מיקרופדיה תלמודית:ידות (לנדרים נזירות ועוד)

הגדרה^[1] - דיבור מקוטע, שמובנת ממנו כוונת המדבר, אם דינו כדיבור שלם, לענין נדרים ונזירות, וכיוצא בזה

גדרן ומקורן

מהותן

ידות נדרים ונזירות, הן לשונות של הדרת נדר או קבלת נזירות בלשון שאינה גמורה, ונקראות יד מפני שהן התחלה ופתיחה של הדיבור, כאדם האוחז בבית יד הכלי, ומטלטל את כולו בכך (תוספות נדרים ב א ד"ה הנודר; פירוש הרא"ש שם ד"ה האומר, ונזיר ב א ד"ה האומר; ר"ן נדרים שם ד"ה כל כנויי)^[2].

בנדרים ונזירות

הידים חשובות כדיבור שלם בנדרים ונזירות, שהאומר לחברו "מודר אני ממך שלא אוכל לך" - ולא השלים דיבורו לומר שאוסר האוכל "כקרבן" (ר"ן שם ד"ה האומר, בפירוש הראשון) - הרי זה אסור לאכול ממנו (משנה שם; רמב"ם נדרים א כג; טוש"ע יו"ד רו א), וכן האומר "אהא", והיה נזיר עובר לפניו, הרי זה נזיר (משנה נזיר ב א, וגמ' שם ג א; רמב"ם נזירות ב ד), אף על פי שלא השלים דיבורו לומר "אהא נזיר" (רש"י נזיר ב א), שאותו מקצת הדיבור הרי הוא כאילו נודר כל שלמות הדיבור (פירוש הרא"ש נדרים ב א ד"ה האומר; ר"ן שם ד"ה כל כנויי; תוספות נזיר ב א ד"ה האמור), וכאילו הוציא כולו בשפתיו (פירוש הרא"ש נדרים שם).

גדרן

ונחלקו ראשונים בדבר:

• יש סוברים שאף על פי שכוונתו בדבריו היא מן הדברים המסורים ללב (ראה להלן: בנדרים, בנזירות ובשבועות), ודברים-שבלב (ראה ערכו) אינם דברים (ראה ערך הנ"ל), הואיל ואין הם מבטלים מעשיו אלא מקיימים אותם, הרי הם דברים (רשב"א קדושין נ א), או שלפי שיש מעשה המוכיח את כוונתו, דברים שבלב כאלו דברים הם (תוספות רי"ד נזיר ב ב).

• ויש סוברים שאין אלו דברים שבלב, לפי שהענין מוכיח על מה שאמר, ונדר גמור הוא (רמב"ן ור"ן וריטב"א קדושין שם).

מקורן

ידות נדרים ונזירות שמועילות כדיבור שלם, נתרבו בדרשה מן הכתוב (נדרים ג א; נזיר ב ב), ונחלקו תנאים במקורן:

• לסוברים לא דברה-תורה-כלשון-בני-אדם (ראה ערכו), למדים ידות נדרים מכפילות הכתוב בנדרים: לִנְדֹּר נֶדֶר (במדבר ו ב), ומיד לאחר מכן כתוב: נָזִיר לְהַזִּיר (שם), ומקישים נזירות לנדרים (נדרים ג א-ב).

• ולסוברים דיברה תורה כלשון בני אדם, נאמרו שתי דרשות: יש אומרים שהדבר נלמד מכפילות הכתוב בנזירות: נזיר להזיר (שם) - לעשות ידות נזירות כנזירות (ספרי נשא כב, לגירסת הגר"א שם; גמ' שם ג ב, ור"ן ד"ה ואית תנא), שלפיכך שינה הכתוב מדרכו והקדים את שם הפעולה למקור, כדי לרבות את הידים (ר"ן שם ד"ה דכתיב נזיר), ומכפל הלשון משמע שנודר בנזירות בשני עניינים, בנדר נזיר ממש, או שלא פירש כל כך אלא שאמר בלשון שאינה אלא יד ופתיחה (רבי אברהם מן ההר שם). והוקשו נדרים לנזירות, מה נזירות עשה בו הכתוב ידות נזירות כנזירות, אף נדרים עשה בהם הכתוב ידות נדרים כנדרים (ספרי שם, לגירסת הגר"א שם; גמ' שם); ויש אומרים שהדבר נלמד מהכתוב: כְּכָל הַיֹּצֵא מִפִּיו יַעֲשֶׂה (במדבר ל ג. גמ' שם ג ב; ירושלמי נדרים א א), שריבה הכתוב "כל", לומר שאפילו לא הוציא אלא מקצת הנדר מפיו הרי הוא כאילו הוציא את כולו (פירוש הרא"ש שם ד"ה במערבא), או לפי שכן היא משמעות הכתוב (המפרש שם ד"ה מן ככל; כן משמע מהר"ן שם) בכל ענין שנדר (המפרש שם).

