מיקרופדיה תלמודית:כנויים

הגדרה^[1] - תיבות שאינן מעיקר הלשון, אם הן מועילות כעיקר הלשון, בנדרים חרמים שבועות ונזירות ובדינים נוספים

כינויים הם מלשון מכנה שם לחברו (תוספות נדרים ב א; תוספות ישנים שם; פירוש הרא"ש שם; ראשונים שם; ברטנורא נדרים א א, ונזיר א א) - כלומר שהוא קורא אותו בשם אחר שאינו שמו (ריטב"א שם) - שאין הכינוי עיקר השם של אותו דבר (תוספות נזיר ב א ד"ה כל; רשב"א נדרים ב א; ברטנורא שם ושם), אלא טפל לו (תוספות שם: כינוי זהו שם שפל, ויש גורסים: טפל; ר"א מן ההר נזיר ב א; מאירי שבועות כ א), ואין דיבורו מתוקן, שהוא מדבר בלשון אחרת (ריטב"א שם), ואינה לשון מבוארת (ר"א מן ההר שם).

גדרם ודיניהם

במהותם של כינויים נחלקו אמוראים: ר' יוחנן אמר: כינויים לשון גויים הם (נדרים ג א, ושם י א. וראה קרן אורה שם ג א, בדעת רבא בנזיר ב א); ור' שמעון בן לקיש אמר: כינויים הם לשון שבדו להם חכמים - שחדשו אותה חכמים מלבם (ר"ן נדרים י א), ואין לה עיקר מן התורה (תלמידי רבינו פרץ שם) - להשתמש בה (נדרים שם). בירושלמי אמרו שרבי יוחנן הוא שסובר שכינויים הם לשונות שביררו להם ראשונים (נזיר א א), ורבי שמעון בן לקיש סובר שכינויים הם לשון גויים (שם ונדרים א ב).

מחלוקתם היא בין בכינויי נדרים (נדרים ג א, ושם י א; ירושלמי נדרים שם ב), בין בכינויי נזירות (ירושלמי נזיר שם; מפרש נזיר ב א; תוספות נדרים ב א ד"ה ונזירות, וד"ה כל בשם ר"י; יראים השלם פ; רא"ש נדרים ג א), בין בכינויי שבועות, ובין בכינויי חרמים (תוספות נדרים ב א ד"ה ונזירות; רי"ץ בשיטה מקובצת שם ג א; תלמידי רבינו פרץ שם י א. וכן משמע מסתימת שאר ראשונים), ויש מן הראשונים שכתבו שלא נחלקו אלא בכינויי נדרים, אבל כינויי נזירות לדברי הכל לשון גויים הם (פירוש א' בתוספות שם ב א ד"ה כל; פירוש א' בתלמידי רבינו פרץ שם י א; צפנת פענח נזירות א ה, על פי רמב"ם שם), וכן כינויי חרמים ושבועות, שקרובים הם ללשון תורה, ו"יכול להגיהם" (תלמידי רבינו פרץ נדרים שם).

וכתבו ראשונים ואחרונים שיש נפקא מינה להלכה בין ר' יוחנן וריש לקיש (ראה להלן שיש שכתבו שהלכה כרבי יוחנן, ומשמע שיש נפקא מינה להלכה, וראה רש"ש נדרים י ב, ושלמי נדרים ומנחת שלמה שם, וקונטרסי שיעורים נדרים א א, וראה להלן עוד), ויש מן האחרונים שכתב שאין נפקא מינה להלכה ביניהם (שו"ת הרדב"ז ה ללשונות הרמב"ם אלף תרפב (תכ, לשבועות פ"ב)).

להלכה כתבו ראשונים שכינויים לשון גויים הם (ראה ראב"ן נדרים; יראים השלם קנ, רמד, רמו ושנג; סמ"ג לאוין רמב; החינוך מצות ל ושעד ותו; שו"ע יו"ד רלז י, וראה טוש"ע שם רז, ובאר הגולה שם בדעתם), שבכל מקום במחלוקת ר' יוחנן וריש לקיש הלכה כר' יוחנן (ראה ערך הלכה. חיים שאל ב ל אות ג); ויש מן האחרונים שכתבו בדעת ראשונים שפירשו כריש לקיש שכינויים הם לשון שבדו להם חכמים (שו"ת הרדב"ז ה ללשונות הרמב"ם אלף תרפב (תכ, לשבועות ב), וראה בית יחזקאל נדרים א ב), כיון שמסתבר טעמו (רדב"ז שם, וראה שם שהוסיף שאין נפקא מינה בדין בין רבי יוחנן לריש לקיש).

מהו לשון גויים

לשון גויים שאמרו (ראה לעיל), נחלקו ראשונים בביאורה:

* יש סוברים שהכוונה היא שיש מהגויים שמדברים כן בלשונם (ראה להלן; רבי אברהם מן ההר נדרים י א, בשם רש"י; המפרש שם ג א ד"ה כינויין, ושם י א ד"ה רבי; תוספות שם ב א ד"ה כל; רא"ש שם, ותוספות הרא"ש שם ב א; ברטנורא נדרים א ב, ונזיר א א), והכינויים הם מעיקר הלשון בלשונות הגויים (רשב"א נדרים ב א ד"ה כל), ומשבעים לשונות הגויים הם (תוספות נזיר ב א ד"ה נזיר; מאירי נדרים ג א, בשם גדולי הרבנים), וכן היו לשונות הגויים שהיו באותו זמן (נמוקי יוסף נדרים ב א, וראה שם י א), ומהם שכתבו, שדומה לשונם ללשון ישראל, וישראל שבאותם המקומות נהגו לדבר בלשונם (תוספות שם, וראה ברטנורא שם). ואף שהם מלשונות גמורים קרואים כינויים, משום שעיקר הלשון הוא לשון התורה, ושאר הלשונות הן כינויים ללשון התורה (רשב"א נדרים ב א: שמא^[2]).

