מיקרופדיה תלמודית:כופר

הגדרה^[1] - דמי כופר נפש, שבעליהם של שור ושאר בעלי חיים שהרגו אדם, חייבים לשלם ליורשי הנהרג

גדרו

שור - או בעל חיים אחר (ראה להלן: בעל חיים ההורג) - מועד (ראה ערכו. על ההעדאה הנצרכת, ראה להלן שם), שנגח את האדם ומת, בעליו חייבים לשלם כופר (משנה בבא קמא מא א; רמב"ם נזקי ממון י ב), כמו שנאמר: וְאִם שׁוֹר נַגָּח הוּא מִתְּמֹל שִׁלְשֹׁם וְהוּעַד בִּבְעָלָיו וְלֹא יִשְׁמְרֶנּוּ וְהֵמִית אִישׁ אוֹ אִשָּׁה הַשּׁוֹר יִסָּקֵל וְגַם בְּעָלָיו יוּמָת, אִם כֹּפֶר יוּשַׁת עָלָיו וְנָתַן פִּדְיֹן נַפְשׁוֹ כְּכֹל אֲשֶׁר יוּשַׁת עָלָיו (שמות כא כט-ל). ואין מקיימים מצוה בנתינת הכופר, אלא שכך דינם (מושב זקנים שמות שם ל, בשם ה"ר ישעיה).

רק כשמת

חיוב הכופר הוא כשמת האדם, אף כשלא מת מיד (ראה רש"י בבא קמא מא א ד"ה שסיכן, ואור החיים שמות כא כח בדעתו).

חובה ולא רשות

תשלום הכופר, אף שנאמר בכתוב אִם כֹּפֶר (שמות כא ל), כתבו ראשונים שהוא חובה ולא רשות (ראשונים דלהלן; רבי אברהם בן הרמב"ם ומדרש הגדול שמות שם; רבנו מיוחס שם כט; חזקוני שמות כ כא). וזה שנקטה התורה לשון "אם", יש מהראשונים שכתבו שלשון זו משמשת במובן "אשר" (רש"י שמות שם, וראה רא"ם שם); ויש שביארו, "אם" יעידו עדים באופן שיחייבוהו דיינים בכופר (ספורנו שם); ויש שכתבו שהלשון "אם" באה להורות שאין כופים אותו לבא לבית דין לחייבו, ושאף אם חייבוהו בית דין, אין ממשכנים על הכופר, שלדעתם, הכופר הוא כפרה כקרבן (ראה ערכו), שאין כופים את החייב להביאו (ראה ערך כפיה וערך קרבן. רמב"ן ורבנו בחיי ופירוש הטור שמות שם).

החיוב מוטל על הבעלים

חיוב כופר אמרו בגמרא שהוא חיובם של הבעלים (בבא קמא מד ב), לכפר על נפשם (רש"י שם ד"ה כופר^[2]), כפי שנאמר: וְנָתַן פִּדְיֹן נַפְשׁוֹ (שמות כא ל. תוספות תלמיד ר"ת ור"א שם), ואינו כחיוב שאר תשלומי נזקים, שהוא חיובו של השור (בבא קמא שם), שתשלומי הנזק באים מחמת השור (רש"י שם ד"ה חיוביה).

ויש מהאחרונים שביארו, שבנזקי-ממון (ראה ערכו) אין בעלי השור משלמים על שלא שמרו, אלא שאמרה תורה שהואיל וממונם הזיק, הם חייבים לשלם - ואילו היו שומרים היו נפטרים (קובץ ביאורים בבא קמא כח) - אבל חיוב כופר הוא על שלא שמרו את שורם כראוי (חידושי הגרנ"ט שם קט; קובץ ביאורים שם), שאין סברא לומר שיתחייבו כפרה על מעשה שורם (קובץ ביאורים שם).

פדיון נפשו של בעל השור

הכופר הוא פדיון נפשו של בעל השור (ראה שמות כא ל), שעל ידי נתינת הכופר נתכפר לו חיוב המיתה שחייבו הכתוב: וְגַם בְּעָלָיו יוּמָת (שם כט. ראה מכילתא משפטים מסכתא דנזיקין י; דברי ר' ישמעאל בנו של ר' יוחנן בן ברוקא בברייתא כתובות לז ב; רמב"ם נזקי ממון י ד; סמ"ג עשין סו).

מיתה זו שהכופר פוטרה אינה מיתת-בית-דין (ראה ערכו. מכילתא שם; סנהדרין טו ב), אלא היא מיתה בידי שמים (מכילתא שם; דברי ר' ישמעאל בנו של ר' יוחנן בן ברוקא בברייתא כתובות שם; רש"י מכות ב ב ד"ה כופרא הב'; רמב"ם שם: מפי השמועה), על כך שלא שמר את שורו כראוי (רבינו חננאל בבא קמא כז א; אבן עזרא שמות שם ל; חזקוני שם), והרי הוא כאילו הרג בעצמו, והתורה חסה עליו לשלם כופר, משום שלא עשה מעשה בידים (רבינו חננאל שם). ואם לא נתן את הכופר - או שאין שם עדים שיחייבוהו כופר (ספורנו שמות שם) - הרי הוא חייב מיתה בידי שמים (בעל המאור בבא קמא מג א (יט ב בדפי הרי"ף), בשם רש"י; פירוש רבי אברהם בן הרמב"ם שמות שם; ספורנו שם).

חיובו מדין כפרה או מדין ממון

בגדרו של הכופר נחלקו תנאים, ואמוראים בדעתם:

• בדעת רבי ישמעאל בנו של רבי יוחנן בן ברוקא, הסובר ששיעור הכופר הוא דמי המזיק, אמרו שהכופר הוא כפרה על בעל השור (בבא קמא מ א; מכות ב ב), שהרי שורו הרג אדם (רש"י מכות שם ד"ה כופרא (הא')), וצריך הוא לכפר על עצמו, שחייב מיתה בידי שמים, לפיכך נותן את דמי עצמו (רש"י שם ד"ה כופרא (הב')).

ואף בדעת חכמים, הסוברים ששיעור הכופר הוא דמי הניזק, אמר רב פפא שאפשר שהם סוברים שהכופר הוא כפרה על בעל השור, אלא שאף על פי כן למדו מדרשת הכתובים, ששומת כפרה היא זו בדמי הניזק (בבא קמא שם; מכות שם), ובכך הוא מתכפר (רש"י בבא קמא שם ד"ה בדניזק, ומכות שם ד"ה ורבנן). ואף בדעת רבי אליעזר אמרו בתלמוד שכופר הוא כפרה (בבא קמא מא ב).

• ורב חסדא אמר בדעת חכמים הסוברים ששיעור הכופר הוא דמי הניזק, שהכופר הוא חיוב ממון (ראה מכות שם), על שהזיק שורו את גופו של הנהרג, ונתחייב דמיו ליורשיו (רש"י מכות שם ד"ה ומר).

