מיקרופדיה תלמודית:ירושת הבכור

מתוך ויקישיבה
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
ערך זה הוא מתוך המיקרופדיה התלמודית - חלק ממיזם האנציקלופדיה התלמודית בוויקישיבה.

עורך ראשי: הרב פרופ' אברהם שטינברג
הערך הוגהּ ע"י הגרז"ן גולדברג זצ"ל וצוות ת"ח ולא ניתן לעורכו ישירות.
הינכם מוזמנים להשתתף בעריכתו באמצעות דף השיחה.
EnTalMicSml.jpg
הפרוייקט מתקיים בשותפות עם מפעל הפיס התומך ומסייע לקידום האמנות והתרבות בישראל.

הגדרה[1] - זכותו של הבן הבכור ליטול שני חלקים בירושת אביו

גדרה

ירושה פי שנים

הבן הבכור לאביו (ראה ערך בכור אדם: בכור לנחלה), נוטל פי שנים בנכסי האב שנפלו לבניו בירושה, וחולקים אותם ביניהם, שנאמר: וְהָיָה בְּיוֹם הַנְחִילוֹ אֶת בָּנָיו אֵת אֲשֶׁר יִהְיֶה לוֹ לֹא יוּכַל לְבַכֵּר אֶת בֶּן הָאֲהוּבָה עַל פְּנֵי בֶן הַשְּׂנוּאָה הַבְּכֹר. כִּי אֶת הַבְּכֹר בֶּן הַשְּׂנוּאָה יַכִּיר לָתֶת לוֹ פִּי שְׁנַיִם בְּכֹל אֲשֶׁר יִמָּצֵא לוֹ כִּי הוּא רֵאשִׁית אֹנוֹ לוֹ מִשְׁפַּט הַבְּכֹרָה (דברים כא טז, יז. בכורות נא ב; בבא בתרא קכב ב; רמב"ם נחלות ב א; טוש"ע חושן משפט רעז א. וראה ערך ירושה).

החלק הנוסף שהבכור נוטל יתר על אחיו, נקרא גם "בכורה" (ראה בכורות נב ב, בבא בתרא קיח ב).

המצוה

הראשונים נחלקו בפירוש הפסוקים הכתובים בפרשת בכורה:

  • יש שכתבו שבפרשת בכורה נאמרו שתי מצוות: מצות לא תעשה, שלא להעביר את הבכורה מן הבן הבכור ליתר אחיו, שנאמר "לא יוכל לבכר"; ומצות עשה, שינחילנו פי שנים, שנאמר "יכיר לתת לו פי שנים" (רמב"ן בספר המצות בהשמטות למצות לא תעשה יב, ובסופן ד"ה ואתה, ובפירושו על התורה דברים כא טז, והובא בחינוך ת; פירוש הטור על התורה דברים שם; רשב"ץ עשין נח; חרדים עשין ד מצוות התלויות בפה אות מה).

ואם העביר האב את הבכורה מן הבכור, כגון שאמר האב "פלוני בני הבכור לא יירש פי שנים", או שאמר "יטול הפשוט עם הבכור בשוה", אף על פי שאין דבריו קיימים (ראה להלן: הפקעתה), עבר בעשה ולא תעשה (רמב"ן שם ושם. וראה מאירי בבא בתרא קכו ב, בשם תוס', שעובר בלאו. וראה אבני מילואים קיא סק"ד), אלא שאינו לוקה, שהיא התראת ספק שמא יאבד ממונו קודם מותו (ראה ערך התראת ספק). וכל שכן שאם אמר על הבכור שאינו בכור, בכוונה להפסיד ממנו את הבכורה, והורישוהו אחרי מיתתו כאחד מן הפשוטים, שנתקיימה מחשבתו הרעה, עובר בלאו ועשה אלו (רמב"ן בספר המצות שם).

וכתבו שהאמור "יכיר לתת לו פי שנים", אינו לאו הבא מכלל עשה בלבד, אלא עליו להנחיל לו פי שנים, שיודיע לנו מי הוא הבכור ויצוה עליו בבכורה, אלא שאם ידוע שהוא הבכור מתקיימת המצוה בשתיקתו (רמב"ן בספר המצות שם, וראה שו"ת דבר אליהו (קלצקין) מג).

  • יש מהגאונים שלא מנו במנין מצוות לא תעשה את הלאו של "לא יוכל לבכר", אלא מנו את "משפט הבכורה" במנין הפרשיות המוטלות על הציבור (בעל הלכות גדולות הקדמה מנין המצוות נה; רס"ג פרשה כח. וראה מדרש הגדול דברים כא יז), והיא מצות עשה (ראה רמב"ן בספר המצות השמטה לא תעשה יב, בדעת בעל הלכות גדולות). ויש מהאחרונים שכתבו בדעתם, שאין זו מצוה פרטית המוטלת על האב, אלא שעל הציבור ועל בית דין לדון דין בכורה (רבי ירוחם פרלא לרס"ג פרשה כח).
  • ויש מהראשונים שלא מנו במנין המצוות לא לאו ולא עשה בירושת הבכור כשלעצמה (ראה רמב"ם במנין המצוות ובספר המצות עשין רמח, שלא מנה במנין המצוות אלא דין "סדר נחלות"), וכתבו שירושת הבכור פי שנים היא משפט ממשפטי היורשים, וכלולה במנין המצוות במצות דיני הנחלות, שהיא מצות עשה לדון בדיני הנחלות (רמב"ם בספר המצות שם, הובא בחינוך ת; סמ"ג עשין צו), ו"לא יוכל לבכר" פירושו שאינו יכול לבכר, אבל אין איסור לאו בכך (מנחת חינוך ת סק"י; שו"ת אגרות משה אה"ע ד פז); ו"יכיר" בא ללמד שהאב נאמן להכיר את בנו (ראה ערך יכיר), אבל לא מוטל עליו לעשות כן (פירוש הר"י פרלא לרס"ג פרשה כח).

במתנה

בירושלמי אמר ר' לעזר, שאין האב רשאי להשוות את הבכור לשאר האחים אף במתנה באופן המועיל, אף על פי שאינו עושה זאת בתורת ירושה (ירושלמי בבא בתרא ח ד, לפירוש רבים ממפרשי הירושלמי שם), ונחלקו האחרונים בפירושו:

  • יש מפרשים שאם עשה כן עבר על האמור "לא יוכל לבכר", אלא שאם נתן, מתנתו קיימת (מראה הפנים שם בפירוש א'; רידב"ז שם; יפה עינים בבא בתרא קל ב).
  • ויש מפרשים שהמעביר במתנה אינו עובר בלאו, אלא שאין רוח חכמים נוחה הימנו, כשאר המעביר נחלה מן היורשים (שדה יהושע שם; מראה הפנים שם, בפירוש ב').

