מיקרופדיה תלמודית:לחם

הגדרת הערך - מאכל העשוי ממיני דגן, שהוא עיקר מזונו של אדם, ועליו קובע את סעודתו, לעניין מצוות ואיסורים שמקיימים בו או באכילתו.

לחם במובן הרחב כולל כל דבר מאכל (רש"י עה"ת בראשית לא נג, ויקרא ג יא, ועוד), ובתלמוד ובפוסקים נתייחד שם לחם לפת, שהרבה מצוות נעשות בה, או תלויות בה, כגון אכילת-מצה (ראה ערכו) וברכת-המזון (ראה ערכו), וכן איסורים רבים תלויים בה, כגון איסור אכילת לחם של חדש (ראה ערכו), ואיסור אכילת פת-גויים (ראה ערכו).

המינים מהם נעשה

לחם - או פת - בלא שם לווי, הנזכר בדינים שונים, הוא העשוי מאחד מחמשת מיני דגן (ראה ערכו): חטים, שעורים, כוסמים, שבולת שועל ושיפון (כן משמע מירושלמי חלה א ב, ונדרים ז ב; רמב"ם ברכות ג א, ובכורים ו ב, ופירוש המשניות חלה א א; מאירי חלה שם, ופסחים לז א), אבל הנעשה מאורז (ראה ערכו), דוחן (ראה ערכו), שומשום, אפונים, עדשים, ושאר מיני קטניות, אינו בכלל לחם (כן משמע מרמב"ם בכורים שם; מאירי חלה א ד), ואין נוהגות בו מצוות התלויות בלחם, שכן לגבי אכילת מצה נאמר: לֹא תֹאכַל עָלָיו חָמֵץ שִׁבְעַת יָמִים תֹּאכַל עָלָיו מַצּוֹת (דברים טז ג), דברים הבאים לידי חימוץ, דהיינו חמשת המינים, אדם יוצא בהן ידי חובתו בפסח, יצאו אורז ודוחן וכיוצא, שאין באים לידי חימוץ, אלא לידי סירחון (פסחים לה א, ומנחות ע ב). הפרשת חלה ואיסור חדש - וברכת-המזון (ראה ערכו. כן משמע מיראים רנג, וסמ"ג עשין כז) - נלמדים בגזרה-שוה "לחם" "לחם" מאכילת מצה (מנחות שם)^[1]. לתנא הסובר שאורז בא לידי חימוץ ומין דגן הוא (ראה ערך אורז: בחמץ ומצה), אף פת הנעשית מאורז בכלל לחם היא (רש"י פסחים לה א ד"ה חייבת).

תערובת חיטה ואורז

עיסה מתערובת של חיטה ואורז, נחלקו בה תנאים:

• יש סוברים שאם יש בה טעם דגן, חייבת בחלה, ואדם יוצא בה ידי חובתו בפסח (סתם משנה חלה ג ז) - אף לסוברים שהנעשה מאורז בלבד אינו חשוב לחם (ראה לעיל) - שהנאפה ממנה חשוב לחם (כן משמע מהלכות חלה לרמב"ן, דף לא א), ואפילו רוב אורז (זבחים עח א; רב הונא ולשון אחת בשם רבי יוחנן בירושלמי חלה ג ה), שהחיטה גוררת את האורז (ירושלמי שם א א; הלכות חלה לרמב"ן שם, ורא"ש, הלכות קטנות, חלה טו, בשמו) לבא לידי חימוץ (הלכות חלה לרמב"ן שם; רא"ש שם), ועוד שטעם-כעיקר (ראה ערכו) - לסוברים כן (ראה ערך הנ"ל: האיסור וגדרו) - דאורייתא (כן משמע מהגמ' שם)^[2], וכן הלכה (רמב"ם בכורים ו יא; רא"ש שם; טוש"ע יו"ד שכד ט)^[3].

• ויש סוברים שעיסה העשויה מתערובת של חיטה ואורז אינה חייבת בחלה אלא כשיש בחיטה כשיעור (רבן שמעון בן גמליאל בתוספתא חלה (ליברמן) ב א, וירושלמי חלה ב ג, ושם ג ה) חיוב חלה (ראב"ד בכורים שם), שאין החיטה גוררת את האורז עד שיהיה בעיסה חיטה כשיעור חלה (הלכות חלה לרמב"ן שם).