וכתבו אחרונים שאף לדעה זו, עיקרו של הכופר הוא כפרה, כפי שנראה מהכתוב: אם כֹפר וגו' ונתן פדיֹן נפשו (שמות כא ל. חזון איש בבא קמא ב ס"ק טו; משנת רבי אהרן שם טו ז, בדעת הרמב"ם נזקי ממון י יד); ויש מהאחרונים חולקים וסוברים שהוא חיוב ממון בלבד, ואינו בא לכפרה כלל (מנחת שלמה א צ).

להלכה פסקו ראשונים, שהכופר הוא כפרה (רמב"ם שם ד, וראה שם ו ; אור זרוע בבא קמא קכט וקל; מאירי בבא קמא ומכות שם; הגהות אשרי בבא קמא ב טו).

חילוקים להלכה בכך

כמה הבדלים להלכה אמרו בתלמוד ובראשונים ובאחרונים, בין הסוברים שכופר הוא כפרה, ובין הסוברים שחיוב ממון הוא:

• על אותה ששנינו בשור של חרש-שוטה-וקטן (ראה ערכו) שהמית, שפטור האפוטרופוס (ראה ערכו) מלשלם את הכופר, אמרו בתלמוד שהדברים אמורים לסוברים שהכופר הוא כפרה, ויתומים אינם בני כפרה (בבא קמא מ א), היינו, שהקטנים, החרשים והשוטים, שאינם בני חיוב, אינם צריכים כפרה (ראה להלן).

• עדים שהעידו על שור שהרג אדם, וחייבו את הבעלים כופר, והוזמו, ששנינו בהם שאינם משלמים את הכופר (ברייתא מכות ב ב, ורש"י שם; רמב"ם עדות כ ח; טור חו"מ לח), אמרו בתלמוד שהדברים אמורים לסוברים שכופר הוא כפרה, והעדים אינם בני כפרה (גמרא שם), לפי שלא הרג שורם אדם (רש"י מכות שם ד"ה כופרא (הא'); ר"י מלוניל שם; ריטב"א שם, בשם יש אומרים), או לפי שלא עשו מעשה, ואין כפרת כופר אלא כשיש מעשה, כשם שאין חיוב קרבן אלא בעושה מעשה, לסוברים כן (ראה ערך חטאת, מחלוקת תנאים. ריטב"א שם, בשם רבינו תם), אבל לסוברים שהכופר חיוב ממון הוא, משלמים העדים כופר (גמרא שם).

• מת בעל השור, לסוברים שכופר הוא כפרה אין יורשיו חייבים לשלם את הכופר, לפי שאין-כפרה-למתים (ראה ערכו. תוספות בבא קמא מג א (ד"ה מאי), ושאר ראשונים שם; תלמיד הרשב"א והרא"ש שם ב^[3]), אבל לסוברים שחיוב ממון הוא, חייבים היורשים בחיובי ממון שלו לאחר מיתה (ראה ערך יורש (א): בחובות המוריש, וערך שעבוד. תוספות רבינו פרץ שם).

• אין לבעל השור מה לשלם, לסוברים שכפרה הוא אינו נפטר מן הכופר (ראה רש"י שם מג א ד"ה לא דמים; רא"ה בשיטה מקובצת שם; תוספות רבינו פרץ שם), שאם אינו משלם יש עליו עונש (רש"י שם), וחייב בדיני שמים (רא"ה שם), כמי שחייב קרבן, שאין חטאו מתכפר עד שיביא את קרבנו (ראב"ד שם), אבל אם חיוב ממון הוא, ואין לו במה לשלם - פטור (תוספות רבינו פרץ שם).

ברשות הבעלים

אין הבעלים משלמים את הכופר אלא אם כן המיתה בהמתם מחוץ לרשותם, אבל אם המיתה ברשות המזיק, אף שהשור נסקל (ראה ערך שור הנסקל), הבעלים פטורים מן הכופר (ראה ברייתות ותוספתא דלהלן; רמב"ם נזקי ממון י יא^[4]).

כיצד, הנכנס לחצר בעל הבית שלא ברשות - ואפילו נכנס לתבוע את שכרו (ברייתא בבא קמא לג א; רמב"ם שם), או את חובו (רמב"ם שם) - ונגחו שורו של בעל הבית ומת, השור בסקילה, והבעלים פטורים מן הכופר (ברייתא בבא קמא כג ב, וראה ברייתות שם לג א; רמב"ם שם), שהרי יכולים לומר לו: מה אתה עושה בתוך רשותינו (גמרא שם כג ב), ונמצא שלא פשעו הבעלים, שלא היה להם להעלות על דעתם שיכנס אחר לרשותם ויוזק (רלב"ג שמות כא (מהדורת לוי עמ' רלד)); אבל אם נכנס ברשות, חייבים הבעלים לשלם את הכופר (ברייתות שם ושם; תוספתא בבא קמא ה; רמב"ם שם), שפשעו בכך שלא שמרו את השור מלהזיק (רלב"ג שם).

בבור ברשות הרבים

החופר בור ברשות הרבים, ונפל עליו שור והרגו, בעל השור פטור מן הכופר (תוספתא בבא קמא ו; ברייתא בבא בתרא קעה ב, וערכין ז א; רמב"ם נזקי ממון יב כב; טוש"ע חו"מ תי לח), לפי שהחופר גרם לעצמו את ההפסד בחפירתו (סמ"ע שם ס"ק נח^[5]), שכיון שאין לחופר רשות לחפור ברשות הרבים, הרי הוא כנכנס לרשות המזיק שלא ברשות, שרשות הרבים שייכת לכולם (חזון איש בבא קמ יב סק"ז).

שמר עליו בעליו כראוי

שמר הבעלים על שורו, כפי שחייב לשמרו לענין תשלומי נזיקין (ראה ערכו), והרג אדם, אף על פי שהשור נסקל (ראה ערך שור הנסקל), אין הבעלים חייבים כופר (ראה בבא קמא מה ב^[6]).

שיעורו

בשיעורו של הכופר, שאמרה תורה: וְנָתַן פִּדְיֹן נַפְשׁוֹ (שמות כא ל), נחלקו תנאים:

• חכמים אומרים שדמי הניזק הוא (ברייתא בבא קמא כז א, ושם מ א, ומכות ב ב), וכן אמר רבי ישמעאל (מכילתא משפטים מסכתא דנזיקין י, הובאה ברש"י שמות שם), וכן אמר רבי יהודה (תוספתא בבא קמא ד, לגירסא שלפנינו, ובתוספתא כפשוטה לא גרסו ר' יהודה).

• ורבי ישמעאל בנו של רבי יוחנן בן ברוקא אומר שדמי המזיק הוא (ברייתא בבא קמא ומכות שם; מכילתא דרשב"י שמות כא ל^[7]), וכן אמר רבי עקיבא (מכילתא שם, הובאה ברש"י שם), וכן סובר רבי אליעזר (ראה תוספות בבא קמא פד א ד"ה אלא). וכן נחלקו בברייתא בירושלמי, אם שיעור הכופר הוא דמי המזיק או דמי הניזק (ירושלמי בבא קמא ד ו).

