פרשני:בבלי:ערכין כא ב

ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים. מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

ערכין כא ב

חברותא[עריכה]

מיתיבי: האומר חטאתו ואשמו של פלוני עלי להביאה, אם הקריבה ע לדעת המתכפר יצא אותו פלוני ידי חובת כפרה. אבל הקריבה שלא לדעת המתכפר לא יצא.
ואם אמר עולתו ושלמיו של פלוני עלי, (שבא לפטור את חבירו מחובת נדרו שנדר בעולה ושלמים), בין אם הקריב לדעת חבירו ובין שלא לדעת חבירו, יצא חבירו ידי נדרו. וקשה על שמואל שאמר עולה צריכה דעת.
ומשנינן: אמר לך שמואל כי תניא ההיא שיצא, מדובר שבשעת כפרה היה שלא מדעת, אבל ההפרשה היתה מדעתו. שכיון דאירצי בשעת הפרשה ודאי  45  גם עכשיו נוח לו בזה. (ובחטאת ואשם אף אם היתה הפרשה מדעת, אין לו כפרה שלא מדעת. כי שמא אינו מתרצה שיוקרב על ידי חבירו כיון שמפסיד בכך מצות סמיכה. אבל בעולה לא אכפת לו בכך כיון שאינה באה לכפר על החטא (תוס')).

 45.  זוהי דעת התוספות ורגמ"ה, כיון שההפרשה היתה לדעתו מסתמא גם ההקרבה היא לדעתו ונוח לו בזה. אך דעת הרמב"ם שאם ההפרשה היתה לדעתו שוב אף אם בשעת ההקרבה עומד וצווח אפשר להקריב כי הכל תלוי בדעתו בשעת ההפרשה ולא צריך דעתו בשעת ההקרבה. והגרי"ז דייק מלשון הרמב"ם, כיון שההפרשה היתה לדעתו שוב זה נחשב שגם ההקרבה היא לדעתו ולרצונו.
כי קאמינא אנא שצריך דעת המתכפר, בשעת הפרשה  46  אמרתי.

 46.  וכשלא היתה דעת בשעת ההפרשה לכאורה לא מועיל שתהיה דעת בשעת ההקרבה. אך בשיטה מקובצת הביא מהרא"ש שאם הפרישו שלא מדעתו הקרבן אינו קדוש ואין בו מעילה. אך אם התרצה בשעת ההקרבה יוצא בו ידי חובתו. וביאר הליקוטי הלכות, כיון שבשעת ההקרבה נוח לו בזה חל אז ההקדש (אף על פי שקודם לא חל) ומתכפר בזה.
ופליגא שמואל אדעולא. דאמר עולא: לא חילקו בין חטאת לעולה, אלא שחטאת צריכה דעת בשעת הפרשה כשמפריש חברו עליו ובלי זה אינו קדוש, ועולה אין צריכה דעת בשעת הפרשה. (שחטאת שלכפרה באה, סובר עולא שלא נוח לו לאדם בכפרה שאינה שלו. אבל עולה שלא לכפרת החטא באה לא אכפת לו בכך. תוס').
אבל בשעת כפרה, אידי ואידי לדעת המתכפר יצא, שלא לדעת לא יצא. (שבשניהם אפשר שלא נוח לו, שרוצה לקיים מצות סמיכה. תוס'.)
מיתיבי: "האומר חטאתו ואשמו עולתו ושלמיו של פלוני עלי, לדעת יצא שלא לדעת לא יצא". וסותר לברייתא הראשונה שמחלקת בין חטאת ואשם לעולה ושלמים, בזה.
ומשנינן: שמואל מוקי לה לברייתא זו בשעת הפרשה שבכולם צריך דעת, כי שמא לא נוח לו להתכפר בדבר שאינו שלו. והברייתא הראשונה שחילקה ביניהם מדוברת בשעת כפרה, כמבואר.
ועולא מוקי לה לברייתא זו בשעת כפרה, שבכולם צריך דעת משום סמיכה, והברייתא לעיל מדוברת בשעת הפרשה.
אמר רב פפא: אלו מתנייתא אהדדי לא קשיין. הא בשעת כפרה, הא בשעת הפרשה, וכמו שפירשנו.
ולאמוראי נמי, לפי שניהם לא קשיא. דשמואל מוקי קמייתא בשעת כפרה ובתרייתא בשעת הפרשה. ועולא מוקי איפכא. אמוראי (שמואל ועולא) ודאי פליגי. ששמואל סובר שעולה צריכה דעת בשעת הפרשה ולא בשעת כפרה. ועולא סובר להיפך.
ומקשינן: פשיטא, ומה בא רב פפא להשמיענו?
ומשנינן: מהו דתימא, מאי שעת הפרשה דקאמר שמואל שצריך דעת בעולה, אף בשעת הפרשה כוונתו. וכל שכן שצריך בשעת כפרה ומודה בזה לעולא. ואף על גב דאי נאמר כך, הך ברייתא קמייתא תשאר בתיובתיה לשיטתו.
קא משמע לן רב פפא שאינו כן, אלא לשמואל דוקא בשעת הפרשה צריך דעת, ומיושבת הברייתא אף לשיטתו.
שנינו במתניתין: וכן בגיטי נשים כופין אותו עד שיאמר רוצה אני.
אמר רב ששת: האי מאן דמסר מודעא אגיטא לפני שגירש בו (שאמר גט שאני כותב לאשתי בטל הוא. רמב"ם פרק ו' מהלכות גירושין.) מודעיה מודעא, ומועיל לבטל את הגט.
ופריך: פשיטא שאינו גט, שהרי גילה את דעתו שאין רצונו בגירושין.
ומשנינן: לא צריכא, אלא דעשויה (שכפוהו) בית דין לאחר המודעה ואירצי שהסכים לגרש ונתן את הגט. מהו דתימא כיון שהסכים אחר שכפוהו בית דין, ודאי בטולי בטליה למודעא.
קא משמע לן, שאין בזה משום ביטול מודעה עד שלא יבטלנה להדיא.
ומדייק זאת מהמשנה, דאם כן שנחשב ביטול, ליתני במשנה "כופין אותו עד שיתן" ופשוט שאם נתן ודאי שנתרצה. מאי "עד שיאמר רוצה אני"? אלא משום שחוששים שמא מסר  47  מודעה. לכן כופים אותו עד שיאמר דמבטל ליה למודעיה, דהיינו שיאמר רוצה אני ובאמירה זו הרי הוא חוזר בו ממה שגילה דעתו מתחילה שאין רצונו בגירושין.