בירושת האם

אין הבכור נוטל פי שנים אלא בירושת האב, אבל לא בירושת האם, שבכור ופשוט שירשו את אמם חולקים בשוה, אפילו היה בכור גם לאמו (בבא בתרא קיא ב, ושם קכב ב; בכורות נא ב; רמב"ם נחלות ב ח; טוש"ע חו"מ רעח א). ואפילו היה בכור לאביו ולאמו אינו נוטל (בבא בתרא קיא ב).

בת בכורה

הבנות שהן נכנסות לנחלה כשאין שם בנים (ראה ערך ירושה), חולקות ביניהן בשוה, שאין הבת הבכורה נוטלת פי שנים (ראה בבא בתרא קכב ב, ורשב"ם ד"ה ובנכסי), שנאמר: וְיָלְדוּ לוֹ בָנִים (דברים כא טו) - הבנים בתורה הזאת ולא הבנות, שאין דין הבכורה נוהג בהן, וכולן חולקות בשוה (ספרי דברים שם, הובא ברשב"ם שם)[2].

בבית דין

הבכורה יוצאה בדיינים, שנאמר: לוֹ מִשְׁפַּט הַבְּכֹרָה - "משפט" נאמר בה (דברים כא יז. ספרי תצא ריז; פסיקתא זוטרתא שם), שאם אין הפשוטים רוצים לתת לבכור את חלק בכורתו, בית דין מוציאים אותו מהם בעל כרחם (זרע אברהם לספרי שם).

חזרה ביובל

הניח האב קרקע בארץ ישראל בזמן שהיובל נוהג, ואם מכר אז שדה אחוזה, חוזרת היא ביובל למוכר (ראה ערך יובל), ונטל בה הבכור פי שנים כדינו, נחלקו תנאים אם הבכורה חוזרת כשמגיע היובל:

ר' אלעזר אומר שהיא חוזרת; ור' מאיר אומר שאין הבכורה חוזרת ביובל, וכן סוברים חכמים (בכורות נב ב).

הלכה כחכמים, שאין הבכורה חוזרת ביובל (פירוש המשניות בכורות ח י לגירסא שלפנינו; רמב"ם שמיטה ויובל יא כ, לפירוש ר"י קורקוס וכסף משנה שם); ויש שפסקו כר' אלעזר שחוזרת ביובל (פירוש המשניות שם מהדורת הרב קאפח; תוס' יום טוב בכורות שם, בשם פירוש המשניות נוסחת ארץ ישראל; רדב"ז שמיטה ויובל שם, בדעת הרמב"ם).

השיעור והחלוקה

כנגד שני אחים

פי שנים שנוטל הבכור, אינו פי שנים בכל הנכסים, אלא פי שנים ממה שנוטל כל אחד מן האחים הפשוטים, ונחשב הבכור כשני אחים. כגון שהיו חמישה אחים, חולקים את הנכסים לששה חלקים, ונוטל הבכור שני חלקים (ראה ספרי תצא ריז, ורבנו הלל שם; בבא בתרא קכב ב, ורשב"ם ד"ה פי שנים; מאירי ופסקי ריא"ז בבא בתרא שם; רמב"ם נחלות ב א; טוש"ע חו"מ רעז א).

חובת אביהם

יצא על היורשים שטר חוב של אביהם, שהיה חייב ממון לאחרים, הבכור פורע פי שנים כשם שהוא נוטל פי שנים, שהנכסים כולם משועבדים הם למלוה (בבא בתרא קכד א, ורשב"ם ד"ה בכור; טוש"ע חו"מ רעח י), שכל שגובים משני יורשים שאין חלקיהם שוים, אין גובים מכל אחד מהם אלא לפי חשבון חלקו, ואין הבכור נוטל פי שנים אלא במה שנשאר (תוס' בבא קמא ט א ד"ה וטרף, ובבא בתרא קז א ד"ה ובא; דעה א' במאירי כתובות צג א; רא"ש בבא קמא א ו, ושו"ת הרא"ש עט ז,ח. וראה ערכים: חלוקת שותפות; נכסים משועבדים).

במקום אחד

הבכור נוטל את שני חלקיו במצר אחד (בבא בתרא יב ב, ושם קכד א; רמב"ם שכנים יב ב, ושם נחלות ג ח; טוש"ע חו"מ קעד ב, ושם רעז ב), ואין הפשוט יכול לעכב עליו ולומר: נחלוק את השדה לשלשה חלקים ונפיל גורל כאילו היו שם שלשה אחים, ואם ייצא לך חלק הפשיטות בצד זה וחלק הבכורה בצד אחר - תטלם (רבנו יונה בבא בתרא יב ב; מאירי שם; רא"ש בבא בתרא א מו; טור חו"מ קעד), שנאמר: פִּי שְׁנַיִם (דברים כא יז. בבא בתרא קכד א) - מקיש חלק הבכורה לחלק הפשיטות, מה הפשוט נוטל את חלקו במקום אחד (ראה ערך חלוקת שותפות: החלוקה), אף הבכור כן (תוס' שם יב ב ד"ה חלק; ר"י קרקושא שם יב ב)[3].

קודם החלוקה

מכירת חלקו

הבכור שמכר את חלק בכורתו קודם שחלקו את הירושה, לדעת "אמוראי ארץ ישראל" לא עשה כלום, שאין לו לבכור זכות בחלק בכורתו קודם חלוקה לא לתת אותו במתנה ולא למכרו, וכן סובר רב פפא בשם רבא (בבא בתרא קכו ב, ורשב"ם שם א ד"ה קסבר); ורב פפי אמר בשם רבא שיש לו לבכור קודם חלוקה ומכירתו מכירה (בבא בתרא קכו א-ב).

הלכה שיש לבכור קודם חלוקה, ואם מכר את חלק הבכורה ממכרו קיים (בבא בתרא שם; רמב"ם נחלות ג ו; טוש"ע חו"מ רעח ח)[4].