בטעם המחלוקת פירשו בתלמוד, שלסוברים שהכופר הוא דמי המזיק, הכופר הוא כפרה על בעל השור - שהרי שורו הרג אדם, ונתחייב מיתה בידי שמים - ולפיכך הוא נותן את דמי עצמו (בבא קמא מ א, ומכות שם, ורש"י מכות שם ד"ה כופרא הב'. וראה מכילתא דרשב"י שם), לפדיון נפשו (תוספות בבא קמא פד א ד"ה אלא). ובטעמם של הסוברים שהכופר דמי הניזק הוא, נחלקו אמוראים:

• רב חסדא אומר, שלדעתם, כופר הוא חיוב ממון (בבא קמא מ א, ומכות ב ב), שהואיל ושורו הזיק גופו של אדם, נתחייב הבעלים לשלם את דמי ההרוג (רש"י מכות שם ד"ה ומר), וככל חיובי נזיקין (ראה ערכו) ששמים את התשלום בדבר הניזק (ריטב"א שם ד"ה דכו"ע).

• ורב פפא אומר, שאף לדעת חכמים אפשר שכופר הוא כפרה, ומכל מקום מתכפר המזיק על ידי תשלום דמי הניזק, לפי שלמדים כן בגזירה-שוה (ראה ערכו) "השתה השתה" מדמי-ולדות (ראה ערכו), שנאמר בהם: כַּאֲשֶׁר יָשִׁית עָלָיו בַּעַל הָאִשָּׁה (שמות כא כב), ונאמר בכופר: אִם כֹּפֶר יוּשַׁת עָלָיו (שם ל), שכשם שהמכה אשה הרה ויצאו ילדיה, חייב לשלם את דמי הולדות שניזוקו (ראה ערך דמי ולדות), כך כפרת בעל השור היא בדמי הניזק (גמרא שם ושם, ורש"י).

הלכה כחכמים, ששיעור הכופר הוא דמי הניזק (רמב"ם נזקי ממון יא א; ר"י מלוניל בבא קמא מא א; ראשונים בבא קמא שם; רבנו מיוחס שמות כא ל).

כיצד שמים את דמי הניזק והמזיק

דמי ניזק שאמרו הם שוויו של הנהרג (משנה ערכין יד ב; רמב"ם נזקי ממון יא א), ששמים את הניזק כמה הוא יפה (תוספתא בבא קמא ד) - יפה סלע נותן סלע, יפה שלשים נותן שלשים (ברייתא בבא קמא מב ב), ונחלקו בכך ראשונים:

• יש שכתבו שהיינו, כמה היה שווה מחיים (תוספות ערכין כ א ד"ה דמי), כעבד הנמכר בשוק (ר"י מלוניל בבא קמא מא א; פסקי ריא"ז שם ד ג אות ה). ואף שהכופר משתלם לאחר מיתה, ועתה שמת אין לו דמים (ראה ערך מת וערך נדרי הקדש וערך ערכין), כתבו ראשונים שגזירת הכתוב היא ששמים אותו כמה היה שוה מחיים (תוספות ערכין שם).

• יש מצדדים שאין שמים אותו כעבד, כדרך ששמים לנזקים - ששומא זו היא בזול (ראה ערכין יט ב) - אלא שמים אותו ביוקר, שרואים אותו כאילו היה חי ומוכתב למלכות, כמה יפדה אותו אדם לעשות לו מלאכתו (ראב"ד בבא קמא מג א: איכא למימר, על פי ערכין שם).

• ויש שסוברים, שאין שמים את הכופר לפי שוויו של הנהרג כעבד הנמכר בשוק, אלא שמים אותו לפי ערכו האמור בתורה לענין דיני ערכין (ראה ערכו. רא"ה בשיטה מקובצת בבא קמא שם. וכן נסתפק הראב"ד שם מב ב ומג א).

לסוברים שהכופר הוא דמי המזיק (ראה לעיל), כתבו ראשונים ששמים את המזיק כפי שהיה שוה בשעת הנזק, ולא כפי שהוא שוה בשעת נתינת הכופר (ראה רא"ש בשיטה מקובצת ערכין יח א אות ב).

כפי שיראו הדיינים

שיעור הכופר הוא כפי מה שיראו הדיינים שהוא חייב - היינו שישומו את דמי הניזק, או דמי המזיק (ראה לעיל) - שנאמר: וְנָתַן פִּדְיֹן נַפְשׁוֹ כְּכֹל אֲשֶׁר יוּשַׁת עָלָיו (שמות כא ל. רמב"ם נזקי ממון יא א), וכן דרשו: אם כֹפר יושת עליו (שמות שם), יכול אם אמר מנה יהא נותן מנה, ואם אמר מאה מנה יהא נותן מאה מנה, נאמר כאן: יושת עליו, ונאמר להלן - לענין חיוב דמי-ולדות (ראה ערכו) - ישית עליו (שם כב), מה ישית עליו האמור להלן בבית דין (ראה ערך דמי ולדות), אף יושת עליו האמור כאן בבית דין (מכילתא דרשב"י שמות שם ל; מדרש הגדול שם).

הנהרג

אשה

שור שהמית אשה, בעליו חייבים לשלם את הכופר - ואין אומרים שתשלום הכופר הוא רק על הריגת איש, שביטלוהו מלקיים מצוות (רש"י בבא קמא טו א ד"ה איש, בביאור גמרא שם), ואילו אשה אינה חייבת במצוות כל כך כאיש (ראה ערך אשה. ראה בבא קמא שם, וקידושין לה ב, ותוספות שם ד"ה איש) - שנאמר: וְהֵמִית אִישׁ אוֹ אִשָּׁה (שמות כא כט. תנא דבי חזקיה בקידושין שם א, ובבבא קמא שם, ותנא דבי רבי יוסי הגלילי בבא קמא שם).

אנדרוגינוס וטומטום

אף שור שהמית אנדרוגינוס (ראה ערכו) או טומטום (ראה ערכו), חייבים בעליו לשלם את הכופר, שנאמר: אוֹ בֵן יִגָּח אוֹ בַת יִגָּח (שמות שם לא. מכילתא משפטים מסכתא דנזיקין יא; פסיקתא זוטרתא שמות שם: ת"ל או או. וראה ערך אנדרוגינוס וערך טומטום), ואין אומרים שחיוב כופר הוא דוקא אם המית השור בן גמור או בת גמורה (מכילתא שם).

קטן או קטנה

שור שהמית קטן או קטנה - אף שאינם חייבים במצוות (ראה ערך קטן. נמוקי יוסף בבא קמא מא א (יט ב), וראה גמרא שם מד א) - חייב בעל השור לשלם את הכופר (משנה בבא קמא מא א, ורש"י שם; מכילתא משפטים מסכתא דנזיקין יא; רמב"ם נזקי ממון י א), שנאמר: אוֹ בֵן יִגָּח אוֹ בַת יִגָּח וגו' (שמות כא לא. מכילתא שם; ברייתא בבא קמא שם).

