מיקרופדיה תלמודית:טוחן

הגדרה^[1] - איסור מלאכת טחינה, או שחיקה וכדומה, בשבת

המלאכה וגדרה

טחינה היא אחת משלשים ותשע אבות-מלאכות (ראה ערכו) שמנו חכמים (משנה שבת עג א; רמב"ם שבת ז א), לפי שהיתה במשכן (ראה ערך הנ"ל: גדר האב), שטחנו סממנים לצבוע תכלת וארגמן ותולעת שני ועורות אילים (כן משמע מרש"י שם ד"ה האופה, ומט ב ד"ה הם).

כתישה

סתם טוחן שנמנה בין אבות מלאכות, נאמר על טחינת תבואה (תרומת הדשן נו; בית יוסף או"ח שכא יב ד"ה אסור; מנחת חינוך לב, מוסך השבת, טוחן) או קטניות (תרומת הדשן שם; בית יוסף שם) בריחים של יד (מנחת חינוך שם; אגלי טל, טוחן א), והוא הדין הכותש תבלין וסממנים במכתשת (ירושלמי שבת ז ; רמב"ם שבת ח טו וכא כ; סמ"ג לאוין סה; סמ"ק רפב). ואף על פי שכתישת סממנים היתה במשכן (ראה לעיל), לא מנו כותש בכלל אבות מלאכות, לפי שבכלל טוחן הוא לגמרי (תוספות הרא"ש שבת עד א, בשם רבנו תם), והוא אב אחד עם טוחן, ולא תולדה (כן משמע מרש"י שבת נג ב ד"ה גזירה, ורמב"ם שבת ח טו וכא כ; מנחת חינוך שם; אגלי טל שם ג), שהרי דומה ממש לטוחן (אגלי טל שם)^[2].

גדרה

בגדר מלאכת טוחן כתבו ראשונים שהוא שלוקח גוף אחד ומחלקו לגופים הרבה, וכל העושה דבר דומה לזה, הרי זה תולדת טוחן (רמב"ם שבת ז ה)^[3].

בדברים שאינם גדולי קרקע

בדברים שאינם בכלל גדולי-קרקע (ראה ערכו), כתבו הפוסקים שהדבר תלוי במחלוקת אמוראים אם חייבים בהם משום טוחן, ושלדעת הסוברים שאין עימור אלא בגידולי קרקע (אביי בשבת עג ב) לפי שלמדים מסממנים שבמשכן (ראה ערך הנ"ל: במלאכות שבת) - וכן הלכה לדעת רוב הראשונים (ראה ערך הנ"ל: שם) - אף טחינה אינה אלא בגידולי קרקע (תרומת הדשן נו), אלא שמכל מקום אף בשאינם גידולי קרקע אסורה מדרבנן (פרי מגדים או"ח שכא, משבצות זהב סק"י, על פי טוש"ע שם ט; שו"ת רבי עקיבא איגר א כ, על פי רמ"א שם ח), שנראה כטוחן (שו"ת רבי עקיבא איגר שם)^[4].

כשהדבר הנטחן הולך לאיבוד

העושה מלאכת טחינה באופן שהדבר הנטחן הולך לאיבוד ואינו צריך לו, יש מן הראשונים שכתבו שהרי זו בכלל מלאכה-שאינה-צריכה-לגופה (ראה ערכו), והדבר תלוי במחלוקת תנאים אם חייבים עליה (כן משמע מרש"י שבת עד ב ד"ה ואי חייטיה; לחם משנה שבת ח טו, בדעת הרמב"ם); ויש שכתבו בדעת ראשונים שכל שאינו צריך לדבר הנטחן אינו בכלל טחינה, ופטור לדברי הכל (ט"ז או"ח שב סק"ו, בדעת הסוברים כן בסחיטה; מרכבת המשנה שם), אלא שאסור מדרבנן (כן משמע מהט"ז שם; שלחן ערוך הרב שם יז).

טחינת תבואה או קטניות

ריחיים של מים

הטוחן תבואה או קטניות, שאמרו שחייב משום טוחן (ראה לעיל: המלאכה וגדרה), נחלקו בו אחרונים:

• יש אומרים שהיינו דוקא בטוחן בריחיים של יד, שעושה מעשה בידים, אבל הנותן תבואה לתוך ריחיים של מים, הטוחנים מכח המים המניעים את גלגל הריחיים, אין בו חיוב חטאת, ואינו אסור אלא משום שבות (ראה ערכו. מגן אברהם רנב סק"כ, בדעת התוספות, הרמב"ם, הסמ"ג והסמ"ק; קרבן נתנאל שבת א לג, בדעת הרוקח, ושכן עיקר; חידושי חתם סופר או"ח שם, בדעת הירושלמי), ואין זה דומה למדביק פת בתנור בשבת, שחייב משום אופה (ראה ערכו), אף על פי שהפת נאפית מאליה, לפי שכל בישול ואפייה נעשים מאליהם, וכך היה במשכן, מה שאין כן טחינה, שלא היתה במשכן אלא בריחיים של יד (קרבן נתנאל שם; חידושי חת"ס שם), וכן אין זה דומה לזורה (ראה ערכו) שחייב אף על פי שהרוח מסייעתו, לפי שכל זורה הוא על ידי רוח, וכך היה במשכן (חידושי חת"ס שם), וכן אין זה דומה לפורס מצודה לחיה או עוף, שחייב אף על פי שניצודים מאליהם (ראה ערך צד), שכיון שבשעת פריסתו נכנס, הרי זה כאילו צד בידים (קרבן נתנאל שם).