בחיי אביו

הבכור שמכר לאחיו או לאחרים את חלק בכורתו בחיי אביו, אין מכירתו כלום, כדין כל יורש המוכר את ירושתו בחיי אביו, כמו ששנינו: האומר לחברו "מה שאירש מאבא מכור לך", לא אמר כלום (ראה בבא מציעא טז א. וראה ערך דבר שלא בא לעולם: דבר שלא בא לרשותו), שהוא דבר שלא בא לעולם, שאין אדם יכול להקנותו (רב צמח גאון בתשובות הגאונים שערי צדק ד ג לט; רב נחשון גאון בתשובות הגאונים אסף ב עו; רמ"ה בבא בתרא ח אות ו; פירוש רבי חיים פלטיאל ור"י מוינא וטור על התורה בראשית כה לא, ומושב זקנים שם לג). ולא אמרו שיש לבכור קודם חלוקה אלא לאחר מיתת אביו, אבל בחיי אביו אין לו כלום (ראה תשובות הגאונים אסף שם), ועשו שמכר את בכורתו ליעקב, קודם מתן תורה היה (רמ"ה שם).

ומכל מקום באופן שמועילה מכירת ירושה בחיי האב, כגון שמכר את מה שיירש ממנו היום, שתיקנו חכמים שמועילה מכירתו מפני כבוד אביו (ראה ערך דבר שלא בא לעולם), אף בחלק הבכורה מועילה המכירה בחיי האב (מושב זקנים שם; טור על התורה שם).

בראוי

מהותו

אין הבכור נוטל פי שנים אלא במוחזק, דהיינו הנכסים שהיה אביו מוחזק בהם בשעת מיתתו, שבאו לרשותו; ולא ב"ראוי" דהיינו הנכסים שלא היה אביו מוחזק בהם בשעת מיתתו, אלא היו ראויים [עתידים] לבא לו אחר מיתתו (בכורות נא ב, ורש"י ד"ה בראוי; רמב"ם נחלות ג א; טוש"ע חו"מ רעח ג).

ישנם כמה סוגים של "ראוי", מהם שהכל מודים שאין הבכור נוטל בהם פי שנים, ומהם שנחלקו בהם, ו"ראוי" הם הנכסים הנופלים בירושה לאב לאחר מיתתו; וכן שבח ששבחו נכסי הירושה בין מיתה לחלוקת הירושה; וכן חוב שהיו אחרים חייבים לאב ולא נפרע עד אחר מיתתו, או ממון שלא היה ברשות האב בשעת מיתה, ועוד, וראה על כך בפרקים הבאים[5].

ירושת אבי האב

מי שמת בחיי אביו והניח בכור ופשוט, ואחר כך מת אביו שבני הבן יורשים את חלק אביהם בנכסי אבי האב (ראה ערך ירושה: משמוש נחלה), אין הבכור נוטל פי שנים בחלק של אביו בנכסי אבי האב (תוספתא בכורות (צוקרמאנדל) ו יח, ובבא בתרא (ליברמן) ז ז; ירושלמי בבא בתרא ח ג; בכורות נב ב). וכן כל שמת אחד משאר מורישי אביו לאחר מיתת אביו, הבכור והפשוט יורשים בחלק אביהם בנכסיו בשוה (רמב"ם נחלות ג א; טוש"ע חו"מ רעח ג), שאין הבכור נוטל פי שנים בראוי כבמוחזק שנאמר: בְּכֹל אֲשֶׁר יִמָּצֵא לוֹ, דהיינו לאב, בשעת מיתה (דברים כא יז. ספרי דברים שם; בכורות נב א, ורש"י ד"ה לו; רמב"ם שם; שו"ע שם).

בכור שמת

בכור שמת בחיי אביו, ואחר כך מת אביו, שבני הבכור וכן בנותיו, אם לא הניח בנים (ראה ערך ירושה), יורשים בנכסי אבי אביהם יחד עם אחי אביהם (ראה ערך הנ"ל: משמוש נחלה), נוטלים בני הבכור אף את חלק בכורתו של אביהם בנכסי אבי האב (תוספתא בכורות (צוקרמאנדל) ו יח, ובבא בתרא (ליברמן) ז; ירושלמי בבא בתרא ח ג; רי"ף ורשב"ם ושאר ראשונים בבא בתרא קטז ב. וראה בבא בתרא קנט א). ולפיכך מי שהיו לו שני בנים, בכור ופשוט, ומתו שניהם בחייו, והניח הבכור בת והפשוט הניח בן, הרי בנו של הפשוט יורש בנכסי הזקן שליש, שהוא חלק אביו, ובת הבכור יורשת שני שלישים, שהוא חלק אביה (רמב"ם נחלות ב ז; טוש"ע חו"מ רעז טו), והוא הדין בבן הבן ובבת הבת עד סוף כל הדורות (רמ"ה בבא בתרא ח אות ג; טור שם); ואין זה "ראוי" אלא "מוחזק", שהרי הנכסים מוחזקים היו אצל אבי האב בשעת מיתתו, והבכור יורש את אביו בקבר להנחיל לבניו, שכן הם יורשים בראוי (ראה ערך ירושה, שכל היורשים חוץ מבכור ובעל ויבם, יורשים בראוי. ר"י מיגש בבא בתרא קיח ב; רמ"ה בבא בתרא ח אות נו; רמב"ן ורשב"א ור"ן וריטב"א שם קטז ב; אור זרוע בבא בתרא עט), ואף על פי שלא היו הנכסים הללו מוחזקים אצל הבכור בשעת מיתתו, אין גדר ראוי ומוחזק תלוי ביורש אלא במוריש, וכל שהוא מוחזק ביד המוריש של הבכור בשעת מיתת המוריש, נוטל בו הבכור פי שנים (אור זרוע ורשב"א ור"ן וריטב"א שם). ואף אם קנה האב נכסים לאחר שמת בנו הבכור, כשמת האב נוטלים בני הבכור את בכורת אביהם בירושת אבי האב, אף בנכסים הללו, שרואים את הבכור כאילו הוא קיים (ריטב"א שם).

ירושת האחים

בירושת אחים את אחיהם, שמי שמת בלי זרע, ואין אביו קיים, אחיו יורשים אותו (ראה ערך ירושה), כתבו הראשונים שאין בה דין בכורה, וכל האחים חולקים בשוה (מגיד משנה נחלות ב ז; ראה טור חו"מ רעז).