גוי

שור שהמית גוי (ראה ערכו), בעליו פטורים מן הכופר (תוספתא בבא קמא ד; רמב"ם נזקי ממון י א. וראה ערך גוי), שכן הוא בדיניהם (רמב"ם שם, ולחם משנה שם בביאורו).

המית גר, חייבים הבעלים לשלם את הכופר, שנאמר: כַּמִּשְׁפָּט הַזֶּה יֵעָשֶׂה לּוֹ (שמות כא לא. מכילתא משפטים מסכתא דנזיקין יא). ויש מצדדים שאף אם המית גר-תושב (ראה ערכו), חייבים לשלם את הכופר (זית רענן לילקוט שמעוני משפטים רמז שמא, בפירוש שני, בביאור דרשת המכילתא שם).

נפל או טרפה

אין חיוב כופר אמור אלא כששורו המית מי שחייבים מיתה על רציחתו (ראה להלן; מנחת חינוך מצוה נא (מהדורת מכון ירושלים אות יח)), שכן מהכתוב: וְגַם בְּעָלָיו יוּמָת (שמות כא כט), דרשו שיש עליו חיוב מיתה בידי שמים (ראה לעיל: גדרו; פדיון נפשו של בעל השור), וזה דוקא באדם שההורגו בידים חשוב רוצח וחייב מיתה (מנחת חינוך שם). וכן שנינו שאם המית שורו נפל (ראה ערכו) - שאילו היה אדם ממית אותו, היה פטור (ראה ערך נפל וערך רוצח) - פטור הוא מן הכופר (תוספתא בבא קמא ד (להגהת המגן אברהם שם); נמוקי יוסף שם מא א (יט ב). וראה מנחת חינוך שם), שאין הריגתו בכלל רציחה (מנחת חינוך שם, וראה ערך הנ"ל).

וכן אם המית שורו אדם שהוא טרפה (ראה ערכו) - שאילו היה אדם ממית אותו, היה פטור (ראה ערך טרפה (אדם)) - כתבו אחרונים, שפטור הוא מן הכופר (מנחת חינוך שם. וכן נראה בגמרא בבא קמא מא א), שאין הריגתו בכלל רציחה, לסוברים כן (מנחת חינוך שם).

ויש מהראשונים שנראה מדבריהם שהם חולקים, וסוברים שחיוב כופר אמור אף במי שאין חייבים מיתה על רציחתו (ראה להלן, וראה מנחת חינוך שם, והוד צבי מא לבבא קמא מ א בדעתם), וכתבו שדין שור שהמית טריפה תלוי במחלוקת בשיעור דמי הכופר (ראה לעיל: שיעורו), ולסוברים שהכופר דמי המזיק הוא, משלם את הכופר (ראה רבינו ברוך בבא קמא מא א, בביאור גירסתו בגמרא שם).

בעל החיים ההורג

שאר בהמה חיה ועוף

השור שאמרו, שאם המית אדם, הבעלים משלמים את הכופר, אינו דוקא שור, אלא אף שאר בהמה חיה ועוף (רמב"ם נזקי ממון י ב; ים של שלמה בבא קמא ד כו. וראה מכילתא משפטים י. וראה ברייתות בבא קמא לג א, על כלב), שלומדים שור שור משבת (ים של שלמה שם, על פי בבא קמא נד ב).

שיהא מועד להרוג

שור מועד (ראה ערכו), שאמרו בו שאם המית הבעלים משלמים את הכופר, הוא כשהיה מועד להרוג (בבא קמא מא א; רמב"ם נזקי ממון י ב), אבל אם נגח שלשה אנשים ולא מתו, אף שסיכנם, אינו חשוב מועד (רש"י שם ד"ה שסיכן; מאירי שם; מגיד משנה נזקי ממון שם ג, בדעת הרמב"ם שם), וכן אם אמדוהו לשלשה בני אדם - שרץ אחריהם זה אחר זה וברחו מפניו, ואמדו שאילו לא ברחו היה הורגם (רש"י שם ד"ה שאמדוהו) - אמר רב אשי שאומדנא אינה כלום (בבא קמא שם; רמב"ם שם; השלמה שם ו; מאירי שם); ורבה אמר שאף כשאמדוהו לשלשה בני אדם, חשוב מועד, וחייבים בעליו כופר (בבא קמא מא א), וכן דעת הירושלמי (ראה ירושלמי בבא קמא ד ב). הרג שלש פעמים בלי כוונה, כתבו ראשונים שאינו נעשה מועד, הואיל ולא נתכוין להרוג אדם (תוספות שם ד"ה מאחר).

הזאב והארי והדוב והנמר והברדלס והנחש, שהם מועדים מתחילתם, לסוברים כן (ראה ערך מועד, ושם הפרטים והדעות בזה, ושם שיש סוברים שנחש מועד משום רגל), אם הרגו את האדם משלמים הבעלים כופר, אף בפעם ראשונה שהרגו (ים של שלמה בבא קמא ד כו; מנחת חינוך מצוה נב ז).

שור תם שהמית

שור תם (ראה ערכו) שהמית, אמר רבי עקיבא שאין צריך למעטו מחיוב כופר, שהרי אפילו היה בו חיוב כופר, לא היו הבעלים משלמים אלא מגופו (ראה ערך חצי נזק: מגוף המזיק), וכיון שהרג את הנפש והוא נסקל (ראה ערך שור הנסקל), אין ממה לשלם (ברייתא בבא קמא מא ב, ובירושלמי שם ד ה, וראה מכילתא דרשב"י שמות כא כח), והיינו כשהרג בכוונה, שיש בו חיוב מיתה (ראה ערך הנ"ל. ראה דברי רבי אליעזר בברייתא שם).

קדם ושחטו - קודם שנגמר דינו למיתה (רש"י בבא קמא מב ב), שאינו אסור בהנאה (ראה ערך הנ"ל) - נחלקו בו אמוראים: יש סוברים, שהואיל ומתחילה היה השור חייב מיתה, פטורים בעליו מן הכופר, אף שנשחט (ראה מסקנת הגמרא בבא קמא שם), שמתחילה לא חל עליהם חיוב (רש"י שם ד"ה אבל^[8]); ויש אומרים, שאם קדם ושחטו, דינו כשור שאינו חייב מיתה (ראה להלן. ר' מיישא בירושלמי בבא קמא ד ה).

שור תם שהמית, כשאינו חייב מיתה, כגון שהמית שלא בכוונה (ראה ערך שור הנסקל) - נחלקו תנאים בחיוב בעליו בכופר:

• יש אומרים שהם פטורים (ראה משנה בבא קמא מא א; רבי אליעזר בברייתא שם ב, ובמכילתא דרשב"י שמות כא כח, ובירושלמי בבא קמא ד ה; רבי עקיבא בברייתא בבא קמא מב ב, ותוספות שם ד"ה מה).