אף האורז שבתערובת חייב בחלה (כן משמע מרימב"ץ ור"ש חלה ג ז; הלכות חלה לרמב"ן שם; רא"ש שם), ויוצאים בו ידי חובת מצה (הלכות חלה לרמב"ן שם; רא"ש שם), שמשום טעם כעיקר החיטה אינה בטלה, אבל עדיין אין להחשיב כלחם אלא את החיטה, וכיון שאינה בטלה, יכולה לגרור את האורז אחריה, והוצרכו לטעם גרירה כדי להחשיב אף את האורז שבתערובת כלחם (הלכות חלה לרמב"ן שם; דברי יחזקאל יא ג, בדעת הרמב"ם חמץ ו ה)^[4].

תערובת חיטה עם שאר מיני קטניות, ושעורה עם אורז

העשוי מתערובת חיטה ואחד משאר מיני קטניות חוץ מאורז, או מתערובת של שעורה ואורז או שאר מיני קטניות, נחלקו אמוראים אם דינו כנעשה מתערובת חיטה ואורז:

• יש סוברים שדינו כעשוי מתערובת של חיטה ואורז, שבין חיטה ובין שעורה גוררות בין אורז ובין שאר מינים (סתמא דירושלמי חלה א א, לפי הלכות חלה לרמב"ן ורא"ש שם).

• ויש סוברים שהחיטה בלבד גוררת, אבל השעורה, אף את האורז אינה גוררת (רבי הילא בשם רבי שמעון בן לקיש בירושלמי שם), ואף החיטה אינה גוררת אלא את האורז, ולא שאר מינים (רמב"ן שם, לדעה זו; ר"ש סיריליאו ופני משה ומראה הפנים וביאור הגר"א שם), והעשוי מתערובות אלו אינו חשוב לחם אלא כשיש בתערובת רוב דגן (ירושלמי שם).

תערובת שאר מיני דגן עם אורז וקטניות

העשוי מתערובת של כוסמים, או שבולת שועל, או שיפון, עם אורז או שאר מיני קטניות, אינו חשוב לחם, אלא אם כן יש בו רוב דגן וטעם דגן (כן משמע מירושלמי חלה ג ה, לפי הלכות חלה לרמב"ן לא ב; כן משמע מרמב"ם חמץ ו ה, ובכורים ו יא, וטוש"ע או"ח תנג ב, ויו"ד שכד ט), שכוסמים ושבולת שועל ושיפון אינם גוררים מינים אחרים (ירושלמי שם א א) להחמיץ (הלכות חלה לרמב"ן לא א).

עיסה שנילושה שלא במים

עיסה שלא נילושה במים, אלא ביין, או בשמן, או בדבש, או בחלב, או במי פירות - או בביצים (כן משמע מטור יו"ד שכט, בדעת הרמב"ם בכורים ו יב) - פת הנעשית ממנה חשובה לחם (כן משמע מהרמב"ם שם; מאירי פסחים לז א, על פי חלה ב ב; קרית ספר שם), ואף על פי שאין לחם אלא הבא לידי חימוץ (ראה לעיל), ועיסה שנילושה במשקים אלו אינה באה לידי חימוץ (ראה ערך חמץ: מי פירות), כיון שהעיסה עשויה מקמח שיכול להחמיץ, חשובה לחם (כן משמע מהמאירי שם)^[5].

לישתו ואפייתו

בלילה רכה

עיסה העשויה בלילה רכה - שאין ראוי לטוחה בדפנות התנור, וכשמניחים אותה באלפס או בקרקע אינה עומדת בעצמה אלא מתפזרת ומתפשטת אילך ואילך (מאירי פסחים לז א) - הנאפה ממנה אף הוא חשוב לחם (כן משמע מתוספות פסחים לז ב ד"ה דכולי; רא"ש שם ב טז; רמ"א או"ח קסח יד).

בלילה רכה מאד, נחלקו בה ראשונים אם הנאפה ממנה חשוב לחם (כן משמע מרשב"א ברכות לח א, בדעת רש"י); או שאינו חשוב לחם (כן משמע מהרשב"א שם, בשם התוספות).

קודם אפייה

אין העיסה חשובה לחם עד שתאפה (כן משמע מפסחים לז א, ורמב"ם ברכות ג א).