* יש סוברים שכינויים לשון גויים הם, אין הכוונה שהם מלשונות גמורים (ראה להלן; רבי אברהם מן ההר נזיר ב א; ריטב"א נדרים ב א: שאינו לשון מתוקן; רבינו ירוחם אדם וחוה יד ג (קח ב), על פי רמב"ם דלהלן), אלא הכוונה שהם מלשון מקומות שאנשיהם עילגים - היינו שאינם מדברים בלשון ברורה - ומפסידים את הלשון ומכנים על דבר בדבר אחר (רמב"ם נדרים א טז, ונזירות א ח, ושבועות ב ה; סמ"ג לאוין רמא ורמב; החינוך מצוה שעד ותו; פסקי ריא"ז נדרים א א אות ב ואות ז), והיינו לשון גויים המדברים בלשון הקודש בלעגי שפה, ואינם יודעים לדבר בלשון מתוקנת (ר"ן נדרים ב א בשם רבי יהודה בר חסדאי, וראה שם י א; שיטה מקובצת נזיר ב א בשם ר' עזריאל), ומחמת עילגותם שיבשו את הלשון, ועברו הכינויים האלו אל ההמון (פירוש המשניות לרמב"ם נדרים א ב, וכעין זה שם נזיר א א), שלא היו בקיאים בטיב לשון הקדש (שו"ע יו"ד רלז י, וראה בית יוסף שם), והולכים אחר לשון כלל העם באותו מקום ובאותו זמן (רמב"ם נדרים שם).

* ויש מהראשונים שכתבו, שלשון גויים הכוונה היא, ללשון המון העם המדברים בלשון הקודש, ומתערבבת הלשון בפיהם, ושגורה בפיהם לשון זו מחמת עילגותם, וכאילו אמר שהן מלשונות של עמי הארץ (מאירי נדרים ב א, ושם ג א, ונזיר ב א, וראה שם שבועות כ א).

הטעם שבדו חכמים לשונות אלו, לסוברים כן

בטעם שבדו להם חכמים כינויים, לסוברים כן (ראה לעיל בתחילת הפרק), פירשו בתלמוד שהוא כדי שהאדם הנודר לא יאמר: קרבן, שאם יאמר קרבן, חוששים שמא יאמר: קרבן לה', ושמא יפתח ויאמר לה', ולא יסיים ויאמר קרבן - שחששו שמא אחרי שיאמר את שם ה', יתחרט ויחליט שאין ברצונו לגמור דבריו (ר"א מן ההר נדרים י א; פירוש הרא"ש שם; מאירי שם ג א), או שמא ימות אחרי שיאמר את שם ה' (של"ה פסחים מצה עשירה דרוש ראשון בשם יפה תואר; מאורי אש (לבעל הפנים מאירות) בכותנות אור פרשת ויחי ד"ה ואמרתי; חידושי חתם סופר נדרים שם) - ונמצא שהוא מזכיר שם שמים לבטלה (נדרים י ב), ולכן תיקנו חכמים כינויים, כדי להפריש את האדם מן העבירה (המפרש שם, על פי מועד קטן ה א, ויבמות כא א, וראה ערך גזרה), שלא יבוא להזכיר את שם ה' (הערוך ערך סג הא'; המפרש נדרים שם, ושיטה מקובצת שם; פירוש הרא"ש שם ג א), שרק בעיקר הלשון חוששים שיזכיר את השם, משום שלשון הכתוב שגורה בפיו (תוספות נדרים שם ד"ה ה"ג, וראה שם ב א ד"ה וחרמים; תוספות ישנים שם; ראשונים שם), או שכיון שאינו רגיל לדבר בלשונות הכינויים, לא יבוא להזכיר בהן את השם (תוספות ישנים שם י א).

וכתבו אחרונים, שלדעה זו אסור לכתחילה לידור בלשון קרבן, אלא יש לידור בלשונות הכינויים (רש"ש נדרים י ב; גור אריה יהודה [זמבא] ב שו"ת ו א, ע"פ המפרש והרא"ש שם ג א), אבל לסוברים כינויים לשון גויים הם (ראה לעיל שם), מותר לכתחילה לידור בלשון קרבן (כנסת הגדולה לשונות הרמב"ם שבועות י; רש"ש שם ב), שהם סוברים שכל שכוונתו היא לגמור את דבריו, אין חוששים שמא לא יגמרם, ויבוא להזכיר שם שמים לבטלה (כנסת הגדולה שם), ויש מהראשונים שנראה מדבריהם, שאף לסוברים שכינויים לשון גויים הם, תיקנו חכמים לידור בהם, כדי שלא יזכיר את השם (ראה רא"ש נדרים א א, וראה קרבן נתנאל לרא"ש שם, וחיים שאל ב ל אות ג; תוספות ישנים שם).

אף בחרמים ובשבועות תיקנו כן

אף בחרמים תיקנו חכמים כינויים - לסוברים שכינויים לשון שבדו חכמים הם (ראה לעיל בתחילת הפרק) - כדי שלא יבוא להזכיר את השם, כשיאמר חרם כלשון הכתוב: יַחֲרִם אִישׁ לַה' (ויקרא כז כח), ואף שאינו יכול להחרים בלא לפרש שהוא מחרים לגבוה - לסוברים שאם לא כן יהיו החרמים לכהנים (ראה ערך חרמים: סתם חרמים) - מכל מקום כתבו ראשונים שאינו מוכרח להזכיר את השם, והוא יכול לפרש שהוא מחרים לבדק הבית מבלי להזכיר את השם (תוספות נדרים ב א ד"ה וחרמים; תוספות הרא"ש שם; ראשונים שם), ולכך תיקנו שיאמר בלשון כינויים, שאם יאמר כן אין חשש שיבוא לפרש את השם, אלא יאמר: לבדק הבית (תוספות הרא"ש שם ב א; רשב"א ור"ן שם י א).

אף בשבועות תיקנו כינויים, כדי שלא יאמר שבועה לה', ושבועתו תחול אף שלא הזכיר שם ה', שהנשבע בלשון שבועה או כינוייה, חלה שבועתו, אף שלא הזכיר את השם, לסוברים כן (ראה ערך שבועה, ושם איזה שבועות חלות בלא שם ומהי חומרתן. המכריע צ; ראבי"ה אלף כה; רא"ש נדרים א א; קונטרס הראיות שבועות לה ב; ר"ן נדרים ב א), ולסוברים ששבועה אינה חלה בלא שם, הוצרכו לתקן כינויים, כדי שלא ישבע בשם ה', אלא בכינויי-ה' (ראה ערכו) כרחום וחנון, שהנשבע בהם חשוב הוא כמי שנשבע בשם, ואין בהם משום הזכרת שם שמים לבטלה, לסוברים כן (ראה ערך כינויי ה'. גור אריה שבועות ב ג), או שתיקנו כינויים לשבועה, שכיון שידבר בלשון הכינויים, יזכור שחכמים תיקנו שלא יזכיר את השם תחילה (נדרי זריזין נדרים ב א).

וכן בנזיר תיקנו כינויים, כדי שלא יאמר נזיר לה', כמו שכתוב נָזִיר לְהַזִּיר לַה' (במדבר ו ב. תוספות שם י א; ריטב"א בשיטה מקובצת שם ב א).