• ולדעת רבי טרפון, וכן לדעת רבי יוסי הגלילי, שור תם שהמית, בעליו חייבים לשלם חצי כופר (בבא קמא כו א, בביאור דברי רבי טרפון בברייתא שם; בבא קמא טו א, ושם כו א, ושם מח ב, וכתובות מא ב, בשם רבי יוסי הגלילי), כשם שאם הזיק ממון חייבים לשלם חצי נזק (ראה ערך חצי נזק. תוספות בבא קמא מא ב סוף ד"ה נקי; רשב"א שם מב א. וראה מכילתא משפטים שם ד"ה ובעל), ואם המית ברשות הנהרג, לרבי טרפון הסובר בשור תם שהזיק ברשות הניזק שמשלמים הבעלים נזק שלם (ראה ערך חצי נזק וערך קרן), כשהמית אדם חייבים כופר שלם (רבי טרפון בברייתא בבא קמא כו א, וגמרא שם בביאורו).

להלכה, כתבו ראשונים ששור תם שהמית, בעליו פטורים מן הכופר (רי"ף בבא קמא מח ב (כא א); רמב"ם נזקי ממון י ב,יג; סמ"ג עשין סז). ויש שכתבו - כשאין השור בסקילה - שחייבים הם לשלם חצי כופר (רשב"א בבא קמא מח ב ד"ה אמר, שכן סובר שמואל, וראה שם ראיה נוספת).

המית בתולדות של קרן

שור שהמית את האדם, שבעליו חייבים כופר, אינו דוקא בהמיתו בנגיחה, אלא אף בהמיתו בנשיכה דחיפה רביצה ובעיטה (ראה מכילתא משפטים י; רש"י שמות כא כט) - שהם תולדות של נגיחה (ראה ערך קרן) - שכן נאמר בכתוב: וְהֵמִית (שמות כא כט) - מכל מקום (רש"י שם. וכן נראה במכילתא שם), שלא היה צריך לומר והמית, שהרי הוא המשך של הכתוב שם: וָמֵת (שמות שם כח. רא"ם ודברי דוד שם. וראה מכילתא ומלבי"ם שם, שנראה שלומדים ממשמעות הכתוב).

המית ברגל או בשן

בעל חיים שהמית אדם ברגל (ראה ערכו), כגון שדרס על גבי תינוק (ראה בבא קמא כו א, וראה ערך רגל) - או בשן (ראה ערכו. ראה רש"י בבא קמא שם ד"ה מק"ו; תוספות שם ד"ה רגל, ושם מא א ד"ה ברגל; תלמיד הרשב"א והרא"ש שם), כגון ארי או זאב שדרכם לטרוף, וטרפו אדם (תלמיד הרשב"א והרא"ש שם. וראה ערך שן), או שור שרבע אשה להנאתה, והרגה (ראה בבא קמא מא א, ותוספות שם ד"ה ברגל), שהוא תולדה של שן (ראה ערך הנ"ל) - ברשות הנהרג (ראה ערך הנ"ל, ששן ורגל פטורים ברשות הרבים. ראה גמרא שם כו א, ושם מא א, ורש"י שם ושם, ורמב"ם נזקי ממון י יג), אמרו שבעליהם משלמים את הכופר (ראה דברי רבי טרפון בברייתא שם כו א, וגמרא שם; ראה דברי אביי שם מא א; ראה גמרא שם מד א: במתחכך בכותל להנאתו, ותוספות שם ד"ה הכא שם; ראה דברי רב יוסף שם מח ב), שאף בקרן (ראה ערכו), כיון שנגח השור פעמיים ושלש הרי דרכו בכך, ומשלמים הבעלים כופר, והוא הדין ברגל (גמרא שם כו א), שמתחילתה היא מועדת להלך ולדרוס (רש"י שם ד"ה הכא).

ויש מן האמוראים הסוברים בדעת תנאים, שהם פטורים מן הכופר (רבא בבבא קמא מא א, בדעת רבי שמעון בברייתא שם מ ב, וראה גמרא שם שאביי פירש את דברי רבי שמעון בעניין אחר^[9]), ואינו דומה לקרן, שכוונתו להזיק (גמרא שם כו א, ורבא שם מא א), ולכן יש לחייב בה יותר, וכשאמרה תורה והועד בבעליו, לא דיברה אלא בקרן (תוספות רבינו פרץ שם).

להלכה, שור שהמית בשן ורגל משלמים הבעלים את הכופר (רי"ף שם (יא א); רמב"ם שם; אור זרוע בבא קמא קכט; רא"ש שם ב טו; רבינו ירוחם מישרים נתיב לא א (פח א)).

אדם שהמית אדם

אדם שהמית אדם, פטור מלשלם כופר (בבא קמא כו א, וראה שם ד א^[10]), שנאמר בשור שהמית אדם: אִם כֹּפֶר יוּשַׁת עָלָיו (שמות כא ל^[11]), ודרשו: עליו - ולא על אדם (גמרא שם כו א. וראה תוספות שם ד א ד"ה כראי), שאין משלמים כופר אלא בשור שהמית, ולא באדם שהמית (רש"י שם ד"ה עליו). וכתבו ראשונים, שפטור הוא מן הכופר אפילו בדיני שמים (יראים השלם רצג).

אש ששרפה את האדם

אש (ראה ערכו) ששרפה את האדם, שנינו שהמבעיר פטור מן הכופר (תוספתא בבא קמא ו; גמרא שם מג ב), ודרשוהו ראשונים ממה שנאמר: אִם כֹּפֶר יוּשַׁת עָלָיו (שמות כא ל), עליו - ולא על האש (תוספות בבא קמא ט ב ד"ה מה; תלמיד הרשב"א והרא"ש שם מג ב; רבינו ישעיה בשיטה מקובצת שם י א).

ויש שכתבו בדעת ראשונים, שדוקא במקום שהוא חייב מיתה, פטור הוא מן הכופר, שקם-ליה-בדרבה-מיניה (ראה ערכו), אבל במקום שאינו חייב מיתה, חייב הוא לשלם כופר (ראה ערך אש וערך כחו וערך רוצח. ראה פני יהושע שם מג ב, בדעת רש"י שם י א ד"ה מה שאין כן, ושם מג ב ד"ה אבל אש).

בור שנפל אדם לתוכו

בור (ראה ערכו), שנפל אדם לתוכו, ומת, בעל הבור פטור מן הכופר (תוספתא בבא קמא ו; גמרא שם נג ב; רמב"ם נזקי ממון יב טז, וחובל ומזיק ו טז), שנאמר: וְנָפַל שָׁמָּה שּׁוֹר (שמות כא לג), שור ולא אדם (רש"י בבא קמא שם ד"ה אדם, על פי גמרא שם), או לפי שנאמר: אִם כֹּפֶר יוּשַׁת עָלָיו (שמות שם ל), עליו - ולא על הבור (תוספות בבא קמא ט ב ד"ה מה).

הבעלים

אשה

אשה, שהמית שורה אדם, משלמת את הכופר (מאירי בבא קמא מד ב. וראה ים של שלמה שם ד כט, ושם בדעת הרמב"ם נזקי ממון י ו), שהרי היא בת כפרה, ושוה לאיש לכל עונשים שבתורה (ראה ערך אשה. ים של שלמה שם).