בשבח

שבח מאליו

שבח ששבחו הנכסים מאליהם בין מיתת האב לחלוקת הירושה, נחלקו בו תנאים:

  • חכמים אומרים שאין הבכור נוטל בו פי שנים (בכורות נא ב, ושם נב ב, ותוס' ד"ה לאתויי; בבא בתרא קכד א; תוספתא בבא בתרא (ליברמן) ז ד; תוספתא בכורות (צוקרמאנדל) ו טו), ומכל מקום בגוף השבח אין הפשוטים נוטלים אלא את מה שהשביח חלק הפשיטות של כל אחד מהם, ולא במה שחלק הבכורה השביח, והבכור נוטל פי שנים בגוף הנכסים עם השבח, אבל שמים את השבח של חלק הבכורה בדמים, ונותן הבכור לפשוטים דמים עבור חלקם בשבח של חלק הבכורה (בבא קמא צה ב; בבא מציעא קי ב; רמב"ם נחלות ג ד; טוש"ע חו"מ רעח ו. וראה סמ"ע שם ס"ק י, וש"ך סק"ג), שאין לבכור בנכסים קודם חלוקה (בכורות נב א), שנאמר: בְּכֹל אֲשֶׁר יִמָּצֵא לוֹ (דברים כא יז), פרט לשבח ששבחו הנכסים לאחר מיתת אביהם (בבא בתרא קכד ב).
  • ורבי אומר שהבכור נוטל פי שנים בשבח (תוספתא בכורות (צוקרמאנדל) ו טו; תוספתא בבא בתרא (ליברמן) ז ד; בבא בתרא קכד א), שנאמר: פִּי שְׁנַיִם (דברים כא יז), מקיש את חלק הבכורה לחלק הפשיטות, מה חלק פשיטות אף על פי שלא בא לידיו, אף חלק בכורה אף על פי שלא בא לידיו (בבא בתרא קכד א).

וכתבו הראשונים שאף על פי שמודה רבי שאין הבכור נוטל בראוי, כגון בנכסים שנפלו לאב לאחר מיתה, מכל מקום הוא סובר שהשבח, הואיל וגוף הנכסים היו ברשות האב מחיים, מוחזק הוא ולא ראוי (ר"י מיגש שם קכג ב, ורמ"ה שם אות פד,פח).

להלכה נחלקו אמוראים:

  • רב אמר שהלכה כחכמים, ואסור לו לדיין לעשות כדברי רבי, שהוא כטועה בדבר משנה, שחוזר (בבא בתרא קכד ב, ורשב"א שם. וראה ערך טעות הדינים: חזרת הדין).
  • רבא אמר שאסור לעשות כדברי רבי, אלא שאם עשה עשוי, שלכתחילה דנים כחכמים, אבל אם עשה הדיין כרבי אין מחזירים את מה שעשה (בבא בתרא שם, לגירסא שלפנינו, ורשב"ם שם ד"ה מטין; ר"י מיגש ורמ"ה שם).
  • רבה בר חנא אמר בשם ר' חייא שאם עשה כדברי רבי עשה, ואם עשה כדברי חכמים עשה, שהדבר ספק אם הלכה כרבי או לא (בבא בתרא קכד א-ב).
  • ורב נחמן אמר שמותר לעשות כדברי רבי שהלכה כמותו (בבא בתרא קכד ב, ורשב"ם שם ד"ה ואפילו מחביריו, ותוס' שם ד"ה מספקא, בשם רבינו תם).

ואף הראשונים נחלקו להלכה:

  • יש פוסקים כרבי שהבכור נוטל פי שנים בשבח (תשובות הגאונים שערי צדק ד ג כז, בשם רב האי גאון; רב נחשון גאון בתשובות הגאונים אסף ב עמ' 30, ובגנזי שכטר ב עמ' 37, והובא בתוס' רי"ד בבא בתרא קכו ב ; טור חו"מ רעח, בשם רבינו חננאל).
  • ורבים פוסקים כחכמים, שאינו נוטל פי שנים בשבח (בעל הלכות גדולות מח הלכות נחלות עמ' תקל; רשב"ם בבא בתרא קכד ב ד"ה אמר; תוס' שם קכו ב ד"ה והלכתא; תוס' ישנים שם; ר"י מיגש וראב"ן ורבנו ברוך שם; רמב"ם נחלות ג ד; סמ"ג עשין צו; פסקי רי"ד שם קכד ב, ושם קכה ב; פסקי ריא"ז שם ח ב ג; ר"ן שם קכד ב; נמוקי יוסף שם), כדרך שאינו נוטל פי שנים במלוה, להלכה אף על פי שיש לבכור קודם חלוקה (תוס' ורי"ד ור"ן שם), ואפילו עשה הדיין כרבי אינו עשוי (ראה רשב"ם שם; ר"ן שם).
  • ויש פוסקים כדעת רבא, שהלכה כחכמים, ואם עשה הדיין כרבי מה שעשה עשוי (רבינו חננאל, הובא ברמב"ן וברשב"א ובר"ן בבא בתרא קכד ב).

מחמת טורח

לא נאמרו הדברים שלדעת רבי נוטל הבכור פי שנים בשבח, אלא בשבח הבא מאליו שלא מחמת טורח או הוצאה, אבל לא בשבח שהשביחו היורשים את הנכסים, שנאמר: בְּכֹל אֲשֶׁר יִמָּצֵא לוֹ, פרט לשבח שהשביחו היורשים לאחר מיתת אביהם, שהוא ראוי (בבא בתרא קכד א–ב; רשב"ם שם א ד"ה מה; רמ"ה שם אות פד), שהואיל והשבח בא על ידי מעשיהם של היורשים אינו חשוב כמוחזק אצל האב (רבנו יונה ותוס' הרא"ש שם).

לפיכך אם בנו היורשים בתים ונטעו כרמים בנכסי הירושה, אף לרבי אין הבכור נוטל בהם פי שנים (בבא בתרא קכג ב), אפילו כשלא הוציאו את הוצאות הבנין מהממון שלהם אלא מממון הירושה (רבנו יונה ותוס' הרא"ש וריטב"א ור"ן שם).

וכן כשנתנו היורשים מזונות לבהמה שירשו והשביחה מחמתם, או שטרחו בגופם והשביחו, או שהוציאו הוצאות והשביחו, שאין הבכור נוטל פי שנים בשבח שהשביחו היורשים (בבא בתרא קכג ב; רשב"ם שם קכד א ד"ה אף; רמ"ה שם אות פו; מאירי שם קכג ב).