כשנאפתה בחמה

עיסה שאפאוה בחמה אינה חשובה לחם (כן משמע מברכות לז א, ופסחים שם; פסקי רי"ד ברכות שם, והמכריע סג; כל בו פט), שאין לחם אלא האפוי באוּר (פסקי רי"ד שם, והמכריע שם). עשה את העיסה ערוכה ומקוטפת כגלוסקאות נאות - שגילה דעתו שללחם עשאה (רש"י ברכות לח א ד"ה כעבין) - אף על פי שאפאה בחמה חשובה לחם (ברכות שם, לפי רש"י שם), שדווקא כשעשה את העיסה כדרך שעושים מה שאופים בחמה אינה חשובה לחם, אבל עשאה כשאר פת הנאפית בתנור, אינה חשובה מעשה חמה (רבנו יונה שם); ויש סוברים שאף הערוכה כלחם, כיון שנאפתה בחמה אינה חשובה לחם (כן משמע מרבנו יונה שם, בשם רבנו תם, ומאירי שם; פסקי רי"ד שם). עיסה שאפאוה בחמה, וחזרו ואפאוה בתנור, כתבו אחרונים שאינה חשובה לחם, ואף לסוברים שעיסה שנתבשלה, וחזרו ואפאוה בתנור חשובה לחם (ראה להלן), אפיה אחרי בישול משנה את העיסה ממבושלת לאפויה, והרי היא אפויה בתנור, אבל אפיה בתנור שאחרי אפיה בחמה כל צרכה, אין בה תועלת (חידושי חתם סופר פסחים לז א).

כשנתבשלה

עיסה שנתבשלה אינה חשובה לחם (כן משמע מפסחים לו ב, וירושלמי חלה א ג, לפי תוספות פסחים לז ב ד"ה דכולי, בשם ר"י, ורמב"ם בכורים ו יב, וטוש"ע יו"ד שכט ג, ושו"ע או"ח קסח יג). ונחלקו ראשונים:

• יש סוברים שדווקא כשבלילתה רכה אינה חשובה לחם, אבל בלילתה עבה, ולאחר הבישול יש לה תואר לחם - היינו שניכר וידוע שהוא לחם (שו"ע או"ח קסח י,טו) - חשובה לחם (כן משמע מרבנו תם בספר הישר, החידושים שמד, ותוספות ברכות לז ב ד"ה לחם, ופסחים לז ב ד"ה דכולי; טור שם; שו"ע שם יג, בשם יש חולקין), שאף על פי שלמדים מן הכתוב שדווקא האפוי בתנור חשוב לחם, לסוברים כן (ראה ציון להלן), לא בא הכתוב למעט אלא עיסה רכה שאי אפשר לאפות בתנור עד שתקרוש תחילה קודם אפייתה (ספר הישר שם).

• ויש סוברים שכל עיסה שנתבשלה אינה חשובה לחם (ר"ש חלה א ה, לפי רבנו ירוחם טז ה; המכריע שם, שכן משמע מהשאילתות ורש"י, והסכים עמם; הלכות חלה לרמב"ן כו ב; שו"ע שם, בסתם).

כשנאפתה באילפס

עיסה שבישול אינו מחשיבה לחם (ראה לעיל), שאפאוה באילפס - מחבת של מתכת (ר"ש טבול יום ג ג), ומניחים את העיסה בתוכו כשהוא יבש, או שיש בו מעט מים, או שמן (מאירי פסחים לז א), שסכים אותו בהם כדי שהעיסה לא תישרף (הגהות סמ"ק קנא), והאור מהלך תחתיו (ירושלמי חלה א ג), ואין חום האש מגיע מהצדדים (כן משמע מהירושלמי שם) - והדביק את העיסה באילפס ואחר כך הרתיח, נחלקו אמוראים אם חשובה לחם:

• יש סוברים שאינה חשובה לחם (כן משמע מריש לקיש בפסחים לז א, ורבי יוחנן בגמ' שם ב, בדעת רבי יהודה, ורבי זירא ורבה ורב יוסף בגמ' שם, לפי תוספות שם ד"ה דכולי), שאין לחם אלא האפוי בתנור (רבי יהודה בגמ' שם; רבנו חננאל שם א, ורש"י שם ד"ה מעשה, ופסקי רי"ד שם, ור"ש חלה א ד, בדעת ריש לקיש), שנאמר: לַחְמְכֶם בְּתַנּוּר אֶחָד (ויקרא כו כו. רש"י שם; השגות הראב"ד לרי"ף שם; פסקי רי"ד שם), ואילפס אין לו דין תנור (כן משמע מהמאירי שם), שכל שהאור מהלך תחתיו, אינו חייב בחלה, ואין אומרים עליו המוציא, ואין אדם יוצא בו ידי חובתו בפסח (רבי שמעון בן לקיש בירושלמי שם).