• ויש אומרים שאף על פי שאינו טוחן בידים אסור מן התורה (אבן העוזר או"ח שכח; דגול מרבבה רנב; אליה רבה שם יח; הגהות רבי עקיבא איגר שם; אגלי טל, טוחן ה; ועוד), כיון שדרך טחינה בכך (חזון איש או"ח לו א), והוא אב מלאכה (אבן העוזר שם), או שאינו אלא תולדה כיון שלא היה כן במשכן (אגלי טל שם). ואף לדעתם יש מן האחרונים שכתב שאינו חייב אלא על מה שנטחן מכח דחיפת המים שהיו נקוים וצבורים אצל הדף והגלגל, אבל על מה שנטחן מכח דחיפת המים שבאו כדרך הליכתם ונתוספו אחר כך - פטור, שאינו אלא גורם, ואינו חשוב ככחו (אגלי טל שם, על פי חולין טז א), וכן אינו חייב אלא אם כן נתן את החטים לתוך הריחיים בשעה שכבר טחנו, שהדבר יבוא לידי גמר מלאכה ממילא, ודומה למדביק פת בתנור, אבל אם בשעה שנתן החטים עדיין לא טחנו, ואחר כך נתהווה ענין שהתחילו לטחון - פטור (מהרי"ם פאדווה נב; שביתת השבת טוחן נו, בשמו), ומכל מקום אם היו החטים מונחות בריחיים סגורות, ובא ופתח את מוצא המים בשבת, ודחפו המים את הגלגל ונטחנו החטים, כתבו אחרונים שחייב לדברי הכל, שהרי זה כאילו מסבב הריחיים בכחו, שהמים הראשונים שבאו מכחו הועילו שיטחן על ידם כשיעור טחינה (אגלי טל שם, על פי סנהדרין עז ב; באור הלכה רנב ד"ה להשמעת).

ריחיים של רוח

אף בריחיים של רוח, הטוחנים מכח הרוח המניע את גלגל הריחיים, כתבו אחרונים שאם נתן את החטים לתוך הריחיים בשעה שיש רוח והריחיים פתוחים - חייב (אגלי טל שם ו, באופן הראשון), וכל שכן אם שם את החטים בשעה שהריחיים סגורים, ואחר כך פתח את הריחיים בשעה שהיתה רוח (אגלי טל שם, באופן השלישי). ואף אם נתנם בשעה שהריחיים פתוחים ואין רוח, ואחר כך באה רוח מצויה ונטחנו, חייב לדעת האמוראים הסוברים במדליק אש ברשותו, ועברה הדליקה לרשות חברו והזיקה, שהחיוב שחייבתו תורה לשלם הוא שחשוב כאילו הוא עצמו עשה את הנזק בידים (ראה ערך אש. רבי יוחנן בבבא קמא כב א), ואף בשבת חייב על אשו כאילו עשה מלאכה בידים (כן משמע מהנמוקי יוסף שם; אגלי טל שם, בדעת התוספות סנהדרין עז א ד"ה סוף), אלא שהדבר תלוי במחלוקת ראשונים, שלסוברים שאינו חשוב אלא ככח כחו, ובנזקין אינו חייב אלא משום גרמי (ראה ערכו), לענין שבת פטור, ומכל מקום אם נתן את החטים בשעה שהריחיים היו סגורים ואין רוח, ופתח את הריחיים בשעה שלא היתה רוח, ואחר כך באה רוח מצויה ונטחנו- פטור (אגלי טל שם)^[5].

שיעורה

שיעור מלאכת טוחן להתחייב עליה, הוא בכגרוגרת (ראה ערכו. תוספתא שבת (ליברמן) ט יט; כן משמע משבת ע ב; ירושלמי שבת ז ב; רמב"ם שבת ח טו) - היינו בסתם טחינה שהיא בתבואה (מנחת חינוך לב, מוסך השבת ח) - ככל מלאכת שבת שבאוכלים (רש"י שם ד"ה כגרוגרת), ששיעורם כשיעור שאמרו במוציא מרשות לרשות (תוספות פסחים סה א ד"ה חולב; מגיד משנה שם). במה דברים אמורים, לאכילה - כשנעשית הטחינה בדבר הראוי לאכילה (קרבן העדה לירושלמי שם) - אבל לבהמה, שיעורה כמלא פי הגדי (תוספתא שם; ירושלמי שם).

שיעור כגרוגרת, יש מן האחרונים שכתב שהיינו באוכל לבד, אבל הסובין והמורסן וכדומה אין מצטרפים לשיעור, כדרך שאמרו במוציא (מנחת חינוך שם, על פי שבת עו ב ורמב"ם שם יח א), וכן אם אין בתבואה כגרוגרת, אף על פי שיש בקמח הנטחן כגרוגרת, שכן הדרך שהקמח תופח ומתרבה אחר הטחינה, נסתפקו אחרונים אם חייב (כן משמע ממנחת חינוך שם, על פי תוספות מנחות נד א ד"ה דמעיקרא, ורמב"ן שבת צא א).

השורה במים כדי לתקן לטחינה

השורה חיטים ושעורים וכיוצא בהם במים, ונתכוין לתקן אותם לטחינה, נחלקו בו אחרונים:

• יש אומרים שחייב משום טוחן, שזו ממלאכת הטחינה היא, כדרך שאמרו כן בשורה אותם במים כדי שיהיו נוחים לזריעה ויצמחו מהר, שחייב משום זורע (ראה ערכו. שו"ת הרדב"ז ב רמח).

