקרה ולא דוקא בהודה מעצמו, ועוד שכן מבואר מכל הראשונים. כמו"כ הש"ך סובר שרוב הראשונים סוברים כר' ישעיה שבי"ד כותבים רק כאשר התובע מבקש לכתוב בפני הנתבע, בניגוד לדעת הרמב"ם והשו"ע בסי' לט,ז, וא"כ אינו דומה לקנין שסתמו לכתיבה עומד.

כשהנתבע ציית דינא: סמ"ע: אמנם נחשב מלווה ע"פ לענין שהנתבע נאמן לטעון פרעתי, אך מ"מ נחשב כמלווה בשטר לענין שיכול לגבות מלקוחות, כפי שכתב הטור בשם התוס' בסימן לט.

ב"ח,ש"ך: עקרונית יש שעבוד אבל בפועל א"א לגבות מלקוחות ע"פ הודאת הלווה, כי חיישינן לקנוניא, וכוונת הטור בשם התוס' היא שאפשר לגבות מלקוחות שקנו לאחר שהודה בפני בי"ד שטרם פרע. וכתב הש"ך שיש לדקדק מר' ישעיה שאפי' אם ידוע בעדים שלא פרע בינתיים, א"א לגבות מלקוחות, כי בגלל שעד עתה לא ידעו שהמלווה רוצה שטר לא אפקוה לקלא, אמנם אין דין זה מוכרח משאר הפוסקים, וכן מהב"ח לא משמע כן.

עוד כתב הש"ך, שבציית דינא, אפילו אם התובע מבקש מתחילה שיכתבו לו, אין כותבים לו ללא הסכמת הנתבע.

א. לכתוב פסק דין: טור: לא כותבים שטר על פסק דין, כשהנתבע ציית דינא. הש"ך הסביר שלדעתו הנתבע לא נאמן לומר פרעתי כנגד שטר של פסק דין, ולכן אין כותבים, ואילו הסמ"ע הסביר שגם לדעתו נאמן, ובכל זאת לא כותבים, שמא הנתבע ישכח שלווה (כיוון שכבר פרע) ויטען להד"ם, ואז הלה יוציא את הפסק ויחזיקהו כפרן.

שו"ע: לא כותבים הודאתו. לדעתו, פסק דין אפשר לכתוב.

ב. כיוון שא"א לטעון פרעתי כנגד שטר של פסק בי"ד (ד"מ).

מתוך הספר יאיר השולחן, אין להעתיק ללא רשות מהמחבר, לפרטים ורכישה.

הערות שוליים[עריכה]