חרש שוטה וקטן

שור של חרש-שוטה-וקטן (ראה ערכו) שהמית, פטור האפוטרופוס (ראה ערכו) מלשלם את הכופר (ברייתא בבא קמא מ א; רמב"ם נזקי ממון י ו), לפי שהכופר הוא כפרה - לסוברים כן (ראה לעיל: גדרו; חיובו מדין כפרה או מדין ממון) - ויתומים אינם בני כפרה (בבא קמא שם), היינו שהקטנים, החרשים והשוטים, שאינם בני חיוב (ראה ערך חרש שוטה וקטן), אינם צריכים כפרה (בבא קמא שם; רמב"ם שם. וראה צפנת פענח שם). ואף האפוטרופוס עצמו פטור, ואין אומרים שהוא צריך כפרה משום שפשע בשמירת השור, משום שלא מינוהו אפוטרופוס לענין מיתה אלא לענין נזקי ממון (ראה בשיטה מקובצת שם. וכעין זה בים של שלמה שם).

לסוברים שחיוב הכופר הוא חיוב ממון (ראה לעיל שם), חייב האפוטרופוס לשלם כופר (בבא קמא שם, ותוספות רבינו פרץ שם).

גוי

גוי (ראה ערכו), ששורו המית אדם מישראל, יש שכתבו בדעת ראשונים שהוא חייב כופר משום קנס (לחם משנה בדעת הרמב"ם נזקי ממון י א: כדיניהם, על פי רמב"ם שם ח ה, וכן כתב בהלכה למשה שם).

ויש שתמהו על זה, שלא מצינו שהתורה תתן כפרה לגוי (מנחת סולת נא ד (עמ' כט), וראה שם ובאבן האזל נזקי ממון שם שפירשו דברי הרמב"ם בענין אחר. וראה ערך בן נח: בדינים, מחלוקת האם הם חייבים בדינים כישראל).

המוסר בהמתו לשומרים

המוסר בהמתו לשומר-חנם (ראה ערכו), או לשומר-שכר (ראה ערכו), או לשוכר (ראה ערכו), או לשואל (ראה ערכו) - נכנסו תחת הבעלים, ואם המיתה אדם, משלמים את הכופר (ברייתא בבא קמא מה א. וראה רמב"ם נזקי ממון ד ד), ודוקא אם פשעו בשמירת הבהמה באופן שאף הבעלים עצמם, אילו היו פושעים כך בשמירתה, היו חייבים לשלם את הכופר (בבא קמא שם ב^[12]).

וכן דרשו: וְלֹא יִשְׁמְרֶנּוּ בְּעָלָיו (שמות כא לו), אין לי אלא בעליו, מנין לרבות שומר חנם והשואל, נושא שכר והשוכר, תלמוד לומר: ולא ישמרנו, את שדרך שמירתו עליו, לרבות שואל ושומר חנם, נושא שכר והשוכר (מכילתא דרשב"י שם. וכעין זה במכילתא שם, בשומר חנם). ועוד דרשו: כְּכֹל אֲשֶׁר יוּשַׁת עָלָיו (שמות שם ל), ככל, לרבות שומר חנם והשואל נושא שכר והשוכר (מכילתא דרשב"י שם).

בית הדין והעדות

הכופר כדיני ממונות הוא, שדנים עליו בבית-דין (ראה ערכו. ראה להלן).

בית-דין שדנים בו דין כופר, נחלקו בו אם הוא של שלשה דיינים, או של עשרים ושלשה:

• יש סוברים שהוא בית דין של עשרים ושלשה, כדיני-נפשות (ראה ערכו. ראה ערך בית דין: בדיני נפשות. ריב"א בתוספות כתב יד פריז (נדפס בסנהדרי גדולה ח"ח) סנהדרין ב א; טור חו"מ שפט).

• ויש סוברים, שהכופר נידון בבית דין של שלשה, כשאר דיני ממונות (תוספות סנהדרין ב א ד"ה דיני, ושם בשם רבינו תם, ותוספות הרא"ש שם בתירוץ שני).

גבייתו בחוץ לארץ ובזמן הזה

הכופר, אין גובים אותו דייני חוץ לארץ (רמב"ם סנהדרין ה יד^[13]; טוש"ע חו"מ א ב) - שאינם סמוכים (ראה ערך בית דין, וערך דיני קנסות וערך סמיכה) - ולא בזמן הזה, שאין לנו בית דין סמוכים (ראה ערכים הנ"ל. רבינו ירוחם מישרים נתיב לא חא; שו"ע שם), ולא תיקנו לגבות כופר בבית דין שאינם סמוכים, כדרך שתיקנו בשאר דיני ממונות (ראה ערך בית דין), משום שהכופר אינו מצוי, ובדבר שאינו מצוי לא תיקנו לדונו בבית דין שאינם סמוכים (ראה ערך הנ"ל. רדב"ז סנהדרין שם; דרישה חו"מ שם סוף אות ד).

וכתבו ראשונים שאף שאין בית דין גובים כופר בזמן הזה, מועילה בו תפיסה (רבינו ירוחם שם; מנחת חינוך מצוה נא כב), ויש שהוסיפו שהוא חייב לשלם כדי לצאת ידי שמים (השלמה בבא קמא ד ז), כיון שהכופר כפרה הוא, לסוברים כן (ראה לעיל: ראה לעיל: גדרו; חיובו מדין כפרה או מדין ממון. השלמה שם), ודוקא בשן ורגל - לסוברים שיש כופר בשן ורגל (ראה לעיל: בעל החיים ההורג; המית ברגל או בשן) - אבל בקרן אין כלל כופר בזמן הזה, לפי שאין העדאה בזמן הזה (ראה ערך מועד. מנחת חינוך שם. וראה רבינו ירוחם שם), ודוקא בשור שהמית, אבל בזאב וארי ודוב ונמר וברדלס ונחש שהמיתו, שחייבים בהם כופר בפעם ראשונה לפי שהם מועדים מתחילתם, לסוברים כן (ראה לעיל: בעל החיים ההורג; שיהא מועד להרוג), מועילה תפיסה בזמן הזה (מנחת חינוך מצוה נב ז).

שיעידו בפני בעל השור

עדות לחייב כופר, צריך שתהיה בפני בעל השור, כמו בשאר דיני-ממונות (ראה ערכו. ראה ערך קבלת עדות. ראה להלן), ולסוברים שמן התורה מקבלים עדות ממון שלא בפני בעל דין (ראה ערך הנ"ל), אף עדות כופר מקבלים מן התורה שלא בפני בעל דין (שו"ת רבי עקיבא איגר קמא קה), וכן באופנים שאמרו חכמים שמקבלים עדות ממון שלא בפני בעל דין (ראה ערך הנ"ל), אף עדות כופר מקבלים (נחל יצחק כח א (הא')), ואף שהכופר כפרה הוא, לסוברים כן, וכן הלכה (ראה לעיל: גדרו; חיובו מדין כפרה או מדין ממון), אינו דיני נפשות (נחל יצחק שם).

אבל אין צריך לקבל עדות כופר בפני השור (שו"ת רבי עקיבא איגר שם).