• ויש אומרים שאין בו חיוב טוחן כלל, שהרי לא עשה שום דבר הדומה לטחינה, אלא שמכל מקום אסור מדרבנן (טל אורות, טוחן)^[6].

שחיקת תבלין או מלח

פלפלים - והוא הדין כל סממנים, שהכותש אותם במכתשת חייב משום טוחן (ראה לעיל: המלאכה וגדרה) - מותר לדוכם ביד הסכין (שבת קמא א; ארחות חיים, שבת לז; מגן אברהם שכא סק"ט), שאינו אלא טוחן כלאחר-יד (ראה ערכו. רש"י שם ד"ה חדא חדא), אלא שנחלקו אמוראים:

• יש אומרים שלא התירו אלא לדוכם אחד אחד, אבל שנים לא (רב יהודה בגמ' שם).

• ויש אומרים שכיון שטוחן בשינוי - שלא בריחיים ושלא במדוכה (רש"י שם ד"ה דקמשני) - מותר אפילו הרבה כאחד (רבא בגמ' שם).

ונחלקו הראשונים כמי ההלכה, אם כדעה הראשונה (פסקי תוספות ביצה מג; מאירי שם יד א, בשם יש פוסקין; ועוד); או כדעה השניה (רבנו חננאל שבת שם ד"ה אמר רב יהודה, בשם יש מי שמתיר; רוקח סד; רמב"ן ורשב"א שם; רא"ש שם א כא), וכן הלכה (טוש"ע או"ח שכא ז).

ובביאור המחלוקת נחלקו גאונים וראשונים:

• יש מפרשים שדין זה נאמר ביום-טוב (ראה ערכו. שאילתות קז; רבנו חננאל שם; תוספות שם ד"ה הני, בשמו; רי"ף שם, בשם איכא מאן דאמר; ועוד), אבל בשבת אין להתיר כלל לדעתם (מאירי שם, לדעה זו), שלא מצינו שהתירו חכמים שום מלאכה בשבת על ידי שינוי (מהר"ח אור זרוע לא).

• ויש מפרשים שדין זה נאמר בשבת (רבנו חננאל שם, בשם יש אומרים; רי"ף שם; תוספות שם; רמב"ן ורשב"א ומאירי וריטב"א שם; רא"ש שם), שהרי ביום טוב לא אסרו אלא לשחוק את הפלפלין בריחיים שלהם, אבל דכים אותם כדרכם אפילו במדוך של אבן, וביד של סכין שהוא על ידי שינוי מותר אף בשבת (רי"ף שם; תוספות שם), ואין לומר שכיון שכדרכו חייב משום טוחן, על ידי שינוי יהא פטור אבל אסור מדרבנן, לפי שבין מדוך של אבן למדוך של עץ נקרא שינוי, אבל יד הסכין נקרא שינוי גמור, ומותר לכתחילה (פסקי רי"ד שבת עג ב).

ומכל מקום כתבו ראשונים שמותר לדוכם ביד הסכין ובקערה (רמב"ם שם; טוש"ע שם), שאף ביד הסכין לא התירו אלא בתוך קערה, אבל לא במכתשת (ארחות חיים, שבת לז; בית יוסף שם, בדעת הרמב"ם; ט"ז שם סק"ז), לפי שנראה כעובדין-דחול (ראה ערכו. ט"ז שם), או לפי שיש לגזור במכתשת שמא יטחון בה דק דק (מרכבת המשנה שם), והוא הדין שמותר לדוכם ביד הסכין על גבי שולחן, או עם שולי כלי על גבי שולחן, שהם שני שינויים, אבל בכלי המיוחד לכתישה, אפילו בתוך הקערה או על גבי שולחן אסור לדעתם (אליה רבה שם ס"ק יב; משנה ברורה שם ס"ק כה)^[7], ומכל מקום אף באופן שהתירו, יש מן הראשונים שכתב שנכון להחמיר מפני מראית העין (סמ"ק רפב; ארחות חיים שם, בשם הר"פ).

כשאינו צריך לאכול מיד

בהיתר לדוך פלפלין וכיוצא בהם ביד הסכין, יש מן הראשונים שכתבו שהדברים אמורים כשצריך לדוכם ליתן לתוך המאכל בשבת (רמב"ם שם), ופירשו אחרונים בדעתם שלא התירו אלא לצורך אכילה מיד (עולת שבת שם סק"ו, בדעת הרמב"ם; פרי מגדים שם, משבצות זהב סק"ז, בשמו); ויש שכתבו להתיר אף כל מה שצריך לו לאותה שבת (פרי מגדים שם, בדעת השו"ע שם; משנה ברורה שם ס"ק כד)^[8].

וכן כתבו אחרונים שלא התירו אלא לדוכם ביד הסכין, אבל לחתכם בסכין דק דק אסור (מגן אברהם שם סק"ט; שלחן ערוך הרב שם ז), אלא אם כן כוונתו לאכלם לאלתר (שער הציון שם סק"ל); ויש שכתב שאף לאכול מיד אסור (פרי מגדים שם, משבצות זהב סק"י; שלחן ערוך הרב שם), ומכל מקום מותר לפוררם ביד, שהרי זה שינוי, כשם שמותר ביד הסכין (שבלי הלקט צב, בשם אחיו רבי בנימין; משנה ברורה שם ס"ק כט, בשמו; ים של שלמה ביצה ד ז; עולת שבת תקא סק"ב), וכל שכן הוא (משנה ברורה שם).