במקום שלא נהגו לדבר בלשון הכינויים

במקום שלא נהגו לדבר בלשון הכינויים - לסוברים שהכינויים לשון גויים הם (ראה לעיל בתחילת הפרק) - נחלקו האם המדבר שם בלשון כינויים דבריו מועילים:

* יש סוברים שאין דבריו מועילים (ירושלמי נדרים א ב, ונזיר א א, לגירסת קרבן העדה שם ושם; רמב"ם דלהלן; סמ"ג לאוין רמא ורמב; החינוך מצוה שעד; בית יוסף יו"ד רז ורלז, ושו"ע שם י; שו"ת רדב"ז א מב; פרישה שם), וזהו שכתבו ראשונים, שהולכים אחר לשון כלל העם באותו מקום ובאותו זמן (רמב"ם נדרים א טז, וכעין זה בשבועות ב ה, ובנזירות א ח, ובית יוסף יו"ד רז, ורדב"ז נדרים ושבועות שם).

* ויש סוברים שדבריו מועילים אף במקומות שאין רגילים לדבר שם בכינויים אלו (ירושלמי נדרים ונזיר שם, לגירסה שלפנינו, לפירוש הפני משה נדרים שם, וערוך השלחן העתיד נזירות ב טז; תוספות הרא"ש שם ב א), מכיון שהם לשון בעולם לדבר זה, והוא מתכוין לדבר בהם (תוספות הרא"ש שם).

לסוברים שכינויים הם לשון שבדו להם חכמים (ראה לעיל שם), כתבו ראשונים ואחרונים, שדבריו מועילים בכל מקום ובכל זמן (ר"א מן ההר נדרים י א; ריטב"א שם ב א; פרישה יו"ד רז).

בזמן הזה

בזמן הזה, יש שכתבו שאם דיבר בלשונות כינויים כפזיח וכדומה אינו מועיל (ראה להלן: הכינויים. ופשוט דהיינו בשאר לשונות, אבל בלשון קונם משתמשים אף בזמן הזה), שבזמן הזה נעקרו לשונות אלו, ושוב אין משתמשים בהן כלל, ואין שום אדם המכיר לשונות אלו, ואף לסוברים שהמדבר בלשונות הכינויים דבריו מועילים גם במקומות שאין רגילים לדבר בהן (ראה לעיל בסמוך), מכל מקום אינו אלא כשישנם מקומות שמדברים בהן - שאז לשונות הכינויים חשובות לשון - אבל בזמן הזה שאין רגילים לדבר בהן כלל בשום מקום, אין דבריו מועילים, שאינן חשובות לשון (מנחת שלמה נדרים י א, וראה קונטרסי שיעורים נדרים א ט, שנקט שהוא מחלוקת ראשונים^[3]).

ואף לסוברים שכינויים הם לשון שבדו להם חכמים (ראה לעיל בתחילת הפרק), כתבו אחרונים שאין כינויים אלו נוהגים בזמן הזה, משום שהם סוברים שאף לדעה זו אין הכינויים מועילים אלא כשאנשים משתמשים בהם - ואפילו מעט אנשים - ודווקא מפני זה חשובים הם לשון, אבל בזמן הזה שאין משתמשים בכינויים אלו כלל בשום מקום, אינם חשובים לשון (מנחת שלמה שם).

המדבר בלשונות הכינויים ואינו מבין הלשון

המדבר בלשונות הכינויים ואינו מבין את הלשון, לסוברים שכינויים הם לשון גויים (ראה לעיל בתחילת הפרק), נחלקו בו ראשונים ואחרונים:

* יש סוברים שדבריו מועילים (ירושלמי נזיר א א, ואחרונים בביאורו; תוספות נדרים ב א ד"ה כל, וראה תוספות נזיר ב א ד"ה נזיר; רמב"ן בבא בתרא קסד ב ד"ה הין; תוספות הרא"ש נדרים ב א בתירוץ א), ומהם שהוסיפו שכן הוא אף כשאינו מתכוין לקבל עליו אותו דבר שאמר (תוספות נזיר שם, וראה רש"ש שם), והיינו שאינו יודע מה היא משמעות הלשון, אלא שדעתו היא לקבל את מה שמשמע מתוך הלשון, אבל כשאינו מתכוין לקבל עליו כלל, אינו חל (ירושלמי שם; אגודה ריש נזיר; אורח מישור וברכת ראש נזיר שם וערוך השלחן העתיד נזיר ב יד, בדעת תוספות שם); ויש סוברים שאינו חל אלא כשנתכוין לקבל עליו אותו דבר, אלא שאינו מבין את משמעות הלשון (רשב"א נדרים שם, לצד זה, וראה הגהות רביע עקיבא איגר יו"ד רז; אחרונים דלהלן), שהוא יודע שבנוסח זה הוא מקבל על עצמו אותו דבר, אלא שאינו יודע לפרש ולתרגם כל תיבה ותיבה, אלא רק את כללות הענין (הגהות יעב"ץ ומרומי שדה נזיר שם; חידושי ושיעורי ר' ברוך בער נדרים ב; דברות משה נדרים א ב א).

* ויש חולקים על כל זה וסוברים שאם אינו מבין את לשונות הכינויים, אין דבריו מועילים (תוספות הרא"ש נדרים שם בשם הרא"מ, ושכן מסתבר; מהרש"ל בבא בתרא קסד ב בדעת תוספות שם; רמ"א יו"ד רז^[4]; שו"ת הרדב"ז ה ללשונות הרמב"ם אלף תרפב (תכ, לשבועות פ"ב)), שהרי אינו יודע מה שהוא מדבר (לבוש שם), ואין פיו ולבו שוים (ראה ערך נדרים. רשב"א נדרים שם לצד זה; רדב"ז ה שם; ביאור הגר"א יו"ד רז), ואף כשהוא מתכוין לקבל אותו דבר שאמר, אם אינו מבין משמעות הלשון ממש, אין חשוב פיו ולבו שוים (רשב"א שם לצד זה).

אף לסוברים שכינויים הם לשון שבדו להם חכמים (ראה לעיל בתחילת הפרק), נחלקו ראשונים אם המדבר בהם דבריו מועילים גם כשאינו מבין את לשונות הכינויים:

* יש סוברים שדבריו מועילים (תוספות בבא בתרא קסד ב ד"ה הינא, ומהרש"ל שם בדעתם; רמב"ן בבא בתרא שם), שהכינויים דינם כלשון הקודש (רמב"ן שם; מהרש"ל שם), ואף שאינו יודע מה היא משמעות הלשון, אלא שדעתו היא לקבל את מה שמשמע מתוך הלשון, דבריו מועילים (ירושלמי נזיר א א; תפארת ציון נזיר ב א, בדעת המפרש שם).