• ויש סוברים שחשוב לחם (רבי יוחנן בגמ' שם א; רבי יוחנן בגמ' שם ב, בדעת תנא קמא), שכל שנאפה על ידי האור - אפילו שלא בתנור - חשוב לחם (שאילתות עז), ואף על פי שהאור מהלך תחתיו - חייב בחלה, ומברכים עליו המוציא, ואדם יוצא בו ידי חובתו בפסח (רבי יוחנן בירושלמי שם).

אף להלכה נחלקו גאונים וראשונים אם חשוב לחם (שאילתות שם; הלכות גדולות ברכות פ"א, עמ' סה במהדורת מכון ירושלים; רי"ף שם, לפי בית יוסף או"ח קסח יג; תוספות ברכות לח א ד"ה (לז ב) לחם, ופסחים שם ד"ה דכולי; רמב"ם בכורים ו יב, וחמץ ו ו; רא"ש שם ב טו), וכן הלכה (טור או"ח תסא, וטוש"ע יו"ד שכט ב); או שאינו חשוב לחם (הלכות גדולות דפוס ברלין עמ' קמא, בשם כהן צדק; רי"ף שם, בשם הלכות גדולות, שכתב בשם רב כהן צדק; רבנו חננאל שם לח א; תוספות שם לז ב ד"ה דכולי, ורא"ש שם, וטור או"ח שכט, בשמו; פירוש המשניות לרמב"ם חלה א ו)^[6].

הרתיח את האילפס ואחר כך הדביק בו את העיסה, הכל מודים שחשוב לחם (כן משמע מהגמ' שם), שכעין מעשה תנור הוא (רבנו חננאל שם; רש"י שם)^[7].

כשחזרו ואפאוה בתנור

עיסה שאינה נעשית לחם בבישול, שנתבשלה, או שאינה נעשית לחם באפיה באילפס, ונאפתה בו, וחזרו ואפאוה בתנור, נחלקו תנאים אם כיון שנאפתה בתנור חשובה לחם (תנא קמא בגמ' שם, לפי ריש לקיש שם), וכן הלכה (רי"ף שם, על פי יבמות מ א; השגות הראב"ד לרי"ף שם; המאור שם; תוספות שם לו ב ד"ה פרט, ויבמות מא א ד"ה כיון, בשם רבנו תם); או שלחם הוא האפוי בתנור בלבד, ועיסה זו כיון שתחילת אפייתה לא היתה בתנור, אינה חשובה לחם (רבי יהודה בגמ' שם, לפי ריש לקיש שם)^[8].

כשניתן בקמח מים רותחים

קמח שניתן על גבי מים רותחים, או שנתנו עליו מים רותחים - מאכלים הנקראים במשנה "מעיסה" ו"חליטה" - נחלקו תנאים אם חייב בחלה וחשוב לחם (בית הלל בחלה א ו, ועדיות ה ב, במעיסה, ובית שמאי במשנה שם ושם בחליטה)^[9], אם עשו ממנו עיסה (רש"י פסחים לז ב ד"ה תנא; רמב"ן במלחמות פסחים שם, והלכות חלה כו ב) ואפו אותה (פירוש הראב"ד עדיות שם; רמב"ן שם ושם), שלא נתבשל אלא הקמח, וכשנעשה עיסה נאפה ולא נתבשל (רמב"ן במלחמות שם; פסקי רי"ד שם); או שפטור מחלה ואינו חשוב לחם (בית הלל במשנה שם ושם, בחליטה, ובית שמאי במשנה שם ושם במעיסה), שהואיל והקמח נתבשל, האפיה בתנור אינה מועילה כלל, ואינו חשוב לחם, כשם שעיסה שנתבשלה וחזרו ואפאוה, אינה חשובה לחם, לסוברים כן (ראה לעיל. פסקי רי"ד שם).

מצה שאינה אפויה כל צרכה

מצה שאינה אפויה כל צרכה (פסחים לז א, ומנחות עח ב, לפי רש"י פסחים שם ד"ה הינא; רמב"ם חמץ ו ו), אלא אפויה כל שהוא (רש"י מנחות שם ד"ה מאי וד"ה אמר), אדם יוצא בה ידי חובת אכילת מצה (גמ' שם ושם), שאף היא בכלל לחם (כן משמע מהגמ' שם), כל שפורסה - בעודה חמה מהאפיה (אליה רבה או"ח תסא סק"ח; נודע ביהודה תנינא או"ח פ) - ואין חוטים נמשכים הימנה (גמ' שם ושם), שעל ידי הדחק ראויה לאכילה (תוספות מנחות נז ב ד"ה ושמעינן; פסקי רי"ד שבת לז א).