 47.  ותמהו בזה, הרי במשנה בכלל לא נזכר שעשה מודעה, וביאר המחנה אפרים שאם לא עשה מודעה באמת לא צריך שיאמר רוצה אני ומספיק שנותן את הגט מעצמו אחרי שכופים אותו, ורק משום שעשה מודעה צריך רוצה אני. וכתב בחשק שלמה שלפי זה בתלוהו וזבין לא צריך רוצה אני כיון שלא עשה מודעה ומספיק זה שמוכר מעצמו, ומה שאמר רב הונא שצריך שיאמר רוצה אני זה לאו דוקא, ותמה, אם כן, מה הראיה מהמשנה שכתוב שאומר רוצה אני ונאמר שגם במשנה זה לאו דוקא. ועוד תמה אם מדובר שעשה מודעה איך מספיק מה שאומר רוצה אני והרי צריך שיבטל את המודעה בפירוש וכמבואר בפוסקים, והביא שהחוות יאיר האריך בזה.

מתניתין:

שום היתומים  1  בית דין שהוצרכו למכור מנכסי יתומים כדי להגבות  2  לבעל חוב, צריכים לשום את ערך הנכסים, ולהכריז שכל הרוצה ליקח יבא ויקח! כדי שישמעו בני אדם ויבואו ליקח, ויוסיף כל אחד על חבירו במחיר הנכסים. ואם לא ימצאו מי שמוסיף על שומת הבית דין, נותנין למלוה כפי שומת הבית דין (על פי רוב הראשונים). ומכריזים עליה שלשים יום. ושום ההקדש כשמוכר הגזבר קרקע של הקדש, זמן ההכרזה הוא ששים יום.