* ויש סוברים שאם אינו מבין את הלשון, אין דבריו מועילים (תוספות נזיר ב א, ותוספות הרא"ש נדרים ג א; תוספות ישנים שם ב א; רדב"ז שם), משום שאין פיו ולבו שוים (רדב"ז שם), או שהכינויים אינם לשון גמורה, ואינם מועילים מן התורה אלא כשנתכוין לכך (תוספות נזיר שם).

בנדרים חרמים שבועות ונזירות

כל כינויי נדרים כנדרים, וחרמים כחרמים, ושבועות כשבועות, ונזירות כנזירות (משנה נדרים ב א. וראה להלן), שהמדבר בדברים אלו בלשון כינויים, חשוב כאילו הוציא בשפתיו הלשון כתיקנה (רמב"ם שבועות ב ה; החינוך תו; פסקי ריא"ז נדרים א א אות ב; ר"ן נדרים שם).

בנדרים

כל כינויי נדרים כנדרים (משנה נדרים ב א; רמב"ם נדרים א טז, ומעשה הקרבנות יד יא; טוש"ע יו"ד רז). היינו שהמתפיס בכינויי "קרבן" נאסר כמו מתפיס בקרבן (ראה ערך נדרים. ראה משנה שם י א, והמפרש שם ב א, ורמב"ם נדרים שם, וטוש"ע שם, וראשונים דלהלן), כגון האומר קונם עלי ככר זה (המפרש שם י א; רמב"ם שם; ראשונים שם; טוש"ע שם), שקונם הוא כינוי לקרבן (ראה להלן: הכינויים).

אף בתיבת: נדר, כתבו ראשונים שנאמר בה דין כינויים (רבנו בחיי במדבר ל ג).

בחרמים

כינויי חרמים כחרמים (משנה נדרים ב א; רמב"ם נדרים א טז). יש מהראשונים שפירשו שהדברים אמורים בנכסים שהוקדשו בכינויים של לשון חרם (ראה ערך חרמים. תוספות נדרים ב א; תוספות ישנים שם; יראים השלם קנ; רשב"א שם י א; פירוש הרא"ש ותוספות הרא"ש שם ב א), וכן נראה בירושלמי (נדרים א א, וראה במפרשים שם), והיינו שהאומר: נכסים אלו חרק - שהוא כינוי לחרם (ראה להלן: הכינויים) - לבדק-הבית (ראה ערכו), הרי אלו יפלו לבדק הבית (ירושלמי שם; יראים שם; פירוש הרא"ש שם), וכשאמר: נכסים אלו חרק לכהן, הרי אלו חרמי כהנים וניתנים לכהנים (ירושלמי שם; יראים שם; פירוש הרא"ש שם ב א), ואף כשאמר בסתם: נכסים אלו חרק, ינתנו לכהנים, לסוברים סתם חרמים לכהנים (ראה ערך חרמים: סתם חרמים. שם ושם).

להלכה כתבו ראשונים, שכינויי חרמים כחרמים, בין בנכסים שהוקדשו בלשון חרם, ובין באוסר חפץ בלשון חרם (רמב"ם נדרים שם, בנדרי איסור; פסקי הריא"ז שם).

בשבועות

כינויי שבועות כשבועות (משנה נדרים ב א; רמב"ם שבועות ב ה; טוש"ע יו"ד רלז י), בין בשבועת-ביטוי (ראה ערכו), בין בשבועת-שוא (ראה ערכו), בין בשבועת-העדות (ראה ערכו), ובין בשבועת-הפקדון (ראה ערכו. רמב"ם שם, וחידושי ר' שמואל נדרים א ו בדעתו. וראה ערך שבועת הדיינים, שיש סוברים שאינה אלא בלשון הקודש). כגון האומר שבותה - שהוא מכינויי שבועה (ראה ערכו. ראה להלן: הכינויים) - שאוכל, הרי הוא כאומר שבועה שאוכל (נמוקי יוסף שם ב א. וראה ערך שבועה, על דין האומר שבועה שאוכל).

בנזירות

כינויי נזירות כנזירות (משנה נדרים ב א, ונזיר ב א; רמב"ם נזירות א ח), שאם אמר על עצמו אחת מלשונות הכינויים, כגון שאמר: אהיה נזיק - שהוא מכינויי נזיר (ראה ערכו. ראה להלן: הכינויים) - הרי זה נזיר (משנה נזיר שם; רמב"ם שם; החינוך מצוה שעד).

כשם שכינויי נזירות כנזירות, כך כינויי שמשון כשמשון (תוספתא נזיר א ה; ירושלמי נזיר א ב) - היינו שאף כשקיבל עליו נזירות-שמשון (ראה ערכו), ולא הזכיר שמשון, אלא כינויי שמשון, חלה עליו נזירות (על הלשונות שהם כינויים לנזירות שמשון ראה להלן: הכינויים) - ויש מהאחרונים שכתבו בדעת ראשונים, שלא נאמרו כינויים בשמשון (צפנת פענח נזירות א ט, והשמטה להלכות תרומות דף נט ד"ה וזה, ותניינא תחילת דף פז, בדעת הרמב"ם נזירות א ח שהשמיט, וראה שם טעמים שונים. וראה חסדי דוד לתוספתא שם שתמה על השמטת הרמב"ם).

חומרם של הכינויים הנ"ל ומקורם

לשונות הגויים - לסוברים שכינויים לשון גויים הם (ראה לעיל: גדרם ודיניהם) - מה שהמדבר בהן דבריו מועילים, הרי הוא מן התורה (ראה תוספות נדרים ב א בשם ר"י, ושם ג א, ונזיר ב א; תוספות ישנים נדרים ב א ד"ה כל וד"ה ונזירות; יראים השלם קנ, רמד, רמו ושנג; פירוש הרא"ש שם ג א), ואם נדר ונשבע בהן, הרי הם נדר ושבועה גמורים (מאירי נדרים ג א; ריטב"א שם ב א), וחייבים עליהם מלקות (ראה ערכו. ראה ערך נדרים וערך שבועה. תוספות שם ונזיר ב א; רשב"א נדרים שם), וקרבן (ראה ערכו), כדין העובר על נדר ושבועה שהם מן התורה (ראה ערך הנ"ל. תוספות שם ושם; רשב"א שם; ר"ן שם).