בנדרי הקדש

כשם שידות נדרים כנדרים בנדרי איסור, כך ידות נדרים כנדרים בנדרי הקדש (כן משמע מנדרים ו א-ב), ובחרמים (מאירי נדרים ג א, בשם הירושלמי), שאף אלו בכלל נדרים הם (מאירי שם ו ב).

למלקות

הידים נתרבו אף למלקות (רמב"ם נדרים א כג; רמב"ן ורבי אברהם מן ההר נדרים ז א; רא"ש שם א ה; ועוד), שאם אמר מודר אני ממך שלא אוכל לך, שהוא לשון יד (ראה לעיל), אם אכל כזית משלו, לוקה משום בל-יחל (ראה ערכו. רמב"ם שם). ואף על פי שלא נתרבו ידים מהכתוב במפורש אלא או בנדרים או בנזירות, ולמדים האחד מן השני בהקש (ראה ערכו. נראה לעיל) - לוקה, שכן מזהירים ועונשים מן ההיקש (ראה ערך הנ"ל: תוקפו. ר"ן נדרים ד ב ד"ה תיתי במה; ריטב"א שם ב ב), וכן הנשבע ביד שבועה ועבר עליה, לוקה משום בל יחל (שלטי גבורים שבועות טו א מדפי הרי"ף, א).

ידים מוכיחות, וידים שאינן מוכיחות

ידות הדיבור המועילות בנדרים כדיבור שלם, אם מועילות הן דוקא כשהן מוכיחות על כוונתו, או אפילו כשאינן מוכיחות (ראה להלן), נחלקו הדעות:

• יש אומרים שידים אף שאינן מוכיחות ידים הן (שמואל בגמ' נדרים ד ב, בדעת הברייתא שם; אביי בגמ' שם ה ב), כעין בית אחיזה של כלי שאף אם אין הוכחה שהיא מבית אחיזת הכלי, הרי היא בית אחיזתו (ר"ן גיטין פה ב), והאומר לחברו "מודרני לך", ולא סיים לומר "שלא אוכל לך", אסור (ברייתא בנדרים שם ד ב) בהנאה (פירוש הרא"ש שם ה א ד"ה מודרני).

• יש אומרים שידים שאינן מוכיחות אינן ידים (שמואל בגמ' שם ד ב, וה ב, בדעת סתם משנה שם; רבא בגמ' שם ה ב; אביי בנזיר סב א, לגירסתנו), שהרי הן כדברים-שבלב (ראה ערכו) שאינם דברים (שו"ת הריטב"א רח), וכאילו לא הוציא שום דבר בפיו (תוספות רי"ד קדושין ה ב), שנאמר: נזיר להזיר לה' (במדבר ו ב), מקיש ידות נזירות לנזירות, מה נזירות בהפלאה (ראה ערך נזירות) - שהנודר נזירות צריך שיהיה הנדר ברור, ואם היה בו ספק בשעת הנדר, אף על פי שנתברר אחר כך, אינו נזיר, שנאמר בו: כִּי יַפְלִא (במדבר ו ב. ר"ן נדרים ו א ד"ה (ה ב) מה נזירות, על פי רבי טרפון במשנה נזיר לב ב) - אף ידות נזירות בהפלאה (נדרים ה ב), שצריכות הידים להיות מפורשות (ר"ן שם), וידות נדרים הוקשו לידות נזירות (שיטה מקובצת שם, בשם הרי"ץ). וכן הלכה (רמב"ם נדרים א כג; טוש"ע יו"ד רו א), ואם אמר "מודרני לך" ולא סיים לומר "שלא אוכל לך", אינו נאסר בהנאה (גמ' שם ה א-ב; רמב"ם שם; טוש"ע שם), שזו יד שאינה מוכיחה היא, שאינה מועילה (גמ' שם), אבל כשסיים לומר "שלא אוכל לך" נאסר מדין ידות נדרים (ראה להלן) ולא מדין עיקר הלשון, אף על פי שאי אפשר לפרשו בענין אחר (תוספות שם ו ב ד"ה או דלמא).