שאינו לחם גמור

שאין דרך לקבוע עליהם סעודה

במספר מיני לחמים אמרו עליהם שרוב בני אדם אין דרכם לקבוע סעודה עליהם, והאוכלם בלא קביעות סעודה אינו מברך עליהם המוציא, אלא בורא מיני מזונות - ולאחריהם אינו מברך ברכת-המזון (ראה ערכו. כן משמע מברכות מב א): "פת הבאה בכיסנין" ו"לחמניות" (ראה ערך ברכת הפת: לחם שאינו גמור), ויש סוברים שכך דין "טריתא" ו"טרוקנים" (ראה ערך הנ"ל: שם).

"פת הבאה בכיסנין", נחלקו ראשונים בפירושה:

• יש מפרשים שהיא פת העשויה כמין כיס, וממלאים אותה קודם אפייתה בדבש וסוכר ושקדים ואגוזים ומיני תבלין וכיוצא בהם (ערוך, כסן, בשם רבנו חננאל; רבנו יונה ברכות מב א; רשב"א שם מא ב; טור או"ח קסח; שו"ע שם ז, בשם יש מפרשים, הראשון), והעיסה עצמה נילושה במים לבד כשאר פת, אלא שהיא ממולאת במינים אלו (ט"ז שם סק"ו; שלחן ערוך הרב שם ט).

• יש מפרשים שהיא פת שנילושה בדבש או בשמן או בחלב או במיני תבלין (רמב"ם ברכות ג ט; רש"י שם מא ב ד"ה פת; שו"ע שם, בשם יש אומרים), והוא הדין שנילושה במי פירות (כן משמע מבית יוסף ושו"ע שם), או במי ביצים ויין ושאר משקים חוץ ממים (שלחן ערוך הרב שם יא).

• ויש מפרשים שהיא פת שעושים אותה כעכים יבשים, וכוססים אותם (ערוך, כסן, בשם רב האי גאון; שו"ע שם, בשם יש מפרשים, השני) לתיאבון (מגן אברהם שם ס"ק יז), ולא כדי להשביע (שלחן ערוך הרב שם יב).

"לחמניות", הן רקיקים דקים מאד, שנעשו מעיסה שבלילתה רכה - שאי אפשר לגלגלה בידיים (שלחן ערוך הרב, סדר ברכת הנהנין ב ה) - ומערבים את הקמח והמים בכף בקדירה בלי לישה וגלגול, ונעשית כמין דייסא (משנה ברורה קסח ס"ק לז), ושופכים אותה על עלי ירקות רחבים, כדי שלא תישפך לחוץ, ונאפית בתנור על העלים (של"ה, שער האותיות ק קדושת האכילה ב).

"טריתא", היא שנותנים קמח ומים בכלי, ובוחשים בכף, ושופכים על הכירה כשהיא ניסקת (רש"י ברכות לז ב ד"ה גביל), ומתפשטת ונעשית דקה (כן משמע מרא"ש שם ו יא, וטור או"ח קסח), והיא דקה וקלושה יותר מ"לחמניות" (כן משמע ממשנה ברורה שם ס"ק לח).

"טרוקנים", הם שעושים גומא בכירה, ונותנים בה קמח ומים מעורבים, ונאפה שם (רש"י ברכות לז ב ד"ה כובא; טוש"ע או"ח קסח טו), ובלילתם רכה מאד (מגן אברהם שם סק"מ), ועל ידי האפייה בתוך הגומא נעשים עבים (רא"ש שם), ושונים משאר לחם, שנעשים שלא כדרך לישת ואפיית לחם (שם טו), או שאין להם צורת פת (רמב"ם ברכות ג ט), או שנעשים מעיסה רכה מאד (כן משמע מהגהות סמ"ק קנא; מגן אברהם שם; שלחן ערוך הרב שם ו).

במינים הללו, שאין קובעים עליהם סעודה, נחלקו הדעות אם חשובים לחם מן התורה:

• יש סוברים שמן התורה אינם חשובים לחם (כן משמע ממגן אברהם קסח ס"ק טז וס"ק מד; ראש יוסף ברכות לח א, בדעת הטור או"ח קסח; פרי מגדים שם, אשל אברהם ס"ק טז, וס"ק כא בדעת הלבוש שם ט, וסק"מ בדעת הלבוש שם טז), ולכן האוכל מהם פחות מכדי קביעת סעודה אינו מברך ברכת המזון, ואפילו אוכל כדי קביעת סעודה, שחייב לברך עליהם ברכת המזון, אין חיובו מן התורה כשאר לחם, אלא תקנת חכמים היא, הואיל ודומים ללחם (כן משמע מהפרי מגדים שם ס"ק טז, וראש יוסף שם), ולא תיקנו אלא כעין דאורייתא, שאף בלחם גמור מן התורה אינו חייב לברך ברכת המזון אלא כשאכל כדי קביעת סעודה, לסוברים כן (ראה ערך ברכת המזון: חיובה. ראש יוסף שם).