הכינויים הנ"ל לסוברים שחכמים בדו לשון זו

לסוברים שכינויים לשון שבדו חכמים הם (ראה לעיל: גדרם ודיניהם), כתבו ראשונים שאי אפשר ללמוד מהכתוב שהמדבר בהם דבריו מועילים (פירוש הרא"ש נדרים ג א; ר"ן שם), ולדבריהם מה שלמדו כינויים מהכתוב (ראה לעיל בסמוך), אינו אלא אסמכתא (רי"ץ בשיטה מקובצת נדרים ג א).

בדינים אחרים

הקדש

הקדש, כתבו ראשונים בדעת הירושלמי, שנאמרה בו פרשת כינויים, ואם הקדיש בכינויי קרבן - ואף הקדש בדק-הבית (ראה ערכו. ירושלמי דלהלן. וראה שיירי קרבן נדרים א א) - ההקדש חל (ירושלמי שם ב, לפירוש מאירי נדרים ב א, והפלאות נדרים שם י א ועוד; רמב"ם נדרים א יז, ומעשה הקרבנות יד יא; סמ"ג לאוין רמב; שיטה מקובצת שם בשם הרא"ם, ושם י א בשם שיטה), שכל כינויי קרבן כקרבן (רמב"ם מעשה הקרבנות שם; תלמיד רבינו פרץ שם י א; רא"ם בשיטה מקובצת שם ב א).

ויש סוברים שלא תיקנו שהמקדיש בכינויי קרבן, יהיה הקרבן קדוש (תוספות הרא"ש שם ב א. וראה רא"ם בשיטה מקובצת שם) - לסוברים שכינויים לשונות שבדו להם חכמים הם (ראה לעיל: גדרם ודיניהם) - שהמקדיש בהמה אינו קורא עליה שם קרבן, אלא מפרש בפיו את שם הקרבן: חטאת (ראה ערכו), או עולה (ראה ערכו) וכדו', ולא תיקנו לכל קרבן כינוי שאינו מצוי כל כך שאדם יפריש קרבן, ולא תיקנו כינויים אלא בנדרים שהם דבר המצוי (תוספות הרא"ש שם ב א).

הקדיש בכינויים לתיבת הקדש: יש סוברים שההקדש חל (ירושלמי נדרים א א, ושיטה מקובצת נדרים שם בשם הרא"ם בביאורו; מאירי שם); ויש שכתבו שבכינויי תיבת הקדש לא נאמר שדינם כהקדש (תוספות שם ד"ה ונזירות; תוספות הרא"ש שם; שיטה מקובצת שם בשם הריטב"א).

ערכין ותמורה

המעריך בלשון כינויים, והממיר בהמת קדשי מזבח בבהמת חולין (ראה ערך תמורה) בלשון כינויים, והמפריש תרומה בלשון כינויים (על החשוב כינויי ערכין ותמורה ותרומה, ראה להלן: הכינויים), יש סוברים שכינוייהם כמותם (ירושלמי נדרים א א, ושיטה מקובצת נדרים שם בשם הרא"ם בביאורו; מאירי נדרים ב א; רא"ם בשיטה מקובצת שם).

ויש סוברים שבכינויי ערכין לא נאמר שדינם כערכין (ראה תוספות ערכין ב א ד"ה הכל; תוספות הרא"ש שם; אגודה ריש ערכין; מאירי נדרים שם בשם יש אומרים), שאין מדברים בערכין בלשון כינויים (תוספות הרא"ש שם, וראה תוספות שם; תוספות יום טוב ערכין א א), ושלא תיקנו כינויים - לסוברים שכינויים הם לשון שבדו חכמים (ראה לעיל: גדרם ודיניהם) - אלא כדי שלא להזכיר שם שמים (ראה לעיל: הטעם שבדו חכמים לשנות אלו), ובערכין אין מזכירים עליהם שם שמים (תוספות ערכין שם; תוספות הרא"ש נדרים שם, וראה תוספות שם; אגודה ערכין שם), שלא כתוב בהם ערך לה' (תוספות ותוספות הרא"ש נדרים שם).

וכן הממיר בלשון כינויים לא חלה התמורה, וכן המפריש תרומה בלשון כינויים לא חלה התרומה, שאין מדברים בהם בלשון כינויים (קרבן העדה בפירוש הב', וכתר המלך נדרים א יז בביאור הירושלמי הנ"ל; גור אריה יהודה [זמבא] ב שו"ת ו ד, בדעת הרמב"ם שלא הביא שמועיל בזה כינויים).

קריאת שמע

בקריאת-שמע (ראה ערכו), שלהלכה הקוראה בכל לשון יצא (ראה ערך קריאת שמע), אם קראה בלשונות משובשות, כתבו אחרונים שלסוברים שכינויים הם לשונות משובשות, ואף על פי כן חשובים הכינויים כלשון גמורה (ראה לעיל: גדרם ודיניהם), אין זה דווקא בנדרים, אלא אף בשאר דינים הצריכים דין לשון, ואף בקריאת שמע הקוראה בלשונות כינויים יצא (חידושי הגרי"ז (מהדו' ג) נזיר ב א: אפשר, וצריך עיון; חידושי ר' שמואל נדרים א ג וד; מנחת שלמה נדרים ב א); ולסוברים שכינויים אינם חשובים לשון גמורה, משום שהם מלשונות משובשות (ראה לעיל שם), הקורא בלשונות כאלו לא יצא, שהמדבר בלשון כינויים אין דבריו מועילים אלא במקומות שאין בהם דין לשון גמורה, ולא בקריאת שמע שיש בה דין לשון בקריאתה (חידושי הגרי"ז שם; חידושי ר' שמואל שם, וראה שם אות י, שמצדד שבקריאת שמע גם כן אין צריך לשון; מנחת שלמה שם).

חליצה

בחליצה (ראה ערכו), שהיבם והיבמה צריכים לקרוא כמה מקראות בלשון-הקודש (ראה ערכו. ראה ערך חליצה: הקריאה), יש מהאחרונים שכתבו שיכולים לקרוא אף בלשון משובשת, וכמו שמצינו שכינויים מועילים בנדרים (שו"ת מהרי"ט ב אה"ע טז (הובא בבית שמואל קסט ס"ק כח); דברי מלכיאל ג קכד), והרי כינויים אינם לשון בפני עצמה, ומה שהמשתמש בהם דבריו מועילים, הוא משום שהם מלשון הקודש שנשתבשה לסוברים כן (ראה לעיל: גדרם ודיניהם. שו"ת ארץ טובה ה (הובא בשו"ת שרידי אש א ו ה); דברי יציב יו"ד נג בהערה); ויש שכתבו, שאף שהכינויים מועילים בנדרים, אינם חשובים כלשון הקודש (עונג יום טוב קעג; חלקת יואב אהע"ז יז).