הלועס תבלין בשיניו

הלועס תבלין וכדומה בשיניו ואינו רוצה לאכלו, כתבו אחרונים שיש בו משום טוחן (מגן אברהם שם ס"ק יב; שלחן ערוך הרב שם; משנה ברורה שם ס"ק לו), אלא שהוא על ידי שינוי (מחצית השקל שם), ואסור מדרבנן (לבוש יו"ד רסו ג; תוספות רבי עקיבא איגר שבת יט, קנח), שכן פירשו ראשונים אותה שאמרו במילה בשבת שעושים כל צרכיה ונותנים עליה אספלנית וכמון, ואם לא שחק את הכמון מערב שבת לועס בשיניו ונותן (משנה שבת קלג א; רמב"ם מילה ב ז; טוש"ע או"ח שלא א, ושם יו"ד רסו ב), שהטעם הוא שכמה שאפשר צריך לשנות (רש"י שם ד"ה לועס. מגן אברהם שם).

מכתשת עץ

השוחק פלפלים במכתשת של עץ, נחלקו בו ראשונים:

• יש אומרים שהרי זה שינוי, ואינו חייב אלא במכתשת של אבן (פסקי רי"ד שבת עג ב, על פי ביצה יד א; שבלי הלקט צב, בשמו, ובית יוסף או"ח שכא א, בשמו), או של מתכת (אגלי טל, טוחן א), כדרך שאמרו במלאכת בורר, שבנפה ובכברה חייב חטאת, ובקנון ובתמחוי פטור אבל אסור (פסקי רי"ד שם).

• ויש אומרים שאף שחיקה במכתשת של עץ, אף על פי שהיא שינוי והתירו אותה ביום טוב, מכל מקום בשבת מלאכה גמורה היא, וחייבים עליה (מלחמות לרמב"ן ביצה כד ב).

שיעור שחיקת תבלין וסממנים

השוחק תבלין וסממנים באופן שחייב משום טוחן (ראה לעיל), שיעורו כשיעור שאמרו במוציא (ראה ערכו): תבלין כדי לתבל ביצה קלה, ופלפלת בכל שהוא, וכן שאר מיני בשמים בכל שהן (מרכבת המשנה שבת ח טו, בדעת הרמב"ם; פרי מגדים, פתיחה כוללת להלכות שבת; מנחת חינוך לב, מוסך השבת, טוחן), וכן בטוחן סממנים לצבוע, אמרו בתוספתא ששיעורו כשיעור מוציא, והוא כדי לצבוע בו בגד קטן (תוספתא שבת (ליברמן) ט יט).

השוחק מלח

השוחק מלח חייב משום טוחן (ירושלמי שבת ז ב), ואף לדעת הסוברים שאין טחינה אלא בגידולי קרקע (ראה לעיל: המלאכה וגדרה), כיון שאינו ראוי לאכילה אלא על ידי תערובת, דינו כתבלין (כן משמע מתוספות יום טוב ביצה א ט; שלחן ערוך הרב או"ח שכא יב), או שדוקא במלח דק אמרו שאינו בכלל גידולי קרקע, אבל מלח גס הרי הוא כעפר, שנחשב לגידולי קרקע (שו"ת רבי עקיבא איגר כ, על פי ביצה יד א), ואף במלח דק אסור מדרבנן, לפי שנראה כטוחן (שו"ת רבי עקיבא איגר שם)^[9].

אין כותשים את המלח במדוך של עץ - וכל שכן בשל אבן (משנה ברורה שכא ס"ק כו) - אבל מרסק הוא ביד של סכין ובעץ הפרוד ואינו חושש (תוספתא שם יד טו, וביצה (ליברמן) א יח; רמב"ן ורשב"א וריטב"א שבת קמא א, בשמו; שו"ע או"ח שכא ח)^[10], ומותר אפילו הרבה כאחד, שדוקא בפלפלים יש סוברים שלא התירו אלא אחד אחד (ראה לעיל), לפי שצריכים דיכה יתירה (רמב"ן ורשב"א וריטב"א שבת שם). ונחלקו אחרונים:

• יש אומרים שלדעת הסוברים בפלפלין שצריכים שני שינויים (ראה לעיל), אף במלח לא התירו לדוך ביד הסכין אלא בקערה או על גבי שולחן, אבל לא במכתשת (משנה ברורה שם ס"ק כח, בשם אחרונים).

• ויש אומרים שבמלח לדברי הכל די בשינוי אחד (באור הגר"א שם; תהלה לדוד שם סק"ז), שאינו מגידולי קרקע (תהלה לדוד שם).

ומכל מקום אסור לחתוך המלח בסכין דק דק, כדרך שאמרו בפלפלין (פרי מגדים שם, משבצות זהב סק"י, על פי הרמ"א שם; שלחן ערוך הרב שם; משנה ברורה שם ס"ק כז).

ואף לדבריהם מותר לדוך מלח על ידי שמכסהו בשולי המפה, ודך ביד הסכין על המפה (מאירי שם), וכן מותר לפררו בידיו (שבלי הלקט שם בשם אחיו ר"ב, וכ"כ המאירי שם שמותר לדוכו בחתיכת הככר או בין אצבעותיו; א"ר שם ס"ק יב; מ"ב שם ס"ק כט).