לא נשתנה הגוף

לדעת רב פפא מודים חכמים שבכור נוטל פי שנים בשבח שלא נשתנה הגוף, כגון שהניח להם אביהם דקל קטן ונתעבה אחרי כן, או שהניח להם קרקע והעלתה שרטון, שנזדבלה מאליה, כגון שהפריחה הרוח שם זבל משדות אחרים (בבא בתרא קכד א, ורשב"ם ד"ה ואלים, ורבינו גרשום שם), וכיוצא בזה (ראה רבינו חננאל ור"י מיגש ורבנו ברוך ורמ"ה בבא בתרא שם, ומאירי שם קכג ב), שעדיין שמם עליהם (רשב"ם שם ד"ה דשקיל), ולא נשתנה הגוף (רמ"ה ומאירי שם), והרי זה בכלל: כל אשר ימצא לו, שדקל זה וקרקע זו הם שהניח אביהם (רמ"ה שם; חינוך ת), ואין זה ראוי אלא מוחזק (ר"י מיגש שם).

והדברים אמורים כששבחו שלא מחמת הוצאה, אבל אם שבחו מחמת הוצאה, אינו נוטל פי שנים אף על פי שלא נשתנה הגוף (רמב"ם נחלות ג ד; טוש"ע חו"מ רעח ו; מאירי בבא בתרא שם), ואין צריך לומר שכן הדין כשהוקרו הנכסים מעצמם בדמים (רמ"ה שם; ש"ך חו"מ קטו ס"ק ה,לב; שו"ת מהרש"ך ב קח).

ומחלוקתם אינה אלא כשהניח להם אביהם שחת (בכורות נב ב, ורש"י ד"ה כגון; ערוך ערך חפר; טור חו"מ רעח) ונעשתה שיבלים, או שהיו בדקל רק ניצנים ופרחים, ונעשו תמרים (בבא בתרא קכד א, ורשב"ם ד"ה בחפורה, ורמ"ה ור"י קרקושא), שלרבי אף בזה נוטל מפני שהשבח נעשה מעצמו, וחכמים סוברים שאינו נוטל, מפני שנשתנו, שעכשיו הם דבר אחר ושם אחר (בבא בתרא שם, ורשב"ם ד"ה אישתני), ופנים חדשות באו לכאן, ואין זה בכלל: כל אשר ימצא לו (רמ"ה שם).

בחוב

במלוה

ירשו מלוה בשטר שהיתה לאביהם על אחרים, רבי אומר שהבכור בה נוטל פי שנים (תוספתא בבא בתרא (ליברמן) ז ו; ירושלמי כתובות י ד; בבא בתרא קכד א-ב), הואיל והיה האב מוחזק בשטר, ועל פי השטר גובים את המלוה, הרי זה כאילו השביח השטר, ונוטל פי שנים במלוה, כדרך שנוטל, לדעתו, בשבח ששבחו הנכסים מאליהם (ראה לעיל: בשבח. רשב"ם בבא בתרא שם ד"ה ירש).

גבו מלוה על פה, יש מהראשונים סוברים שאין הבכור נוטל בה פי שנים, שהחוב אינו כמוחזק כיון שהלווה היה יכול לטעון פרעתי (רשב"ם שם קכד א ד"ה ירשו, ור"א אב"ד שם; תוס' הרא"ש שם ב, בתירוץ א'; ריטב"א שם ב, בשם יש אומרים); ויש שכתבו שלרבי נוטל הבכור פי שנים אפילו במלוה על פה (רבנו יונה שם קכד א; תוס' רי"ד שם ב).

ונחלקו אמוראים לדעת חכמים:

  • רב יהודה אמר בשם שמואל שאינו נוטל פי שנים במלוה, ואפילו במלוה בשטר (בבא בתרא קכד ב), שלדעת שמואל אין השטר חשוב כמוחזק מפני שאינו אלא "נייר בעלמא" (רשב"ם שם ד"ה מלוה וד"ה הא), והחוב עצמו אינו נוטל בו פי שנים, משום שנאמר: לָתֶת לוֹ (דברים כא יז), שהתורה קראה לבכורה מתנה, מה מתנה עד שתגיע לידיו של נותן, אף חלק הבכורה עד שיגיע לידי האב מחיים (ר"י מיגש שם קכג ב; רמ"ה שם אות צ).
  • ו"אמוראי ארץ ישראל" אמרו - וכן סובר אמימר - שאף לדעת חכמים נוטל הבכור פי שנים במלוה, ואף על פי שלדעת חכמים אינו נוטל פי שנים בשבח המלוה היא כגבויה אם היא בשטר, ודינה כמוחזק, שהשטר מוחזק בידיו במקום מעותיו, והרי הוא כמו משכון (רשב"ם שם קכד ב ד"ה אבל, ור"א אב"ד שם). ויש ראשונים שכתבו שנוטל אף במלוה על פה (ראה תוס' רי"ד שם).

להלכה, אמר רב פפא שאין הבכור נוטל פי שנים במלוה, אפילו מלוה בשטר, בין שגבו קרקע ובין שגבו מעות (בבא בתרא קכה ב), כדעת חכמים, ואפילו אם עשה הדיין כרבי אינו עשוי (רשב"א שם; רמב"ן וריטב"א ור"ן שם קכד ב). וכן פסקו רבים מן הגאונים ומן הראשונים (שאילתות קלה; תשובות הגאונים הקצרות (מנטובה) רלג; רשב"ם שם קכד ב ד"ה אמר; תוס' שם קכו ב ד"ה והלכתא; רי"ף שם קכו ב; רמב"ם נחלות ג ה; רא"ש שם ח יא; סמ"ג עשין צו; ר"י מיגש וראב"ן והשלמה ורמב"ן ורבנו יונה ורמ"ה ורשב"א שם קכה ב; טוש"ע חו"מ רעח ג,ז).

ויש שפסקו כרבי, שהבכור נוטל פי שנים במלוה (תשובות הגאונים שערי צדק ד ג כז, בשם רב האי גאון; רב נחשון גאון בתשובות הגאונים אסף ב עמ' 30, ובגנזי שכטר ב עמ' 37, והובא בתוס' רי"ד בבא בתרא קכו ב; ספר הירושות לרס"ג עמ' 18; רי"ף שם, בשם יש אומרים).

ויש סוברים שאם תפס הבכור את המלוה מיד הלווה, נוטל בה פי שנים (ראבי"ה תתקנח, בשם רבינו חננאל).