• יש סוברים שחשובים לחם מן התורה (כן משמע מבית יוסף שם, לפי אבן העוזר שם, ולבוש שם ו, ולחם משנה ברכות ג ט, וראש יוסף שם, בדעת הרמב"ם שם, ושו"ע שם טו; אבן העוזר שם; שולחן ערוך הרב שם ח, וקונטרס אחרון סק"ד), ולכן האוכל מהם כדי קביעת סעודה מברך המוציא וברכת המזון, ולדעתם, אף האוכל לחם גמור פחות מכדי קביעת סעודה אינו חייב בברכת המזון אלא מתקנת חכמים, ולא תיקנו אלא בלחם שדרך בני אדם לקבוע עליו סעודה - שהיא תכלית הלחם (קהלות יעקב ברכות כה) - ולא בלחם שאינו גמור שאין דרך לקבוע סעודה עליו, ואינו נאכל אלא לשם קינוח והנאה (ראש יוסף שם, בדעת הרמב"ם ושו"ע שם; קהלות יעקב שם), או משום שמן התורה אף בלחם גמור די בברכה מעין שלש, לסוברים כן (בית יוסף או"ח קצא; מגן אברהם שם סק"א), ולא תיקנו לברך ברכת המזון אלא בלחם שדרך בני אדם לקבוע עליו סעודה, שכיון שהדרך לקבוע עליו סעודה יש לו חשיבות מיוחדת (שלחן ערוך הרב שם ח).

• ויש סוברים, שאם קבע עליהם סעודה חשובים לחם מן התורה - שכשקבע עליהם סעודה אחשביה (ראה ערכו) ללחם (כן משמע מהרשב"א ברכות לח ב; רא"ה שם לה ב) - ואם לא קבע עליהם סעודה אינם חשובים לחם מן התורה (כן משמע מהרשב"א שם; רא"ה שם; מגן גיבורים שם סק"י; מנחת חינוך י ה).

העשוי ממורסן

העשוי ממורסן - הקליפה העבה של החיטה (פירוש המשניות לרמב"ם חלה ב; מאירי פסחים לו ב) הנושרת מהחיטה בשעת כתישה (רש"י חולין פח ב ד"ה מורסן; רשב"ם בבא בתרא צג ב ד"ה מורסן), ואינו ראוי לאכילת אדם (פסקי ריא"ז פסחים ב ד י), ודרך ליתנו לתרנגולים (מאירי שם) - אינו חשוב לחם, ואין יוצאים בו ידי חובת אכילת מצה, ופטור מחלה (מאירי שם).

וכן לחם שעירבו בו הרבה מורסן אינו חשוב לחם (כן משמע מריבמ"ץ ור"ש ופירוש הרא"ש וברטנורא חלה א ח, ורמ"א או"ח תנד ג), ואפילו הוא ראוי לאכילת אדם על ידי הדחק (כן משמע מהרא"ש וברטנורא שם), ואפילו אוכלו, אין אומרים שאחשביה (ראה ערכו) כלחם, אלא בטלה-דעתו-אצל-כל-אדם (ראה ערכו. ט"ז שם סק"ג; חק יעקב שם סק"ג), שבעירוב המורסן שוב אינה ראויה לאכילת אדם (כן משמע מרימב"ץ ור"ש ורא"ש וברטנורא שם), ולפיכך אין לה דין לחם (כן משמע מר"ש ורא"ש שם).

