פרשני:שולחן ערוך:חושן משפט עה יג

ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים. מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

שולחן ערוך:חושן משפט עה יג

סעיף יג[עריכה]

מנה הלויתיך והרי עד אחד, והלה אומר: כן הוא אבל פרעתיך, או שאומר לו: אתה חייב לי כנגד אותו מנה, אם זה העד מעיד שלא פרעו אותו מנה^א, כגון שלא זזה ידו מתוך ידו, או שהוא מעיד שהוא תוך זמנו^ב; וכן אם טען תחלה: לא היו דברים מעולם, ואחר כך הוציא עליו עד אחד, וחזר ואמר: לויתי ופרעתי^ג, בכל אלו הוה ליה מחוייב שבועה ואינו יכול לישבע, ומשלם (רמב"ם). הגה: אבל במקום שיכול לומר: פרעתי, או: החזרתי, לא אמרינן הוה ליה מחוייב שבועה ואינו יכול לישבע, דנאמן במגו. כן הסכימו האחרונים ז"ל (המגיד פ"ד דטוען וריב"ש סוף סימן שצ"ב). טענו: חטפת חפץ, ויש לו עד אחד שחטפו, והוא אומר: ודאי חטפתי אבל שלי הוא, הוה ליה מחוייב שבועה ואינו יכול לישבע, ומשלם^ד (שבועות מז,א). הגה: י"א דוקא כהאי גוונא, שהעד מעיד שלא בא לידו בתורת משכון. אבל אם מעיד שבא בידו בתורת משכון, ואינו זוכר כמה הלוה עליו, המלוה נאמן בשבועתו לומר כמה הלוה עליו, ולא אמרינן הוה ליה מחוייב שבועה וכו', הואיל ובא לידו בדין (הרשב"א בתשובה סי' אלף מ', וסי' תתקצ"ח). ויש חולקין^ה (הרמב"ן בתשובה ס' פ"ד), וכמ"ש לעיל סי' ע"ב סי"ח. מנה לי בידך, אין לך בידי אלא חמשים והשאר איני יודע, מתוך שאינו יכול לישבע, משלם (ב"מ צח,א); והתובע אינו צריך לישבע, אלא אם ירצה הלוה יחרים סתם על מי שנוטל ממונו שלא כדין. אבל אם השיבו: חמשים לויתי ממך ופרעתיך וחמשים האחרים איני יודע אם לויתי אם לאו, ישבע היסת שפרע החמשים ושאינו יודע מהחמשים שתבעו בהם.

משאיל"מ: קצות: נראה שדין משאיל"מ הוא מהתורה כנלמד משבועות מהפסוק "שבועת ה' תהיה בין שניהם", (חוץ מבחשוד שמן התורה היה לו להישבע). והמהרש"ך כתב שזוהי תקנת חז"ל.

א. האחרונים מקשים שבמקרה שטוען שפרע והעד מעיד שלא פרע אין זה משאיל"מ שהרי יכול להישבע כנגד העד ולהכחישו. לכן הם מיישבים שמקרה זה שמעיד שלא פרע מוסב רק על המקרה שהנתבע טוען שיש לו מנה אחר כנגדו ולא על המקרה שטוען שפרע, או שאין הכוונה שטוען שפרע ממש אלא שמחל לו וכד' (שנאמן לטעון זאת במיגו דפרע).

ב. תוך זמנו: הקצות מדייק מהסמ"ע שאם היה מכחיש העד וטוען שעבר זמנו היה צריך להישבע כנגד העד. והקשה שהעד לא מעיד על חיוב ממון באופן ישיר אלא מעיד על ראיה נסיבתית הגורמת לחיוב ממון, וזה דבר שאין גופו ממון, וא"כ אין ע"כ שבועה ולא משאיל"מ. איני יודע כיצד מבאר את השו"ע.

ג. הש"ך וכן הסמ"ע עט,סק"כ הבינו שבשו"ת הרשב"א חולק על הרמב"ם והשו"ע בכך וסובר שנאמן לחזור ולטעון פרעתי, אמנם בתשובה אחרת רואים שהרשב"א עצמו מביא את הרמב"ם ואינו חולק, אלא שהרמב"ם עוסק באדם החוזר וטוען מתחילה פרעתי, ואילו הרשב"א עוסק באדם הטוען שפרע כעת לאחר שבי"ד חייבוהו, שאז לו היו באים שני עדים לא היה נאמן בגלל שהוחזק כפרן, ומחדש הרשב"א שלענין זה עד אחד אינו כשניים למרות שלא הוכחש, ולכן אינו גורם להוחזק כפרן (הרב ברוך פז).

ד. דידי חטפי: יש ראשונים שהעמידו בראוהו בידו בשעת התביעה, אחרת נאמן לומר דידי חטפי במיגו דהחזרתי. והמ"מ כתב אליבא דרמב"ם שאינו נאמן לומר החזרתי כיוון שהגוזל מחברו צריך להחזיר בעדים, אמנם הש"ך כתב שאף לרמב"ם אין הגוזל צריך להחזיר בעדים (וכן דעת השו"ע בסי' צ,יב), וא"כ צריך להעמיד בראוהו.

ה. משכון: ש"ך – הכריע כדעה הראשונה שנאמן, וסובר שכן דעת הרמב"ם ובעה"ת, ואף תשו' הרמב"ן כאן שייכת באמת לרשב"א שבתשובה השנייה חזר בו (ראה ש"ך עב,יח). והטעם הוא שבע"ח קונה משכון (שלא בשעת הלוואתו) ולכן המלווה הוי מוחזק אפי' בשעת הלוואתו.

מתוך הספר יאיר השולחן, אין להעתיק ללא רשות מהמחבר, לפרטים ורכישה.