אגרות חוב

אגרות חוב ממשלתיות, דנו בהם האחרונים אם הבכור נוטל בהן פי שנים:

  • יש סוברים שדינן כמלוה בשטר, שלהלכה אין הבכור נוטל בהן פי שנים (שו"ת נודע ביהודה קמא חו"מ לד, הובא בחידושי רבי עקיבא איגר חו"מ רעח ז; שו"ת מהרש"ם ו רכ. על אגרות חוב של מדינת ישראל הנעשות ב"היתר עיסקא", ראה להלן: בממון שאינו ברשות האב: עיסקא).
  • ויש מצדדים לומר שדינן כמוחזק, והבכור נוטל בהן פי שנים, שאינן דומות לשטרי חוב שהם עומדים לגבייה, ואין גופו ממון, אבל שטרות אלה עוברים הם לסוחר כמות שהם, ואינם מחוסרים גבייה, ודינם כשאר סחורה שגופה ממון (שו"ת מטה לוי א יב)[6].

ריבית

מלוה שיש בה רבית, כגון שהיה הלווה גוי, שאין בו איסור רבית (רשב"ם בבא בתרא קכד ב ד"ה במלוה, ורבינו גרשום שם); או אף בישראל באבק רבית שאיסורו אינו אלא מדרבנן, וגבו היורשים את הרבית לאחר מיתת אביהם, שהואיל ואיסורה מדרבנן וכבר גבו אותה אין מוציאים אותה מידם (ראה ערך ריבית), לדעת רבי, שנוטל הבכור פי שנים במלוה, אף ברבית נוטל הוא פי שנים (בבא בתרא שם).

אבל לדעת חכמים, אמרו "אמוראי ארץ ישראל", שאף שלדעתם נוטל הוא פי שנים במלוה, כיון שבשעת מיתת האב היתה כגבויה (ראה לעיל), אינו נוטל פי שנים ברבית (שם קכד ב), שרק המלוה עצמה היא כגבויה ולא הרבית (ר"י מיגש שם, בפירוש א').

משכון

מלוה שיש לאב עליה משכון, כתבו הראשונים שהבכור נוטל בה פי שנים (רבינו חננאל בבא בתרא קכו א, והובא ברשב"ם קכד ב ד"ה אבל, ובר"א אב"ד שם; רשב"ם שם קכה ב ד"ה ואין (הב'); תוס' ישנים שם קכו א; תשובות מהר"ם מרוטנבורג (דפוס קרימונה) סז; רשב"א וריטב"א ור"י קרקושא שם קכה ב; מאירי קכד ב; מגיד משנה נחלות ג א; טוש"ע חו"מ רעח ז; שו"ת מהרי"ל החדשות קסח,קע), אף על פי שביד הלווה לסלק את המלוה במעות (מאירי שם), הואיל ובעל חוב קונה משכון (ראה ערך משכון. רשב"ם שם ותוס' ישנים שם ומהר"ם ורשב"א שם). ואפילו אם לא הגיע עדיין זמן הפרעון בחיי האב, מכל מקום חשוב הוא מוחזק, הואיל ועל ידי המשכון לא היה החוב מחוסר גבייה (מהרי"ל שם), ואפילו מישכנו בשעת הלואתו (תוס' ישנים שם; מהר"ם שם; רשב"א שם; טוש"ע שם; מהרי"ל שם קע).

ויש ראשונים שכתבו שאף אם היה הלווה גוי, שאין בעל חוב קונה משכון של לווה גוי, לסוברים כן (ראה ערכים: משכון; גוי), דינו כמוחזק (ראבי"ה תתקנח; שו"ת מהר"ם סז), שאף על פי שאין המשכון קנוי לו, הואיל ושעבודו בידיו, חשוב כמוחזק (ש"ך חו"מ רעח סק"ח); ויש סוברים שכיון שלא קנאו, אין הבכור נוטל פי שנים (הגהות אשרי בבא מציעא ה לד, בשם מהרי"ח, והובא בשו"ת מהרי"ל שם; שו"ת מהר"ח אור זרוע קי; שו"ת מהרי"ק שורש קמד; רמ"א חו"מ רעח ז; שו"ת שארית יוסף נה).

דמי שכירות

דמי שכירות של נכסים שהשכירם האב בחייו, אם הגיע זמן הפרעון בחיי האב, הרי הם כמלוה שאין הבכור נוטל בה פי שנים (מאירי בבא בתרא קכג ב). וכתבו הראשונים שאף אם לא הגיע הזמן עד אחר מיתה, דמי השכירות על הזמן שבחיי האב הם כמלוה (שיטה מקובצת שם, בשם רבנו יונה והרא"ש; טור חו"מ רעח).

בממון שאינו ברשות האב

פקדון

פקדון שהפקיד האב בידי אחרים דינו כמוחזק, והבכור נוטל בו פי שנים (ר"י מיגש ורמ"ה ומאירי בבא בתרא קכג ב), ואינו דומה למלוה שאין הבכור נוטל בה, לסוברים כן, לפי שהפקדון חוזר בעינו לבעליו (ר"י מיגש שם); ואפילו היה מושכר או מוחכר לאחרים דינו כמוחזק (ראה רמב"ם נחלות ג ב; ראה טוש"ע חו"מ רעח ד).

ויש מהראשונים שהסתפקו לומר, שדוקא פקדון בשטר חשוב מוחזק, אבל בלא שטר נחשב הוא כראוי, הואיל והנפקד יכול לכפור בו (הגהות אשרי בבא בתרא ח יא, בשם מהרי"ח; שו"ת מהר"ח אור זרוע פז).

ויש מהראשונים סוברים שפקדון של מטלטלים המושכר ומוחכר אינו חשוב כמוחזק, שאינו עדיף ממלוה (מאירי שם בבא בתרא קכג ב, בשם יש אומרים).

שותפות

וכן אם היה לו ממון בשותפות ביד אחרים, נחשב חלקו בשותפות כמוחזק, אף על פי שממון השותפות מצוי במקום אחר מחוץ לעירו, והשותף האחר מתעסק בו, שאין דין הפקדון כדין המלוה, שהרי גוף הממון שלו הוא, שהשותפים הם כשומרי שכר זה לזה (ראה ערך שותפות), ופקדון בכל מקום שהוא, ברשות בעליו הוא (ראה ערך דבר שאינו ברשותו: בפקדון. שו"ת מהרי"ק שורש קמד; רמ"א חו"מ רעח ז, וביאור הגר"א ס"ק י).