העשוי מסובין

העשוי מסובין - הקליפה הדקה של החיטה (כן משמע מרשב"ם בבא בתרא צג ב ד"ה מורסן וד"ה סובין; פירוש המשניות לרמב"ם שבת עו ב) הנשארת בנפה אחרי שמנפים בה קמח (רש"י חולין שם ד"ה סובין) - פטור מחלה (רא"ש פסחים ב יד; ר"ן פסחים לו ב; מהר"ם חלאוה שם), ואין יוצאים בו ידי חובת אכילת מצה (רא"ש ור"ן שם; שו"ע או"ח תנד א), ואינו חשוב לחם (רא"ש ומהר"ם חלאוה שם; לבוש שם א), שאינו ראוי למאכל אדם (לבוש שם)^[10]; ויש סוברים שסובין הוא קמח, אלא שאינו הקמח הלבן היוצא ראשון בשעת הריקוד אלא הקמח השני (מאירי פסחים שם), וראוי לאכילת אדם (פסקי ריא"ז שם), וכתבו שהעשוי מסובין חשוב לחם (מאירי פסחים שם, על פי גירסתו במשנה חלה שם), ויוצאים בו ידי חובת אכילת מצה, וחייב בחלה (מאירי שם; פסקי ריא"ז שם).

העשוי לכלבים

לחם שנעשה לכלבים, או לשאר בעלי חיים - כלומר שדעת הבעלים היתה לעשותו עבורם (תורת הארץ ד מט) - נחלקו הדעות אם יש לו דין לחם:

• יש סוברים שאפילו הוא ראוי למאכל אדם אינו חשוב לחם (פירוש המשניות לרמב"ם חלה שם, לפי חלת לחם ט סק"ב, ותועפות ראם ליראים קמח כח; יראים שם, וסמ"ג עשין קמא, לפי תועפות ראם שם; הלכות חלה לרמב"ן כו ב, לפי תורת הארץ ד נג; רמ"א או"ח תנד ב, לפי חלת לחם ט ס"ק כח, ותורת הארץ שם נז; משנה ברורה שם סק"ט), שסברא היא שהעשוי עבור כלבים אינו חשוב לחם (חלת לחם שם; תועפות ראם שם).

• יש סוברים שמחלוקת אמוראים היא אם כשראוי לאכילת אדם יש לו דין לחם (ר"ש ורא"ש חלה שם; רמ"א שם, לפי ט"ז שם סק"ג, ומגן אברהם שם סק"ג).

• ויש סוברים שלדברי הכל חשוב לחם (כן משמע מלבוש יו"ד של ח-ט; תורת הארץ שם, בדעת הרמב"ם).

לקישוטי נשים

לחם שנעשה לקישוטי נשים, נחלקו ראשונים אם דינו כלחם הנעשה לכלבים (ראה לעיל), שאף הוא לא נעשה לשם אכילת אדם (רבנו יונה ברכות שם, בצד השני, לגירסא אחת בגמ'; מאירי שם, בשם קצת מפרשים); או סוברים, שהוא כלחם הנעשה לאכילת אדם (רבנו יונה שם, לגירסא אחרת בגמ').

איבוד שם לחם

פרורי לחם

פרורי לחם, אפילו קטנים מכזית, ודקים ביותר עד שאין להם תואר לחם, יש להם תורת לחם, שכל לחם שאינו מבושל ואינו מדובק, אף על פי שאין לו תואר לחם, אינו יוצא מתורת לחם לעולם (רבנו יונה ברכות לז ב; רא"ש שם ו י; טוש"ע או"ח קסח י)^[11].

כשנשרו במים

פרורי לחם הקטנים מכזית שנשרו במים, ונתלבנו המים מחמת הפרורים, בטל מהם תואר לחם, ואין מברכים עליהם "המוציא" (כן משמע מתוספות ברכות לז ב ד"ה אמר; שו"ע או"ח קסח יא), שאין להם שם לחם (משנה ברורה שם ס"ק סג), שליבון המים הוא סימן שהמים עשו שינוי בעצם הלחם ונפסדה צורתו (מאמר מרדכי שם ס"ק כב; משנה ברורה שם).

היו הפרורים גדולים מכזית, אף על פי שהתלבנו המים, לא בטל מהם תורת לחם (ט"ז שם ס"ק יד), שאפילו התבשלו או נדבקו ובטל מהם תואר לחם, יש עליהם תורת לחם (כן משמע מפרי מגדים שם, משבצות זהב ס"ק יד).

כשנדבקו יחד

פרורי לחם קטנים מכזית שנדבקו יחד על ידי דבש או מרק, יש ראשונים סוברים שנחלקו אמוראים אם איבדו תורת לחם (תוספות שם ד"ה חביצא; רבנו יונה שם, בשם רב האי; רשב"א שם, בשם רבנו תם); ויש ראשונים סוברים שלדברי הכל יש תורת לחם בפרורים שנדבקו (כן משמע מתוספות ורבנו יונה שם, בדעת רש"י).