חיתוך וריסוק אוכלין

חיתוך אוכלין

המחתך סילקא - תרד (כן משמע מערוך, סלק, ומרש"י שבת עג ב ד"ה דקניב, וגיטין סט א ד"ה פירמא, ועוד) - חייב משום טוחן (רב פפא בשבת עד ב, לגירסתנו), והוא תולדה של טוחן (רמב"ם שבת ז ה, ושם ח טו, ושם כא יח; סמ"ג לאוין סה; סמ"ק רפב; יראים רעד), שדומה לטוחן (רש"י שם קכח א ד"ה שלא; תוספות קיד ב ד"ה לעולם; רמב"ם שם ז ה; טור או"ח שכא), שלוקח גוף אחד ומחלקו לגופים הרבה (רמב"ם שם), אף על פי שאין הגוף הראשון משתנה לגמרי (מגיד משנה שם)^[11]. ודוקא במחתכו דק דק (כן משמע מרש"י שם עד ב ד"ה דפרים; תוספות שם קיד ב ד"ה לעולם; רמב"ם שם כא יח), היינו חתיכות דקות מאד, מה שאין כן בחתיכות גדולות (תוספות שם ד"ה אלא)^[12].

פורס ביד

כשפורס ביד, נחלקו ראשונים:

• יש אומרים שאינו חייב אלא במחתך בכלי, אבל לא בפורס ביד (רש"י שם עד ב ד"ה דפרים, לפי מגן אבות, טוחן, ורש"י שם קכח א ד"ה שלא יקטום, לפי בית יוסף או"ח שכא יב), אלא שמכל מקום אסור מדרבנן (בית יוסף שם).

• ויש אומרים שחייב אף ביד (רא"ש שבת ז ה, וריב"ש קפד, לפי טל אורות, טוחן).

כשאינו רוצה לבשל האוכלים

אף באופן שאמרו שחייב, יש מן הראשונים שכתבו שהדברים אמורים במחתך לבשלם (רמב"ם שבת ז ה, ושם כא יח; פסקי רי"ד שם), ופירשו בדעתם שלכן הזכירו סילקא, לפי שחותכים אותו דק דק לבישול, ושהוא הדין לשאר ירקות, שאם חתך אותם דק דק לבישול חייב, ואפילו ירקות שנאכלים חיים, אבל ירקות שרוצה לאכלם חיים, אפילו חתכם דק דק אין בהם משום טוחן, ואפשר שאף איסור מדרבנן אין בהם, שאין דרך טחינה בכך, או שמכל מקום אסור מדרבנן (כסף משנה שם כא יח, ובית יוסף שם), שאין חיוב טחינה אלא בדומה לטוחן תבואה, שלאחר הטחינה אין אוכלים אותה אלא על ידי בישול או אפייה, אבל אם מחתך כדי לאכול בלא תיקון, אין זה דומה לטחינה, כי מה לי אם לועס בשיניו, או מחתך קודם שיהא קל לאכול (מנחת חינוך שם, בדעת הרמב"ם); ואין הלכה כמותם (שו"ע שם).

בכל הירקות

ובמה אמרו שאסור לחתוך, נחלקו ראשונים:

• יש אומרים שדוקא בסילקא שייכת טחינה - שכן דרכה בכך (תוספות הרא"ש שבת עד ב; תרומת הדשן נו, בדעת התוספות שם ד"ה האי) - ולא בשאר אוכלים (תוספות ותוספות הרא"ש שם), ופירשו בדעתם שבאו למעט שאר ירקות (כן משמע מהגהות אש"רי שם ז ה, ובית יוסף שם).

• ויש שאינם מחלקים בדבר וסוברים שבכל ירק שחותכים אותו דק דק אמרו שחייב משום טוחן (כן משמע מתוספות שבת קיד ב ד"ה אלא, ויראים רעד, וסמ"ג לאוין סה, וסמ"ק רפב, ועוד), וכן הלכה (טוש"ע שם).

שום

השוחק שום במדוכה חייב משום טוחן (ירושלמי שבת ז ב), אף על פי שעיקר אכילתו כשהוא חי (אגלי טל, טוחן יז ד, על פי ברכות לט ב), ואף הסוברים שאין טחינה באוכלים מודים באופן זה שנשתנה הגוף לגמרי, שהרי זו טחינה ממש (אגלי טל שם ח).

כשחותך לאכול מיד

אף לדעת הסוברים שבכל ירק שמחתכו דק דק חייב משום טוחן, כתבו ראשונים שאינו חייב אלא בדומה לסילקא, שמחתכו כדי לאכלו למחר, או אפילו בו ביום ולאחר שעה, אבל לאכלו מיד - מותר, שלא אסרו על אדם לאכול מאכלו חתיכות גדולות או קטנות (שו"ת הרשב"א ד עה; רמ"א שם)^[13], וכעין שאמרו במלאכת בורר (ראה ערכו), שאם היו לפניו שני מינים בורר ואוכל לאלתר (שו"ת הרשב"א שם, על פי שבת עד א), שאין זה נקרא ברירה, שהרי הוא דרך אכילה, והוא הטעם במחתך לאכול לאלתר (מגן אברהם שם סק"ז). ודוקא בסכין שאינו מיוחד לטחינה, אבל בכלי המיוחד לטחינה זו אסור, כשם שאסור בבורר (ריב"ש קפד; אגלי טל שם כד), וכדרך שאמרו בשחיקת תבלין, שאינה מותרת אלא ביד הסכין, שהוא על ידי שינוי (ריב"ש שם).