• יש מחלקים: בנדרים אינן ידים, ובנזירות ידים הן, לפי שבנדרים מיעטה אותן התורה, שנאמר: כִּי יַפְלִא נֶדֶר בְּעֶרְכְּךָ (ויקרא כז ב), ונדרש הכתוב לענין נדרים למעט בהם ידים שאינן מוכיחות (ראה נזיר סב א), אבל בנזירות שחזרה תורה וכתבה בהן: כִּי יַפְלִא (במדבר ו ב) אחרי שכבר כתבה כן בנדרים, והוקשו נזירות לנדרים, נדרש הכתוב לרבות בהן ידים שאינן מוכיחות, לפי שאין מעוט-אחר-מעוט (ראה ערכו) אלא לרבות (תוספות נזיר סב א ד"ה איש, בשם ריב"א, ושו"ת הרא"ש לה ה, בשם מהר"ם מרוטנבורג, בדעת רבא).

• ויש מחלקים להיפך: דוקא בנזירות מיעטה תורה ידים שאינן מוכיחות מן הכתוב: כי יפלא (במדבר שם), אבל בנדרים סברא היא לרבות בהם אף ידים שאינן מוכיחות, ממה שנאמר: מוֹצָא שְׂפָתֶיךָ (דברים כג כד), ודרשו למעט גמר בלבו ולא הוציא בשפתיו (ראה שבועות כו ב), מכלל שכל נדר אף על פי שאינו מוכח הרי הוא נדר, ובלבד שלא יהא בכלל דברים שבלב (ראה ערכו) לגמרי (שו"ת הרא"ש שם, בשם מהר"ם מרוטנבורג, בדעת אביי).

מהן ידים שאינן מוכיחות

ידים שאינן מוכיחות שנחלקו בהן אם הן ידים, פירשו ראשונים שאלו הן דיבור שאינו מבורר כל צרכו (מאירי קדושין ה ב), אבל מכל מקום יותר יש בו משמעות לאיסור ממשמעות אחרת (פירוש הרא"ש נדרים ה א ד"ה אבל אמר), ומוכיחות קצת לאיסור (הרא"ש בקדושין א ב, ושו"ת לה ה; ריטב"א קדושין ה ב), אבל אם אינן מוכיחות לאיסור כלל, אינן ידים לדברי הכל (כן משמע מהרא"ש שם ושם).

אף בקידושי אשה וגירושיה, דנו משום ידות וידים מוכיחות:

קידושין

המקדש את האשה בלשון יד שאינה מוכיחה, כגון שנתן לה כסף או שוה כסף, ואמר לה הרי את מקודשת, ולא אמר "לי", נחלקו הדעות:

• יש אומרים שהדבר תלוי במחלוקת אם ידים שאינן מוכיחות הן ידים (ראה לעיל), שלדעה שאינן ידים, אינה מקודשת (שמואל בקדושין ה ב), לפי שאין הוכחה גמורה שמקדשה לעצמו (ר"ן קדושין שם), וידים שאינן מוכיחות אינן ידים (רב פפא בדעת שמואל, בגמ' שם), ואף אם לאחר מכן פירשו האיש והאשה שהיתה כוונתם לשם קדושין - אינה מקודשת, לפי שהעדים אינם מעידים שנתקדשה לו אלא מפיהם (שו"ת הריטב"א רח)^[3]; ולסוברים ידים שאינן מוכיחות ידים הן (ראה לעיל), מקודשת אף על פי שלא אמר "לי", לפי שיש קצת הוכחה שמזכיר שם קדושין (רש"י נזיר ב ב ד"ה אמרי).

• ויש אומרים שאף לסוברים ידים שאינן מוכיחות ידים הן, אינה מקודשת, לפי שאם לא אמר "לי" הרי אלו ידים שאינן מוכיחות כלל, שאדם עשוי לקדש אשה לחברו, ולא אמרו ידים שאינן מוכיחות ידים הן אלא כשהן מוכיחות קצת (תוספות קדושין ו א ד"ה הכא, ונדרים ה ב ד"ה ואמאי, בדעת שמואל; רא"ש קדושין א ב; שו"ת הרא"ש לה ה, בשם ר"י, בדעת שמואל ואביי, ובשם מהר"ם מרוטנבורג, בדעת אביי).