כשבאים מלחם גדול

פרורי לחם הקטנים מכזית שבטלה מהם תורת לחם בבישול, או בדיבוק במרק, או בדבש (ראה לעיל), יש מהאמוראים סוברים שאם הם "באים מלחם גדול" - כלומר, שנשאר מהלחם ממנו נתפוררו חלק הגדול מכזית (רש"י ברכות לז ב שם ד"ה הכא, ומנחות עה ב ד"ה הכא; מיוחס לרשב"א מנחות שם) - לא בטל מהם תורת לחם (רב יוסף בברכות ומנחות שם), לפי שהם בטלים ללחם הגדול ממנו נתפוררו (מאירי שם, בדעת רש"י). ונחלקו אחרונים אם הכל מודים לזה (מעון הברכות ברכות שם, בדעת הלכות גדולות); או שיש החולקים וסוברים שאינם חשובים לחם אפילו נשאר חלק שגדול מכזית בלחם שממנו באו (ברכת יהונתן למגן אברהם קסח ס"ק כח; בית אפרים יא; מעון הברכות שם, בדעת התוספות).

פת שנתבשלה

פת שנתבשלה - או שטוגנה בשמן (כן משמע מתוספות שם א ד"ה חביצא) - ויש בפרוסות המבושלות כזית, מברך עליהן המוציא לחם מן הארץ (גמ' שם; ירושלמי ברכות ו א), שאין הבישול מבטל מהן תורת לחם (כן משמע מרש"י שם ב ד"ה כזית וד"ה הכא, ורבנו יונה שם, ומאירי שם א). ודווקא שיש בפרוסה עצמה כזית, אבל אין מצרפים פרוסות שנדבקו על ידי הבישול (לבוש שם י; מגן אברהם שם ס"ק כד,כו; אליה רבה שם ס"ק יד; משנה ברורה שם ס"ק נד). היתה פחותה מכזית ותפחה לכזית על ידי המשקה, הרי היא כמי שאין בה כזית (חיי אדם נד י, ונשמת אדם סק"ג; משנה ברורה שם). נפחתה מכזית על ידי הבישול, אף על פי שמתחילה היה בה, חשוב שאין בה כזית (דברי חמודות ברכות ו כז; חיי אדם שם; משנה ברורה שם)^[12]. היתה גדולה מכזית, ואחר הבישול פררוה לפרורים פחותים מכזית, דינם כפרורים פחותים מכזית שנתבשלו, שיש סוברים שאינם חשובים לחם (ראה להלן. חזון איש או"ח כו י).

פרורי לחם שנתבשלו

פרורי לחם קטנים מכזית שנתבשלו - או שטוגנו בהרבה שמן (תוספות ברכות לז ב ד"ה חביצא; אור זרוע א קמז; רא"ש שם ו י) - יש ראשונים שסוברים שנחלקו אמוראים אם פקעה מהם תורת לחם, או לא (רש"י שם ד"ה כזית וד"ה הכא; מאירי שם); ויש ראשונים סוברים שהכל מודים שאין להם תורת לחם (רבנו יונה שם, בשם רב האי ובדעת הערוך; רשב"א שם, בדעת רבנו תם; רא"ש שם), כל שבבישול נסתלק מהם תואר לחם (רבנו יונה שם; רא"ש שם).

ואם בושלו או טוגנו במחבת במעט משקה, לסוברים שפרורים שנתבשלו אין להם תורת לחם, סוברים שאינם כמבושלים, ויש להם תורת לחם (משנה ברורה קסח ס"ק נו, בדעת מגן אברהם שם ס"ק לו); ויש סוברים שדינם כנתבשלו (כן משמע מהמשנה ברורה שם, ושער הציון ס"ק נב).

כשנתבשל עד שאין לו תורת לחם

לחם שנתבשל, אף לסוברים שלא בטל ממנו תורת לחם (ראה לעיל), אם נתבשל עד שאין לו תואר לחם, יש סוברים שבטל ממנו תורת לחם (בית יוסף או"ח קסח י, בדעת הרמב"ם; ראשון לציון ברכות לז א); ויש סוברים שלא נתבטל ממנו תורת לחם (רבנו יונה שם, וטור שם, פי בית יוסף וב"ח שם; כן משמע משו"ע שם, ומשנה ברורה שם ס"ק נב); ויש מחלקים, שבשינוי מועט אין בטלה תורת לחם, אבל עברה צורת הלחם מכל וכל, בטלה ממנו תורת לחם (בית יוסף שם, בשם ר"י פאסי, בדעת הרמב"ם).

הערות שוליים