ואפילו שמכין קודם הסעודה לאכלו תוך הסעודה נקרא לאלתר (ט"ז שם סק"י), ואף אם אחד מכין לצורך כל בני הסעודה - מותר (בית יוסף שם; משנה ברורה שם ס"ק מג), אלא שנכון הדבר להזהיר שיחתכום לחתיכות גדולות קצת, שבאופן זה אין בו בית מיחוש לדברי הכל (בית יוסף שם).

פירות

אף בפירות יש משום טחינה, ואסור לפורר אותם לפירורים דקים (יראים רעד; אור זרוע ב שבת ס; תרומת הדשן נו), שכן השוחק פלפלים חייב משום טוחן (ראה לעיל: שחיקת תבלין או מלח. ירושלמי שבת ז ב), ופלפלים פירות הם, שהרי חייבים בערלה (ראה ערכו. אור זרוע שם, על פי סוכה לה א)^[14].

פירות וירקות מבושלים

פירות או ירקות מבושלים, כגון תפוחי אדמה וכדומה, נחלקו בהם אחרונים:

• יש אומרים שאסור לרסקם, משום טוחן (תפארת ישראל, כלכלת שבת, טוחן).

• ויש אומרים שאין בזה לא משום טוחן ולא משום לש (ראה ערכו), שהרי היו גוף אחד ונשארו גוף אחד (תהלה לדוד בהשמטות לרנב), או לפי שבישולם מפקיעתם ממלאכת טוחן, כיון שטחינתם נוחה, ואין שם מלאכה עליה (חזון איש מועד נח ט), או לפי שנאכלים אף בלא שחיקה, וכל שכן שמותר סמוך לאכילה (שביתת השבת טוחן יא), וכתבו הפוסקים שהעולם נוהג בזה היתר (ערוך השלחן או"ח שכא לט)^[15].

להאכיל בהמה ועוף

אף להאכיל לבהמה או לעופות מיד, כתבו ראשונים שמותר לחתך אוכלים (שו"ת הרשב"א ד עה), שכן שנינו: מחתכים את הדלועים לפני הבהמה, ואת הנבילה לפני הכלבים (שבת קנו ב), ולפני בהמה לאו דוקא אלא אף לעופות שמחתך לפניהם חתיכות קטנות (שו"ת הרשב"א שם)^[16].

בשר מבושל

בשר מבושל או צלי, מותר לחתכו דק דק בסכין (תרומת הדשן נו; שו"ע או"ח שכא ט)^[17].

גבינה קשה

גבינה קשה שגוררים אותה במגירה, כתבו הפוסקים שאסור לגררה בכלי שהוא "מורג חרוץ בעל פיפיות" (ריב"ש קפד; שו"ע שם י), שכיון שהכלי מיוחד לכך, הרי זו כשחיקת תבלין במכתשת שאסור (ראה לעיל: שחיקת תבלין או מלח. ריב"ש שם), לפיכך אסור אף על פי שגבינה אינה גידולי קרקע (טל אורות (בן גויא) לד א, בדעת השו"ע), ואף כדי לאכול לאלתר אסור (ריב"ש שם; באור הגר"א שם; משנה ברורה שם ס"ק לו)^[18], אבל מותר לחתכה בסכין דק דק, כיון שיכול ללועסה בקושי, כדרך שאמרו בבשר (מגן אברהם שם יב), וכן מותר לגררה במגירה (מגן אברהם שם, על פי משנה שבת קכב ב), אף על פי שנופל ממנה נסורת דקה כקמח (אגלי טל שם יא).

ביקוע עצים ונסירתם

טוחן מצינו אף בעצים, שכן אמרו בתלמוד: דסלית סילתי חייב משום טוחן (שבת עד ב). ונחלקו ראשונים:

• יש מפרשים כגון שמבקע עצים, ועושה מהם עצים דקים להבעיר אש (ערוך, סלת א, בפירוש השני; כן משמע מרש"י שם ד"ה דסלית), ולדעה זו יש מן הראשונים שכתבו שחייב אף בעושה מחתיכה אחת שתים או שלש (רש"י שם ד"ה חייב; רבנו יהונתן ומאירי שם), ויש שכתבו לדעתם שאינו חייב אלא בעושה אותם קסמים דקים כדי להאחיז בהם את האור (תוספות רי"ד ביצה לא ב; ראבי"ה יום טוב תשעד; ט"ז או"ח תקא סק"ב, בדעת הרא"ש; פרי מגדים, פתיחה כוללת להלכות שבת, בדעת הרמב"ם), אלא שאף לחתיכות גדולות אסור לבקעם משום עבדין-דחול (ראה ערכו. מגן אברהם שיד ס"ק יד, על פי מרדכי ביצה תרצא).

• ויש מפרשים "דסלית סילתי" כגון עצי דקלים שהם עומדים נימים נימים, וכשמפרקים אותם הנימים יוצא מביניהם קמח דק, ומתוך כך נחשב כטוחן (רבנו חננאל שבת שם ד"ה הטוחן; רי"ף שם; ערוך שם, בפירוש הראשון), ולדעתם יש מן הראשונים שכתב שהמחתך עצים להבעיר אש אינו חייב משום טוחן, שאין טחינה אלא בטוחן דק דק, ואין דרך לטחון כן לצורך האש (אור זרוע ב שבת ס, על פי ביצה לג ב)^[19].