להלכה כתבו ראשונים שאינה מקודשת (רשב"א קדושין ו א; מאירי שם ה ב; מגיד משנה אישות ג א, בשם הרמב"ן והרשב"א), ומכל מקום מהם שכתבו שיש להחמיר עליה ולהצריכה גט מהמקדש (רשב"א קדושין שם; ר"ן שם, בשם יש מי שאומר), כדין ספק מקודשת (מאירי קדושין ה ב, בשם גדולי המפרשים; ר"ן שם, בשם יש מי שאומר)^[4]; ויש אומרים שאין חוששים לה כלל (רשב"א שם, בשם יש אומרים; מאירי שם, בשם גדולי המחברים שבספרד, והסכים עמם), אלא אם דיבר אתה לפני כן על עסקי קדושיה, שאז הוכחה גמורה היא שהם קדושין (רא"ש קדושין א ב; מאירי שם).

כתיבה בגיטין

לשון הכתוב בגט (ראה ערכו), אם אינו לשון מבורר, נחלקו בו תנאים אם מועיל:

• יש אומרים שאינו מועיל, שידים שאינן מוכיחות אינן ידים (רבי יהודה במשנה גיטין פה ב, לפי הגמ' שם, ונדרים ה ב), לפיכך הכותב גט צריך שיפרש בו "ודן דיהוי ליכי מנאי ספר תרוכין" וכו' (רבי יהודה במשנה גיטין שם), כלומר, זה ספר הגרושין אשר יהיה לך ממני (רש"י שם ד"ה ודן, וד"ה ספר), שאם לא כתב "ודן" יש לומר שבדיבור הוא מגרשה, והגט אינו אלא לראיה בעלמא (גמ' שם), וכן אם לא כתב "מנאי" אין מוכח שהבעל הוא המגרש (נדרים שם, לדעה זו)^[5].

• ויש אומרים שאין צריך לכתוב "ודן", לפי שידים שאינן מוכיחות ידים הן, ומכיון שכתב גט ונתנו לה, גילה דעתו שבגט זה הוא שמגרשה (תנא קמא במשנה גיטין פה א, לפי גמ' שם ב), וכן אין צריך לכתוב "מנאי", מכיון שאין אדם יכול לגרש את אשת חברו, הרי זה מוכיח שהבעל הוא הוא המגרש (נדרים שם, לדעה זו).

ונחלקו אמוראים בדעתם אם חולקים הם אף בשאר דינים:

• יש אומרים שכשם שנחלקו בגט כך נחלקו בנדרים (שמואל בנדרים ה ב).

• ויש אומרים שלא נחלקו אם צריך ידים מוכיחות אלא בגט לבד, משום שבגט צריך שתהיה בו כריתות - שכיון שהיתה כבר אשתו אינה כרותה ומופרשת ממנו אם לא בהוכחה גמורה (פירוש הרא"ש שם ד"ה אלא גבי), ואם לא כתב "מנאי" לא מוכח שהוא הוא שמגרשה (תוספות שם ד"ה לימא) - וידים שאינן מוכיחות אינן מועילות, אבל בשאר דינים, ידים שאינן מוכיחות ידים הן לדברי הכל (אביי בגמ' שם).

• ויש אומרים להיפך, שדוקא בגט יש הסוברים צריך לכתוב "מנאי", לפי שאין אדם מגרש את אשת חברו - וכן אין צריך לכתוב "ודן", שאין אדם מגרש בעל פה ונותן גט לראיה (רשב"א שם) - אבל בשאר דינים ידים שאינן מוכיחות אינן ידים לדברי הכל (גמ' שם, לדעת רבא).

להלכה נחלקו ראשונים:

• יש פוסקים שצריך לכתוב בגט בין "ודן" ובין "מנאי" (רמב"ן ורשב"א וריטב"א גיטין שם; מגיד משנה גרושין ד יב, בשם הרבה מן המפרשים), שידים שאינן מוכיחות אינן ידים (רמב"ן ורשב"א וריטב"א שם), ואם לא כתב, אינו גט כלל, ואם נישאת על פיו לאחר אינה צריכה מהשני גט אפילו לחומרא (רשב"א קדושין ה ב, בשם יש אומרים; ריב"ש רסו)^[6]; ויש פוסקים שצריך לכותבם, משום שהתלמוד הסתפק אם בלא "ודן" ו"מנאי" ישנה הוכחה, ולפיכך להלכה יש לכותבם בגט (רמב"ן גיטין שם, בהוה אמינא, ודחה, ורמב"ן קדושין שם, במסקנא)^[7].