עיסקא

עיסקא שהיתה לאב בידי אחרים, דהיינו שמסר האב ממון לאחרים להתעסק בו ולהתחלק בריוח, ודינה כמחצה מלוה ומחצה פקדון (ראה ערך עיסקא. וכן אגרות חוב של מדינת ישראל הנעשות בהיתר עיסקא), נחלקו הפוסקים אם דינה כראוי:

  • יש ראשונים שנראה מדבריהם שכל העיסקא דינה כמוחזק, ונוטל בה הבכור פי שנים (ראה מאירי בבא בתרא קיא א; שו"ת שבות יעקב א קעב, וראה בסוף הספר בקונטרס לא הביט און ביעקב; שו"ת בית יהודה (עייאש) בסוף הספר דף קיט; שער משפט חו"מ רעח סק"ב), מפני שאף את המחצה של המלוה אין המקבל רשאי להוציאה לצרכיו כשאר מלוה שלהוצאה ניתנה, אלא צריך הוא שיהיו המעות קיימות בידיו להתעסק בהן (ראה ערך עסקא. מאירי ושבות יעקב ובית יהודה שם), ודומה למלוה על המשכון שנחשבת כמוחזק (שער משפט שם).
  • ויש מהאחרונים שכתבו שמחצית העיסקא שהיא כמלוה היא ראוי, והמחצית של הפקדון דינה כמוחזק (ראה שו"ת הרדב"ז ג תתקצד; תשובת כמה חכמי מצרים בשו"ת דברי ריבות עח; שו"ת פני יהושע ב קד; עטרת צבי על חו"מ רעח, ותשובה בסוף הספר; שו"ת פאת נגב יו"ד טו; ערך השלחן אה"ע צ אות ז).
  • ויש אומרים שכל מעות העיסקא דינן כראוי (שו"ת נחפה בכסף ב אה"ע כ; ערוך השולחן חו"מ רעח יב, בשם יש אומרים), שאף מחצית הפקדון אינה כשאר פקדון, שהרי ביד המקבל למכרה לצרכי העסק (שאילת דוד יו"ד ז ג).

ממון גזול

קרקע שנגזלה מן האב, ובשעה שמת היתה ביד הגזלן, כתבו הראשונים שדינה כמוחזק, והבכור נוטל בה פי שנים (ריטב"א ונמוקי יוסף בבא בתרא קטז ב; רמ"א חו"מ רעח י). וכן מצינו בבנות צלופחד שנטלו את חלק הבכורה של אביהן, בחלוקתו עם שאר אחיו בירושת חלקו של חפר אביהם בארץ ישראל, אף על פי שבשעת מיתת חפר היתה הארץ בידי הכנענים, מפני שארץ ישראל מוחזקת היתה לאבותינו קודם שהם נכנסו לארץ, ובטעם הדבר כתבו ראשונים שהוא מפני שקרקע אינה נגזלת (ראה בבא בתרא קיט א, וראה ערך ארץ ישראל. ריטב"א ונמוקי יוסף שם).

וכתבו האחרונים בדעת הראשונים שלאו דוקא קרקע, אלא אפילו ספרים שנגנבו לאב על ידי גויים, הואיל ומן הסתם אינו מתייאש מהם, דינם כמוחזק (רמ"א שם).

ממון המשועבד לחוב

ירשו קרקעות המשועבדות למלך לפרוע מהן מס, ויש רשות ביד המלך למכרן אם אין בעליהן פורע את המס, אין הבכור נוטל בהן פי שנים, שהקרקעות הללו חשובות כראוי (ראה בבא בתרא נה א, ורבינו חננאל והשלמה ורמ"ה ורמב"ן ורבנו יונה ומאירי ופסקי ריא"ז שם; שו"ת הרדב"ז א צו; רמ"א חו"מ רעח י).

הפקעתה

בצווי האב

על הבכורה אם אפשר להפקיעה, דנים בכמה אופנים: כשציוה האב שלא יטול בנו הבכור פי שנים; כשהבכור עצמו ויתר על חלק בכורתו; או במקום שיש שם מנהג או חוק המלכות שאין הבכור נוטל פי שנים.

האב שאמר: איש פלוני בני הבכור לא יטול פי שנים, לא אמר כלום, מפני שהתנה על מה שכתוב בתורה, והמתנה על מה שכתוב בתורה תנאו בטל (בבא בתרא קכו ב; רמב"ם נחלות ו ב; טוש"ע חו"מ רפא א).

וכן המשוה את בנו הבכור לבן הפשוט בלשון ירושה, כגון שאמר שיירש הבכור שדה פלונית, והפשוט יירש שדה אחרת הגדולה כמותה, אין בדבריו כלום (בבא בתרא שם, ורשב"ם ד"ה ואם).

ודוקא שאמר בלשון ירושה, אבל המחלק נכסיו לבניו על פיו במתנת שכיב מרע (ראה ערכו, וערך דברי שכיב מרע ככתובים וכמסורים), או במתנת בריא (ראה רמב"ם נחלות ו ה, ומגיד משנה שם), והשוה את הבכור לפשוטים בלשון מתנה, דבריו קיימים (בבא בתרא קכו ב, ורשב"ם ד"ה המחלק וד"ה וריבה; רמב"ם שם; טוש"ע חו"מ רפא ז), ולאו דוקא כשהשוה האב את הבכור לפשוטים, אלא אפילו לא שייר לבכור אלא משהו, דבריו קיימים (בעל הלכות גדולות מח הלכות נחלות עמ' תקלא), ואין זה כמתנה על מה שכתוב בתורה, מפני שיש כח לאדם ליתן את ממונו במתנה לכל מי שירצה, וכיון שנתן את כל ממונו במתנה, לא נשאר לו אחר מיתתו כלום להורישו לבניו בתורת ירושה, כדי שיטול בו הבכור פי שנים (רשב"ם שם ד"ה דבריו).

בהסכמת הבן

האב שאמר: פלוני בני הבכור לא יטול פי שנים, ומחל לו הבכור בפירוש על הבכורה, יש מן האחרונים סוברים בדעת הראשונים שהתנאי שלו מועיל, ואף על פי שמחילת הבכור בחיי האב אין בה כלום מצד עצמה, מכל מקום הואיל ונתנה התורה רשות לאב להנחיל לכל מי מבניו שירצה, וחייבה אותו כלפי הבכור שלא למעט את חלק בכורתו, יכול הבכור למחול על חיוב זה של האב כלפיו, ושוב מועיל תנאו של האב (נתיבות המשפט רעח סק"ט, בדעת רשב"ם).