 1.  עמדו בזה התוספות, מדוע נקטה המשנה דוקא ביתומים שמכריזים שלשים יום, והלא גם בכל אדם שגובים ממנו מכריזים שלשים יום. וכתבו התוספות, שמשמיע התנא שגם ביתומים מספיק שלשים יום ואין דינם כהקדש שצריך להכריז בו ששים יום. ובחידושי הגרז"ס ביאר את כוונת התוספות, שבגמרא בגיטין מבואר שנכסי יתומים הרי הם כהקדש, ואם כן, היה צד לומר, שבנכסי יתומים יכריזו ששים יום כמו בהקדש שמכריזים עליו ששים יום, ומשמיע התנא שביתומים מספיק שלשים יום כמו בשאר אדם. אך הרמב"ם (פכ"ב ממלוה ולוה ה"ו) לגבי גביית חוב כתב: ואחר כך שאין לו שלשה מאותה שדה כנגד חובו ומכריזין עליה כפי מה שיראו עד שיפסקו המוסיפין. וכתב המגיד משנה שלא הזכיר הרמב"ם שמכריזים שלשים יום אלא כתב כפי ראות עיני הדיין, וכאשר נראה לדיין מספיק גם בהכרזה פחותה משלשים יום, ומקורו של הרמב"ם לזה הוא ממה שכתוב במשנה שום היתומים שלשים יום ומשמע שרק ביתומים הזמן הוא שלשים יום אך בשאר אדם לא.   2.  כתב רגמ"ה שגם כשמוכרים בית דין מקרקעות היתומים לצורך פרנסתם צריך הכרזה שלשים יום, ודייק מזה הגרי"ז שאין זה דין בגביית חוב מיתומים אלא דין כללי במכירת נכסי יתומים.
ומכריזין בין ביתומים בין בהקדש בבוקר ובערב.
גמרא:
מאי שנא בבוקר ובערב? ומפרשינן: אמר רב יהודה אמר רב: מכריזים בערב, שהוא בשעת הוצאת פועלים על ידי בעל הבית ממלאכתם לביתם. ומכריזים בבוקר, שהוא בשעת הכנסת פועלים למלאכתם.
ומבארינן: זה שמכריזים בערב, בשעת הוצאת פועלים, הטעם הוא: דאיכא בעל הבית דניחא למיזבן (שרוצה לקנות), וכיון שפועליו עמו, אמר להו (יאמר להם) לפועלים: איזילו סיירו לה ניהלי (לכו וראו את הקרקע עבורי) אם יפה היא לקנותה, וישיבוהו למחרת כשיהיו עמו במלאכתו. ומה שמכריזים בבוקר בשעת הכנסת פועלים למלאכה, הטעם הוא: כדי דנידכר דאמר להו (שיזכר בעל הבית שאמר לפועליו) לראות את השדה, וניזיל נישיילינהו (ילך וישאל את פועליו) אם יפה היא.
ומסייעינן: תניא נמי הכי: שום היתומים שלשים יום, ושום ההקדש ששים יום ומכריזין בבוקר ובערב, בשעת הוצאת פועלים ממלאכתם לביתם, ובשעת הכנסת פועלים למלאכתם.
וכיצד מכריזים: אומר המכריז: שדה פלוני בסימניה (שסימניה) כך וכך, ובמצריה (ושגבולותיה) שם ושם, כך וכך היא יפה לעשות תבואה, ובכך וכך היא שומא (נישומה) על ידי בית דין, כל הרוצה  3  ליקח יבא ויקח. וקרקע זו נמכרת: על מנת ליתן לאשה - את הדמים שישתלמו - בכתובתה, ולבעל חוב (או לבעל חוב) בחובו, כפי הענין!

 3.  כתבו התוספות, שכל זה שמכריזים זה רק כשהמלוה אינו רוצה לגבות את הקרקע בערך ששמו אותה, אבל אם הוא מסכים לגבות בערך ששמו אותה נותנים לו את הקרקע בלי הכרזה. והשפת אמת תמה עליהם שהרי כל ההכרזה היא לטובת הלווה אולי יקנה מישהוא ביותר מהשומא, ואם לא מוצאים מי שיקנה אז כופים את המלוה לגבות כפי השומא, ואם ההכרזה היא לטובת הלוה הרי ודאי שגם כשהמלוה רוצה לגבות כפי השומא לא תתבטל זכות הלוה לעשות הכרזה. והבית יוסף (חו"מ קג) הביא את דברי התוספות. וכתב שכך משמע גם בירושלמי. אך בבבלי מוכח לא כך אלא גם כשהמלוה מוכן לקבל כפי השומא צריך הכרזה.
ומקשינן: למה לי למכריז למימר בהכרזתו: על מנת ליתן לאשה - כתובתה ולבעל חוב - חובו, וכי מה איכפת להם לקונים, לשם מה היא נמכרת?!
ומפרשינן: משום דאיכא קונה דניחא ליה דוקא בבעל חוב שמוכר עבור חובו, דמיקל בזוזי שמקבל בדמי הקרקע גם זוזים שבורים וחסרים, שאין סוחרים  4  - שהם הבעלי חובות - מקפידים בכך. ואיכא - מצד שני - לוקח דניחא ליה דוקא באשה, דשקלה את דמי הקרקע על יד על יד (מעט מעט) שאינה צריכה את כל הדמים כאחד, שכיון שאינה יודעת להתעסק במעות, ואינם צריכים לה אלא להוצאה, אינה מקפידה אם לא יפרעו לה בבת אחת (ר"ן)xxxxxx

 4.  יש לעיין בזה מהפסוק "ארבע מאות שקל כסף עובר לסוחר, והיינו שבאה התורה לומר שנתן אברהם לעפרון מטבעות טובות כל כך שהסוחרים מקבלים אותם, ומשמע שהסוחרים מקפידים על מטבעות טובות, ואילו כאן מבואר שהסוחרים פחות מקפידים בזה משאר בני אדם.

דרשני המקוצר[עריכה]