קידושין

המקדש אשה בלשון משובשת, כתבו אחרונים שהקידושין (ראה ערכו) חלים, ואף לסוברים שהכינויים הם מלשונות משובשות ואינם חשובים לשון (ראה לעיל: גדרם ודיניהם), מכל מקום בקידושין אין צריך לקדש את האשה על ידי דיבור ולשון, לסוברים כן (ראה ערך קידושין, ושם שיש סוברים שיש דין לשון בקידושין), אלא כל שמובן שהכסף ניתן לקידושין - הקידושין חלים (חידושי הגרי"ז (מהדו' ג) נזיר ב א, ושם שכן הוא אף בקניינים; חידושי ושיעורי רבי ברוך בער נדרים ג^[5]).

הכינויים

בקרבן

קונם הוא כינוי לקרבן (משנה נדרים י א; רמב"ם נדרים א טז, ופירוש המשניות לרמב"ם נדרים א ד, ושם ב א; טור יו"ד רז, לגירסא שלפנינו, ושו"ע וט"ז שם), וכן קונח (משנה שם; רמב"ם שם; טוש"ע שם), וכן קונס (משנה שם, לגירסא שלפנינו, וראה להלן מראשונים שגרסו באופן אחר; טוש"ע שם), ויש גורסים קונז (רמב"ם שם^[6]; פסקי הרי"ד נדרים ב ב, ושם י א, ופסקי ריא"ז שם א א ב, ומאור האפלה במדבר (עמ' תנג) ומדרש הגדול שם ל ג), או קונן (סמ"ג לאוין רמב).

יש מן הראשונים שכתבו שקונם פירושו הקדש, והוא כעין נוטריקון קדש נא"ם, כלומר אני אומר שיהיה דבר זה כקדש (ר"י מלוניל בבא קמא קח ב, והובא בשיטה מקובצת שם; מאירי נדרים ב א). אם אף המקדיש שאמר: הרי זה קונם, חל ההקדש, ראה לעיל: בדינים אחרים: הקדש. כינויי נדר, כתבו ראשונים שהם נזק או בזק (רבנו בחיי במדבר ל ג).

בחרם

חרק חרך חרף, הרי אלו כינויים לחרם (משנה נדרים י א; רמב"ם נדרים א ה). אם במקום חרם אמר כרם בכ' רפויה - אסור, שאינו גרוע מכינויי נדרים, שהרי רבים הוגים את האות ח' ככ' רפויה (שיירי כנסת הגדולה יו"ד רז ג בשם תשובות כתב יד).

בשבועה

שבותה היא כינוי לשבועה (משנה נדרים י א; רמב"ם שבועות ב ה; טוש"ע יו"ד רלז י^[7]), וכן שקוקה (משנה שם, לגירסא שלפנינו, וראה להלן; רמב"ם שם; טור שם), ויש גורסים: שבוקה (תוספות נדרים ב א; יראים השלם רמד (ובסי' רמו: שקוקה); פירוש הרא"ש שם, וראה בפסקים א ט: שקוקה, וראה רש"ש שם; מאירי שם ב א, וראה שם בהעתקת המשנה, שהועתק שקוקה; שו"ע שם), או שתוקה (רבינו ירוחם אדם וחוה יד ג, ונראה שגרס כן במשנה), וכן שקועה ושקודה (ירושלמי שם א ב), וכן שבובה (מאירי שבועות כ א), ושבואה (מאירי נדרים שם ב א).

בנזירות

נזיק נזיח פזיח, הרי אלו כינויים לנזירות (משנה נדרים י א, ונזיר ב א, לגירסא שלפנינו, וראה דקדוקי סופרים נזיר שם, שבכתב יד מינכן הגירסא: פזיק, וראה להלן; רמב"ם נזירות א ח).

בירושלמי הובאה ברייתא שהוסיפה כינויים נוספים: רזיח, הזיח (נזיר א א: תני רבי חייה). וכן יש שכתבו שאם אמר: נזיף, הרי זה כינוי לנזירות (יראים השלם שנג, ונראה שגרס כך במשנה ולא: פזיח, ובתועפות ראם שם אות ב הגיה; מאירי נדרים ב א, ונזיר ב א, ונראה שגרס כך במשנה, בנוסף ללשונות דלעיל).

האומר הריני מסלסל, שהוא חשוב נזיר (ראה ערך נזירות), יש מהאחרונים שפירשו שהוא מכינויי נזירות (קרבן העדה נזיר א א).

האומר הריני נזיר הן - או הינא (כן הגירסא בבבא בתרא קסד ב) - אמר סומכוס שמשמעותו היא: אחת, דיגון שתים, טריגון שלש, טטרגון ארבע, פונטיגון חמש (נזיר ח ב; בבא בתרא שם), שאם אומר הריני נזיר הן, חייב למנות נזירות אחת, ואם אמר הריני נזיר דיגון חייב למנות שתי נזירויות, טריגון מונה שלש נזירויות, טטרגון מונה ארבע, פונטיגון מונה חמש, שכן מונים בלשון יון (המפרש נזיר שם), וכתבו אחרונים שהחידוש בלשונות אלו הוא, שאף שאינן לשונות העמים ממש, אלא הן קצת כינוי בלשונם, כיון שאין בהן שינוי לשון, חשובות הן כינויים (ברכת ראש נזיר שם), וכן כתבו ראשונים שלשונות אלו מועילות מדין כינויי נזיר (ריטב"א בבא בתרא שם ד"ה ת"ר בשם תוספות, וראה תוספות שם), וכתבו שכיון שחכמים היו משתמשים בלשונות אלו, דומות הן ללשון-הקדש (ראה ערכו), ואף אם אינו מתכוין למספר זה של נזירות חלים דבריו, לסוברים כן בכינויים הדומים ללשון הקודש (ראה תוספות שם, ותורת חיים שם בביאורו).

ויש מהראשונים שכתבו, שלשונות אלו אינן שייכות לדין כינויים, שלשון יוני גמור הן, ונזירות גמורה היא (ריטב"א שם).

כינויי שמשון שהם מועילים, לסוברים כן (ראה לעיל: בנדרים חרמים שבועות; בנזירות, ושם שיש חולקים), אמרו בירושלמי שהם: שמשוך, שמשור, שמשוץ (נזיר א ב. וראה ערך נזירות, אם האומר: הריני כשמשון נהיה נזיר, וראה חזון יחזקאל לתוספתא נזיר א ה).