מחילת הבכור

אמר הבכור: איני נוטל את חלק הבכורה, כגון שבא בעל חובו של אביו לגבות מן הירושה, ואין הבכור רוצה לפרוע בחוב פי שנים, ונסתלק מכל חלק הבכורה, הרשות בידו (תוספתא בבא בתרא (ליברמן) ז ו; בבא בתרא קכד א, ורשב"ם ד"ה ואם; טוש"ע חו"מ רעח י), שאף על פי שבחלק הפשיטות הוא זוכה משעת מיתת אביו בעל כרחו (ראה ערך ירושה: גדרה), את חלק הבכורה לא זיכתה לו התורה בעל כרחו, ואינו משלם פי שנים, אלא כנגד חלק הפשיטות שלו שנאמר: לָתֶת לוֹ (דברים כא יז) - כעין מתנה, אם ירצה יקבלה, ואם ימחה אין מזכים לו לאדם בעל כרחו (בבא בתרא קכד א, ורשב"ם ד"ה ואם אמר). וכתבו הראשונים שמחילת הבכור מועילה אף באמירה בעלמא בלא קנין, ואינו יכול לחזור בו (תוס' בבא בתרא שם ד"ה ואם אמר; תוס' סנהדרין ו א ד"ה והלכתא; השלמה בבא בתרא ח אות ג; תוס' ישנים וריטב"א שם קכו א; רבנו יונה שם קכד א; אור זרוע בבא בתרא פט; רא"ש בבא בתרא ח יד; מרדכי בבא בתרא רמז תקעט; שו"ע שם, בשם יש מי שאומר).

מנהג להשוות הירושה

מקום שנהגו בו להשוות בכור ופשוט בירושה, אין מנהגם מנהג, שמנהג גרוע הוא, שעוקר דין תורה, ואין ללכת אחריו (ראה ערך מנהג. שו"ת מהרי"ק ח; שו"ת מהר"ם מינץ חו"מ סו סק"ד; רמ"א חו"מ רפא ד; שו"ת הרדב"ז א תקמה); ועוד שאין כח המנהג גדול מהכח שנתנה תורה לאב להנחיל את בניו, להוסיף לזה ולמעט לזה כמו שירצה, להלכה (ראה ערך ירושה: הנחלה לאחד היורשים), ומכל מקום את חלק הבכורה אינו יכול לעקור (מהרי"ק שם).

וכן אם היה חוק המלכות במקום זה, שאין לבכור ליטול פי שנים, כתבו הראשונים שאין אומרים בזה שדינא דמלכותא דינא, דהיינו שדין המלכות דין הוא, שאין חוק המלכות מועיל להפקיע דיני ירושה (שו"ת הרשב"א ו רנד).

בספק

ספק בכור

בן שהוא ספק בכור אינו נוטל פי שנים מפני שהמוציא מחברו עליו הראיה (בבא בתרא קכז א, ורשב"ם ד"ה אלא; ר"י מיגש וריטב"א בבא בתרא שם; רמב"ם נחלות ב ו; טוש"ע חו"מ רעז יא), שהנכסים בחזקת כל האחים הם עד שיוודע לנו שזה בכור הוא (רבנו יונה שם קכו ב).

ולא עוד אלא אף כשיש כאן שני אחים שאחד מהם הוא הבכור, ואין ידוע מי הוא, אין אף אחד מהם נוטל חלק בכורה כל שלא קיבל הרשאה מהשני (ראה להלן), ויכולים שאר האחים לדחות את כל אחד מהם, ולומר לו "שמא אינך בכור" (בבא בתרא קכז א, ורשב"ם ד"ה שתי ואילך; רמב"ם וטוש"ע שם). וביארו האחרונים, שאף על פי שחלק הבכורה ודאי אינו של שאר האחים, ואין הספק אלא בין שני אלו, אין אומרים שנוציא משאר האחים את חלק הבכורה שאינו שלהם, ובספק שבין שני ספיקי הבכורים נפסוק דין יחלוקו, או נפסוק שיהא מונח עד שיבא אליהו (ראה ערכיהם. וראה ערך ספק ממון), אלא שאר האחים זוכים בחלק הבכורה, לפי שדין הבכורה אינו אלא כחיוב שחייבה התורה את הפשוטים לתת מתנה לבכור, ולכן אף על פי שהם חייבים ודאי לאחד מהם, טוענים הפשוטים לכל אחד מהם: "אין אנו יודעים אם נתחייבנו לך", ופטורים הם מספק (נתיבות המשפט עו סק"ד, רעח סק"ט).

בהרשאה

אם רצו שני הספיקות, אחד מהם כותב הרשאה לשני, ונוטלים את חלק הבכורה (בבא בתרא קכז א; רמב"ם נחלות ב ו; טוש"ע חו"מ רעז יא. וראה ערך הרשאה), שמקבל ההרשאה אומר לאחים: אם בכור אני, תנו לי את חלק הבכורה בשביל עצמי, ואם לאו, תנו לי אותו בשביל אחי שכתב לי הרשאה (רשב"ם בבא בתרא שם ד"ה כותבין; רבינו גרשום שם; רמ"ה שם אות קז).

במה דברים אמורים כשהוכרו בתחילה מיהו הוא הבכור ולבסוף נתערבו, אבל אם לא הוכר הבכור מעולם, אינם נוטלים את חלק הבכורה אפילו על ידי הרשאה (בבא בתרא שם; רמב"ם שם; טוש"ע שם).

הערות שוליים

  1. כה, טורים שנ–תנא.
  2. וראה ערך בכור אדם: בכור לנחלה, על גדרו של הבכור לנחלה, שהוא הבן הבכור לאביו, ולא כגדר הבכור לענין פדיון הבן, שהוא הבכור לאמו; ושאין דינו של הבכור ליטול פי שנים כשנולד לאחר מיתת אביו, ועל שאר דיניו של הבכור. וראה ערך ירושה: בגוי, על גוי, שאף על פי שהוא יורש את אביו מן התורה, אין נוהג בו דין בכורה ליטול פי שנים.
  3. וראה ערך חלוקת שותפות, על שאר הפרטים בחלוקת הירושה בין הבכור לבין הפשוטים.
  4. וראה ערך תפוסת הבית, על חלק הפשיטות של הבכור, אם יכול הוא למכרו קודם החלוקה; וערך הרשאה, על חלק הבכורה, לסוברים שאין לו לבכור קודם חלוקה, אם מועילה בו הרשאה, להרשות לאחר לתבעו עבורו.
  5. וראה ערך ראוי; מוחזק, על דין "ראוי" לענין גביית חוב וכתובה ולשאר דינים, ושם על ההבדלים שבין גדרי ראוי לענין חוב ובין גדרו בירושת הבכור.
  6. וראה תשובת רבי יצחק אלחנן מקובנא במטה לוי שם יג, ושו"ת בית יצחק יו"ד ב עה סק"ו, שנסתפקו, וראה ערוך השולחן חו"מ רעח יג.