בעד אחד

עד-אחד (ראה ערכו) המעיד על שור שהמית אדם, לדעת רבי אליעזר יש בו דין כופר (ראה ברייתא בבבא קמא מא ב^[14]), ונחלקו ראשונים בדבר:

• יש שכתבו שהוא סובר שבעליו של השור חייבים לשלם את הכופר (ראב"ד ופסקי הרי"ד ושאר ראשונים שם מא ב), ואף שאין עד אחד נאמן להוציא ממון (ראה ערך עד אחד), הכופר הוא כפרה, לסוברים כן (ראה לעיל: גדרו; חיובו מדין כפרה או מדין ממון. ראשונים הנ"ל), ועד אחד נאמן לענין כפרה, כשם שהוא נאמן להעיד על אדם שחייב חטאת (ראה ערכו) לכפרה (ראה ערך הנ"ל. ראב"ד שם ופסקי הרי"ד שם ושאר ראשונים שם), ולדבריהם כן הלכה, שעד אחד מחייב כופר (ריא"ז שם, וכן משמע במאירי שם, וכן הוא לכאורה לשאר ראשונים שם).

• ויש שכתבו בדעת רבי אליעזר, שאין עד אחד נאמן לחייב כופר, אלא שהוא מחייב שבועה - כמו בשאר עדויות ממון (ראה ערך הנ"ל) - ואם אין הבעלים רוצים להישבע צריכים הם לשלם (ראה ערך הנ"ל. בעל התרומות לח ג אות ד; רא"ה בשיטה מקובצת שם), וכן נראה מדברי ראשונים להלכה, שעד אחד אינו נאמן לחייב כופר (ראה רמב"ם נזקי ממון ח יג, ואבן האזל שם בדעתו. וכן כתב בקרית ספר נזקי ממון י).

התשלום

לאחר מיתת המנוגח או אף לפני

אין הכופר משתלם אלא לאחר מיתת המנוגח (תוספתא בבא קמא סוף פרק ד, ומצפה שמואל שם בביאורה; ריש לקיש בגיטין מג א, ובבבא קמא מב ב; פסקי ריא"ז שם ד ג אות ה; ים של שלמה. על גדר המיתה, ראה ערך מיתה וערך מת), ולכן שור שנגח אדם ועשאו טרפה (ראה ערכו) - אף שאמדוהו למיתה (ראה רש"י בבא קמא שם ד"ה מאי), והיה הדין נותן שישלם כופר, כדרך שמשלמים בשאר נזקים על ידי אומד (ראה ערך אומד. תוספות רבינו פרץ שם) - אין בעליו חייבים לשלם את הכופר עד לאחר מיתת המנוגח (ראה גיטין שם).

בטעם הדבר אמרו בתלמוד, שלומדים כן מהכתוב: וְהֵמִית אִישׁ אוֹ אִשָּׁה הַשּׁוֹר יִסָּקֵל וְגַם בְּעָלָיו יוּמָת, אִם כֹּפֶר יוּשַׁת עָלָיו (שמות כא כט-ל. בבא קמא שם), ונחלקו ראשונים ואחרונים בביאור הלימוד:

• יש שכתבו, שמשמע שאין הכופר משתלם אלא לאחר שיסקל השור, והרי אינו נסקל עד שמת המנוגח (תוספות תלמיד ר"ת ור"א שם, וראה ים של שלמה שם ד כה).

• ויש שכתבו שהואיל והכתוב "והמית" מוסב הן על סקילת השור הן על חיוב הכופר, וכיון שלענין סקילת השור היינו המית ממש, אף לענין הכופר כן (מהר"ם שיף שם, והגיה כן ברש"י שם; שו"ת רבי עקיבא איגר קמא רד; מרומי שדה שם, ופירש כן דברי רש"י שם).

ויש חולקים על כל זה, וסוברים שהכופר משתלם אף לפני מיתת המנוגח, אם עשאו טריפה (ראה דברי רב אדא בר אהבה בגיטין שם; ראה מהרי"ט ב אהע"ז ד, שצידד כן בדעת הסוברים שכופר הוא דמי הניזק (ראה לעיל: גדרו)).

קודם סקילת השור

קודם סקילת השור, יש מן הראשונים שכתבו שאין הבעלים חייבים לשלם את הכופר (רמב"ם נזקי ממון י ג; סמ"ג עשה סו; רלב"ג שמות כא לב, ושכן משמע בכתוב (שמות כא כט): השור יסקל וגם בעליו יומת וכו'^[15]), ולכן אם ברח השור, פטורים הבעלים מן הכופר (רמב"ם וסמ"ג שם). ואף שגם כשאין השור בסקילה חייבים הבעלים לשלם את הכופר, לסוברים כן (ראה להלן: כשהשור אינו נסקל), אין זה אלא בשור הפטור מסקילה, אבל שור החייב סקילה, אין בעליו חייבים לשלם את הכופר עד שיסקל (רלב"ג שם; כסף משנה נזקי ממון שם).

ניתן ליורשי הנהרג

הכופר ניתן ליורשי הנהרג (ברייתא בגיטין מב ב, ומג א; בבא קמא מב ב; ירושלמי שם ד ו; מכילתא דרשב"י שמות כא כט; רמב"ם נזקי ממון יא ב). ונחלקו אחרונים בגדר זכות היורשים בתשלומים:

• יש סוברים שאינו מטעם ירושה, שהרי המוריש עצמו אינו זוכה בכופר בחייו, שאין חיוב כופר עד לאחר מיתה (ראה לעיל), אלא שגזירת הכתוב היא לתת את הכופר ליורשי הנהרג (מנחת חינוך מצוה נא יז; אור שמח נזקי ממון ט יא; צפנת פענח כלאים י כז (עמ' 36)), או שהוא חיוב ממון ליורשים על שהפסיד להם איש זה ממשפחתם (חידושי חתם סופר גיטין מג א).

• ויש סוברים שתחילת חיוב הכופר היא לנהרג, ומטעם ירושה הוא שזוכים בו היורשים (הפלאה בבא קמא מא ב; חידושי רבי חיים הלוי נחלות ה ח; אחיעזר ג לד; חזון איש בבא קמא טו ס"ק לו), שתחילת החוב היא לנהרג, והיורשים יורשים מכוחו (חזון איש שם).

באשה נשואה

שור שהמית אשה נשואה, הכופר ליורשיה (בבא קמא מב ב; ירושלמי בבא קמא ד ו; מכילתא דרשב"י שמות כא כט; רמב"ם נזקי ממון יא ב) מאביה (רמב"ם שם), ולא לבעלה (ירושלמי שם; גמרא שם: וסבר ר"ע, ורש"י שם ד"ה נזקיה; רמב"ם שם), שנאמר: וְהֵמִית אִישׁ אוֹ אִשָּׁה (שמות כא כט), ודרשו: להקיש אשה לאיש, מה איש נזקיו ליורשיו, אף אשה נזקיה ליורשיה (רבי עקיבא בברייתא בבא קמא שם; ירושלמי ומכילתא דרשב"י שם: לבניה), והיינו לענין כופר, לפי שאין הכופר משתלם אלא לאחר מיתה, והרי הוא ראוי – ממון הראוי לבוא לאחר מיתה - (ראה ערכו), ואין הבעל נוטל בראוי (ראה ערך ירושת הבעל: בראוי, וערך ראוי; מוחזק. ריש לקיש בבבא קמא שם; רבי הושעיה בירושלמי שם, וראה פני משה שם).