בתרומה ערכין ותמורה

כינויי תרומה (ראה ערכו) הם: תרופה, תרוצה, תרוקה; כינויי ערכין (ראה ערכו) הם: ערפין, ערצין - ויש גורסים: ערעין (מאירי נדרים ב א) – ערקין; כינויי תמורה (ראה ערכו) הם: תמופה, תמרנה - ויש גורסים: תמוצה (שיטה מקובצת שם בשם הרא"ם) - תמוקה - ויש גורסים רק: תמותה, תמוקה (מאירי שם); כינויי הקדש (ראה ערכו) הם: הגדר, הגזר, הגרם (ירושלמי נדרים א א, ושיטה מקובצת שם בשם הרא"ם בביאורו), ויש גורסים: הגרן (שיטה מקובצת שם בשם הרא"ם), ויש גורסים רק: הגדר הגדם (מאירי שם. וראה שם שהג' והד' דגושות). וכתבו ראשונים שאף הקדת הוא כינוי להקדש, לאותם שאומרים את השי"ן כתי"ו רפה (מאירי שם).

האם אפשר להוסיף על לשונות שתיקנו חכמים

לסוברים שכינויים לשון גויים הם (ראה לעיל: גדרם ודיניהם), הולכים בכל מקום אחר הלשון שרגילים בה שם, שאם יש להם כינוי ללשון - אף כינוי שלא נזכר בתלמוד - אם נשתמש בו, דבריו מועילים (נדרים י ב; מפרש נדרים ג א ד"ה כינויין, וראה שם י א ד"ה ר' יוחנן, וראה ביאור הגר"א יו"ד רז בדעתו; רמב"ם דלהלן; יראים השלם רמו ושנג; טוש"ע יו"ד שם), שהולכים אחר לשון כלל העם באותו מקום ובאותו זמן (רמב"ם נדרים א טז), שהרי הנודר בכל לשון נדרו נדר, ואין הבדל בין הכינויים שנזכרו במשנה לשאר כינויים (רשב"א נדרים ב א ד"ה כל), ואין לו לדיין בדברים אלו אלא מה שעיניו רואות לפי לשונות המקום והזמן (מאירי שם, ושם י ב).

בירושלמי נסתפקו, בדבר שיש בו משמעות אף לדבר אחר, אם דינו ככינויים (נדרים א ב).

לסוברים שכינויים לשונות שבדו להם חכמים הם (ראה לעיל שם), אין דבריו מועילים אלא בלשונות שתיקנו חכמים, ואין להוסיף עליהן (ירושלמי נזיר א א; תוספות ישנים נדרים ב א).

כינויי כינויים

עניינם

כינויי כינויים, יש מהראשונים שפירשום, שאותם הרחוקים מעיקר הלשון אין להם שפה ברורה כעיקר הלשון, והם משנים אותה במקצת (פירוש הרא"ש נדרים י א, וראה שם ב: לעגי שפה), ויש שכתבו שהם כינויים שאינם דומים לעיקר הלשון (יראים השלם רמו ושנג), ורחוקים הם הרבה מעיקר הלשון באותו זמן ובאותו מקום (טוש"ע יו"ד רז, ולבוש שם. וראה שו"ת צמח צדק [לובאוויטש] אה"ע רמד: כשהכינוי רחוק מאד משם העצם), ויש שכתבו שהם כינויים שאינם כינוי ללשון העיקרית אלא לכינוי (רי"ץ בשיטה מקובצת שם ד"ה מיפחזנא), וכגון לשון פעולה מן הכינויים (ריטב"א בשיטה מקובצת שם ב; רבי אברהם מן ההר שם) - כמו מקנמנא, שהוא לשון פעולה של קונם שפירושו אני עושה קונם - או לשון תואר של הכינויים (רבי אברהם מן ההר שם).

דינם

בית שמאי אומרים: כינויי כינויים אסורים, ובית הלל אומרים: כינויי כינויים מותרים (תוספתא נזיר א א; ברייתא בגמרא נדרים י ב; ירושלמי נזיר א א). בטעמי המחלוקת פירשו בתלמוד בכמה אופנים:

* בית שמאי סוברים שכינויים הם לשון גויים, ובית הלל סוברים שכינויים הם לשון שבדו להם חכמים (ראה לעיל: גדרם ודיניהם. נדרים שם).

* לדברי הכל כינויים לשון גויים הם, בית שמאי סוברים שהגויים מדברים אף בלשון כינויי כינויים, ובית הלל סוברים שהגויים אינם מדברים בלשונות אלו (נדרים שם).

* בית שמאי סוברים שגוזרים לאסור את המדבר בכינויי כינויים, שלא יבאו להתיר כשדיבר בכינויים, ובית הלל סוברים שאין גוזרים לאסור כינויי כינויים משום כינויים (נדרים י ב. וראה תפארת ציון שם, טעם המחלוקת).

להלכה כתבו ראשונים, שכינויי כינויים מותרים (רמב"ם נדרים א יז; יראים השלם רמד, רמו ושנג; מאירי נדרים י ב; ר"ן שם ד"ה וב"ה; טוש"ע יו"ד רז^[8]), בין בכינויי נדרי איסור, בין בכינויי נדרי הקדש (רמב"ם שם. וראה מאירי וטוש"ע שם), בין בכינויי שבועה (יראים השלם רמד ורמו; מאירי שם^[9]), בין בכינויי נזירות (יראים השלם שנג; מאירי שם. וראה רמב"ם נזירות א ח), בין בכינויי חרמים (מאירי שם), שהלכה כבית הלל (ראה ערך הלכה, שלעולם הלכה כבית הלל, ושהוא דין ודאי. כסף משנה שם).

בנדרים

כינויי כינויים של נדרים: מקנמנא, מקנחנא, מקנסנא (תני רב יוסף בנדרים י ב), והם כינויים לקונם קונח קונס (מפרש שם; תלמידי רבינו פרץ שם; ריטב"א בשיטה מקובצת שם), ויש שכתבו שכינויי כינויים של נדרים הם: מקני, מקנינא, מקנים (מדרש הגדול במדבר ל ג).

הנודר בלשון קרינשא - או קורנסא (הערוך ערך קרנסא; דקדוקי סופרים השלם שם מכתבי יד מינכן רומי ואוקספורד), או קרנסא (מדרש הגדול שם), או קרנס (מאירי שם) - לא אמר ולא כלום (שמואל בנדרים שם, לגירסא שלפנינו), שאינו אלא כינויי כינויים לקרבן (מאירי שם; מדרש הגדול שם), שמשמעות הלשון הוא פטיש (מאירי שם).