• ויש מפרשים כגון שנוסר עצים ליהנות מנסורת שלהם (רמב"ם שבת ח טו, ובפירוש המשניות שבת עג א), או שמבקע עצים לצורך הרקב הנושר מהם שהוא כעין קמח (שבלי הלקט רמט, בשם אחיו רבי בנימין). ונחלקו אחרונים בדעתם: יש מפרשים שהוא הדין אם דעתו ליהנות מן העצים שיהיו מנוסרים, אף על פי שאין דעתו ליהנות מהנסורת, לפי שסוברים מלאכה-שאינה-צריכה-לגופה (ראה ערכו) חייבים עליה, מה שאין כן אם אין דעתו ליהנות לא מהעצים ולא מהנסורת, שפטור, שהרי הוא מקלקל (ראה ערכו. לחם משנה שם); ויש מפרשים בדעתם שאם אין דעתו ליהנות אלא מן העצים המנוסרים אינו חייב משום טוחן (מרכבת המשנה שם ופז ב; טל אורות, טוחן), אלא משום מחתך (ראה ערכו. מרכבת המשנה שם).

גדר המלאכה

חיתוך עצים, באופנים שאמרו שחייב משום טוחן, כתבו ראשונים שמלאכה גמורה היא, וחייבים עליה סקילה (מלחמות לרמב"ן ביצה כד ב; רא"ש ביצה ד ד); ויש אומרים שהיא תולדה של טוחן (פירוש המשניות לרמב"ם שם; סמ"ג לאוין סה)^[20].

שיעורו

בשיעור החיוב במחתך עצים, כתבו ראשונים שאינו חייב עד שידקדק מהם כדי לבשל כגרוגרת מביצה (רמב"ם שבת ח טו), כדרך שאמרו במוציא עצים (מגיד משנה שם), אבל הנוסר עצים ליהנות בנסורת שלהם, לדעת הראשונים הסוברים שחייב משום טוחן (ראה לעיל), יש מן האחרונים שפירש בדעתם ששיעורו כדי שיהא בנסורת כגרוגרת, ואפילו אין בדעתו ליהנות מהנסורת אלא מהעצים (פרי מגדים, פתיחה כוללת להלכות שבת, וראש יוסף שבת עד ב); ויש שפירשו בדעתם ששיעורו בכל שהוא (פירוש קדמון ממצרים (פרנקל), ופירוש רבי דוד ערמאה לרמב"ם שם; חיי אדם ב יז ז, ושם נא ד; משנה ברורה שכא סק"ה); או ששיעורו כדי לבשל כגרוגרת מביצה, כדרך שאמרו במחתך עצים (ראש יוסף שם, בדעת הלחם משנה; ערוך השלחן שם א)^[21].

ביד

בשיבור עצים ביד נחלקו ראשונים:

• יש אומרים שחיתוך או ביקוע עצים שאמרו שחייב משום טוחן, אינו אלא בכלי (רש"י שבת עד ב ד"ה דסלית, ושם קכח א ד"ה שלא יקטום, ורא"ש ביצה ד ד, לפי ים של שלמה ביצה ד ז), ואפילו בכלי שאינו של אומן כגון קופיץ (מלחמות לרמב"ן ביצה כד ב), אבל ביד מותר (טל אורות, טוחן, בדעת הים של שלמה), או שאפשר שאסור מדרבנן (כן משמע מבית יוסף או"ח שכא יב).

• ויש אומרים שאף לשברם ביד הוא אב מלאכה (רא"ש שם, לפי בית יוסף או"ח תקא ב).

הדס יבש

הדס יבש שמפרכים אותו ביד עד שנעשה לעפר דק, חייב בו משום טוחן (בית יהודה (עייאש) או"ח כו; ברכי יוסף או"ח שכא א, בשמו; אגלי טל, טוחן כז), ונחלקו אחרונים:

• יש אומרים שמפררו להריח בו לאלתר - מותר (בית יהודה שם; ברכי יוסף שם, בשמו).

• ויש אומרים שדוקא באוכלים מצינו היתר של לאלתר, לפי שכך הוא דרך אכילה ואינה דרך מלאכה, מה שאין כן בשמים או הדס להריח שאסור אף להריח בו לאלתר (אגלי טל שם, על פי רש"י ביצה ז ב ד"ה והא).

כתישת עפר, אבנים ומתכת

כתישת עפר

הכותש רגבי עפר מדובקים, הרי זה תולדה של טוחן (רש"י ביצה ז ב ד"ה והא; תוספות רי"ד שם ז ב; חידושי המאירי שם ח א)^[22], ודוקא ברגבים קשים מאד שצריך כלי לכתשם (פני יהושע ביצה ז ב). ואף לדעת הסוברים שאין טחינה אלא בגידולי קרקע (ראה לעיל: המלאכה וגדרה), עפר הרי הוא בכלל גידולי קרקע לענין זה (פרי מגדים או"ח שכא, משבצות זהב סק"י; שו"ת רבי עקיבא איגר כ), שאף הסממנים שהיו במשכן - שמהם למדו מלאכת טוחן (ראה לעיל: שם) - יש מהם כאבנים באדמה (פרי מגדים שם; אגלי טל, דש ז, וטוחן כא), או שבדבר שאינו אוכל יש בו טחינה אף בשאינו גידולי קרקע (תהלה לדוד שכא ס"ק יב; מנחת סולת לחנוך לב, מלאכה ח). וכתבו אחרונים ששיעורו כדי לכסות בו דם שחיטת צפור קטנה, כדרך שאמרו במוציא (ראה ערכו. כן משמע ממרכבת המשנה שבת ח טו; שביתת השבת, טוחן לא).