• ויש פוסקים שאפילו לא כתב לה אלא הרי את מותרת לכל אדם, הרי זו מגורשת (רשב"א נדרים ה ב, ור"ן גיטין פה ב, וביאור הגר"א אה"ע כז ס"ק כג, בדעת הרמב"ם), אלא שיש להחמיר - מלכתחילה (ביאור הגר"א שם) - ולכתוב "ודן" ו"מנאי", משום איסור ערוה החמורה (רשב"א נדרים שם).

אמירה בגיטין

נתן לה את הגט ואמר לה הרי את מגורשת, הרי זו מגורשת (קדושין ו ב), אף על פי שלא אמר "ממני", שמכיון שכתב בגט "מנאי", מה שאומר הרי את מגורשת, יד המוכיחה היא שכוונתו שמגורשת ממנו (רמב"ן גיטין פה ב, וקדושין ה ב; רשב"א קדושין שם, בדעת הרבה ראשונים).

כשיש הוכחה לכוונתו מצד אחר ולא מהלשון עצמו, נחלקו הדעות האם דינן כידים מוכיחות:

• יש אומרים שהרי אלו ידים מוכיחות (ריטב"א בקדושין ה ב, ושו"ת רח; מהר"י בן לב א יח), וידים שאינן מוכיחות שאינן ידים, היינו דיבור שאינו מושלם כל צרכו, ואין דבר אחר מצטרף עמו לעשותו כמושלם (מאירי נדרים ה ב), אבל מה שיש במשמעות לשונו, או בענייניו ועסקיו, הרי אלו ידים מוכיחות (ריטב"א שם ב א, וקדושין ה ב). ומשום כך - לדעתם - גט שלא כתב בו "מנאי", כשר לגרש בו (ראה לעיל), שכיון שאין אדם מגרש אשת חברו, יד מוכיחה היא (רשב"א קדושין שם; שיטה לא נודע למי שם). וכן בקדושין, נתן לה קידושיה ואמר לה "הרי את מקודשת", ולא סיים לומר "לי", אם היתה משודכת לו מקודם, הרי זו מקודשת לו, שיד מוכיחה לקדושין היא, שהרי היתה משודכת לו (מהר"י בן לב שם).

• ויש אומרים שכל שאין ההוכחה מהלשון עצמו אין אלו ידים מוכיחות (מהרי"ט שם), וגט שלא כתוב בו "ודן" ו"מנאי" אינו כשר לגרש בו אלא לסוברים ידים שאינן מוכיחות ידים הן (רמב"ן ותוספות רי"ד קדושין ה ב; ריטב"א גיטין פה ב), ובקדושין אם לא אמר לה "לי", אף על פי שהיתה משודכת לו מקודם, אינה מקודשת, לפי שאין דיבורו יד המוכיחה לכוונתו אלא על ידי צירוף סברא חיצונית, ואין זו מספיקה לעשותה יד המוכיחה (מהרי"ט שם).

בנדרים, בנזירות ובשבועות

בשבועות

הידים מועילות הן כדיבור שלם בנדרים ובנזירות (ראה לעיל: גדרן ומקורן), ובשבועות נחלקו הדעות אם מועילות הן:

• יש אומרים שיש להן יד (ירושלמי נדרים א א, לגירסת המאירי שם ג א, ולפירוש הרמב"ן שם יד א; תוספות שם ה ב ד"ה ליתני, ושם טז ב ד"ה הא; רא"ש שבועות ד כד), לפי שהוקשו לנדרים, שנאמר: איש כי ידר נדר לה' או השבע שבעה (במדבר ל ג. ר"ן נדרים שז א ד"ה הפקר, ושבועות כ א), וכן הלכה (שו"ע יו"ד רלז ט).