בגר או עבד

היה הנהרג גר או עבד משוחרר שאין לו יורשים, פטור בעל השור מן הכופר (תוספתא בבא קמא ד; גיטין מג א; רמב"ם נזקי ממון יא ב), לפי שהכופר משתלם ליורשים, ולהם אין יורשים (חסדי דוד לתוספתא שם^[16]).

תשלומו מן העליה

שור מועד שהמית, משלמים בעליו את הכופר מן העליה (ראה להלן בסמוך. וכן מבואר בבבא קמא טו א, ושם מא ב), ואף לתנאים הסוברים בשור מועד שהזיק, שצד תמות במקומה עומדת, ומשלמים חצי נזק מגוף השור וחצי נזק מהעליה (ראה ערך חצי נזק וערך קרן), בכופר משלמים את כולו מהעליה, שהרי בכופר נאמר: הַשּׁוֹר יִסָּקֵל וגו' אִם כֹּפֶר יוּשַׁת עָלָיו (שמות כא כט-ל), שאף שהשור נסקל, ואי אפשר לגבות מגופו, משלמים כופר שלם מהעליה (תוספות שם מא ב ד"ה הביאהו; תוספות רבינו פרץ שם; ר' ישעיה ותוספות שאנץ בשיטה מקובצת שם), וגזירת הכתוב היא שמשלמים הכל מהעליה (תוספות שם; תוספות רבינו פרץ שם; שיטה מקובצת שם), או שעל צד מועדות שבו חייבה התורה כופר שלם (תוספות ותוספות רבינו פרץ שם: שמא; שיטה מקובצת שם מא ב).

האם ממשכנים עליו

הכופר, נסתפק בו רב אחא בר יעקב אם ממשכנים עליו או לא, שאפשר שחייבי כופר הם כחייבי חטאות ואשמות, שאין ממשכנים עליהם (ראה ערך חיבי קרבנות וערך כפיה: בקרבנות ובנדרים, ושם הפרטים והאופנים בזה), שכיון שכפרה הוא כחטאת ואשם, הרי זה חמור בעיניו של בעל השור - ולא יעכב את התשלום (ראה רש"י בבא קמא מ א ד"ה חייבי חטאות) - ואין צריך למשכנו; או שמא ממשכנים על הכופר, לפי שאין חיוב הכופר חמור בעיני בעל השור, משום שלחברו הוא צריך ליתנו ולא לגבוה, וממון הוא, או שהואיל ולא חטא בעל השור בעצמו, אלא ממונו הוא שהזיק, אין זה חמור בעיניו, וצריך למשכנו (בבא קמא שם).

להלכה, יש מהראשונים הפוסקים שממשכנים את מי שנתחייב כופר (רמב"ם נזקי ממון י ד; מאירי שם מ א), בעל כרחו (רמב"ם שם), לפי שספק הוא בתלמוד, והואיל וכופר הוא כפרה, יש להחמיר בו שממשכנים (לחם משנה שם; ים של שלמה בבא קמא ד טז).

ויש סוברים להלכה, שאין ממשכנים על הכופר (רמב"ן ורבנו בחיי ופירוש הטור שמות כא ל, ואפשר שלא כתבו כן להלכה, וראה אבן האזל נזקי ממון ח יג; ריטב"א מכות ב ב ד"ה ת"ר, ושם בשם תוספות והרמב"ן; ריא"ז שם ד ג אות ז), שכן כפרה הוא (רמב"ן ורבינו בחיי ופירוש הטור שם), כחייבי חטאות ואשמות שאין ממשכנים עליהם (ריא"ז שם), לפי שהספק לא נפשט בתלמוד (ריטב"א שם).

כשהשור אינו נסקל

שור שהרג שלא בכוונה - שאינו נסקל (ראה ערך שור הנסקל, ושם אם כשנתכוין להרוג את זה והרג את זה, חשוב שלא בכוונה) - נחלקו בו אם בעליו חייבים לשלם כופר:

• רבה סובר שהם פטורים מן הכופר (בבא קמא מג א^[17]), שנאמר: הַשּׁוֹר יִסָּקֵל וְגַם בְּעָלָיו יוּמָת, אִם כֹּפֶר יוּשַׁת עָלָיו (שמות כא כט-ל), כל זמן שהשור בסקילה - בעלים משלמים כופר; אין השור בסקילה - אין בעלים משלמים כופר (בבא קמא שם), ויש סוברים כן אף בדעת רב (רש"י שם מד א ד"ה ורב, ותוספות שם ד"ה הכא בשם רבינו תם, ותוספות רבינו פרץ שם, בדעת רב בגמרא שם), ובדעת רבא (ראה דברי רבא שם מג ב, ותוספות שם נג ב ד"ה לענין, ותוספות רבינו פרץ שם).

• ויש סוברים שאף כשאין השור נסקל הבעלים משלמים כופר (ראה להלן), וכן אמר רב דימי בשם רבי יוחנן ששור שהרג בלא כוונה, בעליו חייבים לשלם את הכופר (בבא קמא מג ב. וראה שם בגמרא שנסתפקה בדעת ריש לקיש), וכן סובר רבי אליעזר (ראה ברייתא שם מא ב, וראה רש"י שם מג א ד"ה אין, ותוספות שם ד"ה אמר ועוד), ויש סוברים כן אף בדעת רבי עקיבא (ירושלמי בבא קמא ד ה), וכן אמרו תנאים בברייתא (תוספתא בבא קמא ד, הובאה בגמרא שם מד ב), ומהם רבי יהודה ורבי שמעון שהם תלמידי רבי עקיבא (ראה גמרא שם מד ב. תוספות שם מג א ד"ה אמר), וכן דעת שמואל (שם מד א, וראה רש"י שם ד"ה וחייב, ושאר ראשונים שם) ואביי (גמרא שם מג א, ותוספות שם ד"ה אמר).

להלכה, כתבו ראשונים ששור שהרג בלא כוונה, בעליו חייבים לשלם את הכופר (רבינו חננאל בבא קמא מג א, ושם מח ב; רמב"ם נזקי ממון י ט,יג; סמ"ג סוף עשה סז; רא"ש שם ד ה, ועוד), ומהם שכתבו שהואיל והכופר הוא כפרה - להלכה (ראה לעיל: גדרו; חיובו מדין כפרה או מדין ממון) - יש להחמיר בו מספק (רלב"ג שמות כא לב (במהדורת מוסד הרב קוק עמ' רכא, רלד)); ויש מן הראשונים שפסקו שפטורים הם מן הכופר (אור זרוע בבא קמא רו ורח).

הערות שוליים