ביקוע אבנים

המבקע אבנים דקות, יש מן הראשונים שנראה מדבריו שחייב משום טוחן, כדרך שאמרו במבקע עצים, לסוברים כן (ראה לעיל: ביקוע עצים ונסירתם. חידושי הר"ן שבת עד ב), ומכל מקום במסתת את האבן אמרו שחייב משום מלאכה אחרת (ראה שבת עה ב, ושם קב ב), ולא משום טוחן, לפי שהנשאר הוא העיקר, והסיתות אינו אלא ליפותה (חידושי הר"ן שם), ואף לדעת הראשונים הסוברים בנוסר עצים שחשוב טוחן משום הנסורת היוצא מהם (ראה לעיל: שם), היינו דוקא כשצריך לאותה נסורת (חידושי הר"ן שם)^[23].

שיוף מתכת

הלוקח לשון של מתכת, ושף אותו כדי ליקח מעפרו, כדרך שעושים צורפי הזהב, יש מן הראשונים שכתב שהרי זה תולדת טחינה (רמב"ם שבת ז ה, ופירוש המשניות שבת עג א), וחייב משישוף כל שהוא (רמב"ם שם ח טו), לפי שראוי לאיזה דבר (קרית ספר שם) - כדרך שאמרו במוציא (ראה ערכו) - ואף לדעת הסוברים שאין טחינה אלא בגידולי קרקע (ראה לעיל: המלאכה וגדרה), מתכת הרי היא בכלל גידולי קרקע לענין זה, כדרך שאמרו בעפר (ראה לעיל. אגלי טל, טוחן כא ודש ז), ומכל מקום אינו חייב משום טוחן אלא אם כן כוונתו ליקח מעפרו, שאם כוונתו להחליק הלשון, חייב משום מכה-בפטיש (ראה ערכו. מרכבת המשנה שם ז ב).

שלג וברד

השלג והברד, שאסור לרסק אותם לחתיכות דקות כדי שיזובו מימיהם (ראה ערך דש), כתבו ראשונים שמכל מקום אינו חייב עליהם משום טוחן (אור זרוע ב שבת ס, בשם רבנו תם).

טוחן אחר טוחן

בשני מובנים הוזכר טוחן אחר טוחן:

• בדבר שנטחן, או שלא היה גוש אחד מתולדתו, ולאחר שנעשה גוש אחד חזר וטחנו.

• בדבר טחון, שחוזר וטוחנו דק מן הדק.

דבר שנטחן לאחר שנעשה גוש

אף לדעת הסוברים שיש טחינה באוכלים (ראה לעיל: חיתוך וריסוק אוכלין) מותר לפרר לחם (יראים רעד, בשם רבינו יוסף והרשב"ם; ר"ן שם עד ב, ובחידושיו שם; רמ"א או"ח שכא יב) לפני התרנגולים (רמ"א שם), או לתינוק (חידושי הר"ן שם), או לחולה (תוספתא שבת (ליברמן) יב יד), שמאחר שנטחן כבר לא מצינו טוחן אחר טוחן (יראים שם; רמ"א שם). ובטעם הדבר ביארו אחרונים שכתבו שחבור (ראה ערכו) הנעשה בידי אדם אינו נקרא חיבור (ראה אהלות ג ד. וראה ערך חבור), והרי הפת נעשית בידי אדם (טל אורות, מלאכת טוחן); או שלדעה זו אין טחינה אלא בגידולי קרקע (ראה לעיל: המלאכה וגדרה), וכיון שמשעה שנתלשו מן הקרקע היו פעם אחת טחונים, שוב אין בהם חיוב משום גידולי קרקע (אגלי טל, טוחן כא, ודש ז יא)^[24].

דבר שלא היה גוש מתולדתו ונעשה גוש ונטחן

אף בדבר שלא היה גוש אחד מתולדתו, ולאחר שנעשה גוש אחד חזר וטחנו, אינו חייב משום טוחן, ומטעם זה כתבו בשוחק את המלח, שלא אמרו שחייב (ראה לעיל: שחיקת תבלין או מלח) אלא במלח גס, אבל מלח שהיה דק מתחילה, ונתבשל ונעשה פתיתים, מותר לחתכו בסכין (ארחות חיים, שבת אות לז, וכלבו לא, בשם הרב מקינון; רמ"א או"ח שכא ח) דק דק (משנה ברורה שם סק"ל), כדרך שאמרו בפת (ארחות חיים וכלבו שם).

לכתוש בכלי

אף במקום שאמרו אין טוחן אחר טוחן, לא התירו אלא ביד או בסכין, אבל לכתוש במדוך וכדומה אסור (עולת שבת שכא סק"ט; משנה ברורה שם סק"ל ותקד סק"ה, בשמו; פרי מגדים או"ח שכא, משבצות זהב סק"י), משום מראית העין (ראה ערך חשד; מראית העין. עולת שבת שם), או משום עבדין-דחול (ראה ערכו. פרי מגדים שם)^[25].

דבר טחון שטוחנו שנית

דבר טחון שחזר וטחנו, כגון סממנים ותבלין כתושים כל הצורך, ששחקם כדי שיהיו דק מן הדק, או קרטי סולת שחזר וטחנם כדי שיהא הסולת דק כאבק, יש מן האחרונים שכתב, שלדעת הסובר במבשל בשבת, שאם היה מבושל "כמאכל בן דרוסאי" אפילו שלא נתבשל כל צרכו שוב אינו חייב על בישולו (ראה ערך מבשל), הוא הדין בטוחן פטור (אגלי טל, טוחן ה וטו).

הערות שוליים