• ויש אומרים שאין דין יד בשבועה (תוספות שם ב ב ד"ה ומ"ש; מאירי שם ג א, בשם רבים, ושבועות כ א, בשם יש אומרים), ואינה בכלל הנדרים לענין זה, כשם שיצאה מכללם לענין דין התפסה, שהמתפיס בשבועה ואומר זה כזה, לא אמר כלום (ראה ערך שבועה), אף על פי שבנדרים מועילה התפסה לאסור לדעתם (מאירי שבועות שם).

שלא אוכל לך

אמר מודר אני לך שלא אוכל לך, הרי זה אסור (משנה נדרים ב א, וגמ' שם ד ב; רמב"ם נדרים א כג; טוש"ע יו"ד רו א) באכילה (רמב"ם שם; טוש"ע שם), אבל מותר לדבר עמו (רדב"ז לרמב"ם שם).

הרי זה

האומר על חפץ "הרי הוא עלי", הרי זה אסור בו, מפני שלשון זה יד לקרבן הוא, ואם לא פירש "עלי", הרי זו יד שאינה מוכיחה, שמא כוונתו לאסור החפץ על הכל כהקדש, או שמא לא נתכוין לאסרו על הכל אלא על עצמו בלבד, והדבר תלוי במחלוקת האמוראים אם ידים שאינן מוכיחות ידים הן או לא (נדרים ו א).

כנדרי רשעים

אמר "כנדרי רשעים הריני", והיה נזיר עובר לפניו, נדר בנזירות, ואם אמר "כנדרי רשעים עלי", נדר בקרבן, ואם אמר "כנדרי רשעים הימנו שלא אוכל", נדר בשבועה (משנה נדרים ט א, וגמ' שם; רמב"ם נדרים א כו; טוש"ע יו"ד רו ד), ולשונות הללו מועילות מדין יד (תוספות שם ד"ה כנדרי, השני; פירוש הרא"ש שם ד"ה כנדרי), שהרשעים דרכם לידור כן (המפרש שם ד"ה כנדרי; ר"ן שם ד"ה כנדרי)^[8].

כנדבות כשרים

והוא הדין אם אמר "כנדבות כשרים", "הריני", או "עלי", נדר בנזירות וקרבן (משנה וגמ' שם), שהכשרים מביאים קרבנם נדבה, ונודרים נזירות לשם מצוה (גמ' שם). ואם אמר "עלי" הרי זה חייב בקרבן (תוספות שם, בשם רשב"ם; פירוש הרא"ש שם ד"ה עלי בקרבן) עולה (פירוש הרא"ש שם), או איזה קרבן שירצה מדבר הבא בנדר (תוספות שם; מאירי שם), וכגון שהיתה בהמה לפניו (פירוש הרא"ש שם; ריטב"א שם), או שהיה מדבר בענייני קרבן (ריטב"א שם)^[9].

הרי זו חטאת

אמר על בהמה "הרי זו חטאת", "הרי זו אשם", ולא אמר "חטאתי" או "אשמי", אף על פי שהוא חייב חטאת ואשם, לא אמר כלום, שזו יד שאינה מוכיחה היא, שאינה יד (נדרים ו א), שמא מתכוין הוא להפרישה נדבה, כסבור שאפשר לעשות כן, ואינו מתכוין לחטאת או אשם שהוא חייב בה (מאירי שם); ולסוברים שיד שאינה מוכיחה יד היא, דבריו קיימים (גמ' שם).

בשאר דינים

מלבד באיסורי נדרים וכיוצא בהם, דנים בהלכה בידים אף לענין דיבורים נוספים האם ידות הדיבור מועילות כדיבור שלם.

בדיבור של קדושין (ראה ערכו), פאה (ראה ערכו), צדקה (ראה ערכו), הפקר (ראה ערכו), והזמנה (ראה ערכו) שעל ידו חלים בכל אחד מהם הדינים המיוחדים להם, נסתפקו בתלמוד כשלא אמר בהם אלא מקצת הדיבור, האם מועילה בהם המקצת בתורת יד, כמו בנדרים, או שאין בהם דין יד (נדרים ו ב - ז א). מלבד זה דנו הראשונים בקניינים ובנוסח של ערוב-תבשילין (ראה ערכו), אם יש בהם תורת יד.