הנודר בלשון קינמא - או קנמונא (מאירי נדרים י ב) - נסתפקו בתלמוד אם הוא אסור כקונם, או שמא כוונתו לקִנְּמָן בֶּשֶׂם (שמות ל כג. רבינא בנדרים שם), ואינו כלום (המפרש שם; פסקי ריא"ז שם א ב).

וכן אם נדר בלשון קינה - בלא דגש (ריטב"א בשיטה מקובצת שם); ויש גורסים קונה (ריטב"א שם) - נסתפקו אם כוונתו לקינה של תרנגולים, או שמא כוונתו ללשון קונם (רב אחא בריה דרב חייא בנדרים י ב).

ופירשו ראשונים, שהספיקות אינן אלא לדעת בית שמאי הסוברים שכינויי כינויים אסורים (ראה לעיל: דינם), והספק הוא אם לשונות אלו הן בכלל כינויי כינויים ואסורות, או שאינן אפילו בכלל כינויי כינויים ולדברי הכל הן מותרות, אבל לדעת בית הלל הסוברים שכינויי כינויים מותרים (ראה לעיל שם), הדבר פשוט שלשונות אלו אינן עדיפות מכינויי כינויים (רבי אברהם מן ההר שם; רי"ץ בשיטה מקובצת שם, ושם שלכן לא הביא הרמב"ם ספיקות אלו); ויש סוברים, שהספק הוא אף לדעת בית הלל, האם לשונות אלו הן כינויים גמורים, ואסורות לדברי הכל (פסקי ריא"ז שם א ב; משמרות כהונה נדרים שם; בנין יחזקאל שם, ותמה למה השמיטו הפוסקים בעיות אלו).

בחרמים

בכינויי כינויים של חרם ישנן כמה גירסאות:

* חרקים, חרכים, חרפים (תני מפשאה בנדרים י ב, לגירסא שלפנינו).

* חרקייא, חרכייא, חרפייא (המפרש שם; מיוחס לרי"ף שם; שיטה מקובצת שם; דקדוקי סופרים השלם שם מכתב יד מינכן ואוקספורד).

* הרקיא, הרכיא, הרפיא (הערוך ערך הריקה; דקדוקי סופרים השלם שם מכתב יד רומי).

* חרקא, חרכא, חרפא (מאירי שם). אבל מחרקייא מחרכייא ומחרפייא, אין משמעותם כלל לכינויים, אלא לשונות אחרות הם (שיטה מקובצת שם).

בשבועות

כינויי כינויים של שבועה: שבובאל, שבותיאל - או שבותאל (גירסת הערוך ערך אשקוקא ומיוחס לרי"ף ומאירי נדרים י ב, בגמרא נדרים שם, וכן הוא בדקדוקי סופרים השלם שם מכתבי יד ודפוסים) - שקוקאל (נדרים שם, לגירסא שלפנינו).

הנשבע בלשון אשיבתא - או שביתה (ריטב"א בשיטה מקובצת שם, ובדקדוקי סופרים מכתב יד מינכן: שביתא^[10]) - או אשקיקא - או אשקוקא (ערוך ומיוחס לרי"ף שם; דקדוקי סופרים השלם שם מכתב יד רומי; מאירי שם) - אמר שמואל שלא אמר כלום (נדרים שם. וראה תפארת ציון שם, שהוא משום שיש לו משמעויות אחרות), ויש מהראשונים שנראה מדבריהם, שדווקא לבית הלל לא אמר כלום, אבל לבית שמאי חלה השבועה, שהם ככינויי כינויים (מאירי שם, על אשקוקא; ריטב"א בשיטה מקובצת שם, על שביתה).

בנזירות

כינויי כינויים של נזיר: מחזקנא מנזחנא מפיחנא (תני רב יוסף בנדרים י ב, לגירסא שלפנינו), ויש מן הראשונים שגרסו: מנזיקנא מינזחנא מפזהנא מפחזנא מיתחזנא (מאירי שם), ויש מן האחרונים שגרסו: מנזקנא, מנזחנא, מפזחנא (גירסת חסדי דוד נזיר א א, והרש"ש שם. וכעין זה במיוחס לרי"ף ובשיטה מקובצת שם, ובדקדוקי סופרים השלם שם מכתב יד מינכן ועוד), ובירושלמי אמר ר' בא בר זבדא: מנזקא, מנזיקנא, מפחזנא (נזיר א א).

כינויי כינויים לדעת הירושלמי

בירושלמי יש חולקים בפירוש כינויי כינויים, וסוברים שהלשונות האלו אינן כינויי כינויים אלא כינויים ממש, וכמו שהאומר: מנדרנא הוא נדר גמור, וכן האומר: מנזרנא הוא קבלת נזירות גמורה, כמו כן האומר: מפחזנא הוא כאומר: פזיח, שהוא כינוי לנזיר, ולא כינויי כינויים, וכן האומר: מנזקא או מנזיקנא כאומר: נזיק, וחשוב כינויים ולא כינויי כינויים (ראה דעת ר' יוסה בירושלמי נזיר א א, לפירוש הפני משה שם וחסדי דוד לתוספתא נזיר א א, וראה קרבן העדה שם), ולדעתם כינויי כינויים הם - כגון - באומר: הרי עלי ציפורים, שלדעת רבי מאיר הוא נזיר (משנה נזיר ב א), ופירש רב יוחנן שהוא משום כינויי כינויים, מפני שכשהוא נודר הרי עלי ציפורים, כוונתו לנדור להיות נזיר שהוא גידול שערות, משום שנאמר בכתוב ציפורים סמוכים לגידול שיער (ירושלמי שם, על פי דניאל ד ל: שערה כנשרין רבה וטפרוהי כצפרין, ופני משה שם), וכיון שהאומר: הריני מסלסל, הוא מכינויי נזיר, לסוברים כן (ראה לעיל: הכינויים; בנזירות), האומר: הרי עלי ציפורים, שכוונתו לגידול שיער הסמוך לציפורים, הוא כינויי כינויים (קרבן העדה שם. וראה תוספות שם ופני משה ושיירי קרבן שם), ומה שסובר רבי מאיר שהוא נעשה נזיר, הוא משום שסובר שבית שמאי ובית הלל לא נחלקו בכינויי כינויים, ולדברי הכל המדבר בכינויי כינויים דבריו מועילים (שיירי קרבן לירושלמי שם).

הערות שוליים