קדושין

בקדושין כיצד: אמר לאשה הרי את מקודשת לי, ואמר לחברתה "ואת", ולא אמר לה "ואת גם", הדבר ספק אם יש יד בקדושין, ומפרשים דבריו שאמר וגם אותך אני מקדש, ותופסים קדושין בשניה (גמ' שם ו ב), ויד מוכיחה היא (תוספות שם ד"ה יש); או שאין יד בקדושין, ומפרשים דבריו - בדרך רחוקה (מאירי שם) כאילו אמר (רשב"א שם) - "ואת תראי", ואין השניה מקודשת (גמ' שם).

להלכה השניה מקודשת מספק (רמב"ם אישות ד ב; טוש"ע אה"ע לו ט), לפי שהדבר נשאר בספק אם יש יד לקדושין (ר"ן נדרים ז א ד"ה ולענין הלכה; מגיד משנה ולחם משנה שם; ריב"ש רסו), וספק של תורה להחמיר (ריב"ש שם).

במהות הספק נחלקו ראשונים:

• יש מפרשים שהספק הוא האם למדים ידים בקדושין "במה מצינו" מנדרים, או שאין למדים קדושין מנדרים, מכיון שנדרים חמורים שחלים הם אפילו בדיבור בעלמא בלא מעשה, אבל קדושין אינם חלים אלא על ידי מעשה, כסף או שטר או ביאה (רשב"א שם ו ב; ר"ן שם ד"ה בעי רב פפא).

• יש מפרשים שהספק הוא האם למדים קדושין מנדרים לפי שאף קדושין לשון הקדש הם כנדרים, שמתפיסם בקרבן, שהמקדש אוסר את האשה על כל העולם כהקדש (תוספות שם ד"ה יש יד; פירוש הרא"ש שם ד"ה יש יד; מאירי שם), או שאי אפשר ללמוד ידים בקדושין מנדרים ללא היקש, לפי שדין ידים חידוש הוא שחידשה תורה בנדרים (פירוש הרא"ש שם).

• ויש מפרשים שהספק הוא האם הלשון "ואת" מתפרש לקדושין בלבד, או שאפשר לפרשו אף לכוונה אחרת, שאם ניתן לפרשו "ואת תראי", אף על פי ששניהם מודים שנתכוונו לקדושין אינה מקודשת, לפי שהעדים לא שמעו דיבור שמובנו קדושין בוודאי, והרי זה כמקדש בלי עדים (רבי אברהם מן ההר שם).

קידש אשה קדושין גמורים ואמר לאחרת בפניה "תהא מקודשת" ולא אמר "לי", כתבו ראשונים שידים מוכיחות הן, וחוששים לקדושיו (טור אה"ע כז, בשם הרמ"ה), אבל אין זו הוכחה גמורה שתהא מקודשת גמורה (בית יוסף שם ד).

קדשה בשטר שהיה כתוב בו הרי את מקודשת לי בשטר זה, וכשנתן לה השטר לא אמר לה אלא הרי את מקודשת, ולא אמר "לי", הרי זו מקודשת גמורה, שידים המוכיחות הן (ריטב"א קדושין ה ב).

פאה וצדקה

בפאה ובצדקה כיצד: בעל שדה שהפריש ערוגה לפאה, ואמר - בתוך כדי דיבור (משנה למלך מתנות עניים א טו) - על ערוגה אחרת "וזו", וכן מי שהפריש מטבע לצדקה ואמר - בתוך כדי דיבור (ריטב"א נדרים ו ב) - על מטבע אחרת "וזו", כיון שלא אמר "וזו גם", אין זו אלא לשון יד, שמא אין כוונתו לעשותם פאה או צדקה, אלא כאומר "וזו להוצאת הבית" (כן משמע מנדרים ז א, ופירוש הרא"ש שם ו ב ד"ה מכלל), והדבר ספק האם כשהוקשו פאה וצדקה לקרבנות (ראה ערכיהם) הוקשו אף לענין שמועילות בהן ידים (גמ' שם ו ב - ז א), שאפילו אם תימצא לומר שבקדושין משום שהם חמורים אין יד (ראה לעיל. רשב"א שם; שיטה מקובצת שם, בשם הרא"ם), אבל פאה שהיא דומה לנדרים, שבאמירה היא נעשית פאה, יש לה יד (שיטה מקובצת שם, בשם הרא"ם); או שלא הוקשו פאה וצדקה לקרבנות אלא לענין "בל תאחר" (גמ' שם).

להלכה אף ערוגה שניה פאה היא (רמב"ם מתנות עניים ב יג; רשב"א ומאירי שם ו ב), ואף מטבע שניה צדקה היא (רמב"ם שם ח ב; טוש"ע יו"ד רנח ב), אם משום שספק-דאורייתא (ראה ערכו) הוא, ולחומרא (רשב"א ומאירי שם); או משום שעל הספק בצדקה - ובפאה (כסף משנה שם ב יג, בדעת הרמב"ם) - נאמר בתלמוד "אם-תמצא-לומר" (ראה ערכו) יש לה יד, וכלל הוא שהלכה כ"אם תמצא לומר" (ראה ערך הנ"ל. ריטב"א שם ז א, ור"ן שם ד"ה ולענין הלכה, בשם הרמב"ן; כסף משנה שם ח ב; לחם משנה אישות ד ב, בדעת הרמב"ם).

הפקר

בהפקר כיצד: האומר הרי זה הפקר "וזה" - ולא אמר "וגם זה" (רמב"ם נדרים ב טז) - אם תמצא לומר שיש יד בצדקה, שמא אף בהפקר כן (גמ' שם ז א), שסתם הפקר לעניים הוא כמו צדקה (תוספות שם ד"ה הפקר); או שמא אין יד להפקר, שהצדקה לעניים לבד היא, אבל הפקר בין לעניים ובין לעשירים הוא (גמ' שם, ותוספות שם).

להלכה כתבו ראשונים שספק הפקר הוא (רמב"ם שם; טוש"ע חו"מ רעג ח), והולכים בו להקל, והמוציא-מחברו-עליו-הראיה (ראה ערכו), כדין כל ספק-ממון (ראה ערכו. ר"ן שם; רבי אברהם מן ההר שם; סמ"ע חו"מ שם ס"ק יב; לחם משנה אישות שם)^[10].

הזמנה

בהזמנה כיצד: אמר בית זה יהיה לבית-הכסא (ראה ערכו), ואמר על בית אחר "וזה", ולא אמר "וגם זה", האם יש יד לבית הכסא (ראה ערך הזמנה א: בדבר מאוס. נדרים ז א), שעשו חכמים הרחקה לאסור בו דבר שבקדושה אף אם הזמינו בלשון שאינה אלא יד (פירוש הרא"ש שם ד"ה יש יד), שיד המוכיחה היא (מאירי שם; רבי אברהם מן ההר שם), ואפשר שידים מוכיחות ידים הן בכל מקום (רבי אברהם מן ההר שם); או שמכיון שאפשר לפרש דבריו - בצד הרחוק (מאירי שם) - שנתכוין להזמינו לתשמיש בעלמא, אין יד לבית הכסא (גמ' שם).

להלכה נחלקו ראשונים:

• יש פוסקים להקל - אף לכתחילה (מאירי שם; טור או"ח פג, בשם יש אומרים) - שהרי זה ספק דרבנן (ר"ן שם ד'"ה ולענין הלכה; מאירי שם)^[11].

• יש פוסקים שלכתחילה אין קוראים בו קריאת-שמע (ראה ערכו), ובדיעבד אם קרא בו יצא, וכן הלכה (רמב"ם קריאת שמע ג ג; טוש"ע שם ג).

• ויש פוסקים להחמיר, שמכיון שפירש על הבית הראשון שהזמינו לבית הכסא, בוודאי אף על השני דעתו להזמינו לבית הכסא, ואין מסתפקים בדבר אחר (אור זרוע א קלד).

קניינים

בקניינים, נחלקו ראשונים:

• יש אומרים שאין בהם תורת יד כלל (מאירי נדרים ו ב).

• ויש אומרים שהמוכר דבר לחברו בלשון שאינה אלא יד, כגון שלא פירש שמוכר לו דבר שהוא שלו, הרי זו לשון המועילה למכר, שכשם שבגט הכל מודים שאין צריך ידים מוכיחות משום שאין אדם מגרש אשת חברו (ראה לעיל: ידים מוכיחות ושאינן מוכיחות), כך במכר, אין אדם מוכר דבר שאינו שלו (שו"ת הרשב"א ד ריג).

עירוב תבשילין

בנוסח שצריך לומר בעת עשיית ערוב-תבשילין (ראה ערכו), כתבו ראשונים שלפי שהוא מדרבנן עירובו כשר, אף על פי שלא אמר אלא בלשון יד שאינה מוכיחה (שבלי הלקט צט).